הבמאי אודי אלוני ("מחילות") חזר בשבוע שעבר מפסטיבל ברלין, שבו הציג את הסרט הפלסטיני התיעודי “אמנות / אלימות”. את הסרט ביימו אלוני, באטול טאלב ומרים אבו חאלד, והוא זכה בפרס “Cinema Fairbindet“, שמעניק המשרד לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי בגרמניה בשיתוף עם פסטיבל ברלין וכולל גם הפצה בבתי קולנוע נבחרים. הסרט עוקב אחר שתי שחקניות מג'נין שהיו תלמידותיו של השחקן והבמאי ג'וליאנו מר חמיס. אחרי שחמיס נרצח במחנה הפליטים ג'נין באפריל 2011, תלמידותיו החלו לשתף פעולה עם בתו, מילאי, בניסיון לשמר את מורשתו.

לכבוד הזכייה ביקשתי מאלוני לחלוק עם קוראי הבלוג את חוויותיו מהפסטיבל, ולאפשר הצצה ראשונה לסרט, שיוצג לראשונה בהקרנת טרום-בכורה חגיגית ביפו ביום שישי הבא (8 במארס), שתערך לכבוד יום האישה הבינלאומי.

הנה הפוסט שלו:  

על "אמנות/אלימות" בפסטיבל ברלין –  אודי אלוני

לפני שלוש שנים הצטרפתי לתאטרון החופש במחנה הפליטים ג’נין  כדי לעבוד עם ג’וליאנו מר חמיס. באותו זמן לא ידעתי שהחלטה זו תשנה את חיי לנצח. לאחר שנה מרגשת ומרתקת בה ג'וליאנו הצליח להדביק אותי בחלומותיו והתלהבותו הוא נרצח בצהרי היום לפני התיאטרון אותו הוא הקים וחמישה כדורים בגופו. לרגע היה נראה שהרצח הצליח לעצור את אחת התנועות האמנותיות המרתקות שנוצרו במרחב העצוב שלנו שבין הירדן והים. אנחנו היינו בשוק טוטלי, כאילו רצחו את הסנונית שבאה לבשר את בוא האביב הערבי אלינו ואנו נשארנו תקועים בחורף נצחי.

השחקנית מרים אבו-חאלד בלוד. מתוך הסרט "אמנות/ אלימות" 

כמעט שנתיים חלפו מאז הרצח והנה, שתים מהתלמידות המבריקות והאמיצות של ג'וליאנו, מרים אבו חאלד ובאטול טאלב, עומדות יחד עם מילאי (בתו בת ה-12 של ג'וליאנו) ואיתי ומקבלות פרס יוקרתי בפסטיבל הסרטים של ברלין על הסרט "אמנות /אלימות" שעשינו יחד. סרט המוקדש לג’ול ושרוחו שורה עליו מתחילתו ועד סופו. הסרט אינו על חייו ופועלו של ג’ול, הוא אפילו לא ממש תיעוד של שלוש נשים צעירות שג’ול שינה את חייהן – סרט כזה עוד חייב יהיה להיעשות כשהתנאים יבשילו. הסרט שלנו הוא יצירת אמנות על איך רוחו הפראית, האמנותית והפוליטית של מורה, חבר ואב הבשילה והתפתחה בנפשותיהן של שלוש נשים הממשיכות את דרכו ומפתחות אותה כיוצרות צעירות. הסרט הוא מעין טריפטיכון שנפתח בהצגה "אליס בארץ הפלאות", הצגה שג’ולינו ביים בג’נין ומרים ובאטול מככבות בה. הוא ממשיך עם "מחכים לגודו" של בקט, הצגה שביימתי עם תלמידיו של ג’וליאנו לאחר מותו ברמאללה, ומסתיים בניסיון שחזור של קטע מהסרט "אנטיגונה" שג’ול ואני עבדנו עליו עד יום מותו.

הסרט "אמנות /אלימות" לא נוצר ביום אחד, הוא לבש ופשט פנים רבות.

חלקו הראשון הוא ניסיון של ג’ול ושלי לתעד את מרים ובאטול במעבר שלהן מדמויות במחזה לדמויות מהחיים ועל מסך הקולנוע. הסצנה הראשונה, למשל, מציגה את מרים בתפקיד המלכה האדומה, אשר מגיעה ללוד לאסוף חמישים ילדים פלסטינים שבתיהם נהרסו ולהביאם לתיאטרון החופש כדי לצפות באליס ולהעניק להם תחושה של שייכות תרבותית שנגזלת מהם יום יום דווקא משום שהם חיים כאזרחים ישראלים.

חלקו השני הוא המעבר החד מהתקווה הגדולה שלפני הרצח לדכאון של אחרי. החלק הזה מתרכז בהפקה של "מחכים לגודו", כאשר מרים ובאטול בתפקידים הראשיים משחקות את דידי וגוגו, תפקידים שבקט בזמנו אסר על נשים לשחק.

במהלך המחזה גוגו שואל את דידי: “הם לקחו לנו את הזכויות”? ודידי בצחוק אירוני מריר עונה לו: “לא, אנחנו וויתרנו עליהן”. ברגע זה הבנו שיש כאן מאבק כפול, מאבק נגד אלו הגוזלים את זכויותנו ומאבק פנימי על האחריות שלנו לא לוותר עליהן. כך לאט לאט רצינו להנציח את פועלנו במצלמה גם כאקט של אמנות, גם כאקט של אבל על חבר ומדריך לחיים שנעלם מחיינו ללא התראה מוקדמת וגם כאופן לשמר אותו איתנו ולהמשיך את מפעל חייו.

בתקופה שלאחר הרצח עברנו את התקופה הקשה בחיינו. כמו ב"מחכים לגודו" היינו מתעוררים יום יום לאותו מקום, ללא תקווה, ללא שינוי, ללא דרך החוצה. אולם כמו בגודו ראינו שבאותה חזרה אין סופית של דיכאון נפתחים פתחי תקווה וחברות. כמו שדידי מכסה את גוגו בשנתו, שר לו שיר ערש ושומר עליו מפחדיו כך גם לנו הגיעה תמיכה חברית: עדי חליפה, סטנדאפיסט צעיר ומבריק מנצרת, להקת ההיפ-הופ הפלסטינית הידועה דאם מלוד, השחקנים עמר חלחל מעכו וסאלח בקרי מחיפה, והזמרת שאדיה מנצור מלונדון – כולם הגיעו לתמוך בנו וליצור איתנו יחד את הסרט ולעזור לנו לסיים את חלקו השלישי, "אנטיגונה". באנטיגונה שלנו, שואל עמר את סאלח אם הוא חושב שהגיבור יהרוג את אחותו שמנסה להרים את ההצגה אנטיגונה במחנה. וסלאח עונה לו, לא! הוא יסגור לה את התיאטרון – שזה כמו להרוג אותה.

צפו בראמי חוואייל, שחקן בן 20 ממחנה הפליטים ג'נין שנעצר ונחקר על ידי צה"ל והשב"כ במהלך החזרות של תיאטרון החופש, מבצע את המונולוג המפורסם של שיילוק מתוך המחזה השייקספירי "הסוחר מוונציה":

בזמן התהליך רבים ניסו למנוע מאתנו את העלאת המחזה ואת יצירת הסרט. קיבלנו איומים, שחקנים הוכנסו לכלא, גם ישראל וגם כוחות ריאקציונרים בפלסטין הפעילו לחצים, מעצרים ואיומים הפכו לשגרה יומיומית בכדי למנוע מאתנו את חיי היצירה שלנו. לכן ההתקבלות המרגשת במיוחד בברלין, לצד האהבה, הביקורות המשבחות  והפרס היתה מתנה מתוקה לעיקשות הדון קישוטית שלנו. הסרט לא קיבל שום תמיכה מוסדית, לא ישראלית ולא אחרת וכך היה חופשי מכל תלות ויכל להתרכז באהבה לג’וליאנו, לאמנות התיאטרון לנשיות ולפלסטין. לצוות שלנו הצטרפו גם אביבה צימרמן כמפיקה, אילונה גבעון כאנימטורית ועדי גולן ביכנפו כעורכת ובמאית שותפה. כך באופן אורגני נוצר סרט שהוא פלסטיני ודו-לאומי בו זמנית. נזכרתי שכשהגעתי לג’נין אמרתי לג’ול שבאתי ללמוד ממנו את צעדי הדו-לאומיות בצעדים מדודים של ריקוד, ואכן למדתי שהדו לאומיות היא גם ריקוד וגם מאבק אין סופי.

אחד הדברים המרגשים בפרס שקיבלנו הוא שחלק מהפרס הוא התחייבות להפצה ב-28 בתי קולנוע והרי מה משמח יותר מיוצר סרט שיהיה קהל לסרטיו. אני מקווה שגם בישראל הסרט יזכה לתפוצה רחבה, בינתיים החלטנו לעשות הקרנות צנועות בקהילות אוהדות במרחב המשותף. ההקרנה הראשונה תהיה בתאטרון אל סרייה ביפו בשמונה למארס בשמונה בערב כשכל ההכנסות יהיו מוקדשות לפרויקט המדהים של מרים ובתול -.המחזה "פיטר פן" בג’נין. מבחינת מרים ובאטול הסרט הוא לא הסוף – אלא רק ההתחלה. זהו הצעד הראשון בהפיכתן לשחקניות פלסטיניות גאות ומשובחות שלדידן לא ניתן להפריד בין היצירה והחיים. 

- לקריאה נוספת: כשאודי אלוני, הפילוסוף סלבוי זיזק והמפיק ההוליוודי ג'יימס שיימוס נסעו לרמאללה