זה די נדיר שכוכב הוליוודי שמככב בסרט מדובר של אולפני דיסני מחליט להוביל קמפיין ציבורי בעד ייצוג רחב ומגוון יותר של סקס בקולנוע. מצד שני, ג'יימס פרנקו כבר הוכיח שהוא לא כוכב הוליוודי שגרתי. קצת כמו לנה דנהאם, שפרצה לחיינו לפני שנים ספורות ומאז נמצאת בכל מקום, גם פרנקו הצעיר סובל מחשיפת יתר, שקשורה לעובדה שהוא מביים, מפיק, כותב ומשחק במיליון פרויקטים במקביל.  ברגע זה, למשל, הוא מעורב בלא פחות בתשעה סרטים שנמצאים בשלבי הפקה שונים (ובהם סרט על צ'ארלס בוקובסקי שפרנקו עצמו כתב ומביים).

הוא כיכב בשוברי קופות כמו "127 שעות" של דני בויל, "לאכול, להתפלל, לאהוב", "כוכב הקופים" (העיבוד המחודש והמוצלח במיוחד מ-2011) וטרילוגיית ספיידרמן, לצד סרטי אינדי דלי תקציב יחסית כמו "יללה" (על היצירה שוברת המוסכמות של משורר דור הביט אלן גינזבורג) ו"סאל" (סרט שפרנקו עצמו ביים וכתב, ועוסק בשחקן סאל מינאו, שכיכב בקלאסיקה "מרד הנעורים" של ניקולאס ריי).

כעת, רגע לפני ש"ארץ אוז", הסרט של דיסני שבו פרנקו מגלם את הקוסם מארץ עוץ, עולה לאקרנים בסופ"ש הקרוב, הוא מנצל את מעמדו הבלתי מעורער כאחד השחקנים והיוצרים המוערכים בהוליווד כדי לצאת בפומבי כנגד הצנזורה של סצנות סקס בקולנוע. הסרטון הקצר שפרנקו צילם – ובו הוא מסביר מדוע סקס הוא דבר טבעי, לגיטימי ורצוי – הוא תגובה להחלטה של ועדת ביקורת הסרטים של אוסטרליה, אשר החליטה לאסור על ההקרנה של הסרט I Want Your Love של הבמאי טרוויס מתיוס, חברו הקרוב של פרנקו. מתיוס ופרנקו שיתפו ממש לאחרונה פעולה בסרט Interior. Leather Bar שנחשף לאחרונה בפסטיבל סאנדנס (וסוקר בנדיבות בפוסט קודם).

לא, אנחנו כבר לא בקנזס. ג'יימס פרנקו ב-Interior. Leather Bar

I Want Your Love הוא דרמה שמבקשת לשרטט דיוקן אותנטי וכנה של הומואים צעירים, על מערכות היחסים ושברונות הלב שלהם. לטענת המועצה האוסטרלית, סצנות הסקס המפורשות בסרט אינן ראויות לצפייה, ועל כן אסור להקרינו ברחבי אוסטרליה (וזאת על אף שהוא כבר התקבל לפסטיבלים נחשבים, ובהם הפסטיבל לקולנוע קווירי במלבורן, ופסטיבל הקולנוע הקווירי של סידני). הסרט סיים לאחרונה סיבוב פסטיבלים בינלאומי שזיכה אותו בביקורות משבחות. ג'ון קמרון מיטשל ("הדוויג והשארית העצבנית", "שורטבאס") כינה את מתיוס "הקול החדש של הקולנוע הקווירי". וכך נראה הטריילר:

פרנקו, שמתגייס לצד מתיוס והקהילה הגאה, מסביר בסרטון שהועלה היום לרשת ש"מדובר בהחלטה מאכזבת ואפילו טיפשית. מתיוס משתמש בסקס באופן מתוחכם מאוד. סקס הוא חלק מהותי מהחיים שלנו, ואפילו אם הוא לא חלק מהחיים שלכם – מדובר בבחירה מודעת. סקס הוא הדרך שלנו לעשות ילדים, להתחבר אחד לשני, לתקשר. לאסור על הצגה של סקס בסרטים זו התנהגות צבועה וצרת-מוחין. זו דרך לגיטימית לבטא ניואנסים והתנהגויות של דמויות קולנועיות. באופן מצער, בגלל הגישה הזו סקס לא הפך למכשיר נרטיבי מפותח ומעניין כפי שהוא יכול היה להיות. בנוסף, יש בהחלטה הזו מידה רבה של צביעות, שכן אלימות קיצונית אינה מצונזרת". לסיכום, פרנקו מבקש "אנא שיקלו מחדש את ההחלטה הזו":

אגב, מעניין לחשוב על הצביעות שמקיפה ייצוגים קולנועיים של סקס בהקשר של הסרט הישראלי החדש "מעשייה אורבנית", שהוקרן השבוע בבכורה עולמית במסגרת הפסטיבל החדש First Time Fest שנערך בניו יורק (וכלל, בין השאר, בכורה של סרטו הראשון של השחקן פיליפ סימור הופמן, וגם הקרנות חגיגות של סרטי הביכורים של יוצרים כמו דארן ארונופסקי, סופיה קופולה, ווס אנדרסון וטוד סולונדז). "מעשייה אורבנית" של אליאב לילטי הוא דוגמה נוספת ומשמחת לטרנד חדש יחסית בקולנוע הישראלי – במאים שמתרחקים מנוסחאות נרטיביות ומציעים לצופיהם סרטים מאתגרים, אמיצים ושוברי מוסכמות. רבים מהניסיונות האלו מסתיימים בנרטיבים בלתי שגרתיים ולעיתים גם לא לינאריים, ועל כן הם מאתגרים לצפייה (כמו למשל "ההתחלפות" המעולה של ערן קולרין, "המשוטט" של אבישי סיוון או "השוטר" של נדב לפיד). גם "מעשייה אורבנית", שכולל סצנות סקס רבות ומפורשות מאוד (ובהן סקס בין קטין למורה שלו לתנ"ך, ובין אח ואחות), מוותר על הסגנון ההוליוודי או סם-שפיגלי (אקספוזיציה, קונפליקט, פתרון) לטובת רצף של סצנות שבהן דמויות שונות והזויות יותר או פחות פוצחות במונולוגים ארוכים. למי שמתעקש, לסרט עצמו יש גם "עלילה" (אח ואחות שאמם מתה לאחרונה מנסים לאתר את אביהם, שנטש אותם בילדותם, כדי לספר לו על מותה של האם ולחדש עימו את הקשר), אך העלילה הזו מתפתחת באופן מקוטע, מקורי ומלא הברקות ויזואליות.

יהיה מעניין לעקוב אחרי התגובות לסרטו של לילטי, שמציג סצנות סקס מפורשות מאוד ולא מעט צילומים של איבר המין הנשי (אבל, כמו תמיד, איבר המין הגברי נשאר מוסתר). למעשה, מאז דובר קוסאשווילי לא היה עוד יוצר ישראלי שביקש להשתמש בסקס כמכשיר נרטיבי מובהק כל כך (למעט, אולי, הגר בן אשר, שניגשה לסקס באופן שונה לחלוטין בסרטה המצוין "הנותנת"). לילטי מתעניין לא רק בסקס, אלא בגוף האנושי ובתהליכי ההזדקנות שלו. בשיחה לאחר ההקרנה הוא הודה שההשפעות העיקריות עליו הם סרטיו של גודאר וסרטיה של הבמאית הצרפתייה הפרובוקטיבית קתרין ברייה (שבהזדמנות זו כדאי להמליץ על סרטה המעולה וטורד המנוחה, Fat Girl מ-2001). כמו ברייה, לילטי מתעכב על הגוף של שחקניו (ברק פרידמן ונעה פרידמן המצוינים), על הזיעה, התזוזות, הקמטים והצלקות, והופך את הגוף למהפנט ודוחה באותו זמן.  

לילטי, שנכח בהקרנת הבכורה הניו יורקית, נשאל על ידי צופה מהקהל האם הסרט הזה מבקש להגיד משהו על החברה הישראלית. "לא, לא ולא", הוא השיב נחרצות. "יש מספיק יוצרים ישראליים שעושים סרטים על החברה הישראלית. 'מעשיה אורבנית' הוא סיפור אוניברסלי לחלוטין, שבמקרה מתרחש בתל אביב". התשובה הזו, אגב, מבטאת גם היא טרנד חדש בגל האינדי הישראלי שהולך וצובר תאוצה – אבל זה כבר נושא לפוסט אחר (או לדוקטורט).

לפי תגובת השופטים בפסטיבל, נראה שלילטי אכן הצליח ליצור סרט ארט-האוס שמדבר לצופי פסטיבלים בכל העולם. כעת רק נותר לראות האם הוא ימצא לו אוהדים גם בקרב צופי הסינמטקים.