מפלורידה לירושלים – התוכנית האסטרטגית של ברקת

ניר חסון | 05.03.2015 | 01:06

קחו שנייה להביט בתמונה הזו. זה עמוד השער למצגת שהציג פרופ' ריצ'רד פלורידה, מחשובי חוקרי האורבניות בעולם, בפני בכירי העיר והעירייה לפני כחודש במכון ון ליר. מה משונה בתמונה?

 

אנשיו של פלורידה, שהכינו את המצגת, בחרו תמונות מירושלים המייצגות את המונח המזוהה  עמו ביותר: "המעמד היצירתי". בקצרה, פלורידה טוען שתוקפה של החלוקה המקובלת בין עובדים, מעסיקים, צוורון כחול וצוורון לבן פג. במקום החלוקה הישנה, הוא מציע קו חלוקה חדש בין העובדים. לטענתו, יש להבחין בין מי שעבודתם כוללת שימוש ביכולתם הקוגנטיבית המכונים "המגזר היצירתי" – לבין כל השאר. במגזר היצרתי יכללו עורכי דין, פוליטיקאים, מתכנתים, אמנים ומורים וכל מי שעבודתו דורשת יצירתיות. עיר תשגשג, קובע פלורידה, אם המגזר היצירתי שבה ימצא בה את מקומו. אנשי המגזר היצרתי יהגרו ויתבססו בעיר שבה הם יחושו בנוח. במילים פשוטות, עיר צריכה להיות מעניינת מספיק כדי למשוך אליה ולהשאיר בה את האנשים הללן והם בהיזון חוזר יהפכו את העיר ליותר מעניינת ויותר מושכת. שני סמלים הפכו למזוהים מאוד עם העיר של פלורידה – שבילי אופניים ושגשוג הקהילה הלהט"בית. קיומם של שני אלה בעיר מעודדת את המעמד היצירתי, את ההיפסטרים, אם תרצו, ומבטיחה את שגשוגה של העיר.

בחזרה למצגת. עורך המצגת הציב מספר דימויים ויזואליים למעמד הזה בירושלים – קרמיקה ארמנית, שוק בעיר העתיקה, תערוכת פסלים ופסטיבל האור וגם, משום מה שלוש תמונות של פרוייקט הולילנד. כאן יש שתי אפשרויות, או שעורך המצגת לא מכיר את קופת השרצים שתלויה על הבניין הזה ואת מה שהוא מסמל בעיני הירושלמי הממוצע – בכיעורו ובכיעור השחיתות. או שהוא מכיר ומבין, אבל מבקש, כמו בתרגיל ג'ודו, להפוך את החיסרון ליתרון.

שער המצגת של פלורידה יכול לייצג, לטענת המבקרים, את הבעיתיות ביוזמה החדשה של ברקת – לגייס כוכבי על מתחום התכנון האורבני ומנהל העסקים, במטרה, ליצור תוכנית אסטרטגית חדשה לירושלים, שלאורה יפעלו העירייה והממשלה בשנים הבאות. המומחים הללו, טוענים המבקרים, לא בהכרח מכירים את ירושלים על בעיותיה היחודיות, את המסקנות שלהם אפשר היה לנחש מראש והם גם עלו כסף רב לקופת העירייה – כמיליון שקלים. מצד שני לפחות בשביל מסקנה אחת של פלורידה היה שווה לשלם כל שקל. על כך בהמשך. 

פלורידה הוא אחד משני השמות החמים במיזם הזה, השני הוא פרופ' מייקל פורטר מהרווארד, מחשובי החוקרים בתחום מנהל העסקים בעולם ומנסח את מודל חמשת הכוחות – מודל בסיסי לניתוח שוק וניבוי הצלחה של חברה. פורטר, כמו פלורידה נחשב למעין יועץ על לממשלות, ראשי ערים וחברות ענק. את איסוף המידע, הניתוח והקשר עם המומחים האמריקאים עושים מיכה פרויינד ורועי פולקמן. פולקמן היה מקורבו של ברקת ועמד בראש האגף לתכנון אסטרטגי בעירייה ועתה הוא מספר 9 ברשימתו של משה כחלון לכנסת. ערוץ 10 פרסם כי מבקר המדינה מתכוון לבדוק את כשרות המרכז בו זכו פולקמן ופרוינד. פולקמן טוען שלא היה לו שום קשר לקבלת ההחלטות בעירייה בנוגע להעסקה שלו ובעירייה הסבירו שהוא ושותפו הם בעלי מומחיות ייחודית לצורך העניין. 

 ראש העיר ורבים אחרים במערכת העירונית מאמינים שאת התיאוריות של פלורידה ופורטר ניתן לזקק לעצות זהב שיזניקו את ירושלים. מבקרים יגידו, ובמידה של צדק שהעירייה שופכת כסף רב על עצות שכל ירושלמי עם ראש על הכתפיים מוכן לתת בחינם. 

קחו את המשך המצגת של פלורידה, כדוגמה, פלורידה הציג בסדנא את הניתוח שלו בנוגע למעמד היצירתי בירושלים, ההזדמנויות והמכשולים. ראשית, על פי הניתוחים של פלורידה וצוותו ירושלים היא עיר הרבה יותר יצירתית מאשר הדימוי שלה. כמעט 144 אלף עובדים בעיר שייכים למעמד היצירתי, שהם 43 אחוזים מכוח העבודה בעיר, גבוה ב-17 אחוזים מהממוצע הישראלי, ונמוך רק במקצת מזה התל אביבי (45 אחוזים). לירושלים, על פי הניתוח, ישנם יתרונות בתחומים כמו אמנות ועיצוב, חינוך ומערכת הבריאות. לעומת זאת מעמד ההייטק בעיר חלש באופן משמעותי. פורטר מדבר על עוגנים כלכליים חשובים של העיר שנמצאים במשבר ויש לסייע להם בגיבוש תוכניות ארוכות טווח – כמו בתי החולים של הדסה והאוניברסיטה העברית.

אבל האם בשביל לדעת את הדברים האלו יש צורך במומחים מליגת הקיסוס? כל אחד יודע שבירושלים לומדים עשרות אלפי סטודנטים, שלא נשארים פה אחרי התואר, שכאן ממוקמים כמה מבתי הספר הטובים בארץ לאומנות, עיצוב וקולנוע ושיש פה בתי חולים, חברת טבע ותעשייה ביו-טכנולוגית. וכולם יודעים שהדסה והעברית חשובים לעיר. בשביל לדעת את זה לא צריך את פלורידה או פורטר.

פוקלמן ואלישבע מאזי"א, מנכ"לית עמותת "רוח חדשה" –  שהתוכנית האסטרטגית שהוצעה אמורה להפוך לחלק מתוכנית הפיתוח של העמותה לשנים הקרובות – מודים בכנות שגם אם המסקנות הן טריויאליות היה צורך בשמות הגדולים כדי שאנשים יקשיבו. "חלק מהצורך בשמות הגדולים הוא לייצר את העניין. להביא סביב השולחן את הממשלה, את מנהלי מוסדות התרבות, מנהלי המוסדות האקדמאיים", אומר פוקלמן.

טענה נוספת נגד המיזם היא שישנה סתירה מובנת בין פלורידה לבין פורטר. פורטר מתמקד במושג התחרותיות ומנתח את הלקוחות שלו (בין אם זו עיר, מדינה או חברה) ביחס לשוק שלהם בכדי לאתר את היתרונות היחסיים שלהם. המסקנות של פורטר יהיו להשקיע השקעות נקודתיות במקומות בהם לירושלים יש יתרון יחסי (מלונות בוטיק למשל). אבל המסקנות של פלורידה נוגעות  דווקא לטיפוח הסביבה היצירתית, ללא התמקדות נקודתית במגזר כזה או בפרויקט אחר. פולקמן לא רואה סתירה בין הדברים. לדבריו, "פורטר מדבר על תחרותיות ועל אקוסיסטם ועל תחומים (קלסטרים, בלשונו), פלורידה אומר שהבסיס לצמיחת הקלסטרים הוא המעמד היצירתי", הוא אומר ומוסיף: "המטרה היא לא להביא רעיונות של גאון אחד אלא לקדם משהו שישראל מאוד גרועה בו וזה לייצר שיתוף פעולה ותוכנית אסטרטגית, זה דבר שלא נעשה באף עיר בארץ". 

טענה נוספת, מצד שמאל, היא ששני היועצים מייצגים גישה ניאו ליברלית מובהקת. שניהם אינם תולים את יהבם במעמד הבינוני והעליון בתקווה ששינוי חיובי שם ישפיע על המעמדות הנמוכים ובעיקר על המגזרים הערבי והחרדי.

וגם עולה השאלה, מהי יצירתיות? ואיך מעודדים אותה? ברקת מזוהה מאוד עם פעילות תרבות פסטיבלית – ממופעי הפורמולה, דרך פסטיבלי האור ועד למסיבות הרחוב, אך במקביל –  האמנים והיוצרים שפועלים בעיר בגלריות, בסדנאות ובתיאטרון החובבים חשים מוזנחים על ידי העירייה ותקצוב העירוני. בתקציב 2015 ירד סעיף התרבות מ-22 מיליון ל-17. בעירייה מסבירים שיש סיכום עם משרד האוצר לעוד שישה מיליוני שקלים, שישלימו את הסכום ל-24 מיליון, אבל התפרקות הממשלה, הבחירות ואי אישור התקציב עוצרים בינתיים את הכסף הזה. נכון להיום אנשי המעמד היצירתי המובהקים ביותר בעיר קיבלו הודעות על קיצוצים בתקציב השנה הקרובה. 

אבל למרות כל הביקורת יש נקודה אחת בדבריו של פלורידה ששווה כל שקל ממיליון השקלים ששילמנו. אמנם גם הנקודה הזו טריוויאלית ומובנת מאליה כמו שאר דבריו, אבל מעטים עוצרים לחשוב עליה. פלורידה טוען, שגיוון חברתי ותרבותי בעיר הוא יתרון מובהק שמעודד את המעמד היצירתי. בירושלים הוא רואה את הגיוון התרבותי, הלאומי והדתי כיתרון. כך, בניגוד לתפיסה המקובלת, המגזרים החלשים כלכלית של העיר – הערבי והחרדי – אינם עול על כתפיה של ירושלים, הם הם ירושלים והם גם אלו שיבטיחו את שגשוגה. החיכוך הבינתרבותי של העיר הוא לא עונש הוא ברכה או בשפתו "הניהולית" של פלורידה: "מעבדה לאומית לפרדיגמות חדשות של יחסים בין קבוצתיים". אמן. 

 

 

להמשך הפוסט

המעגלים נפגשים או הפלורליסטים מגלים את החצי השני של העיר

ניר חסון | 25.01.2015 | 23:40

משהו קורה.

באגף הליברלי של הפוליטיקה והציבוריות הירושלמית ישנם שני מעגלים של אקטיביסטים. נכנה אותם לצורך הדיון – הפלורליסטיים והשמאלנים. בפלורסליטים אפשר למנות את כל הארגונים וההתארגנויות ששמו לנגד עיניהם את רווחתו של הציבור הלא חרדי בעיר – התעוררות, ירושלמים, רוח חדשה, התנועה הירושלמית, הישיבה החילונית, המנהלים הקהילתיים החזקים של מערב העיר ועוד. במעגל השמאלני פועלים: עיר עמים, הסניף המקומי של שלום עכשיו, האגודה לזכויות האזרח, עמותת במקום, ארגון עמק שווה, ומספר קבוצות אקטיביסטים שאמם ההיסטורית המשותפת היא ההפגנה השבועית בשיח ג'ראח נגד המתנחלים. את מרצ אפשר למנות בשני המעגלים. יסלחו לי מי שנפקד מהרשימה.

המעגל הראשון, הפלורליסטי, נהנה מהצלחה רבה בירושלים בעידן ניר ברקת. נהוג לייחס לפעיליו את הניצחון בנושא הדרת הנשים, את העובדה שיש לנו ראש עיר חילוני וקריית יובל חופשית וגם את העובדה שירושלים הפכה להיות שמורת טבע לזנים מעניינים של יהדות מתחדשת ואינטלקטואלית. המעגל השני, השמאלני, נהנה פחות מקונצנזוס ציוני, ההצלחות שלהם ספורות יותר ודחוקות יותר (בלימת הגן הלאומי מורדות הר הצופים היא אחת מהן). אבל לזכותם יאמר שהם בחרו לעצמם אויבים חזקים בהרבה.

אבל שני המעגלים האלו לא נפגשו (טוב, חוץ ממרצ). זה כמובן לא מקרי שהם לא נפגשו. ראשי המעגל הפלורליסטי בחרו לברוח ממזרח ירושלים. השיח שלהם הורכב מנשים, צעירים, מרחב ציבורי וקהילה. לא מכיבוש, מעצרי קטינים וקיפוח. הייתה זו החלטה מודעת וככל הנראה נכונה מהזווית הציבורית והאלקטורלית. הכיבוש לא מביא קולות או אוהדים, בטח שלא בירושלים. מזרח ירושלים היא ללא ספק מחוץ לאזור הנוחות של הארגונים האלו (כפי כתב שלום בוגוסלבסקי) וממילא נתפסת כבעיה שגדולה על החברה האזרחית בירושלים בכמה סדרי גודל. לכן עדיף להשאיר אותה לאחרים.

אבל כמו שאמרתי, משהו קורה.

צילם: נעם פיינר

 

אולי אלה האירועים האלימים של הקיץ האחרון, או תחושת הכוח של הפעילים הפולרליסטים שחשים ביטחון גדול יותר, או שזו ההבנה שחלחלה שיש לנו בעיה. והיא כנראה לא קטנה יותר ודחופה פחות מאשר קיומה או אי קיומה של אישה במודעות המרתון הקרוב. 

כך או כך, ביום חמישי האחרון נערך במרכז העיר כנס ראשון מסוגו,  "מזרחה מכאן" שמו, בו דנו פעילי רוח חדשה, התנועה הירושלמית והישיבה החילונית (בקהל נצפו גם פעילי התעוררות) בבעיות מזרח ירושלים. הכנס נערך תחת ההצהרה שהגיעה הזמן להבין מה קורה שם ואולי לפעול בנושא והובילו אותו אנשי עמותת עיר עמים, המזוהה עם השמאל ולאו דווקא שותפה טבעית של הארגונים שבקהל. 

"אני אדם מעורב ואני פועלת בירושלים הרבה שנים אבל בטלפון שלי יש 2500 זיכרונות ואף אדם ערבי", מודה בכנות אלישבע מזי"א, מנכ"לית ארגון "רוח חדשה". "תמיד שנשאלתי על מזרח ירושלים עניתי שאי אפשר לפתור את הבעיה, מי שאומר את זה מחרטט ואם אתה תופס צד פוליטי אתה לא יכול להגיע לממסד. אבל בחודשים האחרונים עברנו כמה ארגונים את אותו התהליך. יכול להיות שיש תחושה שהציבור שלנו כבר התבסס, יש עוד הרבה מה לעשות אבל המגזר הציוני מרגיש יותר דומיננטי וכמובן כל מה שקרה פה בקיץ".

במהלך הכנס הציגו כמה פעילים (רובם מהמעגל השמאלני) את הניסיונות המוצלחים יותר או פחות לשתף פעולה עם תושבי מזרח ירושלים ולסייע להם. כמה מהיוזמות הן מהדברים המעניינים ביותר שמתרחשים בירושלים. אחת מהן, למשל, היא יוזמת "פשוט שרים" – קבוצה של צעירים פלסטינים ויהודים שנפגשים מפעם לפעם לשיר ולנגן ביחד. הם עושים את זה כבר ארבע  שנים. לאירוע האחרון, בנובמבר, שבוע אחרי ההתנקשות ביהודה גליק ושבועיים לפני הפיגוע בבית הכנסת בהר נוף, הגיעו למסיבת רחוב של "פשוט שרים" במרכז העיר 2000 איש, כשליש מהם פלסטינים.

 יזמה אחרת היא ניסיון לשיתוף פעולה בין פעילים מהגבעה הצרפתית לפעילים מעיסוויה. "הרעיון היה שככל שלהם יהיה פחות רע לנו יהיה יותר טוב", הסביר תושב הגבעה, איתי ליטמן. היו כמה ישיבות, היו הבטחות של העירייה לסייע. כביש חדש נסלל, אותר שטח לגן ציבורי ושטח למרכז מסחרי חדש בין שתי השכונות. אבל גל האלימות של הקיץ שטף את המבנה העדין הזה. חלק מהפעילים הפלסטינים נעצרו, אחרים משכו ידם משיתוף פעולה עם יהודים בעת הזו. בצד היהודי נשמעה הדרישה לסגור את הכביש המחבר בין השכונות עם התגברות מעשי האלימות מצד הפלסטינים. "לסיכום, הניתוח הצליח והחולה בקומה", אמר ליטמן. יוזמה אמיצה נוספת היא "ירושלים לא שותקת לאלימות", אקטיביסטים שמגיעים לכיכר ציון כדי ל"כבוש מחדש" את הרחוב ואת הכיכר מידי גזעני להב"ה וחבריהם.

אפשר לומר שזה רק כנס. אולי. אבל מי שמכיר את הדי.אנ.איי של הארגונים האלו יודע כמה זה לא היה פשוט עבורם לחצות את הרוביקון הזה. עם זאת, לא נראה לי שפעילי השמאל צריכים למהר ולפנות מקום בהפגנות בשיח ג'ראח או בא-טור למצטרפים החדשים. הם מדברים על פעילות אחרת, פחות פוליטית, יותר ממסדית. הם עדיין אינם דנים בבעיות מזרח ירושלים, לא עוסקים בנושאים מדיניים ואפילו לא בזכויות אדם ובכל זאת, הם גילו את החצי השני של העיר ונכונים ללמוד עליו. מזי"א למשל, עוסקת בתקופה האחרונה באיתורו של המעמד היצירתי בירושלים (מונח שתבע פרופ' ריצ'רד פלורידה שביקר לאחרונה בירושלים לקראת תוכנית אסטרטגית חדשה שמוביל ראש העיר לאיתור וחיזוק המעמד הזה – אבל על כך בפוסט נפרד אינשאללה). היא אינה מבקשת לפתור את בעיות מזרח ירושלים ואפילו לא לפעול לדו קיום, בשלב זה היא מאמינה שניתן למצוא ולשתף פעולה עם המעמד היצירתי בחברה הפלסטינית בעיר – שכבה דקה של רופאים, אמנים ומוזיקאים שמחפשים אפיק לשיתוף פעולה והשתלבות במעמד היצרתי של העיר. "דיוורסיטי (שונות תרבותית) אינה בהכרח בעיה זו יכולה להיות גם מקור להזדמנות", היא אומרת (בעקבות פלורידה). אני, כרגלי, סקפטי. אבל אמן. 

להמשך הפוסט

ההזדמנות השנייה של האוזן השלישית (פוסט אורח – אדוה מגל-כהן)

ניר חסון | 12.11.2014 | 22:30

בדיעבד כנראה שהייתי צריך להצטרף למגיני ירושלים בעקבות הטקסט של גדעון לוי ("למה אני שונא את ירושלים") אבל למען האמת התקשתי למצוא משפט בטקסט שאני לא מסכים איתו. אני כמובן לא שונא את ירושלים, אבל אני חייב להודות שהכיבוש אכן מכער את העיר ואת תושביה ומשניא אותה על אורחיה. איך אפשר לבוא בטענות למבקר שבא מבחוץ ורואה את החומות, הגדרות, ומריח את ריח הבואש והגז המדמיע? איך אפשר להתווכח ולהוכיח לו שירושלים של ימנו היא דבר יותר מורכב ממה שנראה במבט ראשון?  

אפשר למשל לתת לו לקרא את הטקסט שכתבה אדוה מגל – כהן על הצלחת המאבק להצלת ספריית האוזן השלישית: 

זה קורה!  אחרי שנה וחצי של עבודה מאומצת ורצופת עליות ומורדות, המהלך שהובילו כמה פעילים ירושלמיים לפתיחתה מחדש של ספריית האוזן השלישית בירושלים, עומד על סף סיומו המוצלח. אלא שהפעם, הספרייה תהיה מוסד ציבורי ללא מטרות רווח, ולמעשה מי שיתמוך בה ויחזיק אותה יהיו המנויים: שוחרי קולנוע ותרבות מירושלים והסביבה, מוסדות חינוך וסטודנטים שרואים ערך בקיום ספריית סרטים איכותית ברמה בינלאומית בירושלים וזקוקים לה.

סגירתה הפתאומית והמפתיעה של הספרייה בחודש יוני 2013 גרמה שברון לב לרבים. במשך שנים היא היוותה מוסד תרבותי רב-חשיבות בחיי העיר, אבן שואבת לאוהבי קולנוע, לסטודנטים, למורים ולתלמידים. עם הסגירה התארגנה באופן ספונטני קבוצת מנויים שניסתה להעביר את רוע הגזרה, ולמצוא פתרון שיאפשר את פתיחתה מחדש של הספרייה. הקבוצה פתחה במגעים אינטנסיביים עם גורמי העירייה, מוסדות תרבות בעיר ובראשם הסינמטק, הנהלת האוזן השלישית, המנהל הקהילתי גינות העיר ועוד ועוד, ובחנה אפשרויות מאפשרויות שונות לפתיחת הספרייה מחדש. המלאכה הייתה רבה ולא פשוטה – לפתוח מחדש ספריית סרטי די.וי.די. ללא בסיס כלכלי כאשר ספריות כאלה רק הולכות ונסגרות, וכאשר הדעה המוסכמת כמעט על הכל שמדיום הדי.וי.די. מיצה את עצמו ועומד לעבור מן העולם. אבל דעה רווחת לחוד ומציאות לחוד: ככל שקבוצת הפעילים נכנסה לעניין התברר לחבריה  יותר ויותר שלא נס ליחו של מדיום הדי.וי.די. למרות האפשרויות הרבות שפותח האינטרנט להשגת סרטים, עדיין יש מגוון שלם ורחב מאד של סרטים – בעיקר סרטי איכות – שלא ניתן להשיג אלא בספריות איכותיות כמו ספריית האוזן. הקבוצה גם קיבלה רוח גבית ממאות מתושבי ירושלים והסביבה שהביעו עניין בפתיחת הספרייה מחדש. וכך אט אט, ובסיוע גורמי תרבות בעירייה ובראשם מחזיק תיק התרבות עופר ברקוביץ, התגבש מתווה לפתרון, והיעד המקווה החל להראות בר-השגה.

בימים אלה ממש נעשו כמה צעדים גדולים קדימה לקראת מימוש מתווה זה, והוא החל לקרום עור וגידים: נבחרה מנהלת מוכשרת ונמרצת לספרייה, נחתם חוזה בין כל הגורמים שיהיו מעורבים בהקמת הספרייה – המנהל הקהילתי גינות העיר (ניהול אדמינסטרטיבי), הסינמטק (אכסניה), האוזן השלישית (ייעוץ מקצועי ורכש) – והחלו עבודות הסבה אינטנסיביות של ספריית הסינמטק לספריית האוזן – או ספריית ידידי האוזן, בשמה החדש. אם לא תהיינה הפתעות לא צפויות, הספרייה תיפתח ב-1 לדצמבר. עד כה הצטרפו כמנויים לספרייה קרוב ל-400 איש ועוד היד נטויה. כל המעוניין להצטרף כמנוי מוזמן לכתוב ל ozen3jerusalem@gmail.com

משכנה החדש של האוזן השלישית בספריית הסינימטק. צילום: אדוה מגל-כהן

   

 

 

 

 

 

 

להמשך הפוסט

הנעשה על ההר לא נשאר על ההר

ניר חסון | 05.11.2014 | 22:38

1. שבוע חלף מאז ניסיון ההתנקשות בירושלים ביהודה גליק, פעיל תנועות המקדש, ושבועיים מאז פיגוע הדריסה הקודם. בשבועיים שחלפו תוגברה ירושלים בכוחות משטרה ומשמר הגבול בהיקף חסר תקדים. איזור מזרח העיר עמוס בשוטרים בכל פינה, ומעל השכונות הוקם מערך בלוני תצפית. בימים האחרונים נראה שהלחץ על האוכלוסייה הפלסטינית עושה את שלו. הימים היו שקטים למדי, למרות שמאות שוטרים, פקחים וגובי מסים עבדו בשכונות הפלסטיניות. גם בשעות הערב פחתו מאוד מספר ההתפרעויות ועוצמתן. מידי פעם נתפסו מיידי אבנים, פה ושם נופצה זגוגית של רכב. אבל להוציא מקרה אחד או שניים לא היו התפרעויות המוניות. הבוקר עלה רף המתיחות כאשר בהר הבית שוב פרצו התנגשויות אלימות בין עשרות צעירים רעולי פנים לבין כוחות המשטרה. אבל המשטרה הדפה, כרגיל, את המתפרעים לתוך מסגד אל אקצא, סגרה את דלתות המסגד ופתחה מחדש את ההר לביקורים. כמעט שגרה.

אלא שלפי מה שנראה כרגע לאירועים בהר הבית היום היו גלי הדף. ברשתות החברתיות הפלסטיניות החלו לרוץ שמועות על כך שהשוטרים נכנסו לתוך מסגד אל אקצא וחיללו אותו. הקריאות "להגן על אל אקצא"  הלכו וגברו בשעות שלאחר מכן. במשטרה מכחישים ששוטרים נכנסו למסגד, במשטרה ברור שכניסה של שוטרים למסגד היא טאבו שמי שלא רוצה בהגדלת הלהבות יזהר שלא לשבור. ככל הידוע מאז שנת 2003 לא נכנסו שוטרים ישראלים לתוך אל אקצא. אבל מה שבאמת קרה או לא קרה במסגד הבוקר כבר לא משנה, לסיפור חיים משלו. 

בני משפחתו של איברהים אל עקארי, המחבל ממחנה הפליטים שועפט, מספרים שהוא היה אדם דתי מאוד. עמוד הפייסבוק שלו (שהוסר בינתיים) מספר שהנעשה באל אקצא העסיק אותו מאוד. הוא שיתף את הסרטון של מועתז חיג'אזי וקריאה של המועצה האיסלמית לעלות להר כדי להגן על המסגדים. קשה לדעת מה מניע מחבל שהולך כמעט בודאות אל מותו, מה גורם לו לדרוך על דוושת הגז מול הולכי הרגל. אבל אי אפשר לבטל את האפשרות שהשיח המסית סביב הר הבית בשעות שלפני הפיגוע הצית אצל אל עקארי את הפתיל. יתכן שהוא היה בדרכו להר הבית על כביש מספר 1, כאשר ראה את חמשת חיילי משמר הגבול חוצים את הכביש ובהחלטה של רגע לחץ על הדוושה. ויכול להיות שהוא תכנן את כל זה מראש.  כך או כך, נראה שהנבואות השחורות  על הסכנה שבעיסוק הגובר, של שני הצדדים בנעשה על ההר, הולכות ומגשימות את עצמן. הר הבית הוכיח שוב שהוא אינו מנותק מסביבתו. בניגוד לוגאס, הנעשה על ההר, לא נשאר על ההר. 

2. הערב כבר הציבה המשטרה בטונדות ליד רציפי הרכבת הקלה לאורך כביש מספר 1. עוד שלב בהפיכתה של הרכבת הקלה מסמל של אחדות העיר תחת כנפי הטכנולוגיה לסמל של התפרקות תחת עשן האלימות. מרצח מוחמד אבו חדיר שנחטף ליד פסי הרכבת, דרך הרס התשתיות של הרכבת בשבועיים הראשונים להתפרעויות, עבור דרך יידוי האבנים היומיומי לעבר הרכבת באזור שועפט ועד לשני פיגועי הדריסה בתחנות הרכבת הקלה.

 האלימות בירושלים נעה כבר ארבעה חודשים בין אלימות המונית עממית עם מעורבות גדולה מאוד של קטינים ובין מתקפות טרור של בודדים, ששוב ושוב טורפים את הקלפים בכל פעם שצצה התקווה שהרגיעה מעבר לפינה.

בהצהרות בעקבות הפיגוע שבו וקראו הפוליטיקאים ל"יד קשה" (הביטוי הזה הופיע פעמיים בהודעה קצרה ששלח ראש העיר אחרי הפיגוע). אבל גם הם יודעים שהקשחת היד לא תעזור נגד המחבלים הבודדים שמצויידים בנשק הנפוץ מכולם – כלי רכב. בשבועיים האחרונים הטילו המשטרה, העירייה ורשויות נוספות שורה של עונשים קולקטיבים על האוכלוסייה במזרח ירושלים – מחסומי בדיקה, הטלת קנסות, הריסות בתים וסגירת עסקים. כפי שכתבתי בסעיף הראשון קשה לדעת מה מניע את האדם שהופך למחבל, אבל אפשר לנחש שתחושות ההשפלה שחשים תושבי מזרח העיר בשל יחס הרשויות אליהם בימים האחרונים לא תורמות לשיקול הדעת של אותם אנשים. 

הנחת הבטונדות הערב. צילום: חטיבת דובר המשטרה

להמשך הפוסט

הר הבית – מדריך לשמאלן המבולבל

ניר חסון | 02.11.2014 | 14:32

 הצלחתם של יהודה גליק ושל תנועות הר הבית בשנים האחרונות נובעת בין היתר מן השינוי שהוביל גליק בשיח סביב הר הבית. במקום שיח מתלהם ומאיים על פיצוץ המסגדים והקמת בית המקדש, הוביל גליק שיח שבמרכזו זכות הפולחן, כחלק מזכויות האדם. טענתו העיקרית הייתה, שלא יתכן שיהודי לא יוכל לשאת תפילה במקום המקודש ביותר ליהודים, וכי יהודים שמבקרים בהר יחושו בו כאורחים בלתי רצויים, שנבדקים בציציותיהם, תאסר עליהם התנהגות שנתפסת כפרובוקטיבית ובראש ובראשונה לא יותר להם להתפלל. גליק השכיל לחשוף את האבסורד שנוצר בהר הבית, שם נעצרים אנשים בגלל שמלמלו תפילה בין שפתותיהם, התנועעו בקצב תפילה או חלילה כרעו ברך לפני מקום המקדש. השיח הזה וטיעוניו של גליק הציבו אתגר לא פשוט לדוברי השמאל, שנאלצו להגן על מדיניות שמפלה אנשים על פי דתם בהר הבית. המופלים לרעה במקרה זה הם היהודים.

אבל מול הטיעונים הללו אפשר להציג מספר תשובות. הראשונה והפופולארית ביותר היא הסכנה הביטחונית. ההיסטוריה הוכיחה שוב ושוב, מאז 1929, דרך 1996 ועד 2000, שהר הבית הוא מוקד נפיץ ביותר וכי מסגד אל אקצא הוא מאחד זרמים חילוניים ודתיים, ימניים ושמאליים בפוליטיקה הפלסטינית, הערבית והכלל מוסלמית. נכון שחלק מהשיח הפלסטיני סביב הר הבית הוא דמגוגי ומסית, אבל זה לא משנה את העובדה שכל ניסיון לשנות את הסטטוס קוו בהר יוביל כמעט בודאות לשפיכות דמים ולקריסה מדינית מול מדינות ערב ומול שאר העולם.

הר הבית, היום בבוקר. צילום: אוליביה פיטוסי

 

הטיעון השני עוסק במהותה  של הציונות. תומר פרסיקו כתב פה בתשובה ליו"ר הקואליציה, ח"כ יריב לוין כי "כל עוד יהודים ישבו בגלות והתפללו לציון ולירושלים הם המשיכו לשבת בגלות ולהתפלל. רק כשהחלו לחלום על תל אביב ועל בניין הכנסת הם קמו ובנו מדינה." אכן, אפשר לטעון כי הצבת הר הבית כמשאת נפשה של הציונות הוא עיוות של ערכיה. מהרצל, שהעדיף את חיפה על פני ירושלים ועד למשה דיין שמסר את מפתחות הר הבית לווקף – ראשי הציונות בחרו להשאיר את הר הבית מחוץ לשאיפה הלאומית.

במקרה הטוב היה הכותל המערבי חלק מחזון לאומי ולמרות השינוי ביחס אל הכותל לעומת הר הבית, על פי סקר שערך מטה ארגוני המקדש, 66 אחוזים מהיהודים בארץ עדיין רואים בכותל המערבי את המקום הקדוש ביותר ליהודים, לעומת 29 אחוזים שרואים בהר הבית את המקום הקדוש ביותר.

הטיעון השלישי  יעסוק במהותה של היהדות. היהדות של ימנו היא דת שהתפתחה במשך 2000 השנים האחרונות, והיא מתבססת על העדרו של בית המקדש. הדבר אינו בבחינת  גזירת גורל שהיהדות למדה להסתדר איתו. העדרו של בית המקדש, במובנים רבים, הוא עמוד השדרה של היהדות הרבנית, שהיא דת שונה לחלוטין מהיהדות הכהנית, מימי בית שני.  צריך לומר את האמת, חידוש הקרבת הקורבנות בהר הבית, כפי שמבקשים פעילי המקדש, היא אולי שאיפה לגיטימית אבל היא גם הולדתה של דת חדשה, פוסט-יהודית.

גדליה סטרומזה הראה בספרו "קץ עידן הקורבנות" כיצד סביב המאה הראשונה לספירה פס מן העולם מנהג הקרבת הקורבנות, לא רק בקרב היהודים, גם בני הדת הרומית וגם בני הדת החדשה, הנוצרים, זנחו את השחיטה על המזבח. שיבה למנהג הזה תהיה בבחינת נסיגה תרבותית ודתית 2000 שנה לאחור – לפני ההלכה, הרבנים, המשנה והתלמוד.

הטיעון הרביעי והחזק ביותר, לדעתי, הוא שיש לשוב ולחבר את הר הבית לסביבתו. בשיח סביב הר הבית ניתן לחשוב שההר הזה נטוע בחלל, או לכל הפחות במערב ירושלים, ושאין חולק על ריבונותה של ישראל עליו. אבל הר הבית הוא מקום ממשי, שנמצא בין נחל קדרון לואדי הטירופיאון, בין הכפר סילוואן לרבעים המוסלמי והיהודי. סיפוח הר הבית ומזרח ירושלים למדינת ישראל כולה אינם עובדה מוגמרת, כפי שאולי ניתן לחשוב מהאזנה לתקשורת הישראלית. ולמרות שיש רבים שמכירים בזיקה היהודית על ההר אין ולו מדינה אחת שמכירה בזכותה הריבונית של מדינת ישראל על המקום. כך גם רוב מוחלט מקרב העולים אל ההר ומהדיירים בשכונות הסמוכות לו. מכאן שכל צעד לשינוי הסטטוס קוו בהר חייב מבחינת החוק הבינלאומי והמוסר להיות חלק מדיאלוג עם הפלסטינים. אותו דיאלוג ממנו מתחמק ראש הממשלה כבר שנים רבות. 

הר הבית, היום בבוקר. צילום: אוליביה פיטוסי

להמשך הפוסט

טעינו. קורה

ניר חסון | 26.10.2014 | 00:42

אחמד סוב לאבן עובד כתחקירן בעמותת עיר עמים. סוב לאבן הוא אחד מארבעה-חמישה מקורות-על  למתרחש במזרח ירושלים. הוא בן 35, אב לשני בנים ותושב העיר העתיקה. ביום שישי בלילה הוא ירד מביתו כדי לקנות חלב ולתעד את המהומות בסמטאות הרובע המוסלמי.

זה תמצית דבריו, צוהר למה שקורה בשכונות מזרח ירושלים בימים האחרונים:

"ראיתי ילד בורח ושלושה חיילים רודפים אחריו. תפסו אותו והתחילו לתת לו מכות, רציתי לצלם אבל פחדתי והחלטתי לחזור הביתה. אני כבר יודע שיש מתיחות אני לא בורח אני עומד כדי שהשוטרים יזהו אותי שאני לא חלק מהעניין. אבל תפסו אותי שלושה חיילים ממג"ב אמרו לי אתה זרקת אבנים, ניסיתי להגיד שאני עיתונאי והם התחילו לתת לי מכות. אחד תפס אותי בצוואר חנק אותי והם לקחו אותי לתחנת משטרה. יחד איתי עוד שני צעירים, בן 17 ובן 20. כל הדרך נותנים מכות, גם עם הרובה M16 שלהם. בפנים שמו אותי על כסא והתחילו להרביץ – מי זרק אבנים? למה זרקת אבנים? אני מנסה להגיד שאני עיתונאי, להגיד שאני עובד ב"עיר עמים" אבל הם ממשיכים להרביץ. ארבעה אנשי מג"ב ושוטר אחד שהתחיל לצחוק. אחרי 10 דקות הגיע עוד שוטר, אמר להם להוציא אותנו החוצה, שם המשיכו המכות. הבנתי שהכי טוב זה לשתוק, ממילא מה שאני אומר לא עוזר ואני רק מקבל יותר מכות. הכי גרוע שלא הייתה לנו אפילו זכות לדבר. כי אם אתה מדבר אתה מקבל מכות. אתה מרגיש כמו ילד קטן.

אחרי שעה נכנס קצין ואני שומע שהוא רב עם השוטרים שעצרו אותנו, והוא אומר להם שלא עשינו כלום. אבל אחרי שעה וחצי לוקחים אותנו לקישלה. שם אנחנו נשארים עם אזיקים על הידיים במשך חמש שעות. הילד בן ה-17 קיבל בעיטה בין הרגליים והוא כל הזמן צריך לשירותים, אולי 15 פעם.

בחמש וחצי בבוקר נכנס חוקר ואומר תשחררו לו את האזיקים, אמר לי תשמעו אנחנו מצטערים עצרנו אתכם בטעות.

אבל מה שבאמת הכי גרוע זה שהילד שלי בן שנתיים אמר לי: 'אבא היהוד לקחו אותך?'. הוא שמע אותי צועק מתחת לבית וראה את הדם. אני מנסה לגדל אותם רחוק מהסכסוך הזה, אבל השלטון מצליח בכל פעם להכניס אותם לאמצע של הדבר הזה." 

ממשטרת ירושלים נמסר כי השלושה נעצרו אך שוחררו לאחר שבבדיקת מצלמות האבטחה התברר שהם לא היו מעורבים בידויי האבנים. במשטרה לא הגיבו על האלימות שהפעילו השוטרים. 

 

להמשך הפוסט

בין שתי ערים / חגי אגמון-שניר (פוסט אורח)

ניר חסון | 04.10.2014 | 22:40
אין לי תשובה טובה לשאלה למה לא העלתי פוסטים בחודשים וחצי האחרונים. דווקא היה הרבה על מה לכתוב – מאינפאדת הילדים ועד לכניסת המתנחלים לבתים בסילוואן. התירוץ היחידי שיש לי הוא שרצף ועומס האירועים לא הותירו זמן לטובת הבלוג. אז בינתיים שמח להעלות טקסט שכתב חגי אגמון-שניר, מנהלו הנמרץ של המרכז הבינתרבותי, על מדיניות הברכות של ראש העיר. הטקסט פורסם בשרשור בפייסבוק שעסק בכך שבניגוד לערים אחרות באתר (בעברית) של העירייה לא פורסמה מודעת ברכה לתושבים המוסלמים לרגל חג קרבן, שחל במקביל לכיפור. תצרפו את זה לסגירת הכבישים הראשיים (דרך חברון וחלקים מכביש מספר 1) למעבר של רכבים פלסטינים וקיבלתם עוד סימן מחשיד שאולי העיר הזו לא כל כך מאוחדת, אחרי הכל. (ניר חסון) 
 
מכאן, חגי: 
 
 
(דקות לפני יום הכיפורים): 

בכל הארץ, כפי שאתם רואים בשרשור הזה (צרפתי מסמכים באחת ההערות בשרשור), עיריות ומנהיגים דתיים בעכו, רמלה, לוד וחיפה, התייחסו ספציפית לקיום שני החגים יחדיו. זה הוצג כאתגר בגלל הצרכים השונים של שתי הקהילות (צום מול סעודות דשנות וריחניות; רחובות ללא תנועת מכוניות מול ביקורי משפחה, ידידים ובתי קברות). בנוסף זה הוצג כהזדמנות להדגמת חיים משותפים (אפילו היו מי שהצביעו על כך שהקורבן בחג הקורבן הוא לזכר אותו אירוע עקדה שעליו אנו קוראים בתורה ביום הכיפורים). בקיצור, עיריות נערכו מראש להפגין רגישות, כבוד ואהבת אדם.

בירושלים, בניגוד לתפיסת "העיר הלא מחולקת", היא חולקה. הדרך לפתרון הבעיה הפרקטית היתה לחסום את תושבי מזרח העיר מלהגיע למערבה. זה היה יכול להיות פתרון סביר מאד (אם נתעלם מהאמירה הפוליטית שבכך), לולא קווי החלוקה שהותירו את מזרח ירושלים בלי ציר תנועה מרכזי שמשרת אותם לתנועה בתוך מזרח העיר – ציר צומת הגבעה הצרפתית דרומה על כביש 1 לדרך חברון. החלופות (כמו ציר בית לחם הישן) הן באיכות נמוכה, איטיות ולא מתאימות להקף תנועה ראוי. וזאת ביום חג מרכזי לתושבים אלו. שכונות כמו בית צפאפא ועיסוויה נותרו ללא יציאות בכלל או כמעט בכלל ונסגרו ביום חגם. תושבים מבית צפאפא שרצו לנסוע למשפחתם במשולש לא יכלו לעשות זאת (אם כי יש עדויות שהחסימה לכיוון בגין אולי הוסרה בחלק מהיום). לא ברור כרגע מה היה לגבי מתפללים שרצו להגיע לאל אקצה. ביום כיפורים רגיל ההגעה מאד מוגבלת כדי להגן על היהודים המגיעים לעיר העתיקה, ולא ברור מה היתה מידת ההתחשבות בכך שהשנה (ושנה הבאה) מדובר בחג מרכזי שנחוג באל אקצה.

בכל זה, העיריה לא היתה משמעותית בהגנה על שליש מתושביה בפני שרירות ההחלטות המשטרתיות. 

אבל בשדה אחד שבו העיריה יכלה לפעול היטב, שהוא השדה הסימלי שמפגין מסרים של עיר פתוחה, סובלנית ומכבדת את כל תושביה, היא נכשלה, למרות שלא היה צורך בכל הוצאה תקציבית לצורך זה. 

לא רק שלא פורסמה קריאה דומה לקריאה בערים המעורבות האחרות לסובלנות מיוחדת השנה, גם הברכות לחג נעשו באופן שבו אין עידוד לסובלנות. כמה יפה זה היה יכול להיות אם ראש העיר, בעברית, בדף הפייסבוק העירוני וכן בדף האישי שלו, היה מתייחס לעיד אל אדחא ומברך את התושבים המוסלמים לחגם, כמסר חינוכי ליהודים הקוראים את הברכה. ומה היה קורה אם בדף הפייסבוק של העיריה, שבתיאורו הרשמי בשלוש השפות טוען לייצג את כל תושבי העיר, היה מופיע פוסט בערבית? וכן, באתר האינטרנט העירוני בערבית, יכול היה ראש העיר לברך את תושבי העיר המוסלמים בערבית ולהזכיר גם את יום הכיפורים כמסר הדדי. 

בכך שכל זה לא קרה, הבהירה העיריה שגם היא מבינה שהיא אינה כמו עכו, רמלה, חיפה ולוד, אלא היא כפי שטוענים רבים, בעצם שתי ערים שיש להן עיריה משותפת. המציאות היא אמנם עיר מחולקת שהסובלנות ההדדית בשני הצדדים אינה במיטבה. דווקא לכן, יכלה העיריה לעשות את המעט כדי ליצור מסר אחר, שאינו רק שיקוף של השנאה ההדדית שיש בעיר.

כל זה לא נעשה ממחדל – אני יודע שהיו שיחות רבות בעיריה בשבועות האחרונים בנושא. זה אומר שמשהו כאן לא קרה במקרה. חברי מועצה שכמוני חוששים שיש כאן יותר מ"טעות מצערת" מוזמנים לנסות ולברר, ואולי למצוא דרך להעביר מסר אחר בשלושת הימים שנותרו לחג המוסלמי. לטווח זמן אחר, אולי כדאי לנסות לשנות את התפיסה העירונית בנושא זה. 

אני כותב כל זה מתוך הערכה רבה לדברים טובים רבים שקורים בעיריה בכל חלקי העיר (ואני מתכוון לכך) ומציע לראות את דברי בהקשר זה. אני לא עוסק בניגוח עיריית ירושלים, או העומד בראשה, אלא במאמץ לראות כיצד כל תושבי העיר, מכל הקבוצות והזהויות יכולים להרגיש שהעיר מנסה לתת להם את כל מה שעיר צריכה לתת לתושביה בצד המעשי והסימלי. וכן בתקווה שכל תושבי העיר ירגישו שותפים למאמץ לקדם את העיר. זאת בלי קשר לדיון הפוליטי-מדיני החשוב העוסק בעתיד העיר.
 
להמשך הפוסט

לילה של פורענות

ניר חסון | 19.07.2014 | 09:25

 

הלילה שהחל בלווית הנרצחים מגוש עציון, נמשך בניסיון לינץ' בכיכר החתולות ובפינוי כיסא תינוק מהרכב כדי לפנות מקום לקרבן ונגמר בגופה חרוכה ביער. חזרתי לארבע תחנות בליל שבו נרצח מוחמד אבו חדיר. 

(זו גרסה משודרגת לכתבה שהתפרסמה, אתמול, שישי, ב"הארץ")

תחנה ראשונה: כיכר החתולות, מרכז העיר, 20:22

באותה שעה ישבו שלושת העובדים הפלסטינים של החניון הקטן שליד הכיכר לארוחת סיום הצום: חומוס, פלפלים, פיתות וירקות. שלוש שעות קודם לכן, בזמן שמשפחות שער, פרנקל ויפרח קברו את יקיריהן, הפגינו כמה עשרות פעילי ימין קיצוני מתחת לגשר המיתרים בכניסה לעיר. את ההפגנה הוביל ח"כ לשעבר מיכאל בן ארי. 

הקריאה "נקמה" התחלפה במהירות ב"מוות לערבים". דווקא לקראת סיומה הלכה ההפגנה וגדלה בזכות רשתות הווטסאפ שהזעיקו משתתפים נוספים. המפגינים נהרו מהגשר לרחוב יפו. בכיכר ציון התפרקה ההפגנה לקבוצות של פורעים, שרצו ברחובות וחיפשו ערבים. פעמיים הם התפרצו למסעדת מקדולנדס, תקפו, שברו מחשבים ונבלמו בידי קבוצה קטנה אך נחושה של שוטרים. הם פנו לעוברי אורח כדי לשמוע את המבטא שלהם, וקיללו את יושבי בתי הקפה שצפו במשחק שמינית גמר המונדיאל בין ארגנטינה לשווייץ.

הפגנת הימין 14.7

 ב–20:22 הם הגיעו אל שלושת הפלסטינים שסעדו בחניון. אחד מהם, מוחמד סיאד, מורגל במתקפות מעין אלה. הוא עובד במקום מאז שנת 2002 וזו הפעם השישית שהוא מותקף בידי חבורות של צעירים יהודים. לפני שנה וחצי היה זה סיאד שהזעיק את המשטרה לאחר שהבחין בחבורה של יהודים תוקפת את ג'מאל ג'ולאני, בן 17, שנפצע קשה מהמכות שספג.

תוקפיו של ג'ולאני הורשעו אז במסגרת עסקת טיעון, ונידונו לתקופות מאסר של חודש עד שמונה חודשים. לפני ארבע שנים היה סיאד עד גם לגל תקיפות של כנופיה מאורגנת, שהתמחתה בזיהוי ערבים והכאתם בגן העצמאות הסמוך. ההיסטוריה של האלימות בכיכר החתולות היא הסיבה לכך שהוא מחזיק  באלה ארוכה ושחורה בבודקה שבכניסה לחניון. "אם אתה מתקפל, הם תוקפים יותר", הוא מסביר את תורת הלחימה למקרה של ניסיון לינץ' המוני. "אם אתה יוצא אליהם, הם הולכים אחורה. אתה צריך להוריד דם לאחד מהם ואז כולם בורחים. בי עוד אף פעם לא הצליחו לפגוע".

באותו ערב הסתערו על השלושה כמה עשרות צעירים משולהבים בצעקות, "יש ערבי, יש ערבי!". אחד מהמותקפים, טאקי בורקאן, אדם גדל גוף ואמיץ אכן הסתער עליהם כשהאלה בידו. "אני ערבי! מי בא?", הוא צעק לתוקפיו והניף את האלה. שניים מהתוקפים ספגו מכה לפני שנסוגו והחלו לידות אבנים. הפלסטינים השליכו כיסאות, לבסוף הצליח אחד הצעירים לרסס את בורקאן בגז פלפל בפניו והוא ספג אבן בראש. האירוע כולו נמשך כחצי דקה, עד שכוח של שוטרי יס"מ הצליח להרחיק את התוקפים. חרדי צעיר שהיה שותף למתקפה נתפס על ידי אחד השוטרים כשהוא מחזיק אבן גדולה, שלא הספיק להשליך. השוטר הסתפק בסילוקו מהמקום מבלי לעצור אותו.

בשבועיים שחלפו מאז אותו לילה הצטברו עשרות תלונות על תקיפות של עוברי אורח ערבים — בהם נהגי אוטובוס, נהגי מוניות, עורכת דין, עובדי עירייה ונוסעים ברכבת הקלה — בקללות, במכות ובספריי פלפל. המשטרה צריכה לעזור לנו", אומר סיאד. "אין לי מקום אחר וזאת הפרנסה שלי. זה מישהו שיצא לזרוק את הזבל, מישהו שנוהג במונית, אף ערבי לא בא סתם לטייל כאן".

תחנה שנייה: חנות אופטיקה מוכרת בשכונת גאולה, לב האזור החרדי, ב–11 בלילה

החנות שייכת לי', צעיר בן 29, תושב ההתנחלות אדם. באותה שעה נפגשו שם הוא ושני קרובי משפחתו הקטינים. בסוף הלילה הם ישרפו למוות את מוחמד אבו חדיר, כך על פי כתב אישום שהוגש נגדם שלשום.

מאז אותו לילה החנות סגורה. על הדלת תלה מישהו פתק קטן: "לקוחות יקרים החנות תהיה סגורה עד להודעה חדשה, עמכם הסליחה!". ומישהו הגיב בכתב יד: "לפחות מספר טלפון בשביל אנשים שיש להם משקפים בתיקון , חתיכת כלב תמות היום". ((19:06 – תיקון חשוב של נעה לנדאו, עורכת החדשות ב"הארץ": התוספת כתובה בשני כתבי יד שונים. כלומר את הקללות הוסיף אדם אחר והן לא קשורות למשקפיים שנותרו בחנות. ניתן להניח שהן קשורות למעשה שבו הוא נאשם))

הפתק שעל דלת חנות האופטיקה

 לקוחות שבאו לחנות ביום רביעי בערב הופתעו לשמוע על החשדות נגד בעל החנות. "הוא בחור רגיל, ספרדי מודרני, אבל רגיל. פעם בשנה, ביום ההולדת של החנות הוא היה עושה מבצע, היו באים אלפי אנשים לקנות, הלך לו טוב", אמר חרדי צעיר שאחז ביד זיכוי בסך 200 שקלים לחנות. לקוח נוסף שבא לתקן משקפיים שקנה לאחרונה בחנות מכיר את השמועות: "כולם הוקיעו את זה. ערבים יש כמו מים, תהרוג אחד זה לא משנה כלום, זה לא יעזור. מה אתה מרוויח מזה? יש עוד מיליארדים. זה סתם גורם לחיכוך והמשטרה צריכה להוציא כוחות. אני למשל גר בנווה יעקב ולומד בכולל ברמת שלמה, השבוע, בגלל שאי אפשר היה לנסוע מבית חנינא איחרתי לכולל כל יום ברבע שעה. אסור להתגרות בגויים".

על פי כתב האישום יצאו הנאשמים למסע "ציד אדם" כדי לנקום את רצח שלושת הנערים מגוש עציון. למרות המלים הברורות עדיין יש סימני שאלה סביב החבורה הזאת. מבוגר ושני צעירים, אנשים רגילים לכאורה, עובדים ולומדים שעושים הכנות קפדניות כדי לחטוף ולרצוח. 

כך מתוארים הנאשמים בכתב האישום:  "לנאשם 1 חנות משקפיים בשכונת ******* בירושלים (להלן – החנות). וברשותו רכב מסוג הונדה מספר ******** (להלן – ההונדה). הנאשם 1 מטופל בתרופות פסיכיאטריות מזה מספר שנים. בין השאר, סובל הנאשם מ -  OCD.

 הנאשם 2 הינו תלמיד ישיבה.

 "נאשם 3 למד בישיבה עד מועד סמוך לתחילת שנת 2014, ולאחר מכן עבד בחנות למכירת צעצועים מספר חודשים. לאחרונה הפסיק נאשם 3 לעבוד מתוך כוונה לחזור ללמוד בישיבה. הנאשם 3 סובל מ- OCD  ונוטל תרופות פסיכיאטריות לטיפול בנושא."

יממה קודם למפגש בחנות האופטיקה, זמן קצר אחרי ההודעה על מציאת גופות שלושת הנערים החטופים יצאו הנאשמים 1 ו-2 למסע נקם בשועפט. הם בחרו כקרבנות את בני משפחת ז'אלום, אם ושני ילדיה בני 7 וחצי ו-9 שהלכו ברחוב. כך מתואר האירוע בכתב האישום: "נאשם 1 התקרב אליהם ברכבו והוריד את נאשם 2 בסמוך אליהם. נאשם 2 הגיח מאחורי הקטין מ', הקיף עם זרועו את גרונו מאחור בתנוחת חניקה והחל לגרור אותו לכיוון ההונדה. מ' וי' החלו לצעוק. בתגובה, הסתובבה אמם והסתערה תוך כדי צעקות על נאשם 2 במטרה להציל את בנה מ' מידיו. בין השניים התפתח עימות פיזי במהלכו משכה האם בשערותיו של נאשם 2 וניסתה לשחרר את בנה מידיו. במקביל, רץ הקטין י' להזעיק את עזרתם של תושבים במקום. נאשם 2 היכה באגרופו בעוצמה בפניה של האם שנפלה לרצפה כתוצאה מכך. הנאשם המשיך להכות ולבעוט בה בחלקי גופה השונים וניסה לסכור את פיה כדי למנוע ממנה לצעוק. במהלך האירוע, צעק נאשם 1 לנאשם 2 להכניס את הקטין מ' לרכב. בשלב זה התקרבו למקום אנשים שהוזעקו על ידי הקטין י', הנאשם 2 מיהר להיכנס להונדה, והנאשמים 1 ו- 2 נמלטו מהמקום."

למחרת, בחנות, עדכנו השניים את הנאשם השלישי באירועי הלילה הקודם. הפעם הם החליטו להערך טוב יותר. הם החליפו את בגדיהם, המירו את המשקפיים בעדשות מגע והצטיידו באזיקונים. מן הרכב ששמש אותם פנו השלושה את הרכב את כיסא הילד שמאחור ולקחו איתם סכין ומפתח ברגים. בדרך עצרו בתחנת דלק וממלאים שני בקבוקים בבנזין.  

במשך כשלוש שעות הם שוטטו ברכבם ליד שער שכם ובוואדי ג'וז. בדרכם הם פגשו חבורה של ילדים, דיברו אתם וחילקו להם סיגריות, אך נמלכו בדעתם ולא חטפו אותם. גם זוג מבוגרים כבני חמישים נשקלו כקרבנות אפשריים, אך גם עליהם הם החליטו לחוס.

בשלב הזה פקד אותם רעב והם נסעו למאפיית סנוקרוט בבית חנינא. כמו בכל ערבי הרמאדאן היתה המאפייה מלאה גם בשעות הלילה המאוחרות. הם אכלו כל אחד משולש פיצה.  בהמשך הם רכשו לעצמם משקאות אנרגיה וסיגריות. "הנאשמים עישנו ושתו את המשקאות עד שתחושת הייאוש שלהם התפוגגה", נכתב בכתב האישום. מבית חנינא הם המשיכו לשכונה הסמוכה, שועפט.

תחנה שלישית: שועפט, 03:45 לפנות בוקר

מוחמד אבו חדיר סיים זמן קצר קודם לכן את הארוחה המפסקת שלפני הצום. בתוך דקות אמור היה הצום להתחיל. הוא ישב על המדרגות בפתח חנות החשמל של אביו, מטרים ספורים מביתו, ושתה מים מבקבוק. שני חבריו נכנסו למסגד והוא תיכנן להצטרף אליהם לתפילה. הוא היה תלמיד במגמת החשמל בבית הספר "עמל". ילד צנום ומצחיק, שאהב לחקות את המורים ולרקוד דבקה.

ברבע לארבע לפנות בוקר פגש אבו חדיר את רוצחיו. הייתה זו הפעם השנייה באותו לילה בה הם נפגשו. בפעם הראשונה הבחינו בו שני הנאשמים הצעירים וסימנו אותו כקורבן לחטיפה. אבל באותו זמן ממש פגש י., הנאשם הבוגר, קרבן פוטנציאלי אחר – צעיר פלסטייני שעצר טרמפ. "נאשם 1 מיהר בנסיעה לעבר נאשמים 2 ו- 3 וצפר לעברם כמוסכם כדי שיחזרו להונדה. נאשמים 2 ו- 3 חזרו להונדה ואמרו לנאשם 1 כי היו יכולים לבצע את החטיפה. נאשם 1 השיבם כי הוא מצא יעד לחטיפה בדמות האדם שחיפש 'טרמפ'. הנאשמים נסעו לעבר האדם במטרה לחוטפו, אך זה עלה על "טרמפ" אחר, וחייו ניצלו.", כך בכתב האישום.

בפגישה השנייה ניגשו שני הנאשמים הצעירים ופתחו בשיחה עם אבו חדיר. הם שאלו איך להגיע לשער שכם ולתל אביב. אבו חדיר שחשדו התעורר, הוציא את הטלפון מכיסו וביקש להזעיק עזרה. השניים התנפלו עליו, הכו אותו וגררו אותו לרכב שהיה נהוג בידי י'. בתוך הרכב הוא המשיך להיאבק בחוטפיו, ניסה לחסום את הדלת עם הרגל. אבל הם הכו אותו, סגרו את הדלת ונסעו במהירות. כך זה מתואר בכתב האישום: 

"נאשם 3 נכנס להונדה מאחור כשהוא מושך אחריו את הקרבן בו אחז אותה עת נאשם 2 כשפיו סכור. הקרבן ניסה להתנגד בכל כוחו למעשה, ושלח את רגלו לפתח הדלת ומנע מהנאשמים לסוגרה. הנאשמים 2 ו- 3 נאבקו בקורבן שעה שנאשם 1 החל בנסיעה מהמקום. נאשם 2 נאלץ לעזוב את פיו של הקרבן כדי לגבור על התנגדותו לסגירת הדלת והקרבן החל לזעוק מרה. הקרבן בעט בראשו של הנאשם 2 שבתגובה הטיח בקרבן שהוא ישלם על הבעיטה."

כשהגיעו לרמזור אדום בצומת הגבעה הצרפתית הם המשיכו במהירות גבוהה ופנו ימינה.

בשעה 04:08 התקשר אביו של אבו חדיר, חוסיין למוקד המשטרה, דיווח על החטיפה ומסר את מספר הטלפון של בנו. הוא עצמו ניסה לחייג לבנו שוב ושוב, אך לא היתה תשובה. בינתיים, בתוך הרכב, חנקו אותו החוטפים בכוחות משותפים והוא איבד את הכרתו.

אבו חדיר

מוחמד אבו חדיר. צילום: רויטרס

המיטה של מוחמד אבו חדיר

המדרגות עליהן ישב מוחמד אבו חדיר ליד המסגד הפכו בתוך שעות אחדות למוקד של גל אלימות חסר תקדים שסחף את שועפט ואת שאר שכונות מזרח ירושלים. ביום רביעי האחרון עדיין ניכרו הסימנים לארבעת הימים של ההתפרעויות: ארונות חשמל מפויחים, תחנות הרכבת הקלה מפורקות (כרטיסנים מחליפים את המכונות האוטומטיות) וסימני ניסור על עמודי החשמל של הרכבת, שהניסיונות להפילם הפכו לאחד מסמלי ההתקוממות. סוכת האבלים הגדולה בחצר הבית כבר פורקה, אבל אביו של מוחמד, חוסיין אבו חדיר, שנראה רצוץ ועצוב יותר ויותר מיום ליום, מוסיף לקבל במרפסת ביתו אורחים ומנחמים, רבים מהם יהודים.

למה דווקא הרצח של אבו חדיר הצית את מזרח ירושלים? אני שואל אותו ואחרים שבאו למקום. הטענות שהם מעלים הן תמצית התסכול והייאוש של 300 אלף תושביה הפלסטינים של מזרח ירושלים. "שועפט פה מלפני קום המדינה ועדיין אין לה תוכנית ואי אפשר לבנות, אבל את האדמה שלנו לקחו ובנו את רכס שועפט (שכונת רמת שלמה החרדית, נ"ח). זאת גזענות", מוסיף חוסיין. "תראה את הרחובות — אין כלום, רק שלטים שהעירייה שמה כדי שיהיה יותר נוח לתת לנו דו"חות", אומר סעיד אבו חדיר, בן דודו של חוסיין. לאחרונה הושלמה סלילת כביש 21, על אדמות שועפט לטובת תושבי רמת שלמה. "לקחו לי 300 מטר מהחצר כדי לבנות את הכביש והוא עובר לי שני מטרים מחדר השינה", מוסיף סעיד. "אתה לא יודע איזה שנאה יש נגד ערבים. אתמול הייתי בקניון בפסגת זאב כולם מסתכלים עלי כאילו לא ראו ערבי. אני מסתכל ורואה שבאמת אני לבד, אין אף אחד".

העמוד המנוסר, ברקע בית משפחת אבו חדיר

 

תחנה רביעית: יער ירושלים, 04:00 לפנות בוקר

כשהרכב נכנס ליער ביקש נאשם מס' 3 מי. שלא להיות מעורב ברצח. הנאשם השני, התלונן שהוא ו-3 "עושים את כל העבודה" בעוד שי. רק נוהג. י. בתגובה לקח את מפתח הברגים לידיו. "הנאשם 1 הניף את הלום והכה בראשו של הקרבן שתי מכות תוך שהוא צועק לעברו 'זה בשביל משפחת פוגל' במכה הראשונה, ו'זה בשביל שלהבת פס' במכה השנייה. בעקבות זאת נפצע הקרבן בראשו ושני כתמי דם החלו להתפשט בכובע ה'סווטשירט' שכיסה את ראשו."

אחר כך הוא ונאשם מס' 2 משכו את אבו חדיר המעולף מהרכב. הם בעטו בו בעיטה אחת בשם כל אחד משלושת הנערים שנחטפו ונרצחו, שפכו עליו בנזין והציתו.

י., הנאשם הבגיר, בחמישי בבית המשפט. צילום: אמיל סלמן

י' חזר לרכב וניסה להתניע אותו, אך הרכב לא התניע פעמיים. המדורה האנושית לידם היתה גדולה משחשבו. רק בפעם השלישית הצליח י' להתניע והם נסעו משם במהירות, לא לפני ששכחו את נאשם מס' 3 שירד מהרכב מבלי שהבחינו. הם עצרו אספו אותו ונמלטו מהמקום במהירות. מהיער הם נסעו לגן סאקר, שם שרפו את נעליו של אבו חדיר וחלק מהבגדים שלו. הנאשם השלישי לא עמד בלחץ והלך הצדה עם הגיטרה. בשעה 04:45 ניסה חוסיין שוב להתקשר למספר של בנו, אבל הטלפון כבר היה סגור.

השלושה המשיכו מגן סאקר לארמון הנציב. הבוקר האיר, וי' הלך למסור לשותף שלו מסגרות למשקפיים. "משם נסעו הנאשמים לביתו של הנאשם 1 ביישוב אדם שם ניגנו על גיטרות והלכו לישון".

לפני עשרה ימים הקימו כמה מתושבי האזור גל־עד מאולתר לזכרו של אבו חדיר במקום בו נרצח. אלמונים הרסו אותו כבר למחרת. אנשי תנועת הנוער העובד והלומד הקימו אותו מחדש, רק כדי שייהרס שוב למחרת. מאז הוא כבר הוקם בשלישית, על אחת האבנים כתב מישהו בעברית ובערבית: "פה נרצח מוחמד אבו חדיר זכרונו לברכה". מתחת לאבנים רואים עדיין סימני פיח.

הגלעד לזכר אבו חדיר ביער ירושלים
להמשך הפוסט

על אם הדרך עמוד עמד

ניר חסון | 07.07.2014 | 22:46

כתבתי לא פעם על התפקיד הסמלי שממלאת הרכבת הקלה בעיר: בקשר בין שני חלקיה, ביכולת שלה לערבב את האוכלוסיות ובתפקיד שהיא מילאה בטשטוש הר הגעש הפוליטי שעליו יושבת ירושלים.  גם הפלסטינים שהתפרעו בשועפט חשו ככל הנראה בסמליות שלה. מאז יום שישי אני עוקב אחר גורלו של עמוד אחד, שנושא יחד עם מאות חבריו את מערך החשמל של הרכבת הקלה. אם תרצו העמוד הזה מייצג את הסיפור כולו.

העמוד ניצב בצומת המסגד הגדול בשועפט, מרחק של כעשרה מטרים ממקום חטיפתו של מוחמד אבו חדיר ומוקד המחאה האלימה של תושבי שועפט נגד המשטרה. כאשר התפרצה האלימות בשועפט ביום רביעי בבוקר, שעות אחרי גילוי הגופה. היו תחנות הרכבת לקורבן הראשון. כפי שכבר כתבתי, הרכבת מסמלת את איחוד שני חלקי העיר, ובהעדר תחנת משטרה, התנחלות או כביש עם תחבורה ישראלית, היא הפכה למוקד הזעם והוונדליזם. הצעירים ניפצו את התחנות, עקרו את מכונות הכרטוס ולבסוף הציתו אותן. אחר כך התנכלו הפורעים לפסים עצמם, עקרו את המרצפות, שרפו את הגומי שעוטף את הפסים ואף ניסו לנסר את פסי הרכבת עצמם.

(צילום: סיטי פס)

ביום שישי בערב הגיעו הדברים לשיא, כאשר מפגין אחד, מצוייד בדיסק לחיתוך מתכת, החל בניסור העמוד שליד המסגד. הסגסוגת חזקה ועבה והעבודה ארכה זמן . אבל אחרי מספר דקות התערבו תושבים לטובת העמוד ומנעו את ההרס. העמוד שרד. בינתיים. תמונת הניסור הפכה ויראלית והייתה לאחד מסמלי השבוע החולף בירושלים. 

אתמול (ראשון) בערב נפגשתי עם חבורת צעירים מתנועות רוח חדשה ועיר עמים לשיחה על ירושלים.  השיחה נקבעה מזמן, וברוח הימים האלה הייתה מדכאת ופסימית. יחד עם זאת, כשהתבקשתי בסופה למצוא נקודת אור אמרתי שהעמוד לא הופל ארצה. אז אולי עוד אפשר לתקן. 

(צילום: סיטי פס)

(צילום: סיטי פס)

אבל זמן קצר אחרי שחזרתי הביתה הגיעו הציוצים משועפט – במהומות שפרצו אתמול, אחרי פרסום פענוח הרצח ותפיסת החשודים היהודים, עלה שוב הכורת על העמוד, הפעם איש לא עצר אותו ואחרי עבודה מאומצת הוא הופל ארצה.

היום ניסו עובדי הרכבת הקלה להשיב את הרכבת למסלול בשועפט. התחנות בשועפט אבודות לפחות לשבועות הקרובים, אבל השאיפה היא לחדש את שירות הרכבת לפסגת זאב, שכן מאז הרצח נותק קו התחבורה העיקרי של השכונה. ניכר שהנזק למסילה היה פחות חמור מכפי שנראה בתחילה. מנוף הוצב מול המסגד והרים את הכבל במקום העמוד שהופל. אחרי מספר שעות של עבודה מאומצת העלו רכבת ניסיון על הפסים.

הרכבת נסעה 400 מטרים ונעצרה מול המסגד, ליד גדם העמוד. הסתבר שבקבוקי התבערה שרפו את כבלי החשמל והיא לא יכולה להמשיך בנסיעתה.

בינתיים העמוד על הרצפה והרכבת תקועה. את המסקנות על איחוד העיר אני משאיר לכם. 

 

 

 

להמשך הפוסט

אינתפאדת אבו חדיר – עידכונים ותוספות

ניר חסון | 05.07.2014 | 14:45

1.

אתמול (שישי) היה היום האלים ביותר שהיה במזרח ירושלים מאז שאני זוכר. למרות זאת יש כמה סימנים שמעידים על כך שאולי יש רגיעה באופק.ראשית, המהומות לא התפשטו לערי הגדה. שנית, לא היו הרוגים ולא פצועים באורח קשה במהלך האירועים אתמול. שלישית, מאז הבוקר שקט. עם זאת, אפשר להניח כמעט בוודאות שהמהומות יתחדשו הערב לאחר התפילות (בסביבות 9 וחצי) והן ימשכו גם בערבים הבאים. אבל כל עוד הן תהינה מוגבלות לירושלים יש לשער שבסוף ידעכו. מנגד, מה שמזין את הלהבות אלו השמועות בנוגע לחקירת הרצח ולסיבה שבגללה המשטרה נמנעת מלספק מידע על החקירה. אני מאמין קטן בקונספירציות ולא חושב שהמשטרה מסתירה משהו, אבל חשוב לדעת, שככל שהאיפול יתמשך יתקשה השטח להירגע. 

2.

חזרתי מביקור בשועפט ובבית המשפחה ובקברו של אבו חדיר. ככל שראיתי, ובהתאם להודעת המשטרה, אף עמוד חשמל של הרכבת לא הופל.

קברו של מוחמד אבו חדיר

3.

היומיים האחרונים חשפו את חולשת תנועות ההתנחלות במזרח ירושלים. התקשורת נוטה להכתיר את ארגוני המתנחלים בכתרים של עוצמה ובמידה רבה של צדק. הם נחשבים לארגונים החזקים, והמקושרים ביותר במדינה. כאשר עמותת אלע"ד חשה לפני כשנתיים שהיא בסכנה, בשל עתירה לבג"צ נגד ניהול הגן הלאומי עיר דוד בידי עמותה פרטית, היא הצליחה לגייס שורה של חברי כנסת שהגישו מטעמה הצעת חוק שערורייתית עוקפת בג"צ אני מתקשה לחשוב על עוד עמותה שמסוגלת לעשות את זה. אלע"ד במו ידיה שינתה את המצב הגיאופוליטי בסילוואן, והפכה אותו מכפר פלסטיני לאתר עתיקות ישראלי שבו חיות שתי האוכלוסיות. יש לעמותות הללו גם יכולות כלכליות לא מבוטלות, קשרים נהדרים במשטרה ובמשרדי הממשלה וחיילים נאמנים. אבל אחרי עשרות שנות התנחלות בלב השכונות הפלסטיניות במזרח העיר, תקציבי עתק ותמיכה ממסדית נלהבת – כאשר המשטרה פרסה אתמול את המחסומים בין מזרח למערב, הם נותרו מעבר למחסום. ההתנחלויות הצטמצמו לאיים מבודדים ומפוחדים תחת מתקפה פראית של אבנים ובקבוקי תבערה. יהודים הפסיקו להסתובב ברגל בסילוואן, ברובע המוסלמי ובראס אל עמוד. ליום אחד לפחות חזרו ההתנחלויות למימדיהן האמתיים.

 

 4. 

בהמשך לפוסט הקודם, היו שקבלו שלא התייחסתי לשאלת הילד (7) מוסא ז'לום, שלדברי  משפחתו ניסו יהודים לחטוף אותו יומיים לפני חטיפתו ורציחתו של מוחמד אבו חדיר. אז, הפרטים הידועים הם, שהוא הלך עם אמו ברחוב כאשר רכב נעצר לידם ולדברי האם ניסו יושביו  למשוך לתוכו את הילד. השניים נאבקו וקראו לעזרה, סבו של הילד ועוברי אורח נוספים התערבו והתוקפים נהדפו. המשפחה הזעיקה את המשטרה וניידת הגיעה למקום. כאן מתפצלות הגרסאות. לטענת השוטר, אב המשפחה אמר לו שמדובר בערבים. לטענת המשפחה, הם אמרו שמדובר ביהודים ואף שמעו אותם מדברים עברית. המשפחה ציפתה שתפתח חקירה, אך במשטרה ציפו  שהם יגיעו לתחנה להגיש תלונה מסודרת והעניין נגנז. לאחר הרצח זומנו משפחת ז'אלום לחקירה. למען הסר ספק –  אין קשר משפחתי בין מוסא ז'אלום לבין מוחמד אבו חדיר.

 והערה לסיום, אל תאמינו להודעות ווטסאפ ופייסבוק שנוגעות לעילת הרצח. כמות הזיופים, השקרים והשטויות שאני ראיתי ושמעתי ביומיים האחרונים היא מדהימה. על כל אדם שמבטיח לכם שאבו חדיר נרצח על ידי פלסטינים אני יכול למצוא שניים שישבעו שגילעד שאער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח נהרגו בתאונת דרכים והשב"כ ביים את החטיפה בשביל שיוכל להיכנס בחמאס. 
 
להמשך הפוסט