1.

בימים האחרונים אני נשאל פעם בעשר דקות בממוצע על חקירת הרצח. כולם רוצים לדעת האם המניע לרצח היה פלילי (כלומר רוצחים פלסטינים) או לאומני (יהודים). אז הנה כמעט כל מה שניתן לפרסם. מוחמד אבו חדיר (16 וחצי) שנרצח אתמול היה תלמיד בבית הספר עמל במגמת חשמל. אביו הוא חשמלאי ומשפחתו היא משפחה גדולה ומוכרת בשכונת שועפט. בימים האחרונים הוא סייע לבן משפחתו לקשט את הרחוב הראשי בשועפט במנורות לרגל הרמאדן . אתמול בארבע לפנות בוקר היה מוחמד בדרכו למסגד. כאן חשוב לציין, כי כשם שצום והליכה לבית כנסת ביום כיפור לא מעידים על מידת דתיותו של אדם יהודי, כך צום והליכה למסגד לפנות בוקר ברמאדן אינם מעידים על דתיותו של אדם מוסלמי.

שני  צעירים ניגשו אל מוחמד כשהיה קרוב מאוד למסגד, דיברו אתו ואז שכנעו אותו או משכו אותו לתוך רכב. המשטרה יודעת לא מעט רגעי החטיפה. הרכב נסע מהמקום במהירות לכיוון צומת הגבעה הצרפתית ומשם ליער ירושלים. על פי גוגל, זמן הנסיעה מהמסגד למקום השלכת הגופה ללא פקקים (כאמור, ארבע לפנות בוקר) הוא 12 דקות בלבד. המשפחה הודיעה מיד למשטרה על האירוע, המשטרה איכנה את הטלפון של אבו חדיר ושעה וחצי אחרי החטיפה כבר נמצאה הגופה ביער ירושלים. חרוכה. 

מכאן ישנן השערות והערכות. בימין יש מי שטרח להפיץ שמועות שונות ומשונות על נסיבות הרצח – בעיקר רצח על כבוד המשפחה וסכסוכי חמולות. היה גם מי שניסה לזייף הודעות רשמיות כדי לשוות אמינות לתיאוריות הללו. ככל שאני מבין, המשטרה באמת לא יודעת מיהם הרוצחים ומהם המניעים שלהם. אבל בשיטת האלימינציה הולכים ופוחתים החשדות לרצח על רקע פלילי ולכן גם גובר החשד לרצח על רקע לאומני. הפלסטינים מצביעים על כך שמאפייני הרצח ומאפייני המשפחה לא תואמים לתסריטים מהסוג הראשון – שכן מדובר במשפחה מבוססת יחסית, חילונית למדי, שאיש אינו מכיר סכסוך בינה לבין משפחות אחרות. מי שמכיר סכסוכי חמולות יודע שהצד התוקף מנסה למצוא אדם משמעותי במשפחה המותקפת – לרוב גבר צעיר. רצח נער שלא מלאו לו 17 לא תואם למאפיינים הללו. רציחות מן הסוג הזה גם נעשות לאור יום, ברחוב, כי יש להן מטרה הצהרתית. חטיפה לתוך רכב, נסיעה לצד השני של העיר והצתת הגופה לא מתאימה לדפוס הזה. אחרי יום של חקירה, שבמהלכו תושאלו עדי הראייה לחטיפה, הוריו של הנער ואנשים נוספים גם במשטרה מעריכים כי אם היה מניע פלילי-משפחתי לרצח הוא כבר היה צף. מן הצד השני הרצח גם לא מתאים לחוליות הרגילות של "תג מחיר", מרססי הכתובות ומפנצרי הרכבים. אבל בהסבר הלאומני יש מניע ויש הסבר לעיתוי. לא צריך להיות חוקר מיומן כדי להבין שרמות השנאה והקריאות לנקמה שנשמעו בימים האחרונים היו כר פורה לפעולה כזו.

היום תיערך נתיחת הגופה בהשתתפות רופא מטעם המשפחה. 

כאן ראיון שלי עם האבא

חוסיין וסוהה אבו חדיר, הוריו של מוחמד
צילום: Ameer Abed Rabbo

2.

הרכבת הקלה הפכה מאז הפעלתה לפני שלוש שנים לסמל המובהק ביותר של איחוד העיר תחת כנפי הנורמליזציה והטכנולוגיה. להבנתי זו לא הייתה אשליה או סמל ריק מתוכן – הרכבת באמת שימשה את כל תושבי העיר והייתה מרחב משותף ליהודים ולפלסטינים. היא תרמה רבות לערוב בין האוכלוסיות ובזכותה נראו במרכז ירושלים פלסטינים רבים יותר מאי פעם בתולדות העיר המאוחדת. אתמול, זמן קצר אחרי שנודע דבר הירצחו של מוחמד אבו חדיר, הורתה המשטרה לרכבות לעצור בצומת הגבעה הצרפתית. במקביל נחסמה גם הכניסה לבית חנינא בכביש החדש מכיוון מחלף בנציון נתניהו. הבוקר העריכו בחברת סיטי פס – זכיינית הרכבת – שגם אם היום יחלו התיקונים (מה שלא סביר להניח) יחלפו עוד חודשים עד שהרכבת תוכל לפעול כרגיל לאורך הקו בשועפט ובבית חנינא.

בהעדר מוסדות ישראלים, התנחלויות ותחנות משטרה בשועפט כילו המפגינים את זעמם ברכבת הקלה. רשימת הנזקים כוללת את ריסוק והצתה של התחנות, הצתת פסי הגומי שלאורך הפסים, הפלת עמודי תאורה ורמזורים, עקירת אבני הריצוף שבין הפסים והצתת ארונות התקשורת והחשמל.

מאז תום האינתיפאדה השנייה ובעיקר מאז עלייתו של ניר ברקת לשלטון, מקובל להניח שירושלים הפכה למאוחדת יותר מתמיד ושהציבור הפלסטיני בעיר אף עובר תהליכים של השתלבות וישראליזציה.  הרכבת היא כאמור סמל לתהליך הזה. זה בין היתר הרקע לקיתונות הבוז שספגתי ביום ירושלים האחרון כשפרסמתי את התוכניות של אדריכלי "סאיה" לחלוקת ירושלים. הואשמתי בתבוסתנות, שמאלנות וכמובן באישום האולטימטיבי – "הזוי".

אבל בירושלים, כמו בירושלים, יש תמיד יותר מרובד אחד. מתחת לפני השטח, מתחת לקניונים המלאים בקונים פלסטינים ויהודים בצוותא, פעלו בשתי האוכלוסיות כוחות אחרים – לאומניים, גזענים ואלימים. ביומיים האחרונים, בחסות רגשות הזעם והנקמה השתחררו הכוחות האלה. בצד היהודי בדמות מאות פעילי ימין זועמים שביצעו "ציד אדם" במרכז העיר ובצד הפלסטיני בדמות מאות צעירים מיידי אבנים ובקבוקי תבערה על כל מה שנתפס כיהודי או כישראלי. בהרף עין קם לתחייה הקו הירוק, הישן והמושמץ בחסות האלימות ההדדית. יהודים הדירו את רגליהם מהשכונות הפלסטיניות והפלסטינים מהשכונות היהודיות. ההתנחלויות היהודיות הקטנות בלב השכונות הפלסטיניות הפכו לאיים נצורים תחת מתקפת אבנים ובקבוקים, התשתיות המשותפות נקטעו ותושבי פסגת זאב נסעו לביתם בשאטלים עוקפי פלסטינים.

למרות כל זאת, עוד מוקדם לקבוע האם מוחמד חדיר יהפוך למוחמד א-דורא הירושלמי ומותו יהיה הניצוץ שיצית את האינתיפאדה שתחלק מחדש את העיר או שאנחנו בשיאו של משבר שיחלוף והשאיפה לנורמליות תנצח לפחות עד לסיבוב הבא. כך או כך, כל מי שמדבר על פתרון ארוך טווח של ירושלים מאוחדת, צריך להתמודד עכשיו עם הרבה מאוד תפרים קרועים. 

ביום ראשון אישרה הממשלה תוכנית גרנדיוזית תחת הכותרת "התוכנית להגברת הביטחון האישי ולפיתוח כלכלי-חברתי לטובת כל תושביה". כאן תוכלו לראות את הויכוח הפייסבוקי ביני לבין ראש העיר בנושא. אדריכלי התוכנית זיהו נכון את הסכנה שבפרץ אלימות שיחריב את חלום ירושלים המאוחדת והם מציעים גזרים בדמות שיפור תשתיות והשקעות בחינוך ובתעסוקה ומקלות בדמות חיזוק המשטרה והחמרת הענישה על מיידי אבנים. ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, ויו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט, מאמינים שיש בכוחה של התוכנית להסיר אחת ולתמיד את נושא חלוקת ירושלים מסדר היום הציבורי. 48 השעות האחרונות הראו שהקלישאה על תוכניותיו של האדם והצחוק של האלוהים נכונה גם, ואולי בעיקר, בירושלים.

שועפט, אתמול
צילום: Ameer Abed Rabbo

כאן סרטון מהפגנת הימין במרכז העיר בשלישי בערב

3.

"אם יש פה אבנים כבר ימצאו את מי לסקול 
במקום שבו שורפים ספרים כנראה שקר מאוד 
תפוס מהר מקום, לך אחרי האור 

הציפורים שרות לדגל 
והזבובים שרים לזבל 
תפוס מהר מקום, תפוס מהר מקום"

(אביב גדג', "המדריך לפליט")