(צילום: שלום נוי, מתוך ויקיפדיה)

איזה שיר של אריק איינשטיין אתם הכי אוהבים?

אני לעולם מתקשה בבחירות כאלו, והבחירה בשיר האהוב של אריק איינשטיין היא כמעט בלתי אפשרית. עם מותו של איינשטיין לפני שנה הבנתי עד כמה הקלישאה "פסקול חיי" הופכת עבורי לעובדה אמפירית כשמדובר בו. כי אריק איינשטיין באמת ליווה אותי כל חיי: מההמנונים כמו "אני ואתה נשנה את העולם" ו"עוף גוזל" ועד לפנינים החבויות כמו "לילה לילה" ו"כהה כהה", מגשר הירקון ועד החלונות הגבוהים, מאלתרמן ועד חלפי, משלום חנוך ועד מיקי גבריאלוב, מהתקווה של "היא תבוא" ועד ללב השבור של "יושב מול הנייר", מ"חידון התנ"ך" ועד שימי ריגר, מ"מציצים" ועד "כמו גדולים". בלילה שבו הוא נפטר, בשיאה יממה שחוויתי כיממה "לבנה", נטולת שינה כמעט לגמרי, כתבתי את דברי הפרידה שלי מאריק איינשטיין, והבנתי עד כמה הקלישאה הזו נכונה לגבי. לאן שהלכתי, הוא היה איתי. פסקול חיי.

אז איזה שיר של אריק איינשטיין אני הכי אוהב?

את כולם. או כמעט את כולם. יותר קל יהיה לי לבחור את השירים של אריק איינשטיין שאני לא הכי אוהב. אבל יש שיר אחד שבכל זאת עומד מעל כולם, משום שהוא כבר יצא משליטתי. הוא בספירה אחרת. זה כבר גדול ממני, זו בחירה של הנצח המוזיקלי. הנצח המוזיקלי בחר ב"עטור מצחך".

*

ולא רק הנצח בחר בו. "עטור מצחך" נבחר לשיר האהוב של איינשטיין במאי האחרון, ולשיר האהוב של איינשטיין ב-2009, ולשיר הישראלי האהוב ביותר ב-2011, ולשיר האהבה האהוב ביותר ב-2004, ולמה לא. הוא מככב באופן קבוע בכל רשימות השירים הגדולים שנערכות אחת לכמה שנים, מגלם מכנה משותף גבוה – מה זה גבוה, שמימי – בין טעם הקהל הרחב לטעם המבקרים המצומצם.

ומה הפלא? הרי מדובר בשיר מושלם. הכוחות שחברו ל"עטור מצחך" מציגים שילוב כישרונות בלתי נתפס: היד הרגישה של אברהם חלפי, המוח המוזיקלי המבריק של יוני רכטר, והקול והאישיות החד פעמיים של אריק איינשטיין. תוסיפו למשולש הפסגה הזה כוחות יצירתיים כמו קורין אלאל, יהודית רביץ, אבנר קנר, שם טוב לוי, שלמה יידוב ואחרים, ותקבלו מתכון מובטח להצלחה. כשאתה מחזיק כאלה קלפים ביד, ברור שזה לא יכול להתפספס. השאלה היחידה היא אם זה יגמר ביצירה נפלאה, או ביצירה מופתית. זה נגמר ביצירה מופתית.

*

זה מתחיל עם האינטרו היפהפה של הפסנתר, שמיד נוסך בך שלווה, גורם לך לשקוע, מרפה את המתח מהכתפיים, פותח אותך לקבל את כל מה שיבוא מכאן והלאה. ואז, כשנשלפת מהדכדוך האפרפר של היומיום, זה מגיע: "עטור מצחך זהב שחור". ארבע מלים שמכניסות אותך לטריטוריה אחרת: גבוהה, רומנטית, פואטית, פנטסטית. עטור מצחך זהב שחור. אינני זוכר אם כתבו כך בשיר. אבל עכשיו כן כתבו, והזמן מסתדר מחדש: עד הרגע שאמרתי לך שעטור מצחך זהב שחור – ומאותו רגע ואילך.

ומאותו רגע ואילך, הכל מתחבר. המלים של חלפי – מלים אוהבות של אדם בודד שאין לו לאן להוליך את אהבתו, אלא אל דף הנייר – מתגלמות בהרמוניות קוליות יפהפיות, קלאסיות. הן נתמכות בעדינות בתזמורת: כלי קשת, כלי נשיפה וכלי מיתר. איינשטיין מנהל דיאלוג עם רביץ ועם אלאל – ועם הפסנתר. וישנו הרגע הזה שבו הפסנתר חוכך בדעתו, הולך וחוזר, רגע לפני ה"את". ואז המהלך ההרמוני-מלודי שם באמצע, עם קולו ההולך ויורד של איינשטיין ("עוד מעט ואבוא אלייך", נתמך בקול רקע גבוה – אבל הפעם דווקא גברי), שמפנה את מקומו לפסנתר, שעם מודולוציה נפלאה ובליווי הזמרים מעביר את השרביט לפגוט העמוק, הבודד כל כך, שמחזיר את השליטה בשיר לשיחת הקולות ההרמונית. הלחן והעיבוד האלה – ברמה הרגשית והאינטואיטיבית ביותר – פשוט מכשפים.

*

"עטור מצחך" מזוהה בראש ובראשונה עם איינשטיין, ולא בכדי. את הצלחתו הוא חייב, כמובן,  לרכטר ולחלפי לא פחות מאשר לאיינשטיין. את מלאכת ההלחנה והעיבוד הגאונית של רכטר כבר הזכרתי, ואת המילים הנוגעות ללב שכתב חלפי אזכיר מיד. אבל איינשטיין כאן – בעצם, כמו בכל שיר – הוא לא רק תיבת התהודה שדרכה היצירה הזו פרצה החוצה. זה משולש שווה צלעות – גם אם הוא משולש זהב.

ראשית כל, אם "עטור מצחך" הוא מפגש של שלושה יוצרים ענקיים, אבל קודקוד המפגש הוא אחד – איינשטיין. השיר הזה מגלם בתוכו את אחת ממיומנויותיו הגדולות של איינשטיין, צייד כישרונות מחונן שהיה מסוגל לקבץ למקום אחד חבורת אמנים מבריקים עוד בטרם זכו להכרה הראויה: חלפי, משורר שעמד במידה רבה בצלם של בני דורו, ושאיינשטיין (שהכיר אותו והעריץ אותו) הוא לא רק נושא קולו הבולט במוזיקה הישראלית, אלא כמעט היחיד; רביץ ואלאל, שהשתתפותן כזמרות ליווי בהקלטה המקורית היתה חשיפה כמעט ראשונה עבורן; ורכטר, שאיינשטיין הצליח לזהות ולדלות מתוך בריכת הכישרון שנקראת "כוורת" – לה, למרבה ההפתעה, תרם רכטר במהלך השנים לחן אחד בלבד.

אבל זו רק ההתחלה. ההמשך הוא כמובן באיינשטיין המבצע, זמר שלקח חלק אינטגרלי בבניית שיריו מתחילת העבודה עליהם ועד לביצוע הפומבי. איינשטיין לא היה רק זמר-מבצע. הוא היה גם כותב נהדר, וזו תכונת עזר מצוינת למבצע. קולו הנפלא, דמותו האייקונית כזמר, וחיי הנצח שהעניק לשירי משוררים רבים כל כך, משכיחים לעתים את העובדה שמדובר בכותב מוכשר שחתום על כמה מהפזמונים היפים בזמר העברי ("סע לאט", "זו אותה האהבה", "עוד ניפגש").

אבל איינשטיין הוא בראש ובראשונה מבצע יוצא מן הכלל. אי אפשר ללמד קול יפה, כישרון וכריזמה – ומכל אלה היו לאיינשטיין בשפע. אבל היתה לו גם קפדנות ואינטליגנציה. זה לא מקרה ש"עטור מצחך" זכה לשתי גרסאות, כאשר בשנייה ביקש איינשטיין לבקש שינויים קלים, כמעט בלתי מורגשים ("אפילו אני מתקשה להבדיל ביניהן", אמר פעם). בביצועיו לשירים, שהיו גם פרשנויות לשירים, הוא היה רגיש לניואנסים הקטנים ביותר.

יש לכך דוגמאות אינספור. תשמעו את הטון המעט-פגוע ב"שביר" ("שביייייייייייר"); את מטען העגמומיות המהדהד ב"למה לי לקחת ללב"; את הרכות המחבקת של "עוד ניפגש". האופן שבו איינשטיין משחק עם המילים ב"אני רואה אותה בדרך לגימנסיה" – מושך הברות, מדגיש, מדבר – הוא מאסטרפיס של ביצוע קולי שמטעין את הטקסט בחוצפה, בגעגועים ובאהבה.

לאיינשטיין היה פרייזינג מושלם, "אותו דיוק מופלא של מיקום המילים בתוך המנגינה", כפי שכתב עלי מוהר בספר "זו אותה האהבה". אי אפשר כמעט להסביר את הפרייזינג הייחודי הזה. ואי אפשר לטעות בו.

באותו ספר, בתשובה לשאלה של מוהר על האופן שבו הוא בוחר לבצע שירים, מסביר איינשטיין כי "חוט השני (…) זה החיוך: איזשהו חיוך גם באמירות שעל פניהן הן לא מחויכות. (…) גם בדברים שהם לפעמים אפילו על גבול הכאב. איזושהי השלמה".

החיוך הזה, שאכן נמצא כמעט תמיד בקולו של איינשטיין (לצד רוגע אצילי ויציב), הולם את "עטור מצחך" – שיר שמשכין בכפיפה אחת אושר גדול (אהבה ותשוקה) ויגון עמוק (בדידות וריחוק). דן מירון קרא לחלפי "גדול הליצנים העצובים של התיאטרון העברי", והביצוע של איינשטיין לוכד את החיבור העוצמתי בין חיוך לדמע. אבל איינשטיין נותן לשיר גם טון של השלמה שנעדר מן המלים מלאות התשוקה של חלפי, שמרחפות בספירות רומנטיות-חולמניות. הוא מציב את מרבד החלום על הקרקע, מכניס את ה"עוד מעט" לפרופורציה, מעמיד את האהבה הלא ממומשת הזאת באור המציאות. והיא יפה, והיא שמחה ועצובה. זהובה ושחורה.

*

קשה לקרוא היום את "עטור מצחך" במנותק מהסיפור שמאחוריו, שפורסם ב-2011. לפי אותו סיפור, חלפי היה מאוהב בזהבה ברלינסקי, אשת חברו זאב ברלינסקי, הקבורה בכפר סבא מתחת מצבה עליה נכתבו – לבקשתה – המלים "עטור מצחך זהב שחור". חלפי עצמו רמז כבר בשירו "אשר טייל עמך" על אהבתו לאשת איש ("הנה מאוהב באשת רעהו"). הסיפור הביוגרפי (לפחות עבור מי שמקבל אותו) יוצק עוד נופך של עגמומיות לשיר האהבה היפהפה הזה.

אבל גם בלי הסיפור, הרי הכל נמצא שם (אם כי מובן שאפשר גם לקרוא את השיר אחרת, כפי שעשה למשל דן מירון במאמרו המחכים "הגבירה בחלוק הוורוד"). השיר הזה זועק כמיהה ותשוקה שנולדות מתוך בדידות צורבת. הוא נפתח במילות אהבה שאין להן תקדים ("אינני זוכר אם כתבו כך בשיר"), ומיד מבהיר ש"למי שתהיי – חייו מלאי שיר". למי שתהיי? ומדוע לא לדובר?

משום שהדובר איננו שם. הוא משתוקק להיות שם בכל מאודו, והוא רוצה להיות שם כמאהב, כבן זוג, כאישהּ של האישה: לא אח, לא נזיר (מירון מזכיר בצדק בהקשר זה את ה"אם ואחות" ואת ה"אל ומלאך" של ביאליק). הוא לא רוצה את קרבת הדם ולא את סגידת הדת. אלו הרי ימנעו ממנו את מאווייו הרומנטיים והארוטיים. לא; הוא רוצה להיות החלוק הוורוד, הביתי, המלטף, שאתו הולכים לישון בלילה.

ההופעה הראשונה של החלוק אולי מטעה, משום שהיא מרמזת שהדובר רואה את אהובתו בחלוקה – ואין רגע אינטימי מזה. אבל הרי אין לכך רמז בשיר. ונדמה לי שזאת משום שהחלוק לא ניצב לנגד עיניו, אלא לנגד עיני רוחו. החלוק הוא הדבר אליו הוא נכסף, משום שהוא רוצה לתפוס את מקומו.

אבל נגזר עליו להיות צופה מן הצד. מביט בה בשקט, אין קול ודברים. הדממה הזו – היא עצובה ושותקת, הוא מביט בה בשקט – מחברת בין השניים. היא נותנת מקום לשניהם. אבל בשעה שהיא קשובה לסיפורים על קרוב ועל רחוק, הוא קשוב רק לה, מאבד את עצמו בתוכה, שוכח הכל על אודות אחרים. לה יש עולם ומלואו. והוא שקוע רק בה.

ואם זה לא היה ברור עד כה, הנה הוא מספר כיצד הוא מפקיד את נפשו בידיה. נפשו שוכנת בין כתלי ביתה, אך לא זאת ועוד; היא שבויה שם. כשהם נפרדים, נפשו נשארת אצלה. הבית הזה, האוהב והקסום, הוא גם אחד הבתים העצובים שנכתבו בשפה העברית, מעטו של אדם שאינו אדון עוד לנפשו. זה מנת חלקו של האיש השבוי באהבה ונפשו אינה שלו עוד. האהבה יכולה להיות אושר עילאי, והיא יכולה להיות גם ייסורים קשים.

ומה שנשאר זה הפנטזיה. המרבד-חלום, הדבר היחיד שיכול לקרב בין השניים. שם היא יכולה לבוא אליו לעת ליל, שם הוא יכול לבוא אליה, בתנועה דו-סטרית, זה אל זה. שם הם יכולים להיות ביחד. בחלום הלילה, כמו שהיינו אומרים בילדות. עוד מעט ואבוא אלייך? האמנם?

הבית האחרון, בגרסה הלא מושרת של השיר, נפתח ב"ומצחך העטור זהב שחור". זה הוא שיקרב אל שפתי המשורר כחרוז אל שיר. ואז מסתיים השיר בלחישה, כי את המלים האלה, האסורות על האיש החומד אשת רעהו, אי אפשר להגיד אלא בלחישה. ולכן מסתיים השיר כפי שהוא מתחיל, בניגוד הזה, הלא-קיים, הבלתי-אפשרי. עטור מצחך זהב שחור.