אם ראיתם כבר את "הגשר", הרי שאינני צריך לשכנע אתכם לרוץ ולראות את עונתה השנייה. אם לא ראיתם, דעו לכם שאתם מפספסים את הסדרה הכי טובה היום בטלוויזיה לצד – בעצם, מאחורי – "בלש אמיתי" (נכון להיום, כשעדיין לא ראיתי את העונה השנייה של "בית הקלפים"). כך או כך, השורה התחתונה נכונה לצופי הסדרה המסורים ולאלו שטרם הפכו לכאלה: קחו לכם סופ"ש גשום, תתמסרו ל-VOD ותצללו מתחת לגשר. כי, מה אתם יודעים? "הגשר" חזרה, ובאופן מעורר התפעלות, היא אפילו טובה משהיתה.

(ולמי שטרם ראה את העונה הראשונה וחושש מספוילרים, זהירות: יש מעט מהם בהמשך. ומי שרוצה לקרוא את שכתבתי בעבר על "הגשר" בעונתה הראשונה, ועל סקנדינביות נוספות, מוזמן לבקר כאן)

קחו, למשל, את סאגה נורן. שנה אחרי חקירת הגופה המבותרת שנמצאה על גשר ארסונד, סאגה (סופיה הלין הנפלאה) נמצאת במערכת יחסים אינטנסיבית למדי עם בחור בשם יקוב. מדובר ברומן מופרך לחלוטין שהוא נקודת התורפה הבולטת ביותר של העונה; אין שום סיבה להאמין שהשניים מאוהבים זה בזה, ומה שעוד יכול להתפרש כצעד תועלתני מצד סאגה הופך פשוט לתמוה כשמביטים עליו מצדו של אותו יקוב. אבל גם בזה אין כדי לפגום בעונה המשובחת, וגם לא בהמשך התפתחותה של סאגה. למרות שעלילת העונה הראשונה התקשרה לסיפורו האישי של שותפה של סאגה, מרטין רוד, הרי שסאגה היתה הדמות הדומיננטית: משום שהיא מוזרה יותר, מרתקת יותר ויוצאת דופן. שיא העונה – עימות על הגשר בין מרטין לבין הפושע יינס האנסן – היה גם (במהלך תסריטאי מעולה) לשיאו של התהליך של סאגה.

סאגה, שסובלת מסוג של אוטיזם (כנראה אספרגר, אבל היוצר האנס רוזנפלד מעדיף שלא לכבול את עצמו לתסמונת מסוימת), לא יודעת ליישר קו עם התנהגויות אנושיות בסיסיות כמו העלמת עין והעמדת פנים. בפתיחת הסדרה היא מדווחת על מרטין, שותפה, שהתיר לאמבולנס לעזוב את זירת הפשע בניגוד לנהלים (אך בהתאם לקול ההיגיון ולצו המצפון). מרטין, שמשמש לה כמעין חונך ל"איך להיות בנאדם" במהלך החקירה/עונה, עוזר לה להוציא מעצמה – ויש לומר, לכפות על עצמה – צדדים אנושיים. לא תמיד זה הולך (למשל, כשסאגה נכנסת למטבחון ומספרת לחבריה על המחזור שקיבלה), אבל זה טבעו של תהליך.

סצנת סיום העונה על הגשר היא שיאו של אותו תהליך. כדי למנוע ממרטין לאבד שליטה ולרצוח את יינס, סאגה צריכה לשקר באשר לגורל בנו של מרטין (שנתפס ע"י יינס). היא מבינה שעליה לשקר – והיא אכן משקרת. אבל היא לא משקרת מספיק טוב. יש דברים שאי אפשר ללמוד, יש דברים שאי אפשר לזייף, יש מהות אנושית בסיסית שאי אפשר לשנות. סאגה פותרת את המצב במעשה נועז לא פחות, אבל נשארת עם ייסורי המצפון. גם היא ודאי מבינה שאדם אחר היה מצליח לפתור את הסיטואציה בלי יריית אקדח אחת – הוא היה משקר. הלקות הבסיסית של סאגה כמעט והופכת לאסון באותו רגע על הגשר.

בעונה השנייה, סאגה ממשיכה להתפתח ולכפות על עצמה את האנושיות. יקוב עובר לגור אתה, והיא מנסה ללמוד (מתוך ספרים ומחקרים) כיצד עליה לתמרן בתוך מערכת היחסים הזוגית. זו, כאמור, נקודת חולשה כיוון שאין בה כל אמינות, אבל היא מלמדת על הצורך של סאגה להמשיך ולהיטמע בחברה שבה היא חיה, לעומת הסגירות והניתוק שאפיינו את תחילת דרכה בסדרה. באחד מרגעי השיא של העונה השנייה, סאגה נשברת לראשונה. גם היא אנושית, והאנושיות שלה אפילו נוגעת ללב יותר מזו של "אנשים רגילים".

"תודיעי לו שלשים בפייסבוק תמונה שלך מלפני עשר שנים זו עבירה פלילית"

 

ואם העונה הראשונה היתה שייכת בעיקר לסאגה, הרי שהפעם תורו של מרטין למשול. מרטין הוא הציר השפוי והאנושי של העלילה. הוא כל כך סימפטי, שהצופה לא נותן להתפרפרויות הרומנטיות שלו להטיל צל על המוסר שלאורו הוא פועל. ההנגדה שלו מול סאגה רק מחדדת זאת, כמו גם משחקו היוצא מן הכלל של קים בודניה. סופיה הלין מציגה משחק פנטסטי, אבל העבודה של בודניה עם דמות פשוטה ונורמטיבית למדי מרשימה אפילו יותר.

שנה אחרי שאיבד את בנו, מסתבר שמרטין איבד גם את משפחתו. חקירה חדשה על גשר ארסונד (הוא "הגשר" – נקודת ההשקה בין קופנהאגן הדנית למאלמו השבדית) מחזירה את מרטין לשתף פעולה עם סאגה, ובמובן מסוים – מחזירה אותו לחיים. הוא צריך את האדרנלין ואת החיוניות שנדמה שעזבו אותו ביחד עם מות בנו ופרידתו מאשתו. חזרה לשגרה היא צעד ראשון ליציאה מטראומה – כל פסיכולוג יאמר לכם זאת. ולא פחות מהחקירה, שמח מרטין לחזור לסאגה; היא, נטולת הרגישות, לא מתייחסת אליו בצער וברחמים כפי שעושים מכריו. מבחינתה, הכל רגיל. לפעמים זה בדיוק מה שאדם מיוסר צריך.

בניגוד לעונה הקודמת, שבה פרשיית פשע מתוחכמת התגלתה כוונדטה פרטית (נגד מרטין), הפעם "הגשר" מספרת סיפור שבו לבלשים אין מעורבות אישית (ובצדק – זה טריק שכוחו יפה רק פעם אחת). מדובר במה שנראה כמתקפת טרור אקולוגית על האזור, שמתחילה בספינה שמתנגשת בגשר ועליה חטופים דנים ושבדים מחוסרי הכרה, ומתגלגלת לתא טרור של פעילים סביבתיים.

אבל סיפור העונה הראשונה עוד כאן, ומרטין עדיין לא השתחרר מצלו. הוא מבקש להתעמת עם יינס הכלוא. העימות ביניהם הולך ומתפתח במהלך העונה בסגנון "שתיקת הכבשים", אבל שהוא מגיע – שוב – לשיא דרמטי בלתי נמנע. ככל שמרטין מצליח להתקרב ליינס ולהתגבר לכאורה על רגשות הכעס והנקם הסוערים בו, כך נראה שהוא מצליח לשקם גם את חייו, ולקנות מחדש את מקומו בחיק משפחתו. אבל ב"הגשר", אנחנו כבר יודעים, שום דבר הוא לא כפי שאנו מצפים שיקרה, ומי שמצפה להפי-אנד, מוטב שיזפזפ למקומות אחרים. החיים ב"הגשר" קשים לגיבוריהם; את העונה הראשונה סיימה האחת כשהיא חשה רגשי אשם, לא מצליחה להשתנות ופוגעת בשותפה, והשני כשהוא אב שכול על סף אובדן שליטה. אין שום סיבה לחשוב שהפעם זה יגמר אחרת.

וזה מה שטוב ב"הגשר" – מעבר לעשייה המעולה, מעבר לבחירות הסגנוניות הנהדרות, מעבר ליכולת הנרטיבית שלה לפתוח חוטי עלילה בכל שלב של העונה ולקשור אותם בכל שלב אחר, מעבר לאופן שבו היא מספרת עלילה בלשית מבלי לשכוח לרגע שהיא מספרת עלילה אנושית. מה שטוב הוא ש"הגשר" לא עושה הנחות לגיבוריה ולצופיה. שום דבר לא קורה כאן סתם. זה לא בידור לשמו, אלא עבודה יצירתית משובחת שמאחוריה מחשבה עמוקה.

כש"הגשר" מציבה במרכזה גבר ואישה, זה לא בשביל שיגמרו ביחד במיטה, אלא בשביל לשחק בקלישאות מגדריות (ובדרך, להציע תפיסה מקורית של חברות בין גבר לאישה). כשהיא מביאה אותו מדנמרק ואותה משבדיה, זה לא בשביל הייצוג הקלישאי (הבלתי נמנע) של "דנים חמים/שבדים קרים", אלא בשביל דיון בפער התרבויות (דיון שאנחנו, כמובן, מפספסים כמעט לגמרי). כשהיא מספרת על גופה מבותרת לשניים על גשר ורוצח מתוחכם, זה לא בשביל להלהיב אותנו עם פשעים אקזוטיים, אלא בשביל להגיד לנו משהו על החברה הסקנדינבית (והאנושית).

כן, משהו רקוב בדנמרק ובשבדיה. אבל זה בטוח לא הטלוויזיה.