האינסטינקט הראשון שלי היה בחילה. תבינו: כאוהד מכבי חיפה, תקרית רומן פץ-מאיר מליקה היא רגע מכונן עבורי. ככל שעברו עוד ועוד בלמים בקישון – אולג קוזנצוב, אנדריי אוסטרובסקי, אנדרסון ווסט, גונזאלבש – כך התבהר גודל האסון. לא נשכח, לא נסלח ולא סרי פאלח.

הרגישות שלי לעבירות מז'אנר ה"זיינתי אותו" של מליקה גבוהה, אם כן, ויש לי אפס סובלנות כלפי התפרצויות אלימות לא מבוקרות על כר הדשא שהנזק שלהן עשוי להיות בלתי הפיך. כדורגל הוא משחק קשוח (מה שנקרא בעגת הספורט "גברי"), ולכן השמירה על גבולותיו חשובה מאין כמוה. מדובר הרי במשחק בו 22 גברים שהאדרנלין גועש בדמם נלחמים זה בזה על תהילה גברית עד כדי סמליות ("להבקיע שער", נו) לקולותיהם של אלפי צופים משולהבים הדוחקים בהם לשבור זה לזה את הצורה. כלומר, זו קטטה המונית שמחכה להתרחש, והעובדה שתשעים דקות מצליחות להסתיים בדרך כלל ללא נפגעים בנפש היא נס מתמשך.

*

אז כן – כשרובן ראיוס ריסק את רפי דהן, חשתי בחילה. אני אוהב את רובן ראיוס – קצת בגלל שרואים בטאץ' שלו שהוא שחקן מליגה אחרת, קצת בגלל שאני מרחם עליו שנקלע למכבי חיפה השנה – אבל לא היו בי שום רחמים כלפיו. אין כאן מקום למידת רחמים; שחקן שנוהג בברוטאליות ראוי לעונש ברוטאלי. השמועות אמש (להבדיל מההתלהמות, אליה אגיע מיד) דיברו על הרחקה לשלושה משחקים. בעיני גם חודש וחצי או חודשיים ביציע ייחשבו לעונש ראוי.

אבל אז פתחתי את האינטרנט, ומה שחיכה לי שם היה מתקפת בלע רב-חזיתית. כמתאבני פתיחה מעודדי רפלקס הקאה הובאו ב"וואלה" מיטב החריונים של כדורגלנינו בטוויטר. בלטו בהתלהמותם: אדריאן רוצ'ט ("פשע"), ניר ביטון ("מטומטם") וטל בן חיים החלוץ ("רק אלוהים ישלם לך"). בית דין שדה מטעם ליגת טוויטר גזר ברוב קולות הרחקה עד לסוף העונה. את דעת המיעוט ניסח דודו ביטון ("לגרש אותו מישראל ומהר!") (עדכון: ביטון התנצל ושינה את גזר הדין ל"עד סוף העונה". אבל בינתיים הוא היחיד ששלח את ראיוס הביתה וחזר בו).

בשכונה, אגב, נדמה שהחלטה להרחיק את ראיוס מפעילות ספורטיבית לצמיתות התקבלה פה אחד. אמיר עגייב ניסח את ההחלטה: "ראיוס אני מאחל לך את כל הרע שבעולם אתה בן אדם אפס מאופס ואני מקווה שלא תעמוד על הרגליים יותר ותשחק כדורגל…". עגייב, אני מניח, הופיע כאן כעד מומחה, שהרי הוא שבר את הרגל של תמיר כחלון מקריית שמונה בדצמבר האחרון והשבית אותו לשלושה חודשים. אני לא זוכר שמישהו מחבריו איחל לו שלעולם לא ישחק כדורגל עוד ושלא יעמוד על הרגליים יותר. אולי בגלל שהם יודעים שעגייב קורא עברית.

אבל אתם יודעים מה? משחקני כדורגל אני לא מצפה לתגובות שקולות. אלה אנשים שמורידים חולצה אחרי כיבוש שער למרות שהם יודעים שיקבלו כרטיס צהוב ויורדים לתיקולים ברחבה למרות שהם יודעים שהם משחקים באש. שיקול דעת הוא לא התכונה הבולטת של רובם.

מעבר לזה, חלקם קרובים לדהן; חלקם קרובים לפציעה; ולרובם יש פתיל קצר וחיבור מהיר לאינטרנט. אבל בעיקר, הם סובלים מחוסר הבנה מוחלט של תפקידם כגיבורי ספורט. מאנשים שלא מוכנים להילחם באוהדים גזענים, למשל (להילחם באמת, לא באמצעות תשדירי הסברה ממרקי מצפון), אי אפשר לצפות לאחריות חברתית.

אבל מה באשר ל"עיתונאים"? ובעיתונאים עם מרכאות אני מתכוון כמובן לאנשי כדורגל בדימוס שהפכו לעיתונאים, רק שאף אחד לא עדכן אותם, חוץ מהצ'ק מהמעסיק שהוא גוף תקשורת.

הראשון שנתקלתי בו היה דווקא עומרי אפק, שקבע שמדובר ב"פשע על מגרש כדורגל", לא פחות. לא "תיקול מכוער", לא "עבירה מזעזעת" – "פשע". שחקני כדורגל הם לא פעם "עבריינים" ש"עוברים עבירות", אבל לרוב מדובר בדברים שמצויים בתחומי הדין הספורטיבי (מדי פעם משתחלות לזירה עבירות פליליות של ממש, כמו מכירת משחקים). כשאפק מדבר על פשע על מגרש כדורגל הוא רומז לכך שנעשה פשע מתחומי הדין הפלילי. כמו, נניח, תקיפה. עם כל הסלידה מהעבירה הגסה של ראיוס – זו עדיין עבירת כדורגל. חמורה, אולי אפילו הרסנית – אבל עבירה. לא פשע.

אפק הוא מהמתונים שבפרשנינו. לכן, כששמעתי אותו מכנה את העבירה "פשע", איך אומרים – פה חשדתי. אם בעומרי אפק נפלה שלהבת היצרים, מה יגידו האיציק-זוהרים?

ובכן, מסתבר שהאיציק-זוהרים כבר דיברו בשלב זה. בטור ב-ONE קרא זוהר לזרוק את רובן ראיוס מהענף ("לשחקנים כאלו אין מקום בכדורגל", "אסור לשחקן כזה לשחק"). נו, אחרי הטור של זוהר, ראיוס יכול להתגעגע לקולגות שזרקו אותו רק מהארץ. חוץ מזה, זוהר דאג לתקל גם את מכבי חיפה, לה צריך להפחית שלוש נקודות כ"קבוצה שמחזיקה שחקן כזה". זוהר, מסתבר, ידע כל הזמן שראיוס הוא שחקן כזה. חבל שלא סיפר לאריק בנאדו וליעקב שחר והיה חוסך מרפי דהן פציעה איומה.

בעקבות זוהר עלה שלמה שרף והחרה-גידף אחריו. בטור שלמה-שרפי אופייני, שכולו שפיכת מילים עילגת מהלב למקלדת ללא שום יכולת סינון וביקורת עצמית (טור שנפתח ב"חסר מילים" ו"עדיין לא התעכל" ומיד מתעכל לכדי 200 מילים), קרא שרף לשחר להעיף את ראיוס "במטוס הקרוב הביתה".

אבל בהמשך, לאחר שסיים לבטא את רגשות הזעזוע, חשף שרף את מה שבאמת מפריע לו בכל הסיפור, ברמה הערכית. כן, גם לשלמה שרף יש ערכים, ועדיף שלא תשמעו מהם. הפעם הסביר לנו שרף ש"כולם מספרים לנו שהזרים שמגיעים לכאן באים עם ערכים והם יותר תרבותיים, אבל אנחנו רואים שהם יותר גרועים". במילים אחרות: כשמאיר מליקה או אלון חלפון מבצעים תיקול פראי, זה מליקה וחלפון. כשרובן ראיוס עושה את זה, זה "הזרים".

יצא הגרעין מן הקליפה. מתחת למדורת ההתלהמות וההתבהמות של כל הביטונים והעגייבים בוערת הגחלת ששלמה שרף הוא מבכירי שומריה: קסנופוביה. זה האיש שנוהג להטיח בשחקנים זרים שהם "זרים לענף" ושהוביל מלחמה עיקשת כנגד מינוי מאמנים זרים. זה האיש שאמר על החלוץ הניגרי איבזיטו אוגבונה "הייתי שם אותו בכלוב ושולח אותו לניגריה". משפט שבמדינה עם סף מינימלי של נאותות מוסרית היה הופך אותו למוקצה מחמת מיאוס, ובמדינת ישראל הפך אותו ל"שליימה".

*

ההשתלחות ברובן ראיוס היא גועל נפש שכמעט ומתחרה בתיקול של רובן ראיוס. יש הבדל, כמובן, בין מעשים למלים, וזה הבדל משמעותי. אבל המשתלחים בראיוס לא מבינים שהם עושים בדיוק את מה שהם מטיפים כנגדו בחמת זעם – הם פוגעים בשחקן במכוון ובגסות. גולשים בטוויטר ובפייסבוק עם הסטופקס קדימה.

נדמה לי שבכל זאת יש הבדל נוסף בין התיקול להשתלחות. ראיוס, כמדומני, גלש על מנת לפגוע בדהן, אך לא התכוון לגמור לו את הקריירה. אני לא בטוח שאני יכול להגיד את אותו הדבר על זוהר, שרף ולהקת הצייצנים.