1.

מישהו עוד זוכר שהמבצע הזה התחיל שבוע ויום לאחר סיום מבצע "שובו אחים" באיתור גופות שלושת הנערים החטופים? מישהו זוכר שהמבצע הזה נולד על רקע אווירת נקם אלימה שמשלה ברחובות עד כדי אובדן שליטה? מישהו זוכר שהמטרה המקורית היתה הפסקת ירי הרקטות על ישראל, ולא חיסול איום המנהרות? במובן הזה, "צוק איתן" דומה למלחמת לבנון השנייה; לא מלחמה של אסטרטגיה. מלחמה של אמוציות שרק חיפשו טיימינג טוב להתפרץ.

2.

מצד שני, אם היינו צריכים להיכנס למבצע צבאי רק כדי להיפטר מדני דנון, אז היה שווה את זה.

3.

ארבע ארוחות ערב שבת רצופות שפספסתי. ארבע שבתות. דבר כזה לא קרה לי מאז הסדיר.

4.

לא משנה כמה אתה חושב שקשה לך – תמיד יש מישהו שקשה לו יותר. אם אתה המילואימניק בן ה-25 שמפספס בחינות באוניברסיטה, תסתכל על המילואימניק בן ה-40 שהשאיר בבית אישה וחמישה ילדים. אם אתה החייל שישן במקלט ציבורי בלי מזרן, תסתכל על החייל שחצה עכשיו את הגדר בחזרה לישראל לחמש שעות של התרעננות. ככה זה: לסבל יש היררכיה ולמציאות יש פרופורציות.

5.

פני המלחמה בעידן המודרני: אתה יושב עם שני מכשירי קשר ליד האוזן, אבל מקבל את המידע שלך מרוטר.נט.

6.

מי שלא שמע שריקה של פצמ"ר בחייו, לא יודע איך נשמע המוות כשהוא מחפש אחריך.

7.

קשה להפריז בתועלת של כיפת ברזל. היכולת לנהל שגרת חיים תחת איום טילים מתמיד היא כמעט בלתי נתפסת. לפעמים גם נשק הגנתי יכול להיות נשק משנה משחק.

8.

מנהרה בצפון היא לא שאלה של "אם". היא שאלה של "איפה".

9.

ובינתיים, ביישובי עוטף עזה חיים על אדמה בוערת. תשאלו את התושבים שם מה הם חושבים על הממשלה שהסירה את האבטחה הצבאית מיישוביהם – אותה אבטחה צבאית שהיא הותירה על כנה ביהודה ושומרון. תשאלו אותם. אני לא הייתי צריך לשאול, כי הם סיפרו לי מרצונם.

10.

יש אנשים טובים באמצע הדרך. ובאמצע הדרך למלחמה יש אנשים טובים במיוחד. למשל, באמצע הדרך ליישובי עוטף עזה, ליד מושב מסלול, בתחנת הרענון העצומה שהקים דורון אלבז לצד הכביש. פגשתי עשרות דורון-אלבזים בשלושת השבועות האחרונים. זה אחד הדברים הטובים הבודדים שאני יכול להגיד לטובת המלחמה: היא חושפת פרצופים. טובים ורעים.

11.

מי שאמר שהמלחמה רעה לעסקים הוא כנראה לא בעלים של רשת שיווק. אם לשפוט על פי זרימת ארגזי התרומות אל החזית, הרי שמחסני רשתות המזון, יצרניות הממתקים וחברות התמרוקים רוקנו מתוכנם. מגבונים לחים ומשחות שיניים ל"צוק איתן" הם מה שהיה המסקינג טייפ למלחמת המפרץ.

12.

הדבר שהכי מרגש אותי (חוץ מכדורגל) זה ילדים. המכתבים של הילדים ששולחים לנו ארגזי ממתקים וסבונים חודרים אלי ומפוצצים אותי מבפנים כמו מטען נפץ במנהרה. אבל לקרוא משפטים כמו "תודה שאתם מיירטים את הטילים" (איזה לקסיקון מושגים איום עבור לילד) או "יום אחד גם אני אהיה חייל ואוכל לשמור עליך" (איזו מציאות עגומה לגדול לתוכה) חודרים אלי אפילו עמוק יותר. הם מדכאים אותי עד עפר.

13.

המלחמה הזאת הולכת לעלות לנו ביוקר. הצבא ירצה להתחמש מחדש, מערכת הביטחון תחפש את ה"כיפת ברזל נגד מנהרות", והביטוח הלאומי יצטרך לשלם לעשרות אלפי חיילי מילואים. וזה עוד לפני שהגענו לנזקים היקפיים (אבטלה, פגיעה בתיירות פנים, ירידה בהשקעות זרות וכו'). כרגיל במלחמות, היחיד שמרוויח הוא הצבא.

14.

צה"ל זכה לרהביליטציה בזכות "צוק איתן". הלגיטימציה הציבורית, שננגסה בחודשים האחרונים, שבה לאיתנה. הכסף, כאמור, יזרום בעקבותיה. יוקמו ועדות בדיקה פנימיות וחיצוניות. יבדקו האם הדרג המדיני קיבל את ההתרעה הראויה באשר לאיום המנהרות. יבדקו האם נכון היה להכניס זלדות לעזה. אבל צה"ל חזק. צה"ל ישרוד. במלחמות הפנימיות שלנו, צה"ל תמיד מנצח.

15.

אבל גם את זה צריך לומר: הצבא הזה, שאני ביקורתי כלפיו יותר מכפי שאני ביקורתי כלפי כמעט כל גוף אחר במדינה, ושאני חושב שהוא שמן, מסואב, מבולגן, נצלני ולא שוויוני, הוא צבא טוב ביסודו. אני לא מדבר על איכויותיו המקצועיות, אלא על איכויותיו האנושיות והמוסריות. חשוב להגיד את זה בימי מלחמה. אני גאה להילחם לצד האנשים שאני נלחם אתם. אני גאה ללבוש את המדים האלה.

16.

אני לא יודע אם צה"ל מנצח או מפסיד בקרבות, אבל בטוח שבכל הקשור לפאתוס הוא נותן לאויב קרב הגון. הנאומים הדמגוגיים של החמאס מחווירים לעתים לעומת הרטוריקה הפתטית של כמה ממפקדי צה"ל. תדע כל אם עברייה שמסרה את גורל בניה לידי מפקדים שאומרים משפטים כמו "פעולות יש בצופים, מבצעים יש בסופר. בעזה יש מלחמות".

17.

בכלל, נדמה לי שכל דרג המג"דים/מח"טים של צה"ל ממש מתבאס מהעובדה ש"צוק איתן" מוגדר כמבצע, בעוד עבורם מדובר במלחמה לכל דבר. מבלי להיכנס לדקדוקי עניות, זה מעיד בעיקר על דור של מפקדים שתאוות הקרב, כך נראה, מדגדגת להם בקצות האצבעות. חתירה למגע היא ערך יסוד בצה"ל, אבל מיליטנטיות היא יצר הרה אסון.

18.

אני לא נלחם בשם אלוקי מערכות ישראל. אני נלחם בשם המדינה שלי והחברה שלי. אני מקווה שזה בסדר מבחינת אל"מ עופר וינטר.

אני, אגב, דווקא הייתי בקרב, אחזתי בכלי נשק ויודע מהי רוח לחימה. ובכל זאת אני מבקר את וינטר. זה לא יהיה הכשל הראשון במנגנון האידאולוגי שמפעיל את וינטר, שסיפר בשחץ כיצד הגנו ענני כבוד על חייליו בעזה, ואז איבד שניים מלוחמיו בתקרית שבה גם נחטף הדר גולדין. זה כנראה גם לא הכשל האחרון.

יכול להיות שעופר וינטר הוא מצביא מבריק. בטוח שהוא מצביא משיחי. יכול להיות שהוא יודע לכבוש יעד מבוצר. אני לא הייתי הולך אחריו אפילו למבצעים בסופר של רסאן עליאן.

19.

הייתי מעדיף ראש ממשלה אמיץ ושקול, אבל לפעמים ראש ממשלה פחדן והססן הוא דווקא נכס.

20.

לא משנה כמה אתה ימני, אתה צריך לזכור שקולות הנפץ מעבר לגדר הם הדהודן של פצצות שמחריבות בתים. לא צריך להיות שמאלני כדי שזה יחדור לך ללב. צריך להיות בן אדם.

21.

לא משנה כמה אתה שמאלני, אתה צריך לזכור שאתה נלחם בחיות אדם. אתה נלחם באנשים שמשתמשים באזרחים כמגן אנושי, שגוררים משת"פים מתים בחוצות העיר, שמנצלים חמלה אנושית לרעה. אלה חיות אדם. אבל אתה לא צריך להידרדר לרמתם. אתה רק צריך להתאים את עצמת האגרוף שלך לרוע האכזרי והקיצוני שבפניו אתה עומד.

(והנה משהו שכתבתי על ימנים ושמאלנים, רגע לפני שהגיע צו 8 טלפוני ושלח אותי, עם כל הפרדוקסים שלי, לגבול עזה)

22.

ביום חמישי בצהריים הייתי אמור להיות על מטוס בדרך לכרתים. במקום זה, ביום חמישי בצהריים הייתי על אביר ממוגן בדרך לאחד היישובים בעוטף עזה. וחבל לי, אבל אני לא מצטער לרגע. ממילא לא הייתי מסוגל לנסוע לחו"ל עכשיו. הדרכון שלי אולי בתוקף, אבל הראש שלי והלב שלי מקורקעים.

23.

שני דברים למדתי במלחמות ישראל האחרונות (למשל, ב"עמוד ענן". הנה מה שכתבתי משם). האחד הוא שכולם מפסידים. השני הוא שכולם מספרים שהם מנצחים. וכששני הצדדים מספרים שהם מנצחים, סימן ששניהם הפסידו. ורק אז אפשר להכריז על הפסקת אש.

24.

וממילא, זה לא נגמר עד שרוני דניאל מקבל את דרישות החמאס.

25.

זה אולי השבוע האחרון שלי במבצע. ואם המבצע הזה יסתיים עבורי לפני שהוא יסתיים עבור המדינה, מה שיישאר לי בלב זו החמצה גדולה. כי לא משנה מה אני חושב על "צוק איתן" – ואני חושב שהוא המשגל הנסוג הרגיל שאנחנו מנהלים עם התהליך המדיני, פעם בשיחות שלום ופעם בעימותי מלחמה – המבצע הזה היה כל הווייתי בחודש האחרון. לצפות בו פתאום מרחוק, על אזרחי, דרך הטלוויזיה והאינטרנט, יהיה מוזר. המבצע הזה הוא כבר חלק ממני.

26.

לאן נוליך את המבצע? האם נחסל את איום המנהרות? קשה לי להאמין. ואם כן – אז מה? האם קנינו לעצמנו שקט לאורך זמן? הרי הטרור תמיד מוצא דרך. עצרנו את מטעני החבלה וקיבלנו את המחבלים המתאבדים. עצרנו את המתאבדים וקיבלנו רקטות. עצרנו את הרקטות וקיבלנו מנהרות. ככה זה עם הטרור; אתה זורק אותו מהדלת והוא נכנס מהחלון.

ההתגוננות לא מובילה אותנו לשום מקום. ההתקפה לא מובילה אותנו לשום מקום. הפתרונות הצבאיים הם כמו אצבעות בחורי הסכר. אבל המים הרעילים ממשיכים לגעוש, ומים תמיד מוצאים דרך. ככה לא בונים סכר.

ובעוד רגע: סיום המבצע, סיום הלחימה, סיום הסיבוב הנוכחי. הפסקת אש. 18 חודשים של שקט וחזרנו.

תמונות: ששון ניסים