(צילום מסך: מתוך הסרט "שיטת השקשוקה")

היום תציין תעשיית הקולנוע הישראלית שנה יוצאת מן הכלל בטקס פרסי אופיר – טקס שלעולם לא יוכל להישיר מבט אל עיני האוסקר ההוליוודי, אבל לפחות יוכל להתגאות בחתניו, בכלותיו, במשתתפיו ובנכסיו. אבל רק לפני שבועיים עוד אפשר היה לחשוב שהטקס הזה יגמר בפיאסקו.

בתחילת החודש צוין "יום הקולנוע הישראלי" והוכתר – גם לימור לבנת צודקת פעם בשנה – כ"הצלחה מסחררת". ההמונים הסתערו, הקופות תקתקו, והסרטים נצפו על ידי למעלה מ-120 אלף זוגות עיניים. לפיכך, מפתיע היה לגלות כי את הישגה המרשים תחגוג התעשייה המקומית בטקס פרסי הקולנוע שבו – לראשונה מאז נוסד הטקס – לא יחולקו מענקים כספיים לזוכים.

ההחלטה עוררה זעם בקרב האמנים, ואחדים מהם איימו בהחרמת הטקס. והנה, בתוך יום נמצא התקציב האובד ונמסר כי הצ'קים (הצנועים) יחולקו כסדרם. כל מה שהיה צריך כדי לאתר את הכסף זה כמה כוכבי קולנוע שעושים שרירים. הנאבקים למען העלאת תקציב התרבות יכולים לראות בכך בשורה מעודדת.

יום קודם לכן הוכחה שוב יעילותה של מחאת אמנים, כשחבורת מוזיקאים עם בסיס פרנסה רעוע ועמוד שדרה מוסרי איתן הבטיחה (במידה מסוימת) שחגיגות יום ההולדת ה-20 של סלקום יערכו בצלו של מופע המחווה לאריק איינשטיין, ולא להפך. את תהליך ניכוס הישראליות העקבי של סלקום, שאפילו פלוגת גולני לא יכלה לו, הצליח לעצור שלום חנוך.

(צילום מסך: אתר "סלקום")

מחאות אמנים פוליטיות צונחות לרוב אל מותן מרום ההד התקשורתי לבור הבוז הציבורי. כך, מכתב אנשי התיאטרון המתנגד להופעה באריאל לא הביא את בנימין נתניהו להציג תכניות לקראת נסיגה מיהודה ושומרון, ומפגש האמנים בכיכר רבין לא בלם את גייסותיו של עופר וינטר. אבל כשזה מגיע למלחמה על נכסי תרבות נגד שלטון ההון, האמנים מתגלים לא פעם כשומרי הסף האחרונים של החברה הישראלית.

קחו, למשל, את סמי עופר. החודש נחנך בחיפה אצטדיון הכדורגל על שם הנדבן שמימן כ-15% מעלות הקמתו (על התפעמותי ממנו, לצד סלידתי משמו, כתבתי כאן). לפני שמונה שנים טרפדו אמנים מהלך דומה של עופר במוזיאון תל אביב לאמנות (עניין שנדון בסרט "שיטת השקשוקה" של ח"כ דהיום מיקי רוזנטל). האם מישהו יכול לשוות בנפשו את כדורגלני מכבי חיפה מכריזים על החרמת המשחקים בשל תביעתו המגלומנית של עופר לקרוא את האצטדיון על שמו?

אצטדיון סמי עופר ישתרע עוד שנים ארוכות למרגלות הכרמל כאות קלון מרהיב, גלעד להתרפסותה של החברה בפני פטרונות ההון. באותה שעה, מוזיאון תל אביב יהיה מוזיאון תל אביב, משה איבגי יחלק את הפרס על שם שייקה אופיר, ומשינה יופיעו לזכר אריק איינשטיין. אמנות היא משלח יד שמכביד על הכתפיים, אבל כזה שמאפשר לשמור על גב זקוף.

*

נ.ב. אוהדי מכבי חיפה (שמריצים עכשיו יוזמה מבורכת לקריאת יציע ע"ש חלל צה"ל שון כרמלי ז"ל) כבר יודעים – "אצטדיון אבי רן". מקסימום – "אצטדיון חיפה". עכשיו נשאר לכולנו רק ליישר קו.