על פניו, "רמזור" היא סדרה מצוינת, כיוון שהיא מציגה בהומור מצבים מורכבים בהם גברים נתקלים ביומיום שלהם, ודרכי התמודדות עמם. אולם, מצפייה ב"רמזור", נדמה כי הדבר העיקרי העומד בין גברים לחיי פנאי ושלווה, הוא הזוגיות שלהם. החיים הגבריים האידיאליים, לדידם של יוצרי הסדרה אדיר מילר ורן שריג, כוללים את כל האספקטים של הגמוניה גברית שוביניסטית, ביניהם שימור תרבות האונס ומתן לגיטימציה לפורנוגרפיה, זנות וקניית נשים, התעלמות מצרכים של נשים כבני-אדם שלמים כאשר הם מתנגשים עם צרכי גברים, ניסיון לשמר חלוקה מגדרית של מרחב פרטי וציבורי והצגת הגברים כקרבנות של נשים חזקות. הניסיון של "רמזור" להציג את "סיפורו של הגבר", כפי שאמר שריג בראיון, הוא למעשה הצגת "סיפורו של הגבר שרוצה את הפריווילגיות שלו בחזרה". גם בפרסומת האחרונה של גולדסטאר מובנה מודל "נכון" של גבריות. נדמה כי הצורך החוזר הזה, מעיד על איום שהגבריות המסורתית חשה מהשינוי שמתרחש בשיח המגדרי.

מתיחת ביקורת על החפצתן של נשים, ורידודן לכדי קטגוריות כגון "כוסית", "נוירוטית" ו"וונדרוומנית", היא אחת מעמודי התווך של הפמיניזם הרדיקלי. זאת, מתוך הנחה שכל עוד נשים נתפסות כדמויות שטוחות ולא כבני-אדם שלמים, לא נוכל להשיג כוח כלכלי ופוליטי שווה לזה של גברים. אחת הטענות כנגד ביקורת זו, היא שגם גברים מחופצנים. יש צדק בטענה הזו. גם גברים עוברים תהליך החפצה, ככל הנראה מאז עליית כוחה של קהילת ההומואים*, והתרבות הפופולרית החלה להציג גם מודל של גוף גברי, בלתי-אפשרי, כאידיאל של יופי.

למרות זאת, בשונה מנשים, בפני גברים עדיין מוצג מגוון גדול מאוד של דמויות מצליחות כמודלים לחיקוי, שמתנסות במצבים שונים. כלומר, גברים רואים לנגד עיניהם מספר רב של דמויות גבריות שמנסות, מעזות, בודקות ויוזמות, או במילים אחרות, חיות חיים מורכבים. זאת, כאמור, בשונה מהחד-מימדיות שבה מוצגים חיים של נשים. ההבדל הזה ניכר כבר מגיל צעיר בשירי ילדים, והוא ממשיך במשך כל החיים.

כך גם הסדרה "רמזור", שמציגה בפריים טיים התמודדות עם החיים מנקודת מבט גברית, ובפרט, עם תחושה של אבדן גבריות. הגיבורים, אמיר, אייל וחפר, הם דמויות גבריות מעוררות הזדהות. זאת, כיוון שהן דמויות של אנשים בינוניים, שמנסות להתמודד עם סיטואציות מורכבות. הגברים האלה צומחים בתוך הסיטואציות, מתנסים ומעזים, ובסוף מצליחים או שלא מצליחים להשיג את מה שהם רצו. הסדרה מצחיקה, כי הדמויות והסיטואציות הן מגוחכות ומוגזמות, תוך שהן מקישות בתודעה שלנו על משהו שמזכיר לנו את המציאות. על-פניו, זו סדרה מצוינת, כיוון שהיא מאפשרת לגברים להתמודד בהומור עם סיטואציות יומיומיות שהם נתקלים בהן או בדומות להן, באמצעות הזדהות עם אחד מהמודלים הגבריים שמוצגים בפניהם בסדרה.

אולם, נדמה שהדבר העיקרי שעומד בין החיים היומיומיים של הגברים האלה, לחיי פנאי ושלווה, אינו המצב הכלכלי או הפוליטי, אלא הזוגיות שלהם. החיים שלהם מוצגים כמאבק עיקש ויומיומי בנשים בחייהם, שמנסות ומצליחות לדכא ולסרס אותם. החיים הגבריים האידיאליים, לדידם של יוצרי הסדרה אדיר מילר ורן שריג, כוללים את כל האספקטים של הגמוניה גברית שוביניסטית, ביניהם שימור תרבות האונס ומתן לגיטימציה לפורנוגרפיה, זנות וקניית נשים, התעלמות מצרכים של נשים כבני-אדם שלמים כאשר הם מתנגשים עם צרכי גברים, ניסיון לשמר חלוקה מגדרית של מרחב פרטי וציבורי והאשמת הקרבן באמצעות הצגת הגברים כקרבנות של נשים חזקות.

רעיונות של תרבות האונס וקניית נשים שזורים כחוט השני בעונה הרביעית של הסדרה. הדוגמה המוקצנת ביותר היא מתן לגיטימציה לרכישה של פיליפינית בידי חפר, כדי שתהפוך לשפחת המין שלו, באמצעות הקבלת היחסים ביניהם לחיי הנישואים של אמיר וטלי. אולם, קיימות דוגמאות נוספות, כמו השיחה הבנאלית על רכישת שירותי מין מזונות, בין אמיר לאבא של טלי, והצפייה בפורנוגרפיה במשרד ובבית.

תרבות האונס מועברת כנורמה לצופים לא רק במסרים גלויים על זנות ופורנו, אלא גם כמסר שהנשים מעבירות לגברים. כך לדוגמה, בדו-שיח בין טלי לאמיר, שבו הם מדברים על התדירות הנמוכה שבה הם מקיימים יחסי מין, טלי אומרת לאמיר שהוא צריך ליזום סקס, בטענה ש"אתה הגבר, גבר צריך ליזום", "לדבר זה לא ליזום" ו"מי שיוזם לא שואל הוא פשוט יוזם." דו-שיח דומה מתרחש בין אייל ללילך, במהלכו היא אומרת לו שלא יעשה את מה שהיא אומרת לו, אלא שיהיה גבר. כלומר, המסר אינו של רצון מיני משותף, או עידוד נשים להרגיש בנוח עם המיניות שלהם, אלא של סקס כיחסי כוח, שבהם הגבר האקטיבי לוקח מהאישה הפאסיבית. הנה, אפילו הנשים אומרות את זה בעצמן.

בנוסף לתרבות האונס, הנשים בסדרה, כפי שכבר נכתב**, מוצגות כדמויות חד-מימדיות שמסרסות את בני זוגן. הן מוצגות כנודניקיות וטרחניות, נצלניות ועצלניות, שתלטניות וכוחניות. ההשלכות של ההסתכלות הקטגורית הזאת באה לידי ביטוי גם בהגבלת צעדיהם של הגברים, אבל גם במתן לגיטימציה להתעלמות מצרכיהן של הנשים בסדרה. בין אם מדובר בדרישה של חפר מאוסי ללכת בלי עקבים או לא לקרוא לו "חפרצ'וק" כדי לא להקטין אותו, בניסיון של אמיר לקיים יחסי מין עם טלי למרות שהיא מקיאה, בהתעלמות מהרגשות שלה כאשר היא לא מצליחה לייצר חלב או באמירה ש"המתחם לא נפגע" בהתייחס לפות של טלי, כיוון שהיא עשתה ניתוח קיסרי, עולה שמטרת קיומן של הנשים בזוגיות היא לענות על צרכי הגברים, ואין מקום שווה במערכת היחסים לצרכיהן של הנשים.

השחקנים הגברים ב"רמזור"
צילום מתוך אתר "הארץ"

יענו יוצרי הסדרה ויגידו, שרק הצרכים של האישה הם אלה שבאים לידי ביטוי בזוגיות. כך אמר מילר בראיון משנת 2011, לאחר שכבר אז נמתחה ביקורת פמיניסטיות על הסדרה: "זו סדרה פמיניסטית. אני לא מציג נשים חלשות, אלא נשים שמנהלות את החיים ואת הבתים שלהן. אם זה שוביניסטי אז אני כבר לא יודע מה פמיניסטי." מהדברים של מילר, ומההצגה בסדרה, עולה שקיים בלבול בין צרכים של הספירה הפרטית, קרי משק הבית והמשפחה, לצרכים של האישה. הצגת ההורות והטיפול בבית כמשהו נשי, שהגבר שמגיע ולוקח חלק הוא "מסייע", אינה מענה לצרכים של האישה בקשר. אלא, מענה לצרכים של משק הבית בקשר, ששני בני הזוג זקוקים לו. אישה היא אדם שלם, עם צרכים ורצונות שמתקיימים במנותק ממשק הבית והילדים.

לבסוף, הגברים בסדרה מוצגים כקרבנות של הנשים. אמירה זו אינה השערה. בשנת 2012, רן שריג, מיוצרי הסדרה, אמר בראיון ש"כרגע אני מרגיש שהסיפור של הגבר איננו מסופר מספיק." טענה זו תמוהה, כיוון שלאורך ההיסטוריה, וגם כיום, הרוב המוחלט, אם לא כל, משאבי התקשורת עם הציבור הוחזקו בידי גברים. למעשה, רוב הנרטיב האנושי והחברתי הוא סיפורו של הגבר.

אולם, בהחלט ניתן לראות כיצד טענה זו של שריג באה לידי ביטוי בסדרה. הצגתן של נשים מתגרשות כמפלצתיות וכגולדיגריות (gold diggers), וגברים מתגרשים כאומללים ומנוצלים, הניסיון של אמיר לבלות עם חבריו ללא הצלחה, כי הוא צריך לטפל בתינוקת שלו, או אפילו הצגתה של הפמיניסטית, חגית, כ"מנחסת", כשלמעשה מה שהיא עושה זה "לשמור על הכוס" של חברותיה, הם כולם קטעים שהמסר שעולה מהם הוא, שנשים מפריעות לגברים לחיות את חייהם.

למעשה, בניגוד לטענתו של שריג שסיפורו של הגבר אינו מסופר, האופן שבו הוא יצר את הסדרה מוכיחה בדיוק את ההיפך. הצגת הדמויות מסביב לגברים, נשים, מזרחים, רוסים ותאילנדים, כפלקטיות, משמעותה הבנה שהדמויות האלה הן חלק מחיי היומיום של גברים, אבל בלי לתפוס אותן כבני-אדם שלמים. בפרט, הוא לא מבין למה הן מפריעות לו לקבל את כל מה שהיה רגיל לקבל עד עכשיו. זהו אינו סיפורו של הגבר שלא מסופר, אלא זהו סיפורו של הגבר שמרגיש שהפריווילגיות שלו מעט נחלשו, והוא מעוניין לקבל אותן בחזרה.

הטענה שתעלה עכשיו כנגד הפוסט הזה, היא ש"זה הומור, פמיניסטיות לא יודעות לצחוק?" טענה זו משחקת לידיים של מי שמבקשים לשמר בשיח אמירות מיזוגניות. זאת, כיוון שהומור מאפשר להחליק לתוך השיח אמירות שלא היו מתקבלות באופן אחר. כאשר הומור משמש כאמצעי מחתרתי להחדרת רעיונות שאינם במיינסטרים, מדובר באמצעי חשוב לשינוי השיח. אולם, כאשר מדובר באמירות של קבוצה שהיא בעלת הכוח, המסרים המוחדרים משמרים את חלוקת הכוח. זאת, גם כיוון שהצופים מקבלים אותם ברוח טובה יותר, וגם כיוון שאי-אפשר להעביר עליהם ביקורת, בדיוק בגלל שהם נאמרו "בצחוק". כלומר, הומור זו הדרך הטובה ביותר לשמר מונופול של שיח: גם הכנסת מסרים וגם הימנעות מביקורת עליהם.

עמוד הפייסבוק הקורא להחרמת גולדסטאר, בעקבות הפרסומת האחרונה

ומה בין "רמזור" לפרסומת של גולדסטאר? הפרסומת האחרונה של גולדסטאר, שככל הנראה נועדה לעורר פרובוקציה כיוון שבקרוב ייכנס לתוקף איסור על פרסום אלכוהול, מציגה גם היא נשים כדמויות פלקטיות, שגברים רוצה להיפרד מהן בגלל תכונותיהן החד-מימדיות וה"נשיות", ביניהן היותנו חלשות, נודניקיות, לא עוסקות בדברים החשובים בחיים, בכייניות, פתטיות וטיפשות. בסוף, הם אומרים לנו, "תהיי גבר", כלומר, הגבריות היא טובה והנשיות היא רעה. כמו "רמזור", גם הפרסומת הזו מנסה לשמר מודל של "גבריות".

ראשית, לא ברור למה נשים צריכות להיות גברים. אנחנו נשים, ואנחנו בני-אדם שלמים עם מגוון תכונות שלא קשורות לאיברים הביולוגיים שלנו. שנית, נדמה כי הצורך החוזר הזה להבנות מודל "נכון" של גבריות ולהפריד אותו מכל דבר שמובנה כ"נשי", מעיד על כך שהגבריות המסורתית חשה מאויימת מהשינוי בשיח המגדרי, שמובל גם על-ידי נשים שדורשות זכויות שוות, וגם על-ידי גברים שלא מעוניינים לעמוד בסטנדרטים של גבריות מסורתית. שלישית, חשוב להזכיר שהפמיניזם מקדם שוויון בין בני-אדם, והוא טוב גם לגברים, בין השאר מכיוון שהוא מכניס מוחות נוספים לשוק התעסוקה, מאפשר לקיים זוגיות שבה שני הצדדים יוזמים ונהנים מסקס וכאמור משחרר גברים מהצורך לעמוד בסטנדרטים "גבריים", שאולי אינם מתאימים להם. בכל מקרה, בהצלחה לגולדסטאר עם הקהל המאויים שלהם. אני, לא אשתה את הבירה הזו יותר.

 

*  הכוונה היא לקהילת ההומואים ולא לקהילת הלהטב"קים כולה.

** רצה השיח הציבורי ושני פוסטים על השוביניזם ב"רמזור" נכתבו באותו הזמן, בלי קשר אחד לשני. על זה ניתן לומר, שכל המרבה הרי זה משובח.

 אישה בציבור

בכל שבוע, אני מתארת את פעילותה של אישה בחברה הישראלית שכדאי לעקוב אחריה ולהיות איתה בקשר. זאת, כדי לתת קונטרה לאופן החד-מימדי שבו בדרך-כלל מציגים נשים: יפות, נוירוטיות או וונדרוומניות. השבוע, אני מציגה את ד"ר ליאור ברוך. ליאור היא בת 27+, נשואה ומתגוררת בתל אביב. היא עתודאית לרפואה, שכרגע עובדת במרפאה סדירה, ומתכננת התמחות ברפואת משפחה. היא למדה רפואה באוניברסיטת בן גוריון בנגב במחזור  ל"א, בין השנים 2004 – 2010. ליאור מעידה על עצמה שהיא "מאוהבת במקצוע הרפואה בכל לבי, ואוהבת את השילוב בין הקשר היום-יומי והרציף עם מטופלות/ים, ובין האתגר השכלי והאישי שהעבודה הזאת מציבה." את הפמיניזם שלה היא גילתה לפני כשלוש שנים, תוך למידה הדרגתית ומתוך שיחות עם חברות ובקבוצות פמיניסטיות. כיום, היא לא מבינה איך היא הצליחה להסביר לעצמה את העולם שלא דרך משקפיים מגדריות. היא מתחברת במיוחד לרעיון של שוויון הזדמנויות והפסקת דיכוי של כל בני-האדם, כולל של קבוצות אתניות או אנשים עם מגבלות גופניות. היא הקימה את הבלוג "לבריאותה" כדי לספק לנשים מידע על גופן ובריאותן, כיוון שהיא ראתה שהמידע הזה חסר בשיח הציבורי. זאת, כיוון שנשים נתפסות כקהל יעד אטקרטיבי לתעמולה ולשיווק, ולכן לפעמים המידע שניתן הוא לא אובייקטיבי אלא אינטרסנטי, ואין לנשים דרך לדעת את זה בלי השכלה רפואית. הבלוג שלה נכתב מנקודת מבט נשית ופמיניסטית, עבור נשים, ועל ענייני בריאות שנוגעים לנשים, שכוללים לא רק גניקולוגיה, אלא גם תחומים אחרים בהם יש הבדלים בין נשים וגברים בתחום הרפואה. ליאור לא מתפשרת על הם דיוק מדעי, ולכן היא תמיד מקפידה לצרף רפרנס ומאמרים שונים כדי לאפשר לקוראות/ים קריאה ביקורתית ועצמאית; על עדכניות, ולכן היא מקפידה לבחור את המידע העדכני ביותר ולציין כשאפשר את השנה אליה המידע רלוונטי; ועל היעדר הטיות, כלומר, היא מקפידה מאד לא לערב אינטרסים זרים בתוך המידע שבבלוג.

 

תודה רבה ל: נועה וייס, עומר דובדבני, תמר הלוי, שחר לב-כהן, עומרי טנקמן, שלהב מאיו, אופיר הררי, עידית שלנגר, הדס ברנהרד, שלומית הברון, עינב רפאל, מנוחי מרקוביץ-מיכלסון, תום גל, אנה סילוביסקי, הילי מגורי, ליעד מלמד, מאיה ריזוב, אביב יהלום, סער פוקס, הדס בשן, ליאת אריאלי, יעל פינדלר וקבוצת הפייסבוק "שיח פמיניסטי" על הסיוע באיסוף ובעיבוד החומרים.