בחודש האחרון, אמל סומרין ומייסה אבו חדיר, שתי נשים ממזרח ירושלים, שעובדות בניקיון מעונות באוניברסיטה העברית בהר הצופים ומועסקות דרך חברת הקבלן "התאמה", פוטרו מעבודתן. לטענתן ולטענת פעילים שמסייעים להן, הפיטורים הם תוצאה של תהליך של עמידה על זכויותיהן כעובדות, שהחל לפני מספר חודשים. בחינת האירוע לפי תיאוריות פמיניסטיות רדיקליות של שחורות בארה"ב, שלא מנתקות את המגדר, המעמד הכלכלי והגזע זה מזה, מעלה שמציאות הדיכוי בו חיות אמל ומייסה לא מאפשרת לתנועה הפמיניסטית להילחם רק על זכויותיהן המגדריות, אלא דורשת גם התייחסות לאופן העסקתן וליחס לו הן זוכות מעצם היותן פלסטיניות.

אחת הביקורות של הפמיניסטיות השחורות הרדיקליות בארה"ב, היא שפמיניזם שעוסק רק ביחסים מגדריים, ולא דן גם בפערי מעמדות ובגזענות, הוא פמיניזם שמשרת רק נשים לבנות. זאת, כיוון שהוא משמש כדי לשחרר נשים לבנות, אבל משמר את העליונות הכלכלית והגזעית שלהן ושל גברים לבנים, על נשים ממעמדות נמוכים ומגזעים אחרים. כלומר, זהו פמיניזם שלא נותן מענה לכל הנשים.

כך לדוגמה, בל הוקס, פרופסור פמיניסטית שחורה מארה"ב, כותבת בטקסט "אחיוּת: סולידריות פוליטית בין נשים" שהמאבק הפמיניסטי חייב להיות מבוסס על סולידריות בין כל הנשים, ומצב כזה יתאפשר כאשר יהיה שיח בין נשים על פערים ביניהן, קבלה של פערים אלה ושילוב מאבקים. גלוריה ג'וזף, גם היא פרופסור פמיניסטיות שחורה, טוענת במאמרה: "השלישייה הלא מתאימה: מרקסיזם, פמיניזם וגזענות" שפמיניסטיות שחורות ולבנות בארה"ב צריכות להילחם בקפיטליזם האמריקאי, שמשרת את העליונות הגברית ואת העליונות הלבנה, וששותפות בין נשים שחורות ללבנות תתאפשר רק כאשר נשים לבנות יבינו את הדיכוי הגזעי של השחורים.

מדברים אלה עולה, שבחינה ביקורתית של אירועים שמעורבים בהן נשים, במיוחד כאשר מדובר בנשים שאינן לבנות וממעמד בינוני-גבוה, חייבת לכלול גם הסתכלות מגדרית, גם הסתכלות מעמדית וגם הסתכלות גזעית. ראוי להפעיל הסתכלות זו גם בישראל, לאור קיומם לדוגמה של סטריאוטיפים על נשים רוסיות שעובדות כקופאיות או כזונות, או אזהרות אלימות מצד ארגוני ימין קיצוני לשמירה על הרחם של נשים יהודיות לשימוש העם היהודי בלבד.

בחודש האחרון, אמל סומרין ומייסה אבו חדיר, שתי נשים ממזרח ירושלים, שעובדות בניקיון מעונות באוניברסיטה העברית בהר הצופים ומועסקות דרך חברת הקבלן "התאמה", פוטרו מעבודתן. לטענתן ולטענת הפורום להעסקה ישירה של עובדי קבלן באוניברסיטה העברית ועמותת "קו לעובד", הפיטורים הם תוצאה של תהליך של עמידה על זכויותיהן כעובדות, שהחל לפני מספר חודשים. חברת הקבלן מצדה טוענת שהפיטורים הם על רקע מקצועי. זאת, למרות שמייסה קיבלה לאחרונה מענק מצוינות על עבודתה, ושתיהן קיבלו מכתבי תמיכה והערכה מסטודנטים. האוניברסיטה העברית, שהעובדות מועסקות במוסד שלה, טוענת שהיא לא מתערבת בניהול השוטף של חברת הקבלן.

דיכוי מגדרי

לטענת הפורום, סיפור הפיטורים החל לפני כחצי שנה, כאשר עובדות הניקיון במעונות, ובראשן פאטמה שיתאווי, שמשמשת כיו"ר ועד העובדות, התלוננו על הטרדות מיניות מצד שני גברים פלסטיניים צעירים שמונו כאחראים עליהן. מיד לאחר התלונות, פאטמה עמדה בפני פיטורים, אולם לחץ מצד הפורום גרם להחזרתה לעבודתה, במעונות אחרים. בתגובה לטענות על הטרדות, האוניברסיטה דרשה מחברת הקבלן לוודא שההתנהגויות האלה לא יישנו. כלומר, האוניברסיטה הכירה באמיתות טענות המנקות.

חשוב לציין, שלשני הגברים הצעירים שמונו כאחראים עליהן יש תפקידים אחרים בניקיון, ועולה השאלה מדוע האחראי מטעם חברת הקבלן, שאמור להיות אחראי עליהן ישירות, מינה אותם. כמו כן, אם כבר הוחלט למנות אחראים על המנקות, לא ברור מדוע לא בחרו למנות את אחת המנקות הוותיקות.

בנוסף, היחס המקצועי של האחראי מטעם חברת הקבלן למנקות, נגוע בהבחנות מגדריות על תפקידן החברתי של נשים לנקות. לדוגמה, מקריאת תמלול של שיחה בין האחראי לאמל, הוא אומר לה: "ככה אתן מנקות? נשים?!"

כלומר, עובדת היותן של עובדות הניקיון נשים, חושף אותן במקום עבודתן להטרדות ולהצקות מצד האחראים עליהן. ביחסי הכוח בין העובדות לסביבתן, הזהות המגדרית שלהן מקבעת אותן בתחתית ההיררכיה, ונותנת לגיטימציה להתייחס אליהן כאל אובייקטים שמספקים שעשוע או עבודות ניקיון.

אמל סומרין ומייסה אבו חדיר
צילום: נטע פוליצר

דיכוי מעמדי

העסקתן של עובדות ניקיון דרך חברת קבלן, משמעה העברת האחריות על הסניטריה והסדר של מגורי הסטודנטים לחברה חיצונית, שרואה את היעילות הכלכלית כערך עליון, על-חשבון העובדות ועל חשבון הניקיון. חברות הקבלן בהכרח ינהגו ככה, כיוון שכדי להמשיך ולזכות במכרז הניקיון עליהן להציע לאוניברסיטה את המחיר הנמוך ביותר בעד שירותי ניקיון, תוך שמירה על רווח כלכלי כמה שיותר גדול. האוניברסיטה, מצדה, לא מתערבת בניהול. זאת, כאמור, למרות שמדובר בעיסוק שיש לו השלכות תברואתיות משמעותיות על מוסדות שבשטחה, ולמרות שמדובר בבני-אדם שמועסקים במסגרתה.

במעונות הר הצופים, העובדות העידו שהתלוננו על חומרי ניקיון שיצרו אצלן בעיות רפואיות חריפות, אולם לא זכו למענה, ומתמלול שיחה בין האחראי מטעם חברת הקבלן לאמל, עולה שהעובדות נדרשות לעמוד בזמני ניקיון לא סבירים, אחרת יועמדו בפני סנקציות. כך לדוגמה, מצופה שינקו מקלחת בחמש דקות, או בניין שלם בעל שש קומות בחמש שעות.

בנוסף, מבנה התעסוקה של עובדות הקבלן הוא של חוסר ביטחון תעסוקתי מהותי. בכל רגע נתון חברת הקבלן יכולה להחליט על הפיטורים שלהן, בלי צורך לספק הסבר משכנע. כך, הטענות על רמת המקצועיות של אמל ומייסה אינן מגובות בעובדות בשטח, אולם הן מספיקות כדי לאפשר לאחראי המקומי לפטר אותן בלי שגורם נוסף יפקח או יבקר אותו. לדוגמה, לטענת הפורום להעסקה ישירה, האחראית מטעם האוניברסיטה על זכויות העובדים הגיעה לפגוש את עובדות הניקיון רק בעקבות לחץ מצד הפורום.

כלומר, עובדת היותן של אמל ומייסה מועסקות בחברות קבלן, חושף אותן לחשש מתמיד מאבדן פרנסתן ופגיעה בזכויותיהן, במיוחד אם יתלוננו על תנאי העסקתן. רוב העובדות הן אלמנות או נשואות לבן זוג חולה שלא יכול לעבוד, ולכן פרנסתן קריטית לקיומן. ביחסי הכוח בין העובדות למעסיקים שלהן, מודל ההעסקה הכפול מקבע אותן בתחתית ההיררכיה, ונותן לגיטימציה להתייחס אליהן כאל אובייקטים, שעבור חברת הקבלן מספקים רווח כלכלי, ועבור האוניברסיטה חיסכון כלכלי.

דיכוי גזעי

במעונות הר הצופים, לעובדות הניקיון אין קול, כיוון שהן אינן מדברות עברית, ונציגי האוניברסיטה אינם יודעים ערבית. האחראי מטעם חברת הקבלן יודע ככל הנראה ערבית חלקית. כלומר, מערכת היחסים בין עובדות הניקיון לסביבתן מובנית באופן שלא מאפשר תקשורת שוטפת עמן. פאטמה, מהסבב של ההטרדות המיניות, הייתה היחידה שדיברה עברית שוטפת, אולם הועברה כאמור למעונות אחרים. לא חברת הקבלן ולא האוניברסיטה דאגו להציב במקום מתרגם או מתרגמת בתפקיד רשמי, ועולה השאלה מדוע האישה היחידה שידעה לתווך את צרכיהן של העובדות הועברה לאתר אחר. ביחסי הכוח בין העובדות לסביבתן, פערי השפה מקבעים אותן בתחתית ההיררכיה, ונותנים לגיטימציה להתייחס אליהן כאל אובייקטים, שאין משמעות לדעותיהן, תחושותיהן ואמירותיהן.

כמו כן, לאור מספר עדויות על צעקות אלימות של האחראי מטעם חברת הקבלן על העובדות, חלקן עובדות במקום מעל עשר שנים, עולה השאלה האם הוא היה מדבר לאישה יהודייה בגיל הזה באותו האופן, או שמא עובדת היותן ערביות נותן לו לגיטימציה להתייחס אליהן ככה.

דיכויים שלובים

החלוקה לשלושה סוגי דיכויים היא חשובה כדי להבין את הסיטואציה, אולם היא מלאכותית, וכפי שמתארות הפמיניסטיות הוקס וג'וזף, לא ניתן במציאות להפריד בין מעמדן המגדרי, הכלכלי והחברתי של אמל ומייסה, או של דומות להן. לדוגמה, הלגיטימציה להטריד אותן מינית נובעת ממעמדן כעובדות קבלן שלא יכולות להתלונן, וכך גם הלגיטימציה לצרוח עליהן באלימות.

ביום שני, בית-הדין האזורי לעבודה בירושלים יערוך דיון בעניין השתיים, בעקבות פנייה של "קו לעובד". במקום צפויה להיערך הפגנה של תומכים. אולם, לדברי הפורום, נדרש פתרון תשתיתי. כך, לדבריו של מרטין וילר, רכז תחום עובדי קבלן בעמותת "קו לעובד": "במאבק ארוך השנים להביא להעסקה הוגנת של עובדי ועובדות קבלן באוניברסיטה העברית, שוב ושוב מתחוור לנו שהמוסד המכובד הזה לא באמת רואה את טובת העובדים לנגד עיניו. שכן, איך תתכן שתיקה כזו מצד הנהלת האוניברסיטה לנוכח פיטורים של שתי עובדות מוצלחות ומוערכות, שהעבודה הזו מאפשרת להן לקיים באופן בלעדי את משפחותיהן? איך זה מתיישב עם הססמאות היפות וכנראה הריקות, על מנהיגות, לקיחת אחריות על החברה , צדק ומוסר – שמוסדות אקדמיה כולל אוניברסיטה זו מתהדרים בהן? אנחנו קוראים לאוניברסיטה אחת ולתמיד, להיפטר מקבלן שירותים המשפיל ומבזה את עובדיו, ובמקרה הספציפי הזה לפעול להשבת העובדות הללו למקום עבודתן."

אם ניישם את דבריהן של הוקס וג'וזף, אזי המאבק להחזרתן של אמל ומייסה לעבודתן הוא פמיניסטי, ודורש הבנה של הפערים החברתיים המבניים בפניהן ניצבות השתיים ואתגור המערכות הקיימות שלא מצליחות להתמודד עם הסיטואציה. כך, לדבריה של ליל פטישי, פעילה בפורום להעסקה ישירה: " במקרה זה ״התמזל מזלן״ של העובדות ואפשר להביא את עניינן לפני בית הדין. אבל במרבית המקרים שהעובדות נתקלות בהם יום יום, שכוללים צעקות, השפלות איומים, תנאי עבודה ירודים, יחס מזלזל וחוסר ביטחון תעסוקתי גם לאחר 15 שנות עבודה במקום, ניצול ציני של העובדה שמדובר בנשים מחברה מסורתית שלא מורגלות בעמידה על זכויותיהן וחוששות לאבד את מקום העבודה שלהן, המשפט לא מהווה כלי אפקטיבי להגנה עליהן. אלו הבעיות הגדולות בהעסקה הקבלנית היום, ועל היחס הזה חתומה האוניברסיטה העברית."
 

אישה בציבור

בכל שבוע, אני מתארת את פעילותה של אישה בחברה הישראלית שכדאי לעקוב אחריה ולהיות איתה בקשר. זאת, כדי לתת קונטרה לאופן החד-מימדי שבו בדרך-כלל מציגים נשים: יפות, נוירוטיות או וונדרוומניות. השבוע, אני מציגה את אילה שני. אילה היא בת 50 מגבעתיים, פסיכולוגית ומאמנת. אילה מגיעה מרקע דתי-לאומי ובגיל 17 חזרה בשאלה על רקע פמיניסטי. היא עשתה זאת, כיוון שלדבריה "מקום האישה ביהדות קומם אותי ברמה שלא יכול להיות שזהו ציווי אלוהי כלשהו אלא רק המצאה גברית כוחנית."  לפני כשמונה שנים, ביקש ממנה זוג מתאמנים לשעבר לערוך את טקס נישואיהם החילוני, ומאז היא ערכה עשרות טקסים ברוח התרבות היהודית ובנימה אישית ומרגשת. לפני שנתיים היא הצטרפה למכון תמורה, והיא בתהליכי הסמכה להיות רבה חילונית. בנוסף, היא לומדת השנה לתואר שני בהיסטוריה יהודית. אילה היא גרושה מבן זוגה לשעבר ואבי בנה הבכור, ומזה 16 שנה היא חיה באושר עם זוגתה, איתה היא מגדלת זוג תאומים בשיתוף עם זוג אבות. ליצירת קשר עם אילה: https://www.facebook.com/sarhatekes