*זהירות – ספויילרים*

אם כבר ראיתם את "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא, בטח כבר התאהבתם, בגלל התסריט, המשחק או ההומור. בנוסף לכל זה, "אפס ביחסי אנוש" הוא גם סרט מאוד פמיניסטי. זאת, לא רק כיוון שהגיבורות בו הן נשים, אלא כיוון שלביא מציגה נשים כבני-אדם שלמים שחיות חיים מורכבים, מאירה על הבניות חברתיות בהן פועלות נשים ומנפצת דימויים רווחים על נשים בתרבות הפופולרית, כמו התנהגות מרושעת של נשים אחת כלפי השנייה, הגדרתן של נשים באמצעות המיניות שלהן, היחס של נשים לגברים והתייחסות לנשים שמתלוננות על הטרדה מינית כשקרניות. כמו כן, היא גם מבקרת את ההבניות החברתיות שעוברים גברים. מומלץ בחום!

הסרט "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא, שיצא לאקרנים לפני שבוע וחצי, שבה את הקהל ואת המבקרים, וזכה לתשבחות רבות ובמספר פרסים בפסטיבל טרייבקה. הניסיונות של מבקרים וכותבים להבין את האהבה הגדולה לסרט, הובילו לניתוחים שהתייחסו לתסריט השנון והמצחיק, לאלמנטים הקולנועיים המפתיעים, להתפתחות העלילה, שמשלבת את היומיום המשמים של שלישות צה"לית עם ניסיון אונס, התאבדות ודו-קרב אימתני ולביקורת בסרט על ההתנהלות הצה"לית מנקודת מבט נשית.

ברור ש"אפס ביחסי אנוש" הוא סרט נשי. גיבורות הסרט הן נשים צעירות בצבא, שמתמודדות עם קונפליקטים במהלך השירות שלהן. אולם, גדולתו הפמיניסטית של הסרט אינה רק בהתמקדות בחייהן של נשים, אלא בכך שהסרט לא מתנהג כמו רוב המדיות התרבותיות האחרות שמציגות נשים. הנשים בסרט אינן דמויות שטוחות וסטריאוטיפיות והעלילה לא נסובה על נשים שכרוכות סביב גברים (עם כי לגברים בהחלט יש מקום בחייהן, ועל כך בהמשך). במקום, הסרט מציג את המציאות הנשית כפי שהיא, על מורכבותה, תוך הארת ההבניות החברתיות שנשים מנסות להסתדר בתוכן.

תמונה מתוך הסרט "אפס ביחסי אנוש"
צילום מתוך אתר "הארץ"

המבנה החברתי בו נתונות הנשים בסרט, בסיס שיזפון, הוא כזה שבו שולטים גברים. הגברים, המפקדים של הבסיס, אינם מודעים למתרחש בשלישות הנשית, וגם אינם מעוניינים לדעת. שליטתם של הגברים אינה נייטרלית, אלא היא מעצבת את החיים בתוכו: את תפקידי הנשים, את יכולת ההתקדמות המקצועית שלהן ואת היחס שלהן אחת לשנייה. כך, בהסתכלות ראשונית על המפקדת רמה, נדמה כי היא עונה על הסטריאוטיפ של אישה "לא נשית": היא אינה מינית ואינה משקיעה במראה שלה, היא כוחנית והיא רודה בחיילותיה. אולם, בהסתכלות רחבה על המציאות שבה היא פועלת, עולה בבירור שההתנהגות שלה היא תוצאה ישירה של היחס של השליטה הגברית הכוחנית והאטומה לצרכיה, שדורשת שתספק להם שירותים "נשיים", כמו קפה וחיילות שאפשר להביט בישבנן.

כך, כדי להתקדם במערכת הגברית, רמה מנסה להידמות לאליטה הגברית, הן במראה והן ביחס כוחני לחיילותיה. אולם, היא בסוף מסולקת ממנה. גם דפי, שמבקשת לקבל יחסי אישי מהמערכת הגברית ואמפתיה לרגשותיה, צורך שהוא יותר "נשי", נאלצת לאמץ את הקודים ה"גבריים" באמצעות יציאה לקורס קצינים. אולם, גם היא לא מקבלת מענה לצרכיה. כלומר, נשים לעולם לא יוכלו להתקדם ולהיות שוות במבנה חברתי שהוא גברי. כמו כן, ניתן לראות כיצד היחס ה"מרושע" של נשים אחת לשנייה, שנהוג לפטור באמירה "נשים שק של נחשים", הוא למעשה חיקוי או הקצנה של היחס של גברים לנשים.

הדימוי השני אותו מנפצת לביא, הוא היחס בין נשים למין, שבא לידי ביטוי בדרך-כלל באמצעות הצגת נשים כ"בתולה או זונה", כלומר כמתנזרות ממין או כספקיות מתמידות של שירותי מין. לעומת זאת, המיניות של הנשים ב"אפס ביחסי אנוש" לא מגדירה אותן. הנשים שלא עוסקות במין בסרט, כמו דפי שמנסה לעבור לקריה או רמה שמנסה להתקדם מקצועית, אינן בתוליות, הן פשוט נשים שיש להן אלמנטים נוספים בחייהן בהם הן מתמקדות. אולם, עיקר ההצלחה לפרק את הדימוי הזה הוא באופן הצגת אותן נשים שכן מעוניינות במין בסרט, ובעיקר את זהר. זאת, כיוון שזהר פועלת בצורה אקטיבית בשביל לקיים יחסי מין, מתוך הבנה שהמין מגדיר את ערכה החברתי, (כך אירנה מסבירה לה שהיא תמצא בן זוג), אולם היא אינה מוצגת כאישה פתיינית ומניפולטיבית.

סצינת האונס בסרט, שמציגה עירום גברי פרונטלי מלא שלא בעת אקט מיני, כמותו נדיר מאוד לראות, שומטת את הקרקע מתחת לכל הטיעונים שנועדו לרמוז שנשים שמתלוננות על הטרדה מינית הן שקרניות. הסצינה היא אלימה והיא בבירור ניסיון לאונס, וזאת למרות שזהר רצתה לקיים יחסי מין ופעלה אקטיבית לשם כך, ואף הלכה ברצון עם החייל הקרבי כדי לממש מטרה זו. בסרט, קו הגבול בין הרצון המשותף ליחסי מין לבין כפיית יחסי מין הוא ברור. המציאות, לעומת זאת, היא אחרת, והיא דומה יותר לאדישות של רמה לניסיון האונס שזהר עברה, וחוסר ההסתפקות שלה בעדותה של זהר כדי לקבוע שהמקרה אכן קרה.

בניגוד לרוב הסרטים, שלא עוברים את מבחן בכדל כיוון שהנשים בהם מדברות רק על גברים, הדילמות איתן מתמודדות הנשים בסרט קשורות בחלקן לגברים ובחלקן לא. זהר אמנם דלוקה על קצין בבסיס, אבל הדילמה של דפי היא איך לשפר את רמת חייה ולעבור לתל-אביב, והדילמה של רמה היא איך להתקדם מקצועית. כלומר, לגברים יש חלק בחייהן של נשים, אולם חייהן מורכבים ומלאים, יש להן עוד דברים שמעסיקים אותן והן אינן תלויות בבן זוג. למעשה, האישה שקושרת את כל חייה בגבר, החיילת שמגיעה לבסיס בעקבות גבר איתו בילתה בכנרת ולאחר-מכן מתאבדת כיוון שהוא בקשר זוגי חדש, מוצגת כחלשה, חריגה ושהתנהגותה שלילית. כמו כן, הריב הגדול בין שתי נשים בסרט, הדו-קרב האימתני והמצחיק בין זהר ודפי, לא נסוב על גבר, אלא על היחסים והחברות ביניהן.

קיימים עוד אספקטים פמיניסטיים בסרט, כמו הצגת מגוון של דמויות נשיות שהן בני-אדם שלמים, הצגת נשים שפועלות אקטיבית כדי להשיג את מבוקשן, בין אם מדובר בקידום מקצועי, שיפור תנאים או בן זוג, ושמירה על נשיותן של הגיבורות מבלי לחשוש מהצגתן כלא יפות או מושכות. אולם, חשוב גם להתייחס לאופן הפמיניסטי שבו מוצגים הבניות חברתיות גבריות בסרט.

בסצינת האונס, זהר מבקשת מהחייל להיות עדין יותר איתה, והוא עונה לה שאם היא רוצה עדינות שתמצא ג'ובניק, כי הוא מגיע מהשטח. המשפט הזה מתאר היטב את ההסללה הגברית הכוחנית שבנים עוברים בצבא, שמקנה להם את תחושת ה"מגיע לי" כיוון שהם מממשים את הדימוי האזרחי והאנושי האידיאלי בישראל. החייל האונס בסרט אינו קרבן אלא תוקף, אבל ייתכן והדמות שלו מייצגת קשת רחבה של התנהגויות גבריות כוחניות שנחשבות כלגיטימיות, ושמתייחסות לנשים כאל אובייקט ש"מגיע לו" שימלאו את צרכיו, שמגיעה בין השאר מהצבא.

כאמור, רבות כבר נכתב על הסרט, וגם פוסט זה הוא ניסיון לנתח את גדולתו של הסרט, שרבות עוד ייכתב אליו. מה שבטוח, אני מצפה ליצירותיה העתידיות של טליה לביא, ולרעננות הפמיניסטית שהיא מביאה איתה.

אישה בציבור

בכל שבוע, אני מתארת את פעילותה של אישה בחברה הישראלית שכדאי לעקוב אחריה ולהיות איתה בקשר. זאת, כדי לתת קונטרה לאופן החד-מימדי שבו בדרך-כלל מציגים נשים: יפות, נוירוטיות או וונדרוומניות. השבוע, אני מציגה את נטלי יששכר. נטלי היא מנהלת המחלקה לפיתוח משאבים בתנועה לאיכות השלטון בחמש השנים האחרונות. לפני כן היא הייתה מפתחת המשאבים של משרד דיקן הסטודנטים באוניברסיטה העברית ואחראית יחסי הציבור ופיתוח המאשבים של המדור למעורבות חברתית באוניברסיטת תל-אביב. כמו כן, היא שירתה מספר שנים במשרד ראש הממשלה לאחר שירותה הצבאי. נטלי בוגרת תכנית ה-International Visitor Leadership Program היוקרתית של מחלקת המדינה האמריקאית, בוגרת ה-Social Entrepreneurship and Innovation Program של שגרירות ארה"ב, משמשת מנטורית במסגרת תכנית "מנטורים לתעסוקה" של סטרייב ועיריית ירושלים, סיימה לאחרונה להיות מנטורית לנשים בתכנית של שגרירות ארה"ב ומתנדבת במשטרת ישראל. לאורך השנים נטלי התנדבה ולקחה חלק בפעילויותיהם של ארגונים רבים ונוספים ביניהם ההסתדרות הציונית, ויצו, הלל, WUJS ועוד. לנטלי יש תואר ראשון בספרות ותקשורת מאוניברסיטת תל אביב והיא מסיימת בימים אלה את לימודי התואר השני בניהול מלכ"רים וארגונים קהילתיים באוניברסיטה העברית. נטלי נולדה וגדלה בבת-ים למשפחה חד-הורית, היא חצי מזרחית וחצי אשכנזייה והיא מגדירה את עצמה כפמיניסטית מאוד.

 תודה לאיתי כהן ולעידית גיל שלקחו אותי לראות את הסרט, ועל הסיוע בעיבוד ובניתוח הרעיונות.