שלוש מלחמות מתרחשות כעת. האחת – חיצונית מול החמאס, השנייה – פנימית, על דמותה הדמוקרטית של מדינת ישראל, והשלישית היא המלחמה נגד נשים. זו אותה המלחמה המתנהלת נגדנו גם בימים כתיקונם, שעושה שימוש באמירות של אלימות כלפי נשים כדרך לגיטימית להעניש נשים ולפסול אותנו חברתית. ההבדל במציאות הנוכחית, הוא הקשר הישיר בין המלחמה בנשים למלחמה בשמאלנים.  כלומר, אותם הגורמים שפועלים נגד נשים, פועלים גם נגד שמאלנים. לפיכך, ייתכן וגורמים אחרים שפועלים היום נגד נשים, יפעלו בעתיד נגד קבוצות נוספות. מדוע, אם כן, גורמים אלה מעוררים סערה רק כשמדובר במלחמה בשמאלנים?

שלוש מלחמות מתנהלות כעת במקביל. שתיים מהן גלויות, האחת סמויה. הראשונה היא חיצונית, והצדדים בה הם מדינת ישראל מול החמאס. השנייה היא פנימית, על דמותה הדמוקרטית של החברה בישראל, והצדדים בה הם הימין הקיצוני והשמאל. כותרות העיתונים מלאות בעדכונים על שתי המלחמות הללו, אזרחי ישראל נוקטים בה צד או מתחבאים מהפייסבוק ותחושת הייאוש הכללי האופפת לפחות חלקים מסויימים בחברה הישראלית מונעת בין השאר מהתחושה שהעתיד טומן בחובו עוד הרבה אלימות, מצד החמאס ומצד גורמים גזעניים.

המלחמה השלישית היא המלחמה נגד הנשים. זו אותה המלחמה המנוהלת נגדנו גם בימים כתיקונם. כחלק מהמלחמה, ניתנת לגיטימציה לאמירות של אלימות כלפי נשים כאמצעי ענישה וכן לגיטימציה לפסול את המטען שנשים מביאות איתן לחברה, מעצם היותן נשים.

קיימות אינספור דוגמאות לכך. ד"ר מרדכי קידר מאוניברסיטת בר-אילן התראיין בקול ישראל ואמר שהעונש היחיד שירתיע מחבל מתאבד הוא הידיעה שאם ייתפס, אחותו או אמא שלו תיאנס, ובכך הכניס לשיח הציבורי את המחשבה על אונס נשים של אויבים כדרך אפקטיבית להגן על עצמנו. עיריית אור יהודה תלתה שלט תמיכה בחיילי צה"ל תחת המסר "כנסו ב"אמא שלהם"", שגם אם לא לכך התכוונה, עשתה שימוש בדמות האמא כחלק מהתפיסה שנשים אינן בני-אדם בזכות עצמן, אלא זכות קיומן מותנה בגברים בחייהן, ולפיכך פגיעה באישה כדרך לפגוע בגבר היא לגיטימית, כיוון שהיא חלק ממנו.

שלט תמיכה בצה"ל מטעם עיריית אור יהודה
הופיע בעמוד הפייסבוק של "העוקץ"

כרזה שפורסמה לתמיכה במלחמה הציגה אישה מוסלמית חצי עירומה עם הכיתוב "ביבי – הפעם תגמור בפנים" ובכך קישרה בין הפגיעה באויב לפגיעה מינית בנשים, ונתנה לגיטימציה להפעלת אלימות מינית כלפי נשים ככלי נשק. על-פי עדי ראייה שנכחו במקום, בהפגנות השמאל האחרונות ב"הבימה", פעילי ימין קיצוני איימו לאנוס מפגינות שמאלניות, וכן השתמשו באלימות מילולית מינית נוספת כלפיהן, ובכך הפכו את האיום בענישה המינית כלפי נשים לכלי לגיטימי להשתקת דעה.

כרזת תמיכה בפעולה קרקעית
פורסמה בקבוצת הפייסבוק "שיח פמיניסטי"

ה"צל" בחר להגיב לביקורת של אורלי ויינרמן על המלחמה בכל שתיאר אותה כ"בלונדינית טיפשה עם חזה גדול, שלא אוהבת תחתונים" ורמז שהיו ביניהם יחסים מיניים, ובכך ביקש להראות את השליטה שלו עליה, וכך גם את מקומו החברתי העליון עליה. התגובות על הביקורת של חנין זועבי על מדינת ישראל היו הגחכת המיניות שלה, ובכך גם עמדתה כביכול מוגחכת. עמוד הפייסבוק "סטטוסים מצייצים" פרסם פוסט שהתגובה בו לביקורת של ריהאנה על המלחמה היה לעג עליה כאישה מוכה לשעבר, ובכך ביטל את כושר השיפוט שלה ועוד ועוד ועוד.

 

 

קריאות בפייסבוק לאלימות מינית נגד אורלי ויינרמן בעקבות הדעות שהביעה

כאמור, אין באמירות אלו כל חדש מבחינה רעיונית. הן רק עברו אקטואליזציה כדי להתאימן למציאות של היום. הקשר בין מיניות האישה והשליטה במיניותה, לבין מקומה בחברה, חוזר לימי בראשית. ההיסטוריה וגם המציאות כיום מלאים בדימויים שמציגים אישה מינית כדמות שצריך להוקיע מהחברה כיוון שאינה מוסרית. גם הקישור בין כוחניות ומיליטנטיות לבין שליטה מינית אינו חדש. השפה שלנו, לדוגמה, רוויה בביטויים כאלה. "אימפוטנט" הוא גבר שאינו פעיל וחזק, מינית ובמצבים שונים בחיים, "לכבוש" זה להפעיל כוח ולזכות בשליטה, לאומית ומינית, "לקבל זין" ו"להידפק" זה להיפגע מאוד מדבר כלשהו, וגם מצבה של האישה ביחסי מין, וכו'. ההבדל במציאות הנוכחית הוא הקשר הישיר בין שנאת נשים למלחמה השנייה, בשמאלנים.

כחלק ממאפייני המלחמה בשמאלנים ניתן למנות את ההתלהבות של ה"צל" מהכאת מפגינים שמאלנים באלות, צעקות ה"מוות לערבים" של פעילי להב"ה בירושלים לאחר החטיפה של שלושת הנערים והניסיונות להשתיק ביקורת על המלחמה. אלה מגיעים מאותו המקום של שנאת הנשים. לראייה, ההיסטוריה של ה"צל" רוויה באמירות מזלזלות ומחפצנות על נשים, כמו גם רמיזות ללגיטימציה של אונס, באמירות כמו "איפה הימים שבהם החבר'ה יכלו להתחלף בחושך על בחורה," או "לפעמים אני קורא על מקרי אונס ואני חושב איך הם קוראים לזה אונס? זה נקרא יום שישי!" (מתוך ראיון ל-7 ימים, ב- 2012). כמו כן, ארגון להב"ה, שלהגדרתו פועל במטרה למנוע התבוללות בארץ הקודש, דה פקטו מנסה למנוע זוגיות בין גברים ערבים לנשים יהודיות, מתוך תחושת בעלות על נשים יהודיות ובעיקר על הרחם שלהן. לבסוף, כמו שתואר, חלק מההפגנות להשתקת הביקורת השמאלנית, מלוות באיומים על אלימות מינית. כלומר, אותם הגורמים שפועלים נגד שמאלנים, פועלים גם נגד נשים, ומכאן ניתן ללמוד שגורמים אחרים שהיום פועלים נגד נשים, ייתכן ויפעלו בעתיד נגד קבוצות נוספות.

הצורך לשלוט ולשמור על דומיננטיות יחסי הכוח מתוך תחושה של "מגיע לי", מוביל להתנהגות כוחנית ואלימה, שיש בה יותר דמיון מאשר שוני בין קבוצות אוכלוסייה שונות. תפיסה של נשים כאובייקט מיני שנועד לספק שירותי מין, תפיסה של ערבים כאובייקטים אויבים שצריך לחסל אותם ותפיסה של שמאלנים כאובייקטים בוגדים שצריך לחסל אותם, מובילה להתנהגות דומה, של מחיקה וביטול. אלה שרואים את עצמם כעליונים בסולם יחסי הכוח, לא רואים הבדל בין נשים, ערבים, שמאלנים, הומואים, פליטים, גברים שלא שירתו בצבא, גברים שלא מכים מספיק חזק בחמאס לדעתם, גברים שיש להם רגשות, גברים שלא שרים מספיק חזק את ההמנון, גברים שלוקחים חלק במשק הבית, גברים שמכבדים נשים וכו'.

למרות זאת, עד כה הגורמים שמעוררים סערה באלימות שלהם כלפי שמאלנים לא עוררו את אותה התגובה באלימות שלהם כלפי נשים. יתכן והסיבה לכך היא שיש עדיין מספיק אנשים חזקים שמחשיבים את עצמם כ"שמאלנים" כדי להתריע על כך. לעומת זאת, האלימות היומיומית כלפי נשים מתקבלת כחלק מהסדר החברתי הקיים. זאת, כיוון שכולם תופסים נשים כנחותות. גם שמאלנים.

אישה בציבור

בכל שבוע, אני מתארת את פעילותה של אישה בחברה הישראלית שכדאי לעקוב אחריה ולהיות איתה בקשר. זאת, כדי לתת קונטרה לאופן החד-מימדי שבו בדרך-כלל מציגים נשים: יפות, נוירוטיות או וונדרוומניות. השבוע, אני מציגה את איילה נאור. איילה היא מאלפת ויועצת התנהגות לכלבים ולחתולים. כבר בגיל שנתיים אמא של איילה אמרה לה שהיא צריכה לעבוד עם בעלי-חיים, אבל היא עברה כמה תחנות בחיים עד שהיא מימשה את הנבואה של אמה. בצבא, איילה שירתה בממר"ם, ולאחר-מכן היא עבדה בהייטק. אחרי כמה שנים בתחום, היא עברה לעבוד עם בעלי-חיים, מתוך עניין התנהגותי בהם. כלומר, היא ביקשה לבחון איך אפשר לגרום להם להתנהג בצורה מסויימת. עם ההחלטה לעבור מקצוע, היא גם עברה לעשות תואר במדעי החיים. מבחינתה, הסיפוק הגדול בעבודתה הוא לראות משפחה שהייתה על סף ייאוש מהתנהגות הכלב שלה, נהנית ממנו.

איילה היא כמעט המאלפת היחידה בארץ שעובדת עם חתולים. מתודולוגית העבודה שלה, גם עם כלבים וגם עם חתולים, היא חיובית. כלומר, ללמד אותם איך כן להתנהג, במקום להעניש אותם על דברים שהם לא אמורים לעשות. היא עוסקת גם בספורט כלבני ומתחרה במספר ענפים, ביניהם ריקוד עם כלבים, agility, רכבות כלבים ורעיית כבשים. בנוסף לאילופים פרטיים, היא גם מלמדת בבית-ספר למאפים ומתנדבת עם הכלב שלה ב"כלבי ליטוף". הכלב השני שלה, היום כבר בן 11.5, היה דמות הכלב ב"נשואים פלוס" הישראלית. ליצירת קשר עם איילה, אפשר ללחוץ כאן

תודה לשגית כהן אראל ולתום ברוסטין