העמוד " Standing with IDF (עומדים עם צה"ל – שומרות על הצוק איתן)", שבלילה האחרון הוסר (עדיין לא ברור אם ההסרה היא סופית), הציג תמונות של נשים שצילמו את עצמן בעירום עם כיתוב תמיכה בצה"ל. הסיבות להצלחת העמוד ברורות: פורנוגרפיה רכה, שלגיטימי לדבר עליה וליהנות ממנה כי היא מוצגת כקשורה למלחמה, שמופצת דרך הפלטפורמה הפייסבוקית הנגישה והנוחה. האם העמוד הוא פמיניסטי, כמו שטוענים מצדדיו, כיוון שמדובר בנשים שבחרו בעצמן להתפשט, או שמא עומדת מאחוריו תפיסת עולם צרה ופטריארכית שרואה בנשים ספקיות שירותי מין ובחיילים גופים שטופי הורמונים?

העמוד " Standing with IDF (עומדים עם צה"ל – שומרות על הצוק איתן)", שנפתח לפני ימים בודדים (ב- 23.7) (נראה שבינתיים מנהל העמוד בחר להשעות אותו. הוא לא הוציא סטטוס רשמי בעניין, מדובר במידע שהגיע ממקורבים אליו בפייסבוק), הפך להיות התופעה הכי מדוברת בימים האחרונים, וזכה לכיסוי תקשורתי רחב היקף, גם מקומי וגם בין-לאומי. העמוד, שהציג נשים שכתבו על עצמן I [heart] IDF ולאחר-מכן צילמו את עצמן בעירום, נועד להגדרתו "להרים" את המורל הלאומי ולהזקיר את ה"חזית" (הגרשיים במקור). בהמשך התיאור הייתה פנייה לחיילי צה"ל בה נאמר "בנות ישראל היפהפיות מחכות לכם כאן… תחשבו על התמונות האלה כל פעם שקשה… ותזכרו על מה אתם נלחמים ומה מחכה לכם חזרה בבית." לעמוד הוקמו גם מקבילות, כמו לדוגמה העמוד "רוסיות עם צה"ל", עמוד חדש באותו השם או עמוד שמעודד נשים פלסטיניות להתפשט למען הצד הפלסטיני.

הסיבות להצלחת העמוד ברורות: פורנוגרפיה רכה, שלגיטימי לדבר עליה וליהנות ממנה כי היא מוצגת כקשורה למלחמה, שמופצת דרך הפלטפורמה הפייסבוקית הנגישה והנוחה. זו אינה הפעם הראשונה שפורנוגרפיה רכה, תוצרת בית, מופצת דרך הפייסבוק. הדוגמה הבולטת ביותר היא חנטל, וכנראה שלא בכדי אחת ממנהלות התוכן של העמוד, יפית דואר, נוהגת לפעול באופן דומה בפרופיל שלה.

עמוד הפייסבוק "Standing with IDF (עומדים עם צה"ל – שומרות על הצוק איתן)"

פורנוגרפיה תוצרת בית

פורנוגרפיה רכה תוצרת בית היא התוצאה של שנים של החפצת נשים בערוצים המסחריים. סרטים, שלטי פרסומת, סדרות טלוויזיה, התקשורת, ולמעשה כל מדית תרבות פופולרית, מראה לנו נשים עירומות כמודל האידיאלי של הנשיות, לצד השפלה של לנשים שנראות אחרת וזלזול בכישוריהן של נשים באופן כללי. את הערכים האלה הפנמנו מזמן, וההפנמה באה לידי ביטוי במשאבים הרבים שאנחנו מקדישות למראה שלנו, על-חשבון דברים אחרים.

כעת, באמצעות הפייסבוק, ההפנמה עלתה שלב נוסף, והיא מאפשרת לנשים לחקות באופן מושלם את ההחפצה הנשית המסחרית. מעתה, לא רק סביבתי הקרובה יכולת לתת לי ציונים גבוהים על המראה שלי, אלא, באמצעות הרשתות החברתיות, אני מפיצה את עצמי במטרה לקבל תשומת לב מכמה שיותר גברים, וכך הופכת לסמל "נשיות" ציבורי. בדיוק כמו בר רפאלי או גל גדות, רק שבמקום יחצ"נים וגיא פינס, אני משתמשת בפלטפורמה של צוקרברג.

הנחת היסוד של פעולה זו, כאמור, היא שערכן החברתי של נשים נקבע לפי המראה והמיניות שלהן, ושמיניות זו היא סחורה שנשים נותנות לגברים. כך היה גם במקרה של העמוד Standing with IDF. כפי שכבר נכתב בביקורות על העמוד, וכפי שעולה מתיאור העמוד עצמו, קיימת מערכת יחסים מסחרית ברורה בין החיילים הלוחמים לנשים. הם לוחמים ושומרים על המדינה, ובתמורה יקבלו מיניות נשית.

אחות רחמנייה עירומה

אולם, בעמוד הזה היה קיים גם אלמנט נוסף, והוא הקשר שלו למלחמה והצגת ההתפשטות כמעשה פטריוטי. בכך, המלחמה משמשת כעלה תאנה לפורנוגרפיות של העמוד, והופכת אותו לדבר לגיטימי. זאת, ראשית כיוון שבעת מלחמה אסור לדבר על דברים שאינם המלחמה, ולפיכך לדבר על פורנו "רגיל" לא מקובל, אבל על פורנו "מלחמתי" מותר, ושנית כיוון שאם מדובר באירוע שקשור למלחמה, רצוי להפיץ אותו כמה שיותר, ולכן הפצת העמוד הופכת לאקט לאומי. אם נחזור לתיאור מערכת סחר החליפין בין הנשים לחיילים, אזי תפקידם הלאומי של החיילים הוא להגן על הגבולות, ובתמורה נשים נותנות את המיניות שלהן, כחלק מתפקידן הלאומי. כך, נוצרה הזקפה הלאומית.

למעשה, העמוד הזה גולל בתוכו באופן מושלם את התפקיד החברתי המיועד לנשים: זונה וקדושה. הזונה היא האישה שמספקת שירותי מין, והקדושה היא אישה מגוננת. כך, העמוד הציג נשים שמעניקות את המיניות שלהן לחיילי צה"ל, אבל מתוך דאגה להם ואמפתיה למצב הקשה בו הם נמצאים עכשיו. הכוונה אינה שהנשים שמצטלמות הן זונות במובן שבו אנחנו רגילים לחשוב על זונה, אלא שהן ממלאות את התפקיד החברתי של נשים שמספקות שירותי מין לגברים.

כמו כן, היה דמיון נוסף בין העמוד לזנות. לפני הסרת העמוד, גבריאל ביו, מקים העמוד, פרסם סטטוס בו הוא התגאה על התרומה האדירה שלו להסברה הישראלית. הוא גם זה שהתראיין בכל הערוצים הבינלאומיים על העמוד. כך, בכתבות אנו יכולים לראות את שמו, ולפעמים את תמונתו, לצד תמונות של איברי גוף של נשים מהעמוד. גם בהינתן שהעמוד תורם להסברה הישראלית, הצלחת העמוד היא תוצאה של הנשים שתמונות העירום שלהן מופיעות שם. למרות זאת, הגבר שהקים את העמוד גורף עליו את ההון הציבורי. קרי, המנהל, המארגן והיזם גורף את הקרדיט על המיניות של נשים.

נשים תומכות בחיילי צה"ל:

חיילים שטופי הורמונים

העמוד לא רק החפיץ נשים, הוא גם זלזל באופן מופגן בחיילים עצמם, מתוך הנחת יסוד שהם מכונת הורמונים צורכת פורנו. ביו בעצמו טען שהתמונות לא מרגשות אותו כיוון שהוא בזוגיות. אם כך, מדוע להניח שהתמונות ירגשו חיילים ויעודדו את לחימתם? בהקשר זה מעניין יהיה לבדוק כמה מהלייקים על העמוד היו של חיילים, וכמה היו של גברים בתפקידים אחרים, או ממדינות אחרות.

תשובות למגוננים ומספר שאלות

חלק מהטענות נגד הביקורת על העמוד, בין השאר מפיו של גבריאל ביו, איתו שוחחתי לפני שהסיר את העמוד, הן שמדובר בנשים שבוחרות מעצמן לצלם את עצמן ולהעלות תמונותיהן, ושעל הפמיניזם לדעת להכיל אותן. ראשית, טענה זו בכלל לא עונה על הביקורת על העמוד. הביקורת לא הייתה על הנשים עצמן שבוחרות להתפשט ולצלם את עצמן, אלא על קיומו של העמוד כמוסד מאורגן שמצהיר על אקט ההתפשטות כפטריוטי ומעודד נשים לעשות זאת, כאשר התוצאה היא כאמור קיבוע מערכת היחסים של אישה כספקית שירותי מין וחייל מגן וצורך שירותי מין. 

שנית, אם מדובר בבחירה אוטונומית של הנשים, מדוע רוב הנשים צילמו רק את גופן, בלי הפנים שלהן? האם הן מבקשות בכל זאת להסתיר את זהותן? ואם כן, מדוע?

שלישית, עולה השאלה, לשם מה הנשים התפשטו. אם מטרת העמוד המוצהרת הייתה לעודד את רוחם של חיילי צה"ל, האם השימוש בעמוד כדי לתרום לתדמית הישראלית (כך משיחה עם ביו) אינו ניצול מיניותן של נשים לדבר אחר מאשר שהן התכוונו אליו? האם על מארגני העמוד לא רבצה האחריות שלא ייעשה שימוש בתמונות למטרות אחרות (וכבר הזכרתי שאיננו יודעים כמה מהלייקים הם של חיילים). במקרה כזה, שאלת ההסכמה והרצון החופשי אינה רלוונטית, כיוון שהן הסכימו לדבר אחד, ונעשה שימוש לדבר אחר. חמור מזה, הנשים שהצטלמו חשופות לניצול מכיוונים רבים אחרים.

רביעית, יש כאן חוסר הבנה של חופש הביטוי, עליו מתבסס הטיעון של הרצון החופשי של נשים. העובדה שמותר לעשות משהו, לא הופכת את המעשה לחסין מביקורת, אלא רק שצריך לאפשר לאדם תנאים סבירים לעשות את הדבר המדובר. חופש הביטוי משמעו שמותר גם לבקר מעשים שנעשים בשם חופש הביטוי. גבולות חופש הביטוי נקבעים במאבק בינו לערכים אחרים, כלומר כאשר נקבע שהנזק החברתי מחופש הביטוי גובר על התועלת החברתית מהזכות לעשות או לומר את הדברים. המטרה של הביקורת על העמוד היא להראות את הנזק החברתי בהשלכות החברתיות שלו, ולפיכך הטענה שהצילומים נעשים במסגרת של בחירה אישית, לא הופכת את המעשים לחסינים מביקורת.

כמו כן, תמוה בעיניי שכאמור את הקרדיט על העמוד ביו בחר לקחת לעצמו, אולם בעת הביקורת הוא בחר להסתתר מאחורי הנשים המצולמות. למרות זאת, כאמור, ההחלטה להסיר היא אמיצה ועל כך מגיע לו פרגון רב, אולם אני עדיין מחכה לסטטוס חרטה מפיו, ולא לשמוע על דבר ההסרה מגורמים מקורבים אליו בפייסבוק.

ניסיון נוסף לגונן על העמוד הגיע מצד יפית דואר, אחת ממנהלות התוכן, שבחרה להציב את עצמה מול הביקורת שמגיעה מנשים בדיוני פייסבוק, ככל הנראה כדי להראות שהיא בתור אישה תומכת במעשה ורואה בו חלק מזכויותיה כאישה. כמו כן, מסטטוס של יפית, עולה כי היא לא הייתה שותפה להסרת העמוד, וחושבת שצריך להחזיר אותו. כבר כתבה בל הוקס, פמיניסטית אמריקאית רדיקלית, שעלינו להוקיע נשים שלוקחות חלק בדיכוי נשים. העובדה שנשים כמגדר עוברות דיכוי, אין משמעה שנשים לא יכולות להשתתף בדיכוי הזה, בין אם במודע או שלא במודע. שימוש בגוף האישה כאובייקט הוא מעשה שתורם לדיכוי נשי, וזה לא משנה אם מי שעושה את הדיכוי הוא אמצי התקשורת, סרסורים, במאי קולנוע או נשים בעצמן. התופעה החברתית היא אותה התופעה, וההשלכות הן אותן השלכות. 

בנקודה זו אסתייג: לדבריו של גבריאל ביו, יפית דואר הייתה זו שעשתה את מירב העבודה על העמוד. אם כך, מדוע היא לא הופיעה בכתבות הבינלאומיות על העמוד? כמה מורכבת היא המציאות, כאשר אישה יכולה להשתתף בדיכוי של נשים אחרות ולהיות מדוכאת גם בעצמה. את תגובתה של יפית לעניין לא הצלחתי להשיג.

התקווה (הנה, גם אני יכולה לעשות ניצול ציני של לאומיות)

על-אף הפופולריות האדירה של העמוד, שקפץ באלפי לייקים מיום ליום, וההתלהבות של התקשורת לפרסם אותו כיוון שכאמור, במסווה של סיקור תקשורתי את המלחמה, הם מקבלים רשיון להפיץ פורנוגרפיה, יש אור בקצה המנהרה. הסלידה מהעמוד חרגה הרבה מעבר למעגלים הפמיניסטיים, ועוררה תהיות וחוסר נוחות מהמקום שהגענו עליו כחברה, אם ככה נשים רואות את תרומתן למאמץ הלאומי, אם החיילים שלנו באמת עשויים רק מהורמונים ונתונים למניפולציה זולה של עירום נשי, והאם אלה פני החברה בעבורם יצאנו למלחמה, כפי שהעמוד מתיימר להציג. כאמור, נדמה שביקורת זו היא שבסוף הובילה לסגירת העמוד, ומשמעות הדבר היא שיש לשיח הציבורי השפעה ויכולת לשנות, ולכן חשוב להמשיך ולהעביר ביקורת.

אישה בציבור

בכל שבוע, אני מתארת את פעילותה של אישה בחברה הישראלית שכדאי לעקוב אחריה ולהיות איתה בקשר. זאת, כדי לתת קונטרה לאופן החד-מימדי שבו בדרך-כלל מציגים נשים: יפות, נוירוטיות או וונדרוומניות. השבוע, אני מציגה את מיכל לוי. מיכל, בת 27 מתל-אביב, בעלת תואר בכלכלה, פותחת בשבוע הבא חנות צמר, ומגשימה חלום שהיה לה מאז הצבא. בצבא מיכל למדה לסרוג, ולאחר-מכן נסעה לטייל בארה"ב ושם גילתה את הסריגה כתחביב, שכולל מגוון סוגים של צמר, קורסים, סדנאות וחנויות שונות. כשמיכל שבה לארץ, היא לא מצאה שום דבר בסגנון אותו חיפשה. הסריגה בארץ מקושרת לגיל המבוגר, ונעדרת את האלמנט החברתי שהיא גילתה בארה"ב. בחנות של מיכל, שתיפתח ב- 3.8, היא תנסה להפוך את הסריגה לאירוע קהילתי, שיהיו בו קבוצות, סדנאות, ערבי סריגה ולמידה ויצירה משותפת. בחנות שלה יהיו סוגי צמר מהארץ וגם כאלה שהיא מייבאת מחו"ל.

את החנות היא פותחת ומנהלת לבדה. את הכסף חסכה מעבודה של שנים בהייטק, והחליטה לפתוח עכשיו כיוון שהבינה שזו התקופה היחידה בה יהיה לה את האומץ לנסות. היא עובדת על פתיחת החנות סביב השעון מזה מספר חודשים. את הכל היא עושה לבדה, בסיוע ותמיכה של משפחה וחברים: מציאת ספקים, ייבוא ומכס, ראיית חשבון, עבודה עם בנקים, שיפוץ וכו'. היא נדרשה להרבה יכולות אנליטיות, יחסי אנוש והתמקחות, ומתארת את החוויה כתהליך קשה של למידה, גם מכיוון שלא הכירה מה נדרש לשם פתיחת עסק, וגם מכיוון שחוותה יחס מזלזל כלפיה מעצם היותה אישה צעירה, שפותחת חנות צמר. היא החליטה לעבוד רק עם אנשים שמתייחסים אליה בכבוד, ואפילו החליפה ספקית אינטרנט כיוון שהנציג קרא לה "מאמי שלי". מיכל מתרגשת מאוד לקראת הפתיחה. היא מספרת שהיא עובדת על החנות הכי קשה שהיא עבדה בחייה, אבל נהנית יותר משחשבה שתיהנה, והחנות מרגשת אותה בכל יום מחדש. ליצירת קשר עם מיכל ולקבלת עדכונים על החנות: כאן או כאן.

תודה לכל האנשים ששלחו לי את העמוד: שי בללו, הילי אבלסון, לירון קפלן, עומר אשכנזי, גאיה גבעון ואלון פוקס, וגם למי שהפרתה אותי ברעיונות נוספים: גילי הרפז, יעל צ'רניאבסקי (שהזכירה את הכבוד שלא ניתן גם לחיילים), איתי כהן, אייל פדר, הילה גלי ולילי פרגמניקוב.