אל תקראו לי יפה, אני לא עומדת לתצוגה ולשיפוט שלכם. גם אם אתם חושבים שאתם נותנים לי מחמאה, אתם מקבעים את התפיסה שהערך שלי נקבע לפי המראה שלי, כי ה"מחמאה" הזו נאמרת בקונטקסט חברתי-תרבותי שבו נשים נמדדות לפי המראה שלהן. אם אתם לא מכירים אותי כאדם שלם, תפסיקו להעיר לי על המראה שלי. אני לא מעוניינת.

מכתב פתוח לכל הגברים הסטרייטים,

אל תקראו לי יפה. אל תדברו על המראה שלי, אל תעירו על איך שאני נראית ואל תחלקו לי ציונים על ההופעה שלי. אל תצעק לי ברחוב, אל תבהו בי במעלית, אל תדברו החיצוניות שלי עם מישהו אחר כשאני עומדת איתכם במשרד ואל תכתבו לי על זה בפייסבוק.

אם אתם לא חברים שלי, אם אנחנו לא כבר מכירים לעומק ואם אף פעם לא ניהלתם איתי שיחה לפני, כלומר, אם אתם לא יודעים מי אני כאדם שלם, אל תספרו לי מה חשבתם על המראה שלי.

אני מבינה שאתם מוצפים סביבכם בתצוגה בלתי פוסקת של נשים יפות: על תחנות אוטובוס, על גשרים, בחלונות ראווה, בסרטים, בפרסומות, בסדרות טלוויזיה, בקליפים, בעיתונים, באתרי חדשות, בבאנרים באינטרנט ובפורנו. אני מבינה איך אפשר להתבלבל ולחשוב שהנשים שהולכות מולכם ברחוב הן גם חלק מהרצף הזה. דמויות שנועדו להיות חלק מהנוף ונמצאות שם עבורכם, כדי לעשות לכם נעים בעין ובמורד הבטן.

אבל אני לא. אני אדם שלם והמראה שלי הוא לא עניינכם. המראה שלי הוא שלי, ואני לא מעוניינת בדעתכם עליו. אני לא תמונה דו-מימדית שבויימה במשך שעות כדי ליצור תגובה מינית, אני לא חפץ במרחב הציבורי שעומד לתצוגה או לקישוט, ואני גם לא אובייקט שנועד לשעשע. אני אדם שלם, בדיוק כמוכם, וכמוכם אני גם רוצה לשהות במרחב הציבור בלי שיפלשו לי למרחב הפרטי. לכן, אני לא רוצה שתפריעו לי במה שאני עושה כדי להגיד לי שבחנתם אותי והחלטתם לתת לי ציון מצטיין.

כנראה שרובכם חושבים שאתם עושים משהו חיובי, כי אתם חושבים שאתם מחלקים לי מחמאה. אז חשוב שתדעו שאני לא רוצה, כי אתם עושים לי נזק. כל יום עבורי הוא מאבק מחודש במיתוס היופי. יום יום אני יורקת דם כדי לשבור את ההבניות שהחברה השרישה בנו מגיל צעיר: החל מלהלביש תינוקות בנות בורוד ולהגיד שכשיגדלו הן יהיו יפות, דרך הפיכת שירים כמו "הילדה הכי יפה בגן" לחלק מהקודקס התרבותי שלנו ועד לחיים בדירוג אינסופי: בין אם מדובר בדירוג ה"מקובלות" של הבנות ביסודי ובתיכון לפי המראה שלהן, דירוג החיילות הכי יפות, הסטודנטיות הכי שוות, המילפיות הכי סקסיות, או הדירוג האישי שלי ביחס לכל אישה שמוצגת לי בכל אחת ממדיות התרבות שהוזכרה קודם לכן.

המסר שמועבר אליי על-ידי מיתוס היופי הוא אחד: הערך החברתי שלי נקבע לפי המראה שלי. לכן, על-אף שאני נלחמת במסר הזה כל יום, בכך שאני לומדת, עובדת, מטפחת כישורים ובונה קשרים חברתיים, ברקע כל הזמן חוזר הניגון "איך אני נראית?". אז כשאתם אומרים לי שאני יפה, אתם אולי חושבים שאתם מחמיאים לי, אבל למעשה אתם מושכים אותי אחורה, בחזרה למלתעות ההחפצה. הנחמדות שלכם מקבעת אותי בתוך מבנים חברתיים נוקשים.

 לא אשקר, כשאתם קוראים לי יפה אתם גורמים לי להרגיש טוב, כי ה"מחמאה" שלכם מתנגנת אצלי על הבניות חברתיות שעברתי מאז גיל אפס: התינוקת גדלה להיות יפה, מישהו שר עליי שאני הילדה הכי יפה בגן, יכולתי להיכנס לדירוג המקובלות או החיילות היפות או הסטודנטיות השוות או המילפיות הסקסיות וגם אני יכולתי לדגמן או להופיע בסרטים. איזו הקלה: מילאתי את הערך החברתי שלי. יש משמעות לקיומי.
 

אבל, כאשר הצורך להיות יפה כדי למלא ייעוד חברתי הופך להיות זה שמוביל אותי, אני אעשה הכל כדי שיגידו לי שאני יפה. אני אחפש את העיניים שלכם מביטות בי, אני אהיה מודעת אם אתם מסתכלים עליי ואני אנסה להציג את עצמי כדי שתמצאו אותי מושכת. אם אני לא אמשיך לקבל פידבקים שאני יפה, אני אחשוב שמשהו לא בסדר בי, כי אני לא ממלאת את הייעוד החברתי שלי.

אם אני צריכה כל הזמן להיות יפה, אני הופכת להיות דמות שטוחה: מנעד הרגשות שאני יכולה להציג מצטמצם, כי כשעצובים, לדוגמה, הפנים קודרות ופחות יפות, ולכן אני צריכה כל הזמן להראות שאני שמחה וקלילה, כי אז אני הכי יפה. אני עוסקת כמעט רק בדבר אחד, המראה שלי, שבו אני משקיעה את מירב המשאבים שלי, במקום לטפח את הכישורים והתחביבים שלי, אלה שהופכים אותי לדמות עגולה ומעניינת. זכות הקיום שלי מותנית בגיל שלי, כי מראה הוא בר-חלוף, ולכן מגיל מסויים כבר אין לי ערך. אבל בעיקר, אני נהיית דמות שטוחה כי אני כל הזמן מחפשת את האישור והאישוש שלכם, כלומר אני נהיית תלויה בכם ובמה שאתם חושבים עליי, ועצם היותי אדם בעולם אינו מספיק.

להעיר לאישה על המראה שלה בלי להכיר אותה, זה שונה מלהחמיא לה על החוכמה שלה, או אפילו על האופן שבו היא התלבשה, כיוון שה"מחמאות" האלו אינן מנותקות מהקונטקסט החברתי-תרבותי שבו הן נאמרות, שבו נשים כל הזמן נמדדות לפי המראה שלהן. לכן, על-אף שהמראה שלי הוא חלק ממי שאני, כשאנשים שאינם מכירים אותי כאדם שלם מעירים על המראה שלי, הוא הופך להיות כל מי שאני. לעומת זאת, כאשר אני אדם שלם, בפני חברים, מכרים ובן זוג, המראה שלי הוא רק חלק ממי שאני כאדם שלם, ואז הוא חלק לגיטימי מהשיח.
 

אז אל תקראו לי יפה. אם אתם רוצים להכיר אותי, תשאלו אותי לשלומי, וגם אז, רק אחרי שווידאתם היטב עם עצמכם שאתם מבינים שאני אדם שלם, עם זכות לחתיכה שווה במרחב הציבורי, בדיוק כמוכם. אחרת, תשמרו את הדעות שלכם לעצמכם.

 נ.ב. גם אל תגיבו לפוסט הזה ב"יא מכוערת, מי יסתכל עלייך בכלל". גם זה להעיר על המראה שלי, וכאמור – פשוט אל.

אישה בציבור

בכל שבוע, אני מתארת את פעילותה של אישה בחברה הישראלית שכדאי לעקוב אחריה ולהיות איתה בקשר. זאת, כדי לתת קונטרה לאופן החד-מימדי שבו בדרך-כלל מציגים נשים: יפות, נוירוטיות או וונדרוומניות. השבוע, אני מציגה את גלית אגמון. גלית היא בת 29, במקור מירושלים ודוקטורנית למדעי המוח באוניברסיטה העברית. גלית היא היוזמת של ארגון "מכנה משותף", פרוייקט התנדבותי להעלאת מודעות מגדרית לתלמידי תיכון, אותו היא מנהלת יחד עם עדן גרבר. הפרוייקט מנוהל על-ידי אישה (גלית) וגבר (עדן) כיוון שהוא עוסק בהבניות חברתיות מגדריות שגם בנות וגם בנים חווים, מגיל צעיר. יחד איתם, הגרעין המייסד של הארגון כולל אנשים בעלי ידע אקדמי במדעי המוח, קוגניציה, סוציולוגיה, פילוסופיה וחינוך. זאת, כדי שהפנייה של הארגון לבני נוער תהיה מבוססת על כמה שיותר ידע והנגשת הידע הזה, במטרה לתת כלים להסתכלות והתמודדות עם העולם.

"מכנה משותף" פועלים באמצעות העברת סדנאות בבתי-ספר, בקבוצות נפרדות לבנות ולבנים. לכל מגדר יש מדריכה או מדריך מאותו המגדר. זאת, כדי לייצר מודל לחיקוי והזדהות בין בני הנוער למדריכה. הסדנאות הן חוויתיות וכוללות הסתכלות ביקורתית על הסביבה שלנו, כמו על סרטים, פרסומות והומור סקסיסטי. דרך הסדנאות, בני הנוער מדברים על ההבניות שלהם. עם הבנות עוסקות בשאלות של דיכוי, הדרה והקטנה, ועם הבנים עוסקים בשאלות של "גבריות". הסדנאות ניתנות לפני בחירת המקצועות לבגרות. כך, למרות שמטרתם הישירה אינה להכווין בבחירת מקצועות לימוד, הם מסייעים בעידוד בנות ללמוד מקצועות ריאליים. "מכנה משותף" גם מעבירים הרצאות למורות ומורים, כדי שאלה ימשיכו את הפעילות המגדרית,  ולאחרונה אף החלו לתת הרצאות לאנשי עסקים, גם כאמצעי לגיוס כסף. באוקטובר צפוי להתקיים כנס שנתי שלהם באוניברסיטה העברית, במימון המרכז למדעי המוח ועיריית ירושלים.

הרעיון להקמת "מכנה משותף" החל לפני 3 – 4 שנים, כאשר גלית הייתה בתחילת לימודי הדוקטורט שלה. היא פגשה מורה שלה מהתיכון, וסיפרה לה שהיא לומדת מדעי המוח, בזכות אמא שלה דחפה אותה ללמוד 5 יח"ל מתמטיקה. המורה התרשמה מהסיפור וביקשה ממנה לבוא לדבר עם התלמידות שלה ולהסביר את החשיבות של לימודי מת מטיקה. השיחה עם התלמידותהייתה פוקחת עיניים עבורן, אבל בעיקר עבור גלית, שהבינה כמה ההבניות החברתיות משפיעות על ילדות מגיל צעיר, ומסלילות את החיים שלהן בהמשך הדרך. לכן, היא החליטה ליצור פרוייקט שינסה להתמודד עם זה. כיום, "מכנה משותף" מחפשים מתנדבים נוספים. אם מעניין אתכם, אפשר ליצור איתם קשר בלינק
 

פוסט זה נכתב בעקבות דיון שהתפתח בקבוצת הפייסבוק "שיח פמיניסטי".