הטלפון מעורך "הארץ" התקבל בעיתוי מושלם. כמה דקות לפני כן הגעתי לבית הקברות היהודי הישן של קהילת "עדת ישראל" במזרח ברלין. בית הקברות הזה, שנבנה במאה ה-19, משתרע על פני 20 דונם ומכיל כ-3,100 קברים. אלא שבניגוד לבתי הקברות היהודיים האחרים בברלין, הוא לא נמצא על המפה. למעשה, כבר הרבה זמן שהוא סגור למבקרים – ואין איש יודע מדוע.

נסעתי לשם בעצמי בניסיון לקבל תשובות. חזרתי עם הרבה מאוד שאלות בלתי פתורות. את ממצאיי פרסמתי אחרי כמה ימים בעמוד הראשון של "הארץ" תחת הכותרת: "סודותיה של קהילה דתית סגורה בברלין".

שיחת הטלפון תפסה אותי בעודי מטפס על חומת הלבנים שמקיפה את בית הקברות, בניסיון לצלם את המצבות שבפנים ואת כתובות הגרפיטי המכוערות שמעטרות את החומה. התעלמתי בהפגנתיות מהשלט התמוה שאוסר לצלם במקום, כאילו היה זה עסק פרטי או מתקן צבאי סודי.

ואז הטלפון צלצל. עורך העיתון הציע לי להתחיל לכתוב את המדור "אחרי מות" – מדור ההספדים השבועי של "הארץ" שמתפרסם ביום שישי – לאחר שאורי דרומי, העורך המיתולוגי של המדור, סיים את תפקידו.

השבתי מייד בחיוב. כסטודנט לתואר שני בהיסטוריה, מאז ומתמיד התעניינתי בסיפורים אישיים עם היבטים היסטוריים. "לכתוב ביוגרפיות קצרות על אנשים מעניינים או חשובים יכול להיות עיסוק לא רע בכלל", חשבתי לעצמי בעודי חוזר למלון. הייתי מלא סיפוק-עצמי על ה"תעוזה" שהפגנתי כשטיפסתי על החומה, בבית קברות, בברלין, ועל כך שהצלחתי לתעד כמה מצבות שמישהו ניסה להסתיר מהעולם, ולהימלט בלי שנתפסתי.

שבוע לאחר מכן, שוב בתל אביב, הבנתי את כובד האחריות שהוטלה על כתפי. לא הוטרדתי מהצורך למצוא כל שבוע שני סיפורים על מתים מעניינים. גם לא מחיפוש החומרים עליהם. אפילו יצירת הקשר עם המשפחות לא הרתיעה אותי – חרף המורבידיות שבה.

המדור הזה, כך גיליתי, הוא חבית נפץ בכל הקשור ל"שד העדתי". לא עבר שבוע מאז כניסתי לתפקיד (שאגב, לא פורסמה באופן בולט בשום מקום) עד שתיבת האימייל, תיבת הדואר והתא הקולי שלי התמלאו בפניות של קוראי "הארץ" נאמנים ומסורים. כולם, כמובן, מנויים לעיתון "כבר 30 שנה". כולם פותחים את סוף השבוע בקריאת המדור, ומברכים עליו. אבל יש להם בעיה אחת קטנה. כפי שניסח זאת אחד הבוטים שבהם: "אצלכם, ב'הארץ', מתים רק אשכנזים".

הפניות האלה מילאו אותי במבוכה רבה. לרגע לא חשבתי לערוך בדיקה סטטיסטית ולפרסם נתונים על שיעור האשכנזים ואחוז המזרחיים או הבלתי-מזוהים עליהם נכתב ב"אחרי מות". לתומי חשבתי, שלפחות בתחום אחד – המוות – נותר הדיון הכאוב והטעון הזה מחוץ למשחק.

תחילה חשבתי שמדובר בטרוניות קנטרניות – מהסוג שמגיע מדי יום ביומו למערכת. תלונות, פרי עטם של כאלה שמעבירים את ימיהם ולילותיהם בכתיבת מכתבי תלונה, יהא הנושא אשר יהא.

ניסיתי, לשווא, להסביר למי שרצה לשמוע – בכתב ובעל פה – שאין שום "מדיניות", "קונספירציה" או "הפליה מכוונת" במדור הזה. אבל הפונים עשו שיעורי בית, והיו נחרצים בתלונותיהם: "אתם לא כותבים על מתים מזרחיים".

ואז הגיע מכתב אחד, מנוסח היטב, ששבה את לבי. "במרוצת הזמן הארוך שבו חשוף אני לעיתון, התחדדה בי התהייה, אם לא תחושת חשד, כי המדור פוסח משום-מה על בני עדות המזרח… אין כל מקום להניח שדווקא הם זוכים לאריכות ימים מופלגת, או שאין בקרבם אנשים יקרים, חשובים, שתרמו  תרומה ייחודית לחברה ולמדינה… אז למה?… מכל מקום, אני רק מקווה כי חששותיי אינן מבוססות דיין, וכין אין בכוונת המדור להפלות בין נפטרים לנפטרים, משום שגם הפלייה לאחר-מות היא הפלייה שלא במקום".

בניגוד לשאר הפונים, הכותב הזה השאיר גם מספר טלפון. בלי היסוס, החלטתי להיענות לאתגר, וצלצלתי אליו. חששתי תחילה שאגרר לוויכוח מיותר ולא נעים, אולי גם לגידופים. תהיתי אם בכלל יש לי סמכות לצלצל אליו ואת מי אני מתיימר לייצג בכלל.

אבל צלצלתי. מעברו השני של הקו מצאתי אדם מקסים ואדיב, שלשמחתי היה קשוב ל"הסבריי". פצחתי במונולוג, אותו הכנתי מראש. "אומר לך את האמת, אדוני. אין כאן שום הפליה על רקע עדתי. אם הייתי מוצא מתים מעדות המזרח – הייתי שמח לכתוב גם עליהם. אבל בחודש שבו אני מופקד על המדור, כל הפונים אלי הם בני משפחות של נפטרים יוצאי גרמניה, פולין ורוסיה. מה לעשות –  אף משפחה מעיראק, מתימן או מלוב לא התקשרה וביקשה שאכתוב על אביה, אמה או בנה היקר.

"אפשר לחשוב על הרבה סיבות לכך. אולי רוב קוראי "הארץ" הם אשכנזים. אולי מזרחיים פחות אוהבים לדבר על מתיהם. ואולי הם בכלל מעדיפים שיכתבו עליהם ב"ידיעות אחרונות". אני לא יודע. אני גם לא בטוח שאני רוצה לדעת. אבל זו העובדה".

האיש מעברו השני של הקו נשמע מופתע. "לא ידעתי שזה המצב. אני כל כך שמח שמישהו סוף-סוף מסביר לי איך זה נראה מהצד שלכם", הוא אמר.

"בעולם אידיאלי, הייתי מבלה את כל ימיי ולילותיי בחיפוש אחר מתים מבני כל העדות", המשכתי. "אבל בעולם הנוכחי, יש לי גם עיסוקים אחרים – שבגינם הזמן שאני יכול להשקיע במדור הזה מוגבל. אז כן, לפעמים אני נאלץ להסתמך על הפניות של המשפחות – כמקור ראשוני לקבלת מידע על אנשים שנפטרו – ולא כל שבוע אני מספיק בעצמי לחפש מתים במודעות האבל או במקורות אחרים".

"אני מבין", אמר האיש. "אני מבין. אבל מה בכל זאת אפשר לעשות"?

"להפנות אלי שמות של אנשים מרקע מזרחי שאתה חושב שראוי לכתוב עליהם. לא אתעלם מאף פניה. מי שיימצא ראוי – מבחינת התוכן, לא מבחינת העדה – ייכנס למדור", השבתי.

השיחה הסתיימה. אבל משהו עדיין הטריד אותי. פרסמתי בפייסבוק שלי את עיקרי השיחה הזו, מבלי לחשוף את שמו ופרטיו של המתלונן, כמובן. חלק מחבריי הוירטואליים לא עשו לי חיים קלים. "תרים אתה טלפון למתים מזרחיים. תתקשר לארגון יוצאי לוב. תיזום, תהיה אקטיבי, אחרת הם לא יבואו בעצמם", כתבו לי.

ביום שישי לאחר מכן פרסמתי את ההספד על זהבית תם: קצרנית הממשלה, ילידת ירושלים, שסבה עלה ארצה ברגל מתימן ב-1900.

"מספיק מזרחית, נכון?", תהיתי ביני ובין עצמי. המשפחה שלה לא פנתה אלי. אני פניתי אליה. "אתה עושה פה מהפכה", אמר לי אחיה. "30 שנה אני מנוי על העיתון. אצלכם מתים רק אשכנזים".