"בקרוב אני עלול להיות היהודי הראשון שייזרק מביתו בוורשה מאז המרד בגטו", אומר הישראלי בוריס גרוס בכאב. "אין לי כבר למי לפנות. אני לבד, לא יכול לצאת מהבית, אין לי כסף לתרופות ולאיש לא אכפת". ביקור עצוב אצל המתרגם המחונן, שלפני חודשיים קיבל עיטור כבוד משר החוץ הפולני – בטקס חגיגי בתל אביב – והיום נותר בודד, עני ומסכן בדירה קטנה בורשה. האם אין איש בישראל או בעולם היהודי שיכול לקחת אותו תחת חסותו?

* * *

את בוריס גרוס פגשתי בדירה קטנה אותה הוא שוכר ליד האוניברסיטה של ורשה. ֹהיה נחמד יותר לו יכולנו להיפגש באחד מבתי הקפה השוקקים, הפאבים מלאי החיים או הרחובות הססגוניים של העיר העתיקה של ורשה. אבל לא יכולנו. בוריס, שמרותק לכסא גלגלים, בקושי יכול לזוז מהכורסה בסלון אל המיטה בחדר הסמוך בדירתו הצפופה. על יציאה מהדירה אין בכלל מה לדבר. מהיכן ישיג את הכסף לאמבולנס ולצוות הרפואי שדרוש לו כדי להתנייד?

זו היתה הפעם השניה בה פגשתי את בוריס. המפגש הראשון שלנו היה לפני כחודשיים בתל אביב, והניב כתבה ב"הארץ שישי" ("אני לא מת כי יש לי מטרה"). בפעם הראשונה נפגשנו בשגרירות פולין בישראל, במעמד חגיגי בו הוענק לבוריס אות כבוד מטעם שר החוץ הפולני, על הישגיו יוצאי הדופן בתחום התרבות וחיזוק מעמד הבינלאומי של פולין. בוריס קיבל את העיטור לאחר שקנה לעצמו מוניטין כאיש אשכולות: מתרגם, סופר, מסאי ומשורר. הוא תירגם מפולנית לעברית יצירות של השמות הגדולים ביותר של התרבות הפולנית, דוגמת יוליאן טובים. 

אבל עכשיו הוא שוב בורשה, לבד. כמעט מתבקש לכתוב גם "בחושך", אלא שבחוץ היה דווקא הרבה מאוד אור בשבוע שעבר. הניגוד בין השמחה שברחובות העיר לבין העצב, האומללות והדכדוך שבבייתו של בוריס היה גדול. גדול מדי. בוריס הזמין אותי לדירתו במהלך ביקור-העבודה שלי בורשה, אליה נשלחתי כדי לסקר את אירועי 70 שנה למרד גטו ורשה, שנערכו בחסות ממשלת פולין.

בוריס גרוס ושולחן התרופות בדירה אותה הוא שוכר בורשה

"בקרוב אני עלול להיות היהודי הראשון שייזרק מביתו בוורשה מאז המרד בגטו", הוא אמר לי בציניות מהולה בכאב. יהודים אמנם נזרקו מבתיהם בוורשה גם אחרי השואה, אבל הכוונה ברורה. "אין לי כבר למי לפנות. אני לבד, לא יכול לצאת מהבית, אין לי כסף לתרופות ולשכר דירה, ולאיש לא אכפת", הוסיף. עצוב מאוד לראותו כך. עשרות תרופות מונחות על השולחן הקטן שבסלון המבולגן שלו. לצדן כמה צלחות וכלי אוכל מלוכלכים, שאיש לא ניקה. "יש מישהי שעוזרת לי, אבל אין לי כבר כסף להעסיק אותה על בסיס יומי", התנצל. "סליחה שאני לא יכול להציע לך שום דבר, עופר", אמר.

קשה להישאר אדישים כשרואים אדם במצב כזה. הסיפור של בוריס הוא טרגדיה מתמשכת, שנפלה קרבן לביורוקרטיה אכזרית, אטומה ואדישה – אך גם לנסיבות חיים אומללות, שאיש לא יכול היה לתכנן ולצפות. גרוס הוא בן למשפחה פולנית-יהודית שחיה באודסה שבאוקראינה. הוא עלה לישראל ב-1991 עם אמו, וגילה שהוא חולה במחלה קטלנית נדירה – טקיאסו – שפוגעת בכלי הדם. המחלה אחראית גם למשקל גופו החריג. רופאיו המליצו לו לעזוב את ישראל והזהירו כי השהות באקלים הארצישראלי תזרז את התפתחות המחלה ותקרב את מותו. בוריס אף הציג בפני שני אישורים – מרופאים שונים – שתומכים בכך.

המצב מול הביטוח הלאומי בישראל מורכב. מצד אחד הוא זכה מהם בעבר לקצבה, לפי חוק. מצד שני, מאז שעזב לורשה – הם מערימים קשיים על המשך התמיכה בו, משום שישראלים שחיים בחו"ל לא זכאים לביטוח לאומי. האישורים הרפואיים שהציג להם לא שינו את עמדתם.

אנשים פרטיים טובים התגייסו בינתיים לטובת בוריס. חלקם קראו ב"הארץ" על מצבו החמור, והחליטו לסייע לו. הם העבירו לו – כל אחד – כמה אלפי שקלים, שסייעו לו לשרוד בחודשים האחרונים. הם היו ונותרו אנונימיים, משום שלא ביקשו כל תמורה או הכרה על טוב לבם. יש עוד אנשים כאלה, מסתבר.

בוריס עם אות הכבוד שקיבל בשגרירות פולין בישראל, לפני חודשיים

אבל בוריס משווע וזקוק לעזרה גדולה יותר. אין לו יותר כוח להילחם על ההישרדות היומיומית שלו, משום שאת עיקר המאבק הוא מקדיש לטיפול במחלה האיומה. בחלומו הורוד הוא רואה איש עשיר, יהודי טוב, שייקח אותו תחת חסותו, יעניק לו בית, מזון ותרופות, ויגאל אותו מהדאגה היומיומית לקיום. "גם אם יוסדר התשלום מהביטוח הלאומי – מדובר בסכום זעום וזניח מבחינתי", הוא אומר. "אני צריך לשלם שכר דירה, תרופות, אוכל, מטפלת – עוד לפני שדיברנו על חשבונות – אין לי כסף", הוא מוסיף במבט מושפל.

בוריס גרוס. מישהו שומע אותו?

בוריס לא יודע כמה זמן נותר לו לחיות. ייתכן ששנים ספורות. אולי פחות. אולי יותר. מנגד, הוא יודע שהוא רוצה להמשיך ליצור. לכתוב, לתרגם, לפרסם. הוא לא רוצה לשבת בחוסר מעש. הוא גם לא יכול. הייעוד שלו, כפי שהוא רואה אותו, הוא להיות גשר בין התרבויות. להביא לקורא הישראלי את התרבות הפולנית. אם היתה ניתנת לו אפשרות לעבוד – בשכר ראוי – עבור מוסד כלשהו – מוזיאון, ארגון, הוצאת ספרים – בתחום העיסוק שלו – הוא היה אדם מאושר.

אבל בינתיים החיים לא מאירים לו פנים. אמו, בעצמה לא בקו הבריאות, נמצאת בדירת עמידר בישראל.  רוב חבריו הפנו לו עורף. הבודדים שנותרו משתדלים לשפר את מצב רוחו בשיחות בסקייפ. ביקורים הם מצרך נדיר. "מי שחושב שאני נמצא בוורשה מבחירה ומרצון – לא מבין", הוא אומר. "אתם חושבים שאני נהנה לשבת פה בדירה הקטנה, לבד? אני יכול בכלל לצאת לרחוב ולהנות ממה שיש לעיר להציע?".

ביציאה מביתו של בוריס הייתי עצוב. קשה היה שלא. ידעתי שאני ממשיך לבילוי עם חברים בשמש הנאה, ברחובות התוססים. ידעתי שבוריס נשאר בבית לבד. הרגשתי לא נעים שאני מותיר אותו מאחור. הבטחתי לנסות לעזור. אולי גם אתם תוכלו:

Boris Gerus
Tel/Fax +48228910323
Mobile: +48519770792

Email: borisgerus@gmail.com
 
לקריאה נוספת: