ט', חיילת/עובדת במשרד הביטחון של מדינת ישראל קיבלה אתמול משימה חשובה. "לצלצל לכתב ההוא של 'הארץ' ולנזוף בו". העובדה שאתמול היה יום שישי, היום ה"חופשי-למחצה" היחיד של מי שעובד בעיתון יומי, לא הטרידה אותה במיוחד. "בוקר טוב", עניתי, כהרגלי, אף שהשעה היתה כבר קרוב לאחת בצהריים. "אצלנו זה דווקא בוקר שחור", היא השיבה. "חבל", אמרתי לה. המשך השיחה היה הזוי, מכעיס ומקומם במיוחד, והסתיים בטריקת טלפון מצדי. על מה יצא קצפה של הגברת ט'? על כך שכתבתי דברים "רעים" על ארכיון צה"ל בכתבה שפירסמתי הבוקר ב"הארץ".

ובמה דברים אמורים? לרגל יום השנה ה-65 להקמתו של הארכיון הוזמנתי על ידי משרד הביטחון לשיחת היכרות בלשכתה של מנהלת הארכיון הצבאי, אילנה אלון. כשהגעתי לפגישה, מלווה בחיילת במדים, נציגת משרד הביטחון, הבהרתי לנוכחים בחדר שמבחינתי מדובר בראיון ובכתבה על פעילות הארכיון – ולא ב"שיחת רקע"; ושאם יש דברים שאינם לציטוט, הם מוזמנים לציין זאת במפורש. בהתאם לכך, נענתה גם דרישתי "החריגה" להכניס לשיחה את המחשב האישי שלי, כדי שאוכל להקליד את הראיון. מכשיר הקלטה/פלאפון נאסר עלי להכניס לחדר.

ישבנו שעה קלה ודיברנו. כמה דברים הרגיזו אותי בפעילות של ארכיון צה"ל, ובהם בחרתי למקד את הכתבה שלי: א. העובדה שהוא מכיל יותר מדי חומר "אזרחי", שלדעתי האישית ולהתרשמותי המקצועית מקומו אינו בארכיון צבאי. מה לדוגמה? היומנים של בן גוריון; חומרים שונים של הנשיא פרס; ואוסף אינסופי של תמונות, תעודות ומסמכים שהתגלגלו לארכיון הזה מתוקף העובדה שצה"ל הוא "צבא העם" – אך אין בינם ובין צבא וביטחון שום קשר. מתקפת הארבה בשנות ה-50; פתיחת תחנת הרכבת בירושלים; ועוד ועוד ועוד. מה להם ולארכיון צה"ל?
 

ארכיון צה"ל. צילומים: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון

ב. לצד זאת, כצפוי, קלטו אוזני גם אמירות סמי-גזעניות שבבדיקה שלי התברר, כי לא היו פליטת פה אומללה, אלא חלק מהשיח הנהוג במקום. "יש לנו עכשיו ערבי בחדר העיון", היתה אחת מהן. סלחו לי – אך אמירה כזאת בהקשר בה נאמרה (הרצון להראות שהארכיון אינו מפלה בין אזרחי המדינה ומאפשר לכולם, כולל לערפאת ולמודיעין הסורי – כדבריהם – להשתמש בשירותיו) ראוי אולי שתאמר בשוק או בשיחה בין קצינים עם הקפה השחור של ארבע אחר הצהריים. לא כשאתם מזמינים אליכם אורח מבחוץ. ואם הייתם מספיק עילגים כדי לומר אותה, אל תתלוננו כשהיא נכנסת אחר כבוד לתוך הכתבה. ככה זה עובד.

ג. הרגיזה אותי גם הנגישות הבעייתית לחומרים, גם אם אינם מסווגים: בעיות כוח אדם וציוד מחשבים מיושן גורמים לכך שחולפים שבועות/חודשים ארוכים עד שאפשר לקבל את המידע המבוקש אל "חדר העיון". וגם אז הוא מגיע רק על צג המחשב – בלי אפשרות לעיין במסמך המקורי. היסטוריונים וחוקרים יודעים היטב עד כמה חשובה הנגישות הבלתי אמצעית למסמכים.
 
בחזרה לגברת ט' ממשרד הביטחון. היא, כאמור, לא אהבה את מה שראו עיניה ביום שישי בבוקר ב"הארץ". למערכת הביטחון יש, כנראה, יותר מדי זמן פנוי, אם היא מצאה לנכון להטריד אותי בכך ביום שישי בצהריים. "כתבת דברים רעים על ארכיון צה"ל. חשכו עינינו. הזמנו אותך במיוחד כדי לכתוב על 65 שנה לארכיון", היא אמרה. בשלב זה הפסקתי להיות נחמד ואדיב, כהרגלי. שאלתי אותה אם עצם העובדה שהם הזמינו אותי לביקור בארכיון משמעותה שאני חייב לכתוב עליהם רק דברים טובים ושעלי לדבר רק בשבחם. היא לא השיבה. רק הוסיפה: "אבל אנחנו יזמנו את זה. נתנו לך חומרים, אספנו לך מסמכים, וזה מה שאתה כותב".
 
ארכיון צה"ל. צילום: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון

ארכיון צה"ל. צילום: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון


ניסיתי להסביר לה שבמדינה דמוקרטית בעלת עיתונות חופשית, מחובתי כעיתונאי לכתוב גם על הצדדים השליליים של הארכיון "שלהם". הזכרתי לה, ששיבחתי אותם על תחומים מסויימים – כמו שמירה של חומרים מהמאה ה-18, שקשורים ללוחמים יהודיים בצבאות זרים; אבל מתחתי ביקורת על תחומים אחרים, שנראה לי פחות חיוביים, כמו השפה שלהם והפיגור הטכנולוגי. ניסיתי להסביר לה למה זה טבעי, נורמאלי וטוב שכך עשיתי, אך היא בשלה. "הזמנו אותך לשיחת רקע, ואתה פתאום מצטט שם אנשים אחרים, וכותב על דברים שלא אמרנו לך", היא אמרה. סיפרתי לה שבמסגרת תפקידי ככתב לענייני היסטוריה, יש לי כבר קצת קשרים ומקורות בתחום הארכיונים, וכמו שמצופה ממני, דיברתי גם איתם ולא הסתפקתי רק בציטוט יחצני של דברי משרד הביטחון.

ט' לא הבינה. כל כך לא הבינה, עד שנזפתי בה בעצמי. "תזכירי לי: הזמנתם מודעה בתשלום ב"הארץ"? כי אם כן, אשלח לך חשבונית. זה כמה אלפי שקלים, אולי עשרת אלפים שקל. ואם לא הזמנתם, אז זכותי לכתוב עליכם כל דבר שנתקלתי בו, כי ככה זה עובד בעיתונות היום". תוך כדי השיחה התמלאתי כעס. דמיינתי אותה, חיילת/קצינה בת 20+, או אולי אזרחית עובדת צה"ל בת 28, יושבת במשרד בקרייה בתל אביב, ומתקשרת לכתב של עיתון (שאינו "במחנה" ואינו התחנה הצבאית גלי צה"ל), ונוזפת בו, כאילו היה רב"ט שעובד ביחידה שלה.

החלטתי להעביר לה שיעור קצת באזרחות. "את מבינה בכלל כמה חמורה השיחה הזו? אז אסביר לך: אתם גוף ציבורי. את מרוויחה את המשכורת שלך מהמסים שלי. ואת חושבת שאת עושה לי טובה בכך ששלחת לי כמה תמונות מארכיון צה"ל? את חושבת שאני צריך לשלם לך בכתבה חיובית בלבד רק בגלל שהזמנתם אותי להתארח אצלכם? מה אתם חושבים שאתם משרדי 'גוגל', שעושים טובה גדולה שנותנים לכתבים חשיפה והצדדה למשרדים בתמורה לכתבות יחצנות? באיזה מדינה את חושבת שאת עובדת?". ואז הרגשתי שאני לא מסוגל להמשיך במונולוג הזה, אז הודעתי לה שהשיחה הסתיימה כאן, וטרקתי את הטלפון.
 
 

בן גוריון בתמונה שהקדיש לארחיון צה"ל. הח' במקור. צילום: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון

אחר כך, כשקצת נרגעתי, חשבתי עוד על השיחה הזו. תהיתי, ביני ובין עצמי, באיזו מדינה אנחנו חיים, שבה נציגי מערכת הביטחון מתקשרים לעיתונאים כדי לנזוף בהם על פרסום כתבה שלילית על ארכיון צה"ל. עד לאן הגענו. אולי אני תמים. כנראה שכן. אבל אותי זה הרגיז. ולכן, אנצל במה זו כדי לקרוא לגנז המדינה ולמחוקק – להוציא מידי ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון את כל החומר האזרחי שבו הם מחזיקים, ולפרסם ברבים – לציבור הרחב – רשימת מצאי מלאה, מפורטת ומעודכנת, של כל החומר שמצוי ברשותם – כך שלא יוכלו עוד להסתתר מאחורי "צנזורה" ושאר תירוצים, שבגינם מעלימים מידע מהציבור. בארכיון צה"ל יש להשאיר את ההתכתבויות בין המג"ד ז' לרל"ש א'; את שרטוטי הקרבות של מלחמת יום כיפור; ואת הנחיות לשכת הרמטכ"ל בעניין טיב הקפה שמוגש לקצינים הבכירים. את יומני בן גוריון יש להוציא משם. ויפה שעה אחת קודם.

קראו גם: