בדירתה הנאה בצפון תל אביב מחזיקה השחקנית יעל עמית אקדח גדול. הוא לא נועד להגנה עצמית. הוא גם לא משמש כקישוט. האקדח של יעל הוא פריט היסטורי נדיר, שירשה מאביה. השבוע היא שלפה את האקדח מאחד החדרים הפנימיים, והניחה אותו על הספה. “אתה יכול להחזיק אותו", אמרה לי.

המסמכים ההיסטוריים שהניחה יעל על השולחן הבהירו לי את גודל המעמד: האקדח שבו נגעתי היה אקדחו האישי של אורד צ'ארלס וינגייט (1903-1944), הקצין הבריטי הפרו-ציוני, שהקים את "פלגות הלילה" של ההגנה. 110 שנים אחרי הולדתו וכמעט 70 שנה אחרי מותו בהתרסקות המטוס בהודו, זכיתי להחזיק לרגע את האקדח של "הידיד", כפי שכונה כאן.

האקדח של וינגייט על הספה של יעל (צילום: עופר אדרת)

איך התגלגל האקדח של וינגייט לידי שכנתי לצפון הישן של תל אביב? יעל היא בתו של אבינועם סלוצקי (1915-1995), שנולד במרחביה וגדל בנהלל. אחותה היא שדרנית הרדיו המפורסמת רויטל עמית. כהוקרה על תושייתו בקרב בכאוכב אל הוו'ה ב-1938, שבו הבריחו קומץ לוחמים יהודים ובריטים קבוצה גדולה של ערבים מיישוב עוין, העניק וינגייט לאביהן את אקדחו האישי, שיוצר במלחמת העולם הראשונה.

"האקדח הזה הוא כמו צל'ש של אותה תקופה. מחווה סמלית של פעם", אומרת יעל. אחרי שנמסר לאביה, ב-5 ביולי 1938, הוא שימש אותו ב"פעולות רבות", כדבריה, כלוחם ב"הגנה". בהמשך הוא שכן "בכיס גדול של מעיל ישן", כדבריה. “סוג של זיכרון מוחשי לוינגייט".

סלוצקי האב הוא דמות היסטורית חשובה בפני עצמה. הוא היה אלוף ההתיישבות העובדת בשחמט, זורק הרימון הטוב ביותר בארץ ישראל (86 מטרים!), בן כיתה של משה דיין בנהלל וממקימי פלוגות הלילה של וינגייט.

סלוצקי (צילום רפרודוקציה מהארכיון המשפחתי: עופר אדרת)

את הנסיבות שהביאו את וינגייט להעניק לו את האקדח תיארה השבוע עפרה ברעם, מנהלת מוזיאון "בית חיים שטורמן" בעין חרוד, שבו יוצג החל מיום רביעי האקדח לציבור הרחב, בהשאלה זמנית. סלוצקי היה חלק מקבוצת לוחמים שהגיעו לכפר העוין כאוכב אל הוו'ה ב-5 ביולי 1938 בפיקודו של ברידן, יד ימינו של וינגייט. הערבים כיתרו אותם מכל עבר והזעיקו עזרה מכפרים סמוכים. ברידן חילק את הקבוצה לשתי חוליות. הסָמַל האִירִי שפיקד על אחת מהן איבד עשתונותיו וחדל לתפקד. סלוצקי הגה תוכנית הצלה: הוא קרא לבחורים להפסיק לירות, התגנב קדימה וזרק שלושה רימונים לטווח של 80 מטרים, ופגע במרכז הכנופיה המופתעת. בהבזק הפיצוץ נראו דמויות רבות רצות בבהלה לכל עבר ומיד השתרר שקט.

בקרב נפצעו חייל בריטי והחובש חיים אטיאס. סלוצקי וחברו נחמן בצר רצו לעבר הישוב "מולדת" כדי להביא משם רכב לפינוי הפצועים. בדרכם חָבַר אליהם וינגייט אשר סִייֵר באותה עת בראש פטרול בְּמִקְטַע אחֵר של צינור הנפט. וינגייט היה מלא הערכה להתנהלותו בקרב ועל כך החליט להגיב בְּמֶחֱווָה מרגשת והעניק לו את אקדחו האישי.

יעל לא זכתה לראות את אביה זורק רימונים. למזלה, היא זוכרת אותו דווקא מקפיץ אבנים לתוך הים. “הוא היה איש נורא צנוע ולא רברבן. הוא לא סיפר לנו על מה שעשה. כשהיינו נוסעים לטייל עם המשפחה, הוא היה מעיר אותנו בצעקות – 'כְּבָשִים, כְּבָשִים'. הוא היה מתעלף מרוב אהבה לטבע. ממש נזל לו ריר מהשפתיים", נזכרה.

וינגייט

וינגייט נהג לכנות את סלוצקי TRENCH MORTAR (מַרְגֵּמָה) בְּשֶל כישוריו יוצאי הדופן כְּרַמָּן (זרק רימונים). סלוצקי, מצדו, העריץ את וינגייט. “אבי היה נורא צעיר. בן 22-23. אני רואה את ההשפעה של ויגנייט על החיים שלו. בזכרונותיו, אבי כתב שאינו סובל מנוסטלגיה, אבל יש לו תקופה אחת שזכורה לו טוב מבחינה רגשית – השירות בפלוגות הלילה של וינגייט", סיפרה. “אני מוצאת המון דברים דומים ביניהם: נאמנות למטרה, מעורבות רגשית במשימהאך תוך בדיקה מתמדת של המצפון, קונפליקט פנימי והקפדה על טוהר הנשק".

נקודת השקה נוספת בין וינגייט וסלוצקי קשורה באופיים ה"בלגניסטי" מחד, כהגדרתה, אך ה"ייקה" וחסר הפשרות בתחומים אחרים, מאידך. “ויגנייט היה נון-קונפורמיסט, ששנא מסגרות. מצד שני, הוא הקפיד על משמעת צבאית ככל שזו נגעה לחיי אדם", היא אומרת. דוגמה שזכורה לה מסיפורי אביה: אבא זכר שוינגייט ניהל את המסדרים כשהוא לבוש מכנסי חאקי עם תחתונים שמשתרבבים תחתם. הוא היה עובר כך, בין הלוחמים, ובודק את הסוליות של הנעליים – מחשש שישמיעו רעשים בצעידה בלילה. כלומר, הוא בז לפאסונים של הצבא, אבל מצד שני דיקדק בפרטים הקטנים בשיא הפדנטיות. וזה בדיוק מה שהיה אבא שלי: הוא היה בלגניסט מטורף, שלא היה נעול על חוקים והעדיף להפעיל שיקול דעת, אבל תמיד תמיד הקפיד על הפרטים הקטנים וידע לצפות מהלכים".

סיפור נוסף שהיא זוכרת מתאר את היכרותו של אביה עם וינגייט, שהתחילה במכת אגרוף שקיבל מהקצין הבריטי. סלוצקי הצעיר התאמן בזריקת רימונים עם חבריו. וינגייט הגיע יום אחד כדי לצפות באימונים. “הצעירים התחלקו לזוגות. אחד היה זורק את הרימון והשני היה ממתין לו כמה מטרים קדימה, כדי למדוד את המרחק. כשהגיע תורו של סלוצקי, הוא ביקש מבן הזוג שלו להתרחק עוד ועד ועוד ועוד. וינגייט חטף קריזה, כי חשב שהוא שוויצר. הוא לא האמין שסלוצקי יזרוק רימון למרחק כה רב. הוא קרב אליו ונתן לו בוקס. אחר כך, כשראה שהוא זורק למרחק של 86 מטרים, הבין שטעה".

יעל שומרת בביתה מסמכים רבים הקשורים לאביה. חלקם צולמו מארכיון ההגנה ומכילים עדיין קטעים מצונזרים. מסמך חביב במיוחד הוא קטע מהספר "אומץ" של אהוד בן עזר, בו מתואר סלוצקי כנער שובב. "נער ושמו אבינועם סלוצקי, שמייסד לשם תעלולים את חביב'י – חבורת בריונים בארץ ישראל… לפעמים, כאשר המורה משולם מוציא את אבינועם החוצה, תופס הנער במעקה של מרפסת הצריף ומטלטל אותו בכל כוחו עד אשר היושבים בפנים מרגישים כמו בספינה השטה בים סוער. יום אחד, בשנת 1927, מתחוללת בארץ רעידת אדמה חזקה, שמורגשת גם בנהלל. במקרה יוצא אבינועם מן הכיתה דקות אחדות לפני כן, לשתות מים. כאשר הצריף מתחיל לרעוד, ומהקירות נופלים הקישוטים, עלוני-הקיר והתמונות שתלו הילדים, והרצפה מזדעזעת, רץ משולם החוצה בצעקה: 'אבינועם, שתפסיק מייד לנדנד את הצריף!'"

ומילה לסיום. אחיו של אבינועם, זאב'לה, נהרג במלחמת יום כיפור. הוא התינוק שנראה לצד אמו והפרה בתמונה כאן למטה. לימים הונצח בשיר "שנינו מאותו הכפר" של נעמי שמר. כפי שסיפרה יעל, בת אחיו: "נעמי שמר התחברה עם זאב'לה ויוסל'ה (זאב עמית-סלוצקי ויוסף רגב) מנהלל, בתקופת שהותה בפאריס. שני חברי הילדות הבלתי נפרדים שהו שם 'בשירות המדינה'. נעמי היתה מוקסמת מהחברות האמיצה ביניהם וזה שימש לה השראה לכתיבת השיר. מספר שנים מאוחר יותר, במלחמת יום כיפור, נהרג זאבל'ה בחוה הסינית. נעמי ייסרה עצמה על כתיבת השיר הזה, אשר בו 'חזתה' כביכול את העתיד לקרות".

ביום רביעי (9.10.13) יתקיים בבית שטורמן כנס לציון 75 לפלגות הלילה של וינגייט. בתערוכה הנלווית יוצגו סיפור חייו של וינגייט, שיטות הלחימה שלו וסיפורן המופלא של פלוגות הלילה שהקים ועמד בראשן.

רחל, אמו של סלוצקי, חולבת פרה. לידה – אחיו התינוק אברהם ובצד אבינועם ואחותו שולמית (צילומי רפרודוקציה: עופר אדרת, מתוך הארכיון המשפחתי)

סלוצקי בעבודה בנהלל (שני משמאל) ב-1933

סלוצקי ואחיו הצעיר זאבל'ה, שנהרג במלחמת יום כיפור