שמוליק קרמפף משוכנע שהוא אוחז בשיא הניסיונות הלא מוצלחים להתקבל לבצלאל. וגם אחרי 30 שנה בסן פרנסיסקו, עם שם מכובד בסצנת האמנות המקומית וגלריה בבעלותו, ניכר שזה עדיין יושב עליו. אבל כשבחינת הקבלה שלך לבצלאל כוללת את השאלה "מהי אמנות ישראלית?" ואתה בוחר להשיב ב"אין דבר כזה", כנראה שאין דרך חזרה.

בחודש שעבר העתיק קרמפף את פעילותה של  REFUSALON, הגלריה שלו בשנים האחרונות, למשכן חדש ומסקרן: מלון JW מריוט, מהמפוארים במלונות סן פרנסיסקו (חדרים ב-700 דולר לילה). היום תמצאו בכניסה ללובי המפואר את השטיחים המפורסמים של אורי צייג, לצד עבודות של קדישמן ואמנים ישראלים אחרים. השותף החדש של קרמפף הוא המנהל המצרי של המלון, נאסר מובראק שמו (לא ידוע על קשר), שהיה מבקר קבוע במשכנה הקודם של הגלריה  והחליט להעבירה אל המלון, כחלק מהטרנד המתגבר של מלונות הגלריה. 

                                                            "יש כזה דבר אמנות ישראלית". קרמפף בגלריה

קרמפף כבר 30 שנה כאן. וכמעט כמו כל ישראלי שתיתקלו בו כאן, גם הוא כמובן לא תכנן את זה. נסע אחרי הצבא כדי לחסוך קצת כסף באמריקה, ומעולם לא חזר. אבל כמו ישראלים רבים כאן, נדמה שמעולם גם לא הצליח באמת לעזוב. "ישראל עדיין בנימים שלי, היה לי הרבה יותר קל אם לא היה לי חשוב להציג כאן אמנים ישראלים והייתי יכול לעסוק רק באמנות אמריקאית. אבל המסר נמצא באמנות הישראלית. אני מגיע ממקום מאוד שורשי וישראלי, גרעין נח"ל, משפחה ביודפת, הם עדיין לא מעכלים שאני כאן כל כך הרבה שנים".
נראה שגם אתה לא מעכל. איך התגלגלת לכאן?
"אחרי כל הניסיונות להתקבל לבצלאל בסוף נרשמתי למכון אבני ועבדתי בטלוויזיה הלימודית, עשיתי תפאורות ובובות. רחוב סומסום, קישקשתא, פרפר נחמד. במקביל עבדתי בתעשיית הקולנוע כאיש אביזרים. אבל תמיד רציתי לעסוק באמנות, הייתי מארגן תערוכות בקיבוץ נתיב הל"ה, שם הייתי בגרעין נח"ל וגם בדירה שהיתה לי בתל אביב. אחרי שהתחתנו וקנינו את הדירה בתל אביב רצינו להחזיר חובות והחלטנו לנסוע לשנתיים באמריקה".
איך מחזירים חובות באמריקה של לפני 30 שנה?
"זה היה יותר פשוט מהיום. נסענו לניו יורק ועבדתי שם בעיתון ישראלי. הייתי עושה הגהה וגם דואג שהעיתון יגיע לדפוס. באותה תקופה זה היה מספיק כדי לכסות את החובות של הבית. במקביל, הייתי כותב ביקורות אמנות. שם כבר התחלתי להכיר אנשים מהסצנה".
ואיך מצאת את עצמך בסן פרנסיסקו?
"אחרי שנתיים בניו יורק הגעתי לכאן לביקור והיה פה משהו אחר, משהו שיותר אהבתי. אני חושב שזו האפשרות לגור בבית פרטי בתוך העיר, זה משהו שאין בניו יורק ואין בתל אביב. אמרתי לאשתי שאני רוצה שנעבור ומאז אנחנו פה, גרים בבתים פרטיים. כל פעם אני הצלחתי לקנות בית, אבל אחר כך מכרתי אותו כדי לממן את הגלריה, ככה אני מתנהל כל השנים. אף פעם לא הייתי איש נדל"ן או איש עסקים גדול, אבל אני ממליץ לכל אחד להשקיע באמנות את הכסף שהוא מצליח לחסוך, זו ההשקעה הכי טובה".

                                                            אמנות חמישה כוכבים. מלון מריוט

בסן פרנסיסקו הוא השתלב במהרה בסצנת האמנות ונהפך לשותף ב-REFUSALON, שהחל כפרויקט של ה-Art Institute, בית הספר המקומי לאמנות. "זה נחשב לאחד ממוסדות האמנות החשובים בעולם והם התחילו פרויקט של ערבי אמנות חד פעמיים ומטורפים. הצטרפתי אליהם ולאט לאט זה התפתח. אני לא אשכח שביום שרצחו את רבין, צ'יהולי הציג אצלנו עבודה של להבות. זה היה משהו עצמתי מאוד עבורי. הציגו אצלנו המון אמנים גדולים לאורך השנים". הפרויקט החד פעמי נהפך לגלריה קבועה, בבעלותו של קרמפף.
בחודש שעבר הוא נענה לאתגר והחליט להעביר את הגלריה ששכנה למרגלות הפורטרו היל למלון המפונפן שבלב סן פרנסיסקו. "אהבתי מאוד את החלל הקודם, זה האזור הכי חם היום בסן פרנסיסקו. אבל כאן יש לי היום אתגר גדול.  כאן זה לא דבר חדש שהופכים מלון לגלריה, אבל אני עדיין צריך למכור עבודות כדי לממן את זה ואסור לי להיכשל. כל השנים כשלא היתה ברירה מכרתי את הבית כדי לממן את האמנות".
איך מוכרים אמנות במלון?
"למכור אמנות זו אמנות בפני עצמה, צריך לקשור את כל החוטים ולספק את מלוא האינפורמציה. במלון יש 200 עובדים וכולם יודעים שכל העבודות כאן למכירה והם רוצים שזה יצליח. הם מפנים אלי אורחים של המלון שמתעניינים ויש אנשים שאני מביא לכאן מבחוץ. יש כאן גם את קהל האמנות וגם את הקהל של המלון. עוברים פה 3000 איש כל לילה, וכשהאנשים יורדים במעליות או הולכים במסדרונות הם רואים את התערוכה. אמנות הרבה פעמים דורשת הסתכלות חוזרת וכאן האנשים עושים את זה אפילו מבלי שהם מודעים לכך. צריך להבין שיש פה גם סיכון מצד המלון, זה מלון חמישה כוכבים עם חדרים מאוד מיוחדים ואמנות הרבה פעמים נוגעת בדברים מאוד נפיצים ורגישים". כשאני מבקש דוגמה, הוא מציג לי עבודה של אמן בריטי שיצר רפליקה של מוקשים כשלצדה מכתב חתום מהמלכה הירדנית, נור: "הסיפור שמאחורי זה נשמע כמו אגדה, אבל הוא אמיתי. זו עבודה של אמן בריטי שהנסיכה דיאנה היתה אמורה לאסוף, ממש לפני שהיא נהרגה. בסוף העבודה הגיעה למלכה נור, ומה שאתה רואה כאן זה מכתב שבו היא מודה לי על הפצצה".

                                                           לקייה בסן פרנסיסקו. השטיחים של אורי צייג 

אנחנו עוברים ליד יצירות האמנות הישראליות הפזורות במלון. יש פה עבודות של מנשה קדישמן, אורי צייג, אורלי מייברג ואבי שחם. זה לא משאיר הרבה ברירה, אלא לחזור לשאלה ההיא מבצלאל.
אז בכל זאת יש כזה דבר אמנות ישראלית?
"מה שאני עושה פה זו אמנות ישראלית. זה לא היה לגמרי מדויק מה שאמרתי אז, אבל זה מה שחשבתי. אלה היו שנות ה-70 ורוב האמנות רק התחילה להגיע והיתה בעיקר מושפעת מדברים בעולם. אבל לא היה מקובל להעז להגיד כזה דבר בבחינות הקבלה לבצלאל, פגעתי בציפור נפשם. ניסיתי להתקבל לשם במשך שנים וכל פעם דחו אותי, אני נושא בשיא העולמי. אפילו אחרי הרבה שנים, כשרציתי להירשם לאיזה קורס קיץ שם, הם סירבו לי. פשוט לא הסכמתי להגיד את מה שהם רצו לשמוע".
אתה מתחרט על זה היום?
"אני שילמתי את המחיר, אבל המחיר היה נפלא. Refusalon זה סלון המסורבים, ואני תמיד מקפיד להציג עבודות של אמנים שאף פעם לא קיבלו הזדמנות, זה אחד הדברים שאני הכי אוהב לראות".
חזרה לארץ היא כבר לא אופציה?
"זה חלום, ישראל זה החלום. אבל עכשיו יש לי כאן ילדים ומשפחה וזה יותר מורכב. אני קשור לישראל, המשפחה והחברים עדיין לא מאמינים שאני כאן. אני חושב ש'הוא עוד ישוב' נכתב עלי".