ההיסטוריה של היצירתיות הטכנולוגית

אורי כץ | 25.02.2015 | 10:38

כולנו נולדנו לעולם שמקדש את הקדמה הטכנולוגית, את היצירתיות, את המדענים והמהנדסים. אפשר להתווכח על הפרטים, אבל אין בשום מדינה בעולם היום מפלגה פוליטית בעלת עוצמה של ממש שמתנגדת באופן גלוי לקדמה טכנולוגית.

למעשה, זהו מצב עניינים מאוד יוצא דופן בקנה מידה היסטורי. מרבית החברות במרבית התקופות היו שמרניות למדי, ואנשים שהציעו חדשנות טכנולוגית סבלו רדיפות ואיומים בדומה לאנשים שהציעו חדשנות תיאולוגית או פילוסופית. גם כאשר בני אדם הגיעו להישגים מרשימים במתמטיקה ומדעים אלו לרוב לא היתרגמו להתפתחויות טכנולוגיות דרמטיות ששינו את שיטות הייצור ושיפרו את איכות החיים, ויש סיבות טובות מאוד לכך, כפי שנראה בהמשך.

יואל מוקיר הוא פרופסור להיסטוריה כלכלית באוניברסיטת נורת'ווסטרן, מומחה עולמי למהפכה התעשייתית ואחד המרצים הטובים ביותר שיצא לי לשמוע אי פעם. בשנת 1992 הוא הוציא לאור ספר העוסק ביצירתיות טכנולוגית שהפגינו חברות היסטוריות תחת השם:

 The Lever of Riches: Technological Creativity and Economic Progress

מכיוון שמדובר בספר היסטוריה עשרים השנים שחלפו מאז יציאתו לאור לא פגמו במידה משמעותית ברלוונטיות שלו לעולמנו. למרות זאת שאלתי את מוקיר כיצד הוא היה משנה את הספר לאור מחקרים חדשים שהופיעו בעשורים האחרונים, ושילבתי את תשובותיו ברשומה, כמו גם נושאים שהופיעו בספרים מאוחרים יותר.

ספר זה ומאמרים אחרים שכתב מוקיר עונים באופן משכנע למדי על שאלות שספרים פופולארים יותר וחדשים יותר כגון "רובים, חיידקים ופלדה" של ג'ארד דיימונד או "קיצור תולדות האנושות" של יובל נוח הררי משאירים פתוחות, ובראשן החידה הגדולה ביותר של חמש מאות השנים האחרונות: מדוע נוצר פער העושר העצום בין אירופה וגרורותיה לבין שאר העולם?

 

כיצד משיגים צמיחה ארוכת טווח

צמיחה היא גידול בעושרה של מדינה, בתוצר או בתוצר לנפש. מוקיר מחלק את ערוצי הצמיחה האפשריים לארבעה סוגים. שלושת הסוגים הראשונים הם מוגבלים מטבעם, ואני לא ארחיב לגביהם מכיוון שהם לא רלוונטים לנושא הרשומה:

  1. צמיחה דרך השקעה וצבירת הון פיזי – למשל מה שמוכר לסטודנטים לכלכלה בתור "מודל סולו".
  2. צמיחה דרך מסחר והתמחות הדדית – ראו את הרשומה שכתבתי על "האופטימיסט הרציונאלי" והדוגמה של עיקרון היתרון היחסי של ריקרדו.
  3. צמיחה דרך תשואה חיובית לגודל האוכלוסיה – לגודל האוכלוסייה של מדינה יש השפעה חיובית על הכלכלה, מכיוון שאוכלוסייה גדולה יותר מספקת תמריצים גבוהים יותר ליצירתיות וחדשנות טכנולוגית.

ערוצי הצמיחה האלו מוגבלים מכיוון שההון שנצבר סובל מתשואה שולית פוחתת (המפעל המאה במדינה יתרום לתוצר שלה פחות מהמפעל העשירי), מספר שותפי המסחר עבור מדינה ספציפית והאפשרויות להתמחות הדדית הוא סופי, וסביר להניח שגידול של 10% באוכלוסייה של מיליארד איש ישפיע פחות על התמריצים ליצירתיות וחדשנות מגידול של 10% באוכלוסייה של מאה אלף איש. שלושתם נתקלים בשלב כזה או אחר במגבלה של תשואה הולכת ופוחתת.

הסוג הרביעי, לעומתם, הוא אינסופי ברמה התיאורטית: צמיחה בידע.

צמיחה בידע כוללת לא רק ידע טכנולוגי אלא גם ידע מדעי, ידע ניהולי, שיטות ממשל יעילות יותר וכו'. בניגוד לגורמי הצמיחה האחרים, צמיחה בידע יכולה ברמה העקרונית לתמוך בצמיחה כלכלית קבועה, אינסופית, חסרת מגבלות [1]. אמנם המוח האנושי מוגבל מטבעו, אבל איננו יודעים מהן המגבלות שלו מבחינת כושר ההמצאה וההתפתחות המדעית, ואין סיבה מיוחדת לחשוב שהגענו למגבלות האלו או שנגיע אליהן בעתיד הקרוב. מוקיר קורא לצמיחה זו "צמיחה שומפטרית", על שמו של הכלכלן ג'וזף שומפטר שהדגיש את חשיבות היצירתיות הטכנולוגית לצמיחה.

צמיחה בידע ובטכנולוגיה היא "ארוחת החינם", היא הגביע הקדוש, אבן החכמים, האלילה הנצחית של הכלכלנים והפתרון הטוב ביותר לכל הבעיות עלי אדמות – לעוני, לרעב, למחלות, למלחמות, לחובות הממשלות, למגמות דמוגרפיות, לזיהום הסביבה, להתחממות הגלובאלית ולכל דבר אחר שתרצו. אם אין צמיחה כזו שאר ערוצי הצמיחה ימוצו בשלב כזה או אחר, וממשלות יתקשו להתמודד עם הבעיות הללו. הן יהיו זקוקות למדיניות פרוגרסיבית כדי להתמודד עם בעוני, המדיניות הזו עלולה לדכא צמיחה מסוגים אחרים, אנשים יאלצו לקצץ את רמת החיים שלהם כדי להילחם בהתחממות הגלובאלית ולמנוע את זיהום הסביבה וכך הלאה. אם יש צמיחה מבוססת ידע כל שאר הבעיות ניתנות לפתרון: אם אנחנו יכולים לייצר יותר בפחות זמן עם פחות משאבים נוכל בו זמנית גם להחזיר את חובות העבר, גם להפחית את הרס סביבת המחייה שלנו וגם להפוך את העניים לעשירים יותר.

אבל צמיחה כזו היא גם תופעה שברירית וחמקמקה עד מאוד. כך כותב יואל מוקיר בתחילת הספר (בתרגום חופשי):

"בדרך כלל הכוחות המתנגדים להתקדמות טכנולוגית היו חזקים הרבה יותר מהכוחות השואפים לשינוי. חקר ההתקדמות הטכנולוגית, לפיכך, הוא חקר של יוצאי הדופן, של המקרים שבהם כתוצאה משילוב נדיר של נסיבות הנטייה הטבעית של חברות לגלוש לשיווי משקל שמרני נשברה. העושר חסר התקדים ששיעור ניכר מאוכלוסיית העולם נהנים ממנו כיום נובע מגורמים מקריים הרבה יותר מכפי שנהוג לחשוב.

מעבר לכך, הקדמה הטכנולוגית דומה לפרח עדין ופגיע, ששגשוגו תלוי לא רק בסביבה מתאימה ובאקלים וחייו לרוב קצרים. הוא מאוד רגיש לסביבה החברתית והכלכלית ויכול להיפגע בקלות על ידי שינויים מאוד קטנים בתנאים החיצוניים. אם ישנו לקח שראוי ללמוד מההיסטוריה של הטכנולוגיה אז הוא שאסור לנו לקחת כמובן מאליו את הצמיחה בידע, כמו גם את הסוגים האחרים של הצמיחה."

לאורך תולדות האנושות היו תקופות של צמיחה מהירה בידע שחוו ציוויליזציות שונות, אבל האירופאים הצליחו למתוח את הצמיחה הזו על פני פרק הזמן הארוך ביותר כתוצאה משילוב נדיר של נסיבות, מה שהוביל אותם למהפכה התעשייתית שהעניקה להם את הכוח לכבוש, פיזית, מסחרית ופילוסופית, את העולם כולו. כיצד זה קרה?

 

קיצור תולדות ההיסטוריה הכלכלית של העולם

במשך מרבית שנות קיום המין האנושי, האדם היה לכוד במנגנון שנקרא "המלכודת המלתוסיאנית" (חלק זה אינו מופיע בספר של מוקיר אלא בספרים אחרים, הבנתי שמוקיר לא כל כך מתלהב מהקונספט אבל לדעתי זה נחמד, ראו הרחבה כאן). מנגנון זה מבוסס על ארבע הנחות בסיס:

  1. כאשר ההכנסה לנפש גדלה שיעור הילודה גדל
  2. כאשר ההכנסה לנפש גדלה שיעור התמותה קטן
  3. כאשר האוכלוסייה גדלה ההכנסה לנפש קטנה
  4. אין צבירת הון

נסו לדמיין אוכלוסייה של זאבים שחיים על אי גדול. עקב התקררות גלובאלית יורד מפלס פני הים ונחשף גשר יבשתי חדש אל אי סמוך, בו חיות להן בשלווה כבשים חסרות כל מנגנוני הגנה בפני הטורפים החדשים. הדור הראשון של הזאבים שיגיע לאי הסמוך יחווה שיפור משמעותי "בהכנסתו"; הם יחיו טוב, לא יסבלו מתת-תזונה, יביאו יותר צאצאים שישרדו ויגיעו לבגרות, ימותו פחות ברעב ומחלות ואוכלוסייתם תגדל במהירות. אך מספר הכבשים אינו גדל יחד איתם; עד מהרה ייכחדו הכבשים או יפתחו עמידות מסויימת לטורפים החדשים, וכמות גדולה יותר של זאבים תאלץ להתחלק בכמות קטנה יותר של כבשים. "ההכנסה לנפש" של הזאבים תחזור למצב העמיד. כך היה גם עם בני האדם עד המהפכה התעשייתית: התוצר לנפש התנדנד לפי כל מני אירועים כגון מלחמות, מגפות ופיתוחים טכנולוגיים חדשים, והיה שונה באזורים עם שיעורי תמותה וילודה שונים, אבל הוא לא צמח. בטווח הארוך בני האדם תמיד חזרו לאותה הנקודה, לתוך המלכודת המלתוסיאנית. אם הם פיתחו טכנולוגיה חדשה הם נהנו מרמת חיים גבוהה יותר למשך מספר דורות, עד שהאוכלוסיה הייתה גדלה מספיק ורמת החיים הייתה יורדת בחזרה אל המצב הקודם.

כל זה נגמר במהפכה התעשייתית, תודות לשיפור טכנולוגי דרמטי, מתמיד וקבוע – דמיינו לעצמכם שבמקום גשר יבשתי יחיד הזאבים לומדים להכין לעצמם סירות ולהתחיל לשוט בעולם שכולל אינסוף איים המאוכלסים בכבשים תמימות. החלה צבירה של הון שהגדלה את קיבולת הייצור דרך קבע. בהמשך לשיפור הזה נלווה גם השינוי הדמוגרפי, במסגרתו נשות העולם המערבי הפסיקו להביא מספר גדול של צאצאים, עברו להשקיע באיכות על חשבון כמות, והנחות הבסיס של המודל המלתוסיאני התפרקו.

המהפכה התעשייתית הייתה נקודת מפנה דרמטית בהיסטוריה האנושית. כל נתון שתרצו, מהכנסה לנפש, תוחלת חיים, תמותת תינוקות, זיהום הסביבה וכו', שינה את המגמה ההיסטורית שלו בנקודת המפנה הזו. זו לא סתם "עוד מהפכה" כפי שאני זוכר שלימדו אותי בתיכון, נקודת זמן שבה אנשים התחילו לבנות מפעלים ואולי גם המציאו עוד כמה דברים שימושיים – זה היה פיצוץ עצום, בקנה המידה של המהפכה הניאוליתית (תחילת המעבר לחקלאות). המין האנושי שאחרי המהפכה התעשייתית לא דומה למין האנושי שלפניה. מכיוון שהפיצוץ התרחש על פני כמאתיים שנה היה קשה לבני אדם להבחין בו באותה התקופה, ואפילו כיום ספרי היסטוריה סטנדרטים מעניקים לו (במקרה הטוב) את אותה החשיבות שהם מעניקים לאירועים שוליים בהרבה מבחינת השפעתם על האנושות כגון המהפכה הצרפתית או מלחמת העולם השנייה. סביר שבעוד מאות ואלפי שנים מהיום המהפכה התעשייתית תהיה האירוע המרכזי שאליו יתייחסו בהקשר של התקופה הנוכחית שבה אנחנו חיים, כל השאר פשוט מתגמד לעומתה.

מפעל לעיבוד מתכות, המהפכה התעשייתית. מקור: ויקיפדיה

 

מדוע דווקא האירופאים?

מוקיר סוקר בספרו את ההיסטוריה הטכנולוגית של האנושות במשך 2000 – 3000 השנים האחרונות, ואינו מסתיר את אכזבותיו מהישגיהן של כל הציוויליזציות שקדמו לאירופה של אחרי שנת 1500. למרות התקדמויות מדהימות בפילוסופיה, באמנויות ובמדעים, היוונים, הרומאים, המוסלמים ואימפריות אחרות לא הראו התקדמות דרמטית ביכולת הייצור הטכנולוגית של מוצרי בסיס כגון מזון וביגוד. נראה שתשומת ליבם של האנשים המשכילים והמוכשרים במרבית התקופות הייתה מוקדשת למכשירים סופר-מורכבים שמסוגלים לחזות את תנועת גורמי השמיים או לוויכוחים תיאולוגיים, ולא לדברים ארציים כגון איכות המחרשה ששימשה את עבדיהם בשדה או שכלול פעולתן של טחנות קמח. בהכתבותי איתו טען מוקיר שלו כותב את הספר מחדש כיום הוא היה מזלזל פחות בהתקדמות הטכנולוגית של היוונים והרומאים, מכיוון שבשנים האחרונות התגלו עדויות לכך שהם היו מתקדמים יותר מכפי שחשבו לפני עשרים שנים, אבל עדיין נראה שהם לא מיצו את הפוטנציאל שהיה להם.

למשל, לא ברור מדוע המצאות כגון פרסות לסוסים ורתמות מודרניות לא הופיעו כבר אצל הרומאים, למרות שאלו לא היו המצאות מורכבות והרומאים יכלו להרוויח רבות מהן, כמו גם משקפי זכוכית וטכניקות חדשות לעיבוד מתכות. לא ברור מדוע הסינים לא הצליחו לתרגם את המצאת אבק השריפה או את יכולות עיבוד המתכות המתקדמות שלהם ליתרון צבאי על האירופאים במאה ה-19. כמעט אף אחת מההמצאות של השלב הראשון של המהפכה התעשייתית לא הייתה מכה בהלם את ארכימדס 200 שנים לפני הספירה – הן לא היו מבוססות על התקדמות מדעית כלשהי שלא הייתה ידועה לו, ובכל זאת, הוא לא חשב עליהן. ממציא אחר מהתקופה הקלאסית, הרון מאלכסנדריה, המציא כמאה שנים לאחר הספירה סוג של מנוע קיטור, אך לא חשב להשתמש בו למטרות מעשיות כלשהן והסתפק בהצגתו כגאדג'ט מגניב.

משהו עצר אותם.  

שלא תבינו אותי לא נכון, לכל ציוויליזציה היו הישגים מרשימים משלה: לרומאים היה את הבטון ואת המבנים הציבוריים, למוסלמים את המתמטיקה והישגים ברפואה ובכימיה, לסינים היו בין השאר את אבק השריפה, הנייר והמצפן, אבל כל אלו מחווירים לחלוטין בהשוואה למה שהאירופאים השיגו החל משנת 1500. למעשה, כבר בימי הביניים קצב ההמצאות האירופאיות עלה על זה של הרומאים, ולפי חלק מההיסטוריונים בשנת 1500 הם כבר היו הציוויליזציה המתקדמת ביותר מבחינה טכנולוגית בתולדות האנושות, למרות שהם לא היו מתקדמים במיוחד מבחינה מדעית וארגונית. המהפכה התעשייתית אפשרה להם להפוך את היתרון הטכנולוגי הראשוני הזה לזינוק אדיר מימדים שיצר פערים חסרי תקדים במונחים היסטוריים בינם לבין שאר האנושות – אם בעבר המדינה העשירה ביותר בעולם הייתה עשירה פי 2 או 3 מהמדינה הענייה ביותר, כיום היחס גדול מעשרים, והשינוי הזה החל במהפכה התעשייתית.

אז מה היה כל כך מיוחד באירופאים?

 

מדוע כל הציוויליזציות האחרות נעצרו?

מדוע המהפכה התעשייתית לא התרחשה בבגדד של המאה העשירית לספירה? ברומא של המאה הראשונה? בסין של המאה ה-14? מדוע דווקא אירופה של המאה ה-18?

ישנן תשובות רבות לשאלות האלו, חלקן הופיעו גם בספרים אחרים, אך הבנת הדיון מחייבת עיסוק "פילוסופי" מעט במשמעות של הסבר סיבתי. למעשה, רבות מהתשובות הן "מקורבות" ולא "אולטימטיביות".

למשל, אם ישנו פרח הפורח בחצר, אז הסיבה המקורבת לכך שהוא פורח דווקא בחצר הזאת תכלול את הימצאותם של מים וחומרים מזינים מתאימים בקרקע והשמש בשמים, אבל הסיבה האולטימטיבית היא שהגיע גנן ושתל אותו דווקא כאן. נכון, הפרח לא יכל לצמוח ללא המים והשמש, אבל הוא לא נמצא כאן בזכותם, הוא נמצא כאן בזכות הגנן.

בימי הביניים אירופה עדיין לא הייתה ציוויליזציה מרשימה במיוחד, בטח שלא ביחס לשלושת האחרות שהזכרתי. מערכות הביוב ברומא, למשל, לא חזרו לרמתן מימי הרומאים עד למאה ה-18. סין הייתה מדינה עצומה ויציבה יחסית עם בירוקרטיה מסודרת שהפיצה טכנולוגיות ושיטות ייצור חדשות בין חקלאיה. האימפריה המוסלמית הייתה גם היא עצומה, כללה מעמד משכיל רחב ושאבה ידע ומומחים ממזרח וממערב. חייזר שהיה נוחת על כדור הארץ בשנת 1400 לא היה מהמר על אירופה בתור הכוח השולט בעולם העתידי (ובטח שלא על בריטניה, אי נידח שפיגר אחרי מרכז היבשת במובנים רבים). סביר שהוא היה מהמר על סין. ובכל זאת, כפי שמציין אחד ההיסטוריונים שמצטט מוקיר, אחרי שנת 1500 סין מפסיקה להיות מעניינת עבור היסטוריונים של הטכנולוגיה, ומאז ועד היום ההיסטוריה של הטכנולוגיה היא פחות או יותר אך ורק ההיסטוריה האירופאית של הטכנולוגיה.

למעשה, השאלה החשובה היא לא מדוע סין לא הצליחה, אלא מדוע אירופה כן הצליחה. סין אולי הגיעה רחוק יותר מכל ציוויליזציה אחרת לפניה, אבל היא נעצרה מאותה הסיבה העקרונית שבגללה כל האחרות נעצרו, בגלל אותו "חוט השני" שעובר דרך כל הדברים שאני קורא על צמיחה כלכלית: כוחן של קבוצות לחץ.  ככל הנראה לא היה אדם שהבין זאת יותר טוב מג'וזף שומפטר, שהגה את השימוש המודרני במונח "הרס יצירתי".

כאשר מפתחות שיטות ייצור ותפיסות ארגוניות חדשות הן דוחקות הצידה מוסדות וותיקים, פוגעות באנשים בעמדות מפתח שהתעשרו כתוצאה מהמצב הקיים ויוצרות שינוי דרמטי באורח החיים. מכיוון שהרווחים מהשינוי הם עתידיים ומתחלקים על פני רבים, בעוד שהכאב של השינוי פוגע באופן מיידי ודרמטי במעטים, בדרך כלל מתארגנות קבוצות לחץ שמצליחות לעצור את השינוי. אלו יכולים להיות פקידים בכירים בבירוקרטיה הסינית, אצילים במזרח אירופה, מקורבים למלוכה בספרד, גילדות מקצועיות בצרפת, כהני דת בארצות האיסלאם או תעשיינים ישראלים. ההיסטוריה והקונטקסט אינם משנים, קבוצת לחץ היא קבוצת לחץ והיא נראית ופועלת באותו האופן בכל מקום ובכל תקופה.

 

שעון מים מתקופת הזהב של האימפריה המוסלמית. מקור: ויקיפדיה

 

התחרות האירופאית

אז שאלה יותר נכונה היא זו: מדוע באירופה לקבוצות הלחץ היה פחות כוח לעצור את הקידמה?

מן הסתם מדובר בשילוב של נסיבות, אך אחד הגורמים המרכזיים היה קיומה של תחרות רב-לאומית על הישגים כלכליים וצבאיים.

מלחמות, באופן עקרוני, אינן טובות לכלכלה. הן הורסות חיי אדם והון, ויוצרות מצב שבו שווה פחות להשקיע בהון אנושי (השכלה, הכשרות מקצועיות) ובהון פיזי (דרכים, מבנים ציבוריים, נמלים). למרות מספר אנקדוטות יוצאות דופן שאנשי צבא (ונאס"א) נורא אוהבים להזכיר כדי להצדיק את תקציביהם, הטכנולוגיות המפותחות עבור לחימה בדרך כלל לא מוצאות שימושים אזרחיים של ממש. המדינות האירופאיות המיליטריסטיות ביותר לפני המהפכה התעשייתית, כגון שבדיה תחת קרל ה-11, צרפת תחת לואי ה-14 ופרוסיה בתקופת פרדריק הגדול, לא אופיינו בהתפתחויות טכנולוגיות משמעותיות בתחומים האזרחיים כתוצאה מהמלחמות הרבות.

אך גם מצב של שלום נצחי הוא לא אידיאלי; כאשר אין איומים על המדינה אין לחץ לשינוי של מוסדותיה, וכאשר אין לחץ לשינוי המוסדות לא ישתנו. קבוצות הלחץ ישארו במקומן, לנצח, כי בסך הכל העסק עובד ולאף אחד אין סיבה להתמודד איתן. למעשה יש כאן טרייד-אוף, עם איזו שהיא נקודה אופטימאלית באמצע. בנקודה האופטימאלית יש לנו אזור שמתקיימת בו תחרות קבועה ומתמשכת בין ישויות פוליטיות, שמכריחה אותן להתייעל ומונעת מקבוצות לחץ פנימיות לעצור קדמה טכנולוגית, אך התחרות איננה הרסנית מדי עבור הכלכלה כך שלאנשים שווה להשקיע בהון. נראה שיבשת אירופה פשוט הייתה קרובה לנקודת האופטימום הזו יותר מכל ציוויליזציה אחרת בהיסטוריה האנושית.

למרות זאת, גם באירופה ישנן מספר רב של דוגמאות לקבוצות לחץ שניסו לעצור את הקידמה הטכנולוגית:

  • בשנת 1397 על החייטים בעיר Clogone נאסר להשתמש במכונות אשר ייעלו את עבודתם
  • בשנת 1561 מועצת העיר Nuremberg, אשר הושפעה על ידי גילדות מקומיות, יצאה בהתקפה על חרש נחושת מקומי בשם Hans Spaichl שהמציא מכשירים אשר שיפרו את יעילות העבודה. בהתחלה הם נתנו לו פרס על המצאותיו, לאחר מכן הטרידו אותו וגרמו לו להתחייב לא למכור את המכונות שלו לאחרים, הציעו לרכוש ממנו את המכונות, ובסוף איימו לכלוא כל מי שישתמש במכונה החדשה.
  • נול חדשני לאריגת סרטים הומצא בדנציג בשנת 1579, אך הממציא שלו הוטבע בחשאי בהוראת מועצת העיר.
  • בשנת 1299 יצאה הוראה בעיר פירנצה האוסרת על בנקאים להשתמש בספרות ערביות שהיו יותר יעילות.
  • במאה ה 15 גילדות בפריז הצליחו לדחות את הכנסת מכונות הדפוס הראשונות לעיר בעשרים שנים.
  • בתחילת המאה ה-19 שלח נפוליאון את חייליו על מנת להגן על ג'וזף מרי ג'אקארד, ממציאו של נול חדשני הנשלט על ידי כרטיסים מנוקבים, מפני גילדת האורגים של ליון.
  • במהלך התפרעויות הלודיטים בשנים 1811-1813 ממשלת בריטניה פרסה 12,000 חיילים כנגד הפורעים, כוח גדול יותר מהצבא של וולינגטון שנלחם נגד נפוליאון בשנת 1808.

אך הנקודה המרכזית היא זו: בטווח הארוך קבוצות הלחץ האירופאיות נכשלו מכיוון שהממציאים יכלו לעבור לארצות מתחרות. החזית הטכנולוגית נעה בתחומים שונים לאורכה ורוחבה של היבשת, בין צפון איטליה, גרמניה, צרפת, ספרד, פורטוגל, הולנד, ארצות סקנדינביה ובריטניה. בכל תקופה ובכל תחום אזורים אחרים היו המובילים, וכאשר קבוצות לחץ צברו כוח והובילו לדשדוש באזור מסוים היצירתיות פשוט נדדה לה למדינה חדשה ומוצלחת יותר.

רק באירופה אנשים שקידמו חדשנות טכנולוגית, מדעית, פילוסופית או דתית תמיד יכלו לסמוך על המערכת הרב-לאומית על מנת שתגן עליהם, לפחות במידה מסוימת, מפני הנטיה האנושית לשמרנות המשולבת עם כוחן של קבוצות לחץ – ולכן הצמיחה הטכנולוגית באירופה נמשכת זמן כה רב, עד ימינו למעשה.

 

לודיטים בבריטניה. מקור: ויקיפדיה

 

גורמים נוספים

מוקיר מציין בספרו גורמים נוספים, מעט שוליים יותר. ראשית כל יש את נושא המוסדות (ראו כאן הרחבה) – במערב אירופה שעל סף המהפכה התעשייתית המערכת הפוליטית הייתה פלורליסטית ומתקדמת יותר, ריכוזית פחות, לסוחרים ולבורגנים היה יותר כוח פוליטי מאשר באזורים אחרים. נראה שחלק מההבדלים האלו נמתחים אחורה אל תוך ימי הביניים. זהו כמובן גורם חשוב, אך אין כאן תשובה לשאלה "מדוע מלכתחילה היו המוסדות שונים", סביר שתשובה לשאלה זו תחזיר אותנו לפסקאות הקודמות. אחרים מזכירים למשל את העובדה שכלכלות יוון ורומא היו מבוססות על עבדות – אך גם ציוויליזציות שלא היו מבוססות על עבדות לא חוו פריצה טכנולוגית. גורמים גיאוגרפיים, כגון אלו שמודגשים על ידי ג'ארד דיימונד בספרו "רובים חיידקים ופלדה", אולי מסבירים באופן סביר דברים שהתרחשו לפני אלפי שנים, אבל הם נופלים תחת ניתוח רציני של תקופת המהפכה התעשייתית (אם כי גם דיימונד מזכיר את עניין התחרות).

גורם נוסף הוא החיבור בין המעמד המשכיל למעמד העובד, שהתבטא בדמותו של הנזיר הנוצרי. בציווילזציות אחרות האנשים המשכילים שידעו קרוא וכתוב והיו מסוגלים להשאיר אחריהם ספרים ושרטוטים טכניים היו שייכים לאליטות המנותקות מההמונים, ועל כן לא פלא שהם לא התעניינו בבעיותיו היום-יומיות של החקלאי. כמה מההמצאות המדהימות ביותר ביוון, רומא וסין הן לא יותר מגאדג'טים חסרי חשיבות מעשית, שנועדו לפאר את האינטלקט של הממציא – לא לעזור לאיכר לגדל יותר אורז למ"ר ולא לעזור לתופרת להכין בגדים בעלות נמוכה יותר. רבות מההמצאות הטכנולוגיות באירופה של ימי הביניים פותחו, שוכללו והופצו על ידי הנזירים, שעבדו בעצמם בחקלאות וייצור בקנה מידה זעיר והם היו מחוברים יותר למעמדות הנמוכים.

גורם אחר שזוכה לתשומת לב רבה הוא הדת והתרבות. מקס וובר טען בתחילת המאה הקודמת שלפרוטסטנטים יש איזו שהיא נטייה טבעית לבורגנות ומסחר שתורמת להצלחתם הכלכלית, והצית מאה שנים של וויכוחים בנוגע לדתות שתומכות יותר או פחות בקידמה ונושאים דומים. גם כאן ישנו עיסוק בגורם מקורב ולא בגורם אולטימטיבי. למה נראה שדווקא הנצרות הייתה יותר פתוחה לשינויים טכנולוגיים מהבודהיזם והאיסלאם? אולי למנהיגי הנצרות לא הייתה ברירה אחרת לנוכח המלחמות התכופות בין ארצות הנוצרים? ולמה בתקופות קדומות יותר הבודהיזם לא עצר את הקדמה הטכנולוגית בסין, ובתקופות מאוחרות יותר הוא כן עצר?

בשנים האחרונות מקדיש יואל מוקיר חשיבות רבה לגורמים תרבותיים (ראו הרצאה שלו בסוף הרשומה), ומהתכתבותי איתו עולה כי כיום הוא שם דגש רב יותר על אידיאולוגיות ותרבות, אך הוא מסביר כיצד אותם גורמים תרבותיים התפתחו במידה רבה בגלל הפיצול הפוליטי והתחרות הפנימית באירופה. חשוב להבין שגורמים תרבותיים אינם מופיעים להם באקראי, מהשמים, תמיד ישנו הסבר אולטימטיבי עמוק יותר.

אינספור ספרים נכתבו על גורמים כאלו ואחרים, ומן הסתם גם להסברים אחרים ישנה חשיבות, אך נראה שהתחרות היא ההסבר המשכנע מכולם בתור עמוד התווך של ההצלחה האירופאית.

 

עלייתה ונפילתה של בריטניה

שאלת התרחשותה של המהפכה התעשייתית דווקא בבריטניה ולא במדינות אירופאיות אחרות היא זניחה ביחס לשאלת התרחשותה באירופה: בריטניה לא הייתה המעצמה האירופאית המובילה ביותר מבחינה טכנולוגית בשנת 1600 וגם לא בשנת 1900, לאחר שאיבדה את היתרון הטכנולוגי שלה על האחרות. כפי שציינתי לפני כן, בתקופות שונות ובתחומים שונים החזית הטכנולוגית באירופה נעה בין הולנד, גרמניה, צרפת, צפון איטליה, ספרד, פורטוגל ובריטניה, ובהמשך גם לארצות הברית, ושום מדינה לא החזיקה בבכורה במשך זמן רב. ההולנדים למשל הובילו את אירופה במשך שנים רבות, ובכל זאת בתקופת המהפכה התעשייתית הם היו בלתי-יצירתיים בעליל בהשוואה לאומות אחרות.

ובכל זאת, גם הצלחתה של בריטניה היא שאלה שדרוש לה מענה, ועוד לא קיים קונצנזוס בנוגע לתשובות עבורה.

אין ספק שההמצאות החשובות ביותר במהפכה התעשייתית הופיעו לראשונה בבריטניה, אבל היה לה תפקיד גדול יותר ביישומן ושכלולן של המצאות מאשר בתהליך ההמצאה עצמו. רמת ההשכלה הכללית בבריטניה הייתה נמוכה יותר מאשר במדינות אחרות בערב המהפכה התעשייתית, אך היא התברכה באליטה חזקה במיוחד של בעלי כישורים טכניים שהיו קריטיים עבור יישומן של ההמצאות. לבריטניה גם לא היה יתרון מדעי חזק על מדינות אירופאיות אחרות, ואכן למדע לא היה תפקיד משמעותי בשלב הראשון של המהפכה התעשייתית. רק אחרי 1850 תפקידו של המדע הפך להיות משמעותי יותר, וגרמניה וצרפת ניצלו זאת על מנת להדביק את בריטניה, ובסופו של דבר לעקוף אותה.

צרפת, המתחרה הקרובה ביותר של בריטניה, נפגעה מתפיסות אנטי-פרוטסטנטיות ולאחר מכן מהמהפכה הצרפתית ותוצאותיה, ובריטניה שאבה ממנה מהגרים בעלי כישורים. היתרון הבריטי הקטן בשנת 1780 הפך ליתרון עצום בשנת 1815, ויש כאלו שטוענים שלמהפכה ולמלחמות נפוליאון היה תפקיד משמעותי כאן (אם כי רצוי לזכור שנפוליאון דווקא הקים מוסדות נאורים שתמכו ביצירתיות טכנולוגית, במוביליות ובצמיחה בארצות שבהן שלט ברחבי אירופה).

ככל הנראה המאפיין הייחודי ביותר של הממשלה הבריטית היה היותה ממשלה שהתמקדה בהגנה על בעלי הרכוש, מה שמסביר את חוקי הפטנטים המתקדמים בבריטניה, אשר הופיעו החל משנת 1624, בעוד שלצרפת הם הגיעו רק בשנת 1791 ולמדינות אחרות באירופה רק במאה ה-19 [2]. מלבד הפטנטים הייתה מדיניות כללית של הענקת פרסים שונים לממציאים, שהייתה בלתי עקבית ולעיתים מושחתת אך סיפקה גם היא תמריץ כלשהו. ישנן דוגמאות רבות לממציאים צרפתיים חשובים שמתו בעוני ואף התאבדו, ונראה שבאופן כללי היה להם יותר קשה להתעשר מאשר לממציאים הבריטיים.

מסיבות שונות ההתנגדות לטכנולוגיות חדשות בבריטניה בתחילת המהפכה התעשייתית הייתה פחותה מאשר במדינות אחרות. בין השנים 1750 – 1850 הממשלה הבריטית תמכה ללא הפסקה בצדם של אלו שקידמו את הטכנולוגיה ואת המסחר החופשי – מצב יוצא דופן ביחס למדינות אחרות. המעמדות השולטים בבריטניה היו בעלי הנכסים, והטכנולוגיות החדשות פשוט לא איימו עליהם, וגם לא על מרבית העובדים. בצרפת ובמקומות אחרים תעשיות רבות הצליחו לעצור את הקדמה באותה התקופה, ולגילדות העירוניות היה יותר כוח להשפיע על רגולציה מקומית, אם כי גם שם הייתה מגמה של ירידה בכוחן של הגילדות (המהפכה הצרפתית חיסלה אותן במידה רבה).

מדוע בריטניה הפסידה את ההובלה לקראת סוף המאה ה-19?

באמצע המאה ה-19 המעמד השולט בבריטניה החל לסגור את שערי הכניסה לאליטה עבור יזמים חדשים. הבריטים ניסו לדבוק בחובבנות וסירבו להיכנע לטרנד העולה של שיטתיות מדעית, מוסדות השכלה גבוהה חזקים, מוסדות השכלה טכנית ועוד. לימוד תוך כדי עבודה והתמחות נשארו המאפיינים המרכזיים של התעשייה הבריטית, בזמן שבארצות אחרות הממציאים למדו במוסדות מסודרים עם אוריינטציה טכנית חזקה. מערכת החינוך הבריטית קיבלה אליה את בני מעמד הביניים החדש, אבל לא לימדה אותם מדעים שימושיים, ובוגריה הלכו לעבוד בכל מני מקצועות חופשיים ולא בהנדסה ומדעים יישומיים. למעמדות המובילים בבריטניה לא היה מה להרוויח מהקמת מערכת ציבורית של בתי ספר טכניים והם התנגדו לה כמו לכל מעורבות ממשלתית אחרת ובזבוז של כספי ציבור.

לפי אחד מאנשי התקופה העובדים הבריטים של שנת 1854 היו פחות מוכנים לקבל טכנולוגיות חדשות מאשר האמריקנים מכיוון שהם היו יותר מוכשרים ויותר מאורגנים. ארגוני עובדים בריטיים דרשו לקבל פיצוי מהמעסיקים על כל שינוי בסביבת הייצור (מזכיר מעט את ארצנו הקטנטונת), והצליחו למנוע יצירתיות טכנולוגית בין השאר בתעשיית הכותנה, ספינת הדגל של הכלכלה הבריטית והמהפכה התעשייתית. בסופו של דבר גם בריטניה שקעה לתוך הביצה הטובענית של קבוצות הלחץ האליטיסטיות המעוניינות לשמור על מעמדן.

 

ממשלות: עוזרות או מפריעות לקדמה טכנולוגית?

הקשר בין ממשלות להתקדמות טכנולוגית הוא עניין מורכב. כפי שמציין אחד ההיסטוריונים הטכנולוגיים שמוקיר מצטט, נראה כי "אי אפשר איתן ואי אפשר בלעדיהן". מצד אחד הן מסוגלות להעניק את היציבות הדרושה לצמיחה כלכלית ולפתור את כשל השוק הבסיסי של המצאות טכנולוגיות – העובדה שניתן בקלות להעתיק את ההמצאה, כך שהממציא לא זוכה לשכר השווה לתרומתו לחברה (השפעות חיצוניות) ולכן יש לו תמריץ נמוך יחסית להמציא. מצד שני ממשלות חזקות מדי לרוב מובילות לסטגנציה ותומכות באליטות המתנגדות להרס יצירתי.

מספר היסטוריונים טוענים כי דווקא תקופות של חוסר יציבות פוליטית מסויימת הופכות את ההרס היצירתי לקל יותר, וכך מקדמות התפתחויות טכנולוגיות. עניין זה מסביר באופן מסויים את היתרון של אירופה של ימי הביניים על פני רומא, סין, ואימפריות אחרות שהיו יציבות יותר, ואולי גם את היצירתיות הטכנולוגית בסין בתקופות פחות יציבות בהיסטוריה של הקיסרות. לא שכאוס מוחלט הוא המצב האופטימאלי, אבל באופן כללי ממשלים ריכוזיים, חזקים ויציבים נוטים להיות עוינים יותר כלפי חידושים. רק כאשר ממשלות חזקות מבינות שהפיגור הטכנולוגי הוא סכנה לעצם קיומן, כמו במקרה של פטר הגדול ברוסיה, יפן שאחרי 1867 או צרפת בתקופת נפוליאון, הן מתעוררות ומתערבות באופן ישיר על מנת לעודד קדמה טכנולוגית.

חשוב לציין – זוהי טעות לומר שממשלות אינן חשובות לקדמה טכנולוגית: כפי שהצמח זקוק לאדמה ולשמש על מנת לפרוח, כך הקדמה הטכנולוגית זקוקה לממשלה שלא תנסה לחנוק אותה על מנת לרצות קבוצת לחץ כזו או אחרת. זה אולי לא נשמע כמו הרבה, אבל העובדה היא שמרבית הממשלות לאורך ההיסטוריה האנושית נכשלו בעניין חשוב זה.

 

סיכום: תחרות, תחרות ותחרות

ההצלחה האירופאית היא הדגמה לחוק רחב יותר הנוגע לתרבויות אנושיות באשר הן: קידמה מגיעה מחדשנות, וחדשנות מגיעה מפלורליזם ותחרות פנימית בין ישויות פוליטיות רבות ושוות כוח. הדבר נכון לגבי קידמה טכנולוגית, קידמה דתית, פילוסופית, תרבותית, מדעית, אמנותית, ארגונית, וכל סוג אחר של קידמה. האזורים העשירים ביותר בעולם, בכל תקופה, היו גם האזורים שבהם התקיימה חדשנות מכל שאר הסוגים, תחת ממשל פלורליסטי ואיזה שהוא סוג של תחרות פנימית או חיצונית. התחרות היא המפתח, וכל גוף שאין לו מתחרים סופו להתאבן. כל ציוויליזציה שאין לה מספיק מתחרים, סופה לחוות כיבוש צבאי, כלכלי ותרבותי על ידי ציוויליזציות אחרות, כפי שקרה לסינים במלחמות האופיום של המאה ה-19 אל מול הבריטים, שרק כמה מאות שנים לפני כן היו נחותים מהם בכל פרמטר אפשרי.

בכל ציוויליזציה ובכל נקודת זמן קיים אותו המאבק בין כוחות המעוניינים לשמר את המצב כפי שהוא לבין יזמים חדשים ומוכשרים המערערים את הסדר הקיים. אלו יכולים להיות בעלי הון שמנסים להשיג הגנה ממשלתית או לדרוס מתחרים חדשים בעזרת כוח מונופוליסטי, ארגוני עובדים שמנסים למנוע כל שינוי בתנאי עבודתם, קבוצות אתניות או דתיות המונעות מקבוצות אחרות להתקדם למעלה, בנים למעמד אצולה המועבר בירושה וכך הלאה. תוצאות המאבק תלויות במידה רבה בנטיותיה של הממשלה השלטת: האם היא מעוניינת בקידומה של התחרות, או בהגנה על קבוצות שונות מפני התחרות.

גם במדינת ישראל עיקר היצירתיות הטכנולוגית מתבטאת במגזר ההיי-טק המרוחק באופן יחסי מזרועה המתערבת של הממשלה ונאלץ להתמודד עם תחרות קשה מחו"ל, בעוד שהתעשיות המסורתיות, שבישראל התרגלו לתמיכה ממשלתית קבועה והגנה מפני תחרות, מאופיינות בקיבעון טכנולוגי ופריון נמוך ביחס לתעשיות מקבילות בארצות אחרות, שלא לדבר על חברות ממשלתיות והמגזר הציבורי. אנחנו נמצאים כיום בתקופה של שיעורי צמיחה נמוכים במרבית מדינות המערב, ויתכן שישנה גם דעיכה בקצב ההמצאות הטכנולוגיות המשמעותיות (ישנו ויכוח בנושא בין כלכלנים); הדרך היחידה להתקדם ולצמוח בסביבה כזו היא הכרה בחשיבותה של התחרות בתור הגורם המרכזי, היחיד למעשה, שיכול לדרבן יעילות וקידמה בטווח הארוך.

 

מי שמוצא את הדברים מעניינים מוזמן להקדיש שעה מזמנו לצפייה בהרצאה שהעביר יואל מוקיר בשנה שעברה, העוסקת בהתפתחויות התרבותיות והמדעיות באירופה בתקופה שלפני המהפכה התעשייתית ותרומתן לצמיחתה:

 

 ——————————————

  

[1] חלק ממגיבי הבלוג ובראשם דרור רשף טוענים בעקביות שצמיחה היא הרסנית לסביבה. למעשה הבעיה כאן היא בעיה של הגדרות. צמיחה אומרת שאנחנו מייצרים יותר תוך שימוש באותם המשאבים, באותו המחיר, ולא על חשבון צמיחה עתידית. אם אנחנו הורסים את הסביבה והצמיחה הנוכחית מגיעה על חשבון צמיחה עתידית, המשמעות היא שאנחנו לא מודדים את המחיר כמו שצריך. ייתכן שנכון להיום אנחנו עדיין לא מכניסים את הרס הסביבה באופן מלא לחישוב, כך שצמיחה חיובית של 2% היא בכלל צמיחה שלילית של 5%- מכיוון שאנחנו הורסים את מקורות האנרגיה של דורות העתיד – וייתכן שלא, מפני שטכנולוגיות עתידיות יאפשרו להתמודד עם הרס הסביבה, כפי שקרה עד כה במהלך ההיסטוריה. ועדיין, טענות אלו לא פוגמות ברעיון העקרוני: צמיחה בתוצר לנפש היא דבר מצוין, בתנאי שמודדים אותה נכון.

 

[2] באופן כללי האפקט של פטנטים על תעשיות הוא לא חד משמעי ומשתנה מתעשייה לתעשייה; מצד אחד הם מעודדים ממציאים לפתח את המצאותיהם, אך מהצד השני הם מעכבים את התפשטותן של המצאות ואת העתקתן. ממציאים בריטיים רבים הקדישו חלק ניכר מחייהם למלחמות משפטיות על הפטנטים שהם פתחו, והתוצאה לא תמיד הייתה לטובת הרוח היזמית וכלכלת המדינה. ובכל זאת, כנראה שמבחינת האפקט המצטבר התוצאה כאן הייתה חיובית.

 

 

להמשך הפוסט

אז מה יהיה עם יוון?

אורי כץ | 02.02.2015 | 12:42

העיתונות הכלכלית בארץ ובעולם מעט מבולבלת מהמהלכים הפוליטיים שהתרחשו בשבועות האחרונים ביוון ומתקשה להחליט האם זה "טוב או רע", האם מנהיגי יוון החדשים הם קיצוניים קומוניסטיים מסוכנים או שמא לוחמי צדק שניצחו אליטות וותיקות ומושחתות ועומדים על שלהם כנגד מוסדות האיחוד האירופאי, והאם אנחנו רוצים או לא רוצים שתהליכים דומים יתרחשו בספרד ובמדינות אחרות. כלכלנים זהירים וצנועים אינם מבצעים תחזיות לעתיד, וכך גם מרבית הפרשנויות בעניין יוון מאירות את הצדדים השונים ומנסות לחמוק מהבעת דעה ברורה.

לצערי אני לא כל כך זהיר ובטח שלא צנוע, ועל כן אשמח לספק תחזית חדה וברורה: אם הנטיות הפוליטיות של תושביה לא ישתנו, עתידה של יוון הולך להיות דומה למדי לעברה. התנהלות כלכלית רעועה, פשיטות רגל פה ושם, אבטלה גבוהה, עזיבה של צעירים משכילים, שחיתות שלטונית, אי שוויון, עוני וחוסר יעילות – כל אלו ילוו את המדינה בעשור או שניים הקרובים כל עוד מפלגות כגון סיריזה יאחזו במושכות השלטון. קשה מאוד לחזות בטווח הקצר האם המדינה תצא מגוש היורו ומה יהיו ההשלכות המיידיות של יציאתה או הישארותה, אך בטווח הבינוני והארוך התמונה ברורה יותר.  

ישנם עיתונאים בארץ שרגילים להביט על המציאות הכלכלית דרך הפריזמה של המחוברים והבלתי מחוברים, המושחתים והבלתי מושחתים. זו נקודת השקפה נכונה וחשובה מאוד, ביחוד בהקשר הישראלי, אבל חשוב לזכור שישנה גם נקודת השקפה נוספת חשובה לא פחות: כלכלות המנוהלות באופן פופוליסטי לעומת כלכלות המנוהלות באופן אחראי ושקול המכוון לצמיחה ויציבות מאקרו-כלכלית.

שום דבר טוב מעולם לא יצא ולעולם לא יצא ממנהיגים עם אג'נדה פופוליסטית שצמחו בקרב איגודים מקצועיים ותנועות אנרכיסטיות, מאנשים מהסוג שדב חנין מעריץ – גם כאשר הם אנשים ישרים והגונים שניצחו אליטות וותיקות ומושחתות, גם כאשר הן עיתונאיות וותיקות המוכשרות בכתיבת סטאטוסים בפייסבוק, גם כאשר הן בחורות צעירות המסוגלות לנאום בכריזמטיות על בימת הכנסת. זה לא קרה, זה לא קורה וזה לא יקרה, ועל מנת לראות זאת כל מה שעלינו לעשות זה להסתכל מעט אחורה אל עבר ההיסטוריה הכלכלית של מאתיים השנים האחרונות – ההיסטוריה של מדינות הפריפרייה האירופאיות, ההיסטוריה של מדינות שביצעו פריצה כלכלית של ממש, וההיסטוריה של המדינה הכושלת ביותר בתולדות העולם המערבי המודרני.  

 

יוון וספרד

התהליכים המתרחשים כרגע ביוון, במדינות רבות בדרום אמריקה ובמידה פחותה יותר בספרד אינם "משהו חדש", אלא המשכם של הטלטלות הפוליטיות והכלכליות שחוו המדינות האלו מאז מלחמת העולם השנייה ועוד לפניה, כשהן עוברות לחילופין בין משטרים דיקטטורים, פופוליסטיים ומושחתים במידה כזו או אחרת.

ההיסטוריה המודרנית של יוון מתחילה במלחמת העצמאות שלה כנגד האיפריה העות'מנית במאה ה-19, שהובילה להקמת ממלכת יוון. מלכתחילה היו נפוצים במדינה סכסוכים פנימיים ורציחות פוליטיות, וכן מלחמות נוספות נגד העות'מנים ובבלקן. המדינה עברה מספר הפיכות צבאיות ומלחמות אזרחים, נשלטה בתקופות שונות על ידי דיקטטורים, ורק באמצע שנות השבעים הפכה לדמוקרטיה בסגנון מערבי. מבחינה כלכלית יוון לא הצטרפה לגל התיעוש שחל במערב וצפון אירופה בעת המהפכה התעשייתית, עברה מספר רב של פשיטות רגל והטכנולוגיה שבה השתמשו חקלאיה הייתה מפגרת בהרבה אחרי שאר מדינות אירופה עד תחילת המאה העשרים. מלחמת העולם השנייה פגעה ביוון הרבה יותר מכפי שהיא פגעה במערב וצפון אירופה, והיא סבלה מרעב כבד שהרג מאות אלפים ומההיפר-אינפלציה החמישית הגרועה ביותר בהיסטוריה המתועדת. אחרי מלחמת העולם השנייה חלה התאוששות בכלכלה ושיעורי הצמיחה היו גבוהים, אך כך גם כמעט בכל העולם כך שבסך הכל יוון שמרה על מיקומה היחסי הנמוך (ראו תרשימים בהמשך).

ספרד הידרדרה בהדרגה ממעמדה האימפריאליסטי מאז המאה ה-16, עד שנכבשה על ידי נפוליאון בתחילת המאה ה-19. הספרדים הצליחו להשתחרר מאחיזתם של הצרפתים לאחר נפילתו של נפוליאון, אך הם איבדו את מרבית הקולוניות שהיו ברשותם ונכנסו לתקופה ארוכה של מלחמות אזרחים ורציחות פוליטיות שנמשכו עד תחילת המאה העשרים, לאחר מכן הייתה הפסקה קלה, ואז פרצה מלחמת אזרחים אכזרית נוספת בשנת 1936 (שעליה כתבתי כאן) שהסתיימה בשלטונו הדיקטטורי של פרנקו. בדומה ליוון, גם ספרד הפכה לדמוקרטיה בסגנון מודרני רק באמצע שנות השבעים. מבחינה כלכלית ספרד עשירה יותר מיוון, ביחוד תודות לרפורמות קפיטליסטיות שביצע פרנקו מאז תחילת שנות השישים.

מדינות מערב וצפון אירופה היו עשירות יותר מספרד ויוון (מבחינת תוצר לנפש) בשנת 1900, בשנת 1950, בשנת 2000, וסביר שהן יהיו עשירות יותר גם בשנת 2050. מדינות אפריקאיות, אסייתיות ודרום אמריקאיות רבות היו עניות יותר מיוון וספרד בשנת 1900, וסביר שרובן ישארו עניות יותר גם בשנת 2050.

דירוג העושר העולמי במאות השנים האחרונות הוא די קבוע בסך הכל, אם כי ישנם גם יוצאי דופן – מדינות ששינו את גורלן לטובה או לרעה. לפני שנעסוק באותן המדינות חשוב לציין שהן יוצאות דופן. מרבית המדינות במרבית התקופות נעות פחות או יותר באותו מסלול ביחס למדינות אחרות, בלי שום קשר לזהות הפוליטיקאים השולטים, למלחמות ולמהפכות שהן עוברות. הגורמים הקובעים את העושר היחסי של מדינה, כגון האיכות היחסית של ההון האנושי והאיכות היחסית של המוסדות בהשוואה לשאר המדינות, משתנים מאוד לאט אם בכלל (מבחינה אבסולוטית, לא יחסית, העולם כולו צומח כמובן ומצבן של אזרחי מרבית המדינות הולך ומשתפר).

 

מדינות ששינו את גורלן לטובה

את שני התרשימים הבאים הכנתי לפי נתונים הלקוחים מכאן. התרשימים מתארים תוצר לנפש, שהוא סך הערך של הסחורות והשירותים המיוצרים בשטחה של מדינה חלקי גודל האוכלוסיה של המדינה, תוך שקלול כוח הקנייה התלוי במחירים המקומיים (ראו פרטים לגבי יחידות המדידה כאן).

התרשים הראשון מתאר את התוצר לנפש במספר מדינות משנת 1820 ועד 1939, והשני מתאר את התוצר לנפש עבור אותן המדינות משנת 1939 ועד שנת 2008 (חילקתי את התקופה ל-2 כדי שהתמונה תהיה יותר ברורה).

 

 

 

כפי שניתן לראות בתרשים הראשון, עד מלחמת העולם השנייה בריטניה, צרפת, דנמרק והולנד היו גבוהות יותר מאשר ספרד, יוון, אירלנד ופילנד. בתרשים השני ניתן לראות כיצד פינלנד ואירלנד הצליחו להשיג את המדינות האחרות וכיום הן עוקפות את חלקן, בעוד שספרד ויוון נשארו למטה (ישראל אגב היא פחות או יותר במיקום של ספרד).

מלבד פינלנד ואירלנד, דוגמה ידועה נוספת היא "הנמרים האסייתים" – הונג קונג, סינגפור, קוריאה הדרומית וטיוואן, שמאז שנות השישים ביצעו זינוק כלכלי משמעותי שמדינות אסייתיות אחרות, כגון תאילנד, אינדונזיה והפיליפינים, לא חוו.

כיצד שינו המדינות האלו את גורלן לטובה?

אני אענה על השאלה הזו, אבל אזהיר אתכם מראש שישנה כאן רמאות. נגיע אליה בהמשך.

שאלת הצלחתם של הנמרים האסייתיים, פינלנד ואירלנד היא נושא לויכוחים ודיונים רבים, וישנם הבדלים בין המדינות, אך מה שברור זה שהתשובה איננה כוללת שכר מינימום גבוה יותר, הלאמות, "צדק חברתי" או כל דבר אחר שניתן למצוא במצע של סיריזה. התשובה היא בעיקר שלמנהיגי המדינות היה אכפת מהדברים הנכונים – הם רצו לעודד השקעות זרות, תחרותיות, תיעוש ורכישת הון פיזי והון אנושי.

מסקירה מהירה ושטחית של הספרות בתחום נראה כי להצלחתן של פינלנד וארבעת הנמרים האסייתיים ישנם, בגדול, חמישה מרכיבים משותפים:

  1. השכלה – ארבעת הנמרים האסייתיים נהנו כבר בשנות השישים מרמות השכלה גבוהות יותר בהשוואה למדינות אסייתיות אחרות, כולל מדינות שהיו אז עשירות יותר. גם הן וגם פינלנד השקיעו סכומים משמעותיים לאחר מלחמת העולם השנייה בהגדלת שיעור ההשכלה של תושביהן.
  2. מעורבות ממשלתית בתהליך התיעוש – גם בפינלנד וגם בקרב הנמרים האסייתיים הייתה התערבות ממשלתית משמעותית אך פרגמטית, במסגרתה הממשלות עודדו באופן פעיל השקעות במגזרים תעשייתיים מבטיחים, למשל על ידי הבטחת הלוואות בתנאים נוחים (ראו כאן מספר דוגמאות לגבי פינלנד או כאן לגבי דרום קוריאה).
  3. שיעורי חיסכון גבוהים עבור התושבים שהיתרגמו להשקעות גבוהות.
  4. סביבה מאקרו-כלכלית יציבה – במהלך רוב התקופה גם פינלנד וגם המדינות האסייתיות שמרו על חובות וגירעונות נמוכים ושערי מטבע יציבים (אם כי הן עברו משברים בשנות התשעים).
  5. צמיחה מבוססת יצוא – נראה שבחלק מהמדינות הייתה תמיכה פעילה ביצוא ובחלק לא, אבל בכולן הצמיחה הייתה מבוססת על יצוא.

אירלנד הייתה שונה מעט מפינלנד ומהנמרים האסייתיים, הזינוק שלה בוצע מאוחר יותר ובמהירות רבה יותר. בין הגורמים לזינוק כלכלנים מונים את מס החברות הנמוך (שהוא אגב נמוך יותר מישראל גם באירלנד וגם בפינלנד), את ההשקעות הרבות שבוצעו על ידי מדינות האיחוד האירופי, את ההטבות שמשכו למדינה מרכזי פיתוח של חברות היי-טק כגון אינטל ומייקרוסופט, ואת הגידול בסחר החוץ.

עכשיו, זוכרים שאמרתי שיש כאן רמאות?

על מנת להבין מדוע המדינות הללו הצליחו לא מספיק להסתכל על מה שהן עשו – נדרש גם להסתכל על מה שמדינות שלא הצליחו עשו. וכשמסתכלים על מדינות אחרות רואים שרבות מהן גם ניסו להרחיב את מערכות ההשכלה שלהן, לסבסד מגזרים מבטיחים, לתמוך ביצוא, למשוך השקעות או ליצב את הסביבה המאקרו-כלכלית. גם ישראל מנסה לעשות זאת כבר שנים רבות. הדברים שכתבתי כאן הם לא "מתכון פשוט להצלחה" שניתן להעתיק בקלות לכל מקום, מכיוון שהעובדה היא שמדינות אחרות שניסו ליישם אותו לא הצליחו כל כך. בישראל למשל ישנה הסכמה די רחבה על כך שחוק עידוד השקעות הון נכשל באופן היסטורי, למרות שבמבט שטחי נראה שמדובר במדיניות די דומה למה שהצליח במדינות אחרות ובתקופות אחרות. בדרום קוריאה שלט דיקטטור צבאי במשך שנים רבות, בדומה לדיקטטורים ששלטו ביוון וספרד, ובכל זאת גורלה היה שונה. חלק מהצעדים שהזכרתי, כגון הקשרים בין הממשלה למגזר העסקי, יוצרים כר פורה לשחיתות והון-שלטון. איכשהו במדינות המצליחות הפגיעה כאן הייתה פחות חמורה.

אז מהו המתכון האמיתי להצלחתן של המדינות הללו, בלי רמאות?

זו שאלה הרבה יותר קשה, ובכלל לא ברור שמה היה רלוונטי לשנות השישים רלוונטי להיום. אבל מהניתוח ההיסטורי ברור מה המתכון איננו כולל: את כל הדברים שכתובים במצע של סיריזה (או בספרה של שלי יחימוביץ'). מדינות לא צומחות בזכות שכר מינימום גבוה יותר, בזכות מיסים גבוהים יותר על חברות ומשקיעים, בזכות "עמידה על שלהן" מול הגופים שיכולים להלוות להם כספים ולהשקיע בהן, בזכות הלאמות ועודף רגולציה ובזכותה של אידיאולוגיה קיצונית.

 

המדינה הכושלת ביותר בתולדות העולם המערבי

ישנן הרבה מדינות כושלות בעולם, חלקן כושלות באופן יחסי כבר אלף שנים ויותר, אבל מדינה אחת מתבלטת מעל כולן – מדינה שלקראת מלחמת העולם השנייה התוצר לנפש שלה היה דומה לזה של צרפת, קנדה וגרמניה, אך כיום היא מדורגת ביחד עם מדינות עולם שלישי. המדינה הזו, הראויה לתואר "המדינה הכושלת ביותר בתולדות העולם המערבי", היא כמובן ארגנטינה.

לפני שנסביר מדוע היא כושלת, חשוב כמובן להזכיר שרמת החיים בארגנטינה גבוהה בהרבה מרמת החיים בשלל מדינות אפריקאיות, אסייתיות ודרום-אמריקאיות. אך אם הייתם מבקשים מכלכלן בשנת 1900 לבצע תחזיות כלכליות לגבי עתידן של מדינות שונות, ארגנטינה ככל הנראה הייתה המדינה שלגביה הטעות של הכלכלן הייתה הגדולה ביותר בכיוון השלילי.

סיפורה של ארגנטינה המודרנית מתחיל בתקופת צמיחה דרמטית מאוד בין 1860 ל-1930, שהתבססה בעיקר על יצוא מוצרי חקלאות ומשכה אליה מהגרים רבים מאירופה (כגון אימו של מרקו מהסדרה המצוירת "הלב").  התוצר לנפש של ארגנטינה היווה רק כ-35% מזה של ארצות הברית בשנת 1880 אך הגיע לכ-80% מהתוצר האמריקני בשנת 1905, רמה דומה לזו של מדינות אירופאיות רבות. מלכתחילה הממשלות ששלטו בארגנטינה התקשו לשלוט בנטייתן להגדיל את חובותיהן, והתקשו לנהל מדיניות פיסקאלית ומוניטארית מסודרת. בשנת 1890 התרחש המשבר הפיננסי המשמעותי הראשון במדינה וממשלת ארגנטינה פשטה את הרגל, אך בסך הכל נראה שלמרות חוסר יציבות מסוים יתרונותיה הכלכליים של המדינה שמרו אותה גבוה למעלה בטבלת העושר העולמית עד מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1946 עלה חואן פרון לשלטון לאחר הפיכה צבאית, כשהוא מבטיח להמונים הבטחות דומות לאלו שמפלגת סיריזה מבטיחה כיום ליוונים, כל כך דומות שיכולתי להחליף את הנאומים ואף אחד לא היה שם לב. פרון חיזק את האיגודים המקצועיים בארגנטינה והפך אותם לכוח משמעותי במדינה, הלאים את חברות הרכבות הגדולות, חסם יבוא על מנת להגן על יצרנים מקומיים ובאופן כללי תמך במדיניות פרוטקציוניסטית.  עד שנת 1950 התוצר לנפש בארגנטינה ירד באופן יחסי, והיווה כמחצית מזה של ארצות הברית. ארגנטינה פספסה כמעט לחלוטין את תקופת הזהב המדהימה של הצמיחה הגבוהה בשנות החמישים והשישים שעברה על כל מדינות המערב.

תקצר היריעה מלתאר כאן את ההתפתחות הטראגית של השנים שאחרי משטרו של פרון, שדרדרה את ארגנטינה מקבוצת המדינות המפותחות לקבוצת המדינות המתפתחות ודרדרה את רמת החיים היחסית של אזרחיה באופן חסר תקדים בהיסטוריה של המאה העשרים. יתכן גם שההידרדרות החלה עוד לפני עלייתו של פרון ושאני עושה לו עוול מסוים. המקרה של ארגנטינה הוא יחודי ולכן הספרות הכלכלית בנושא היא עצומה, ובמהלך השנים הוצעו שלל הסברים למצבה הייחודי (ניתן לקרוא סיכום קצר שלהם כאן).

אם נחזור לנושא הרשומה, ניתן רק לראות את הדמיון הרב בין נאומיהם של מנהיגים ארגנטינאים רבים בשנים אחרי מלחמת העולם השנייה לבין הרעיונות שמציגים אלכסיס ציפראס ופוליטיקאים ישראלים מהשמאל בנאומיהם. רעיונות פופוליסטיים לא היו ככל הנראה הגורם היחיד לנפילתה של ארגנטינה, אבל הם בטח שלא עזרו לה לצאת ממצבה, והשפעתם על יוון תהיה זהה. ההיסטוריה חוזרת על עצמה כטרגדיה, שוב ושוב, עבור אלו שאינם מוכנים ללמוד ממנה.

 

סיכום: על צנע וצמיחה

טענה נפוצה אומרת שצנע מונע צמיחה. על ספרד ויוון להתנגד למדיניות הצנע ולתמוך בהעלאת שכר המינימום, הגדלת הוצאות הממשלה ושלל צעדים דומים שיצרו צמיחה, וכך יאפשרו להן להחזיר את חובותיהן. טענה זו איננה מבוססת בתיאוריה או בפרקטיקה הכלכלית במידה הדרושה על מנת לקחת את הסיכון העצום הכרוך בהפסקת הצנע – וכן, זהו סיכון עצום. מה יעשו המדינות הללו אם הרעיונות התיאורטיים המופלאים לא יתגשמו והצמיחה המיוחלת לא תגיע? חובותיהן הרי ילכו ויגדלו לאור הפסקת תכניות הצנע.

ממשלות לא יכולות "לייצר צמיחה" מאפס מתי שבא להן. הלוואי שהן היו יכולות. גם מדינות שאינן נמצאות במצבן של יוון וספרד מתקשות לייצר צמיחה בשנים האחרונות. הטיעונים הדומים שהעלה קיינס בשנות השלושים של המאה הקודמת לא התייחסו למדינות במצב הנוכחי של יוון וספרד, וקיינסיאנים מושבעים רבים המתנגדים לתכניות הצנע מאמינים בכל זאת שדרושות גם רפורמות מבניות משמעותיות במדינות האלו על מנת להפוך את הפירמות המקומיות לתחרותיות יותר ולמשוך השקעות זרות, מה שיצור את הצמיחה הנדרשת. רפורמות מבניות הן נושאים כגון שינוי מבנה ההעסקה במגזר הציבורי, פיטורים, הפרטות וכו'. הרפורמות האלו, שראש ממשלת יוון אלכסיס ציפראס עוצר כיום, יכולות להפוך את הימור הפסקת מדיניות הצנע לקצת פחות מסוכן.   

קל לתמוך בהימור המסוכן הזה מהצד, כשאתם כותבים באיזה עיתון זר ויודעים שלא תצטרכו להיות אחראיים במידה שהוא יכשל. קל להיתפס לאותו סיפור רובין-הודי שהתקשורת הכלכלית הישראלית כל כך אוהבת לספר, שוב ושוב, למרות שאין לו ממש קשר למציאות. קוראים אוהבים סיפורי רובין-הוד. קשה הרבה יותר לתמוך בהפסקת מדיניות הצנע כאשר הסיכון הוא עליכם, כאשר יש לכם אחריות של ממש על מצבם הכלכלי של מיליוני אנשים. תומכי הצנע האירופאים אינם אנשים רעים, אכזריים או אדישים לסבלם של ההמונים, ובטח שלא טיפשים או לא מעודכנים מספיק בתיאוריות הכלכליות החדישות והאופנתיות ביותר כרגע. הם בסך הכל שונאי סיכון, ומה שאדם שונא סיכון עושה בעת משבר זה קודם כל להחזיר חובות, כי חובות הופכים אנשים ומדינות לפגיעים מאוד לזעזועים חיצוניים. חובות הם דבר מסוכן. וכן, בהחלט יתכן שיוון צריכה לשמוט חלק מחובותיה או להיות קשיחה יותר מבחינת יחסה אל דרישותיהם של הגרמנים, אבל מפלגת סיריזה לא מייצגת רק את הקו הזה. היא מייצגת משהו אחר לחלוטין, היא ממגיעה ממקום אידיאולוגי אחר לחלוטין. 

התשובה לשאלה שבכותרת הרשומה תלויה בסופו של דבר בהחלטותיהם של תושבי יוון. קשה לי להאמין שציפראס ומפלגתו ישנו את עורם, אך תושבי יוון בהחלט יכולים להחליט לבחור בממשלה אחרת בעוד מספר שנים מהיום, לאחר שהכישלון של ציפראס יהיה אולי יותר ברור. הסיכוי היחיד של יוון לחולל "נס" משלה ולהשיג את מערב וצפון אירופה הוא מדיניות שתתמוך בהגדלת השקעות והפניית הכספים לתיעוש מהיר, מדיניות שתיצור את ה"נוקיה" היוונית או את ה"טבע" היוונית, מדיניות של רפורמות שיהפכו את נמלי הים של יוון ליעילים בקנה מידה הונג-קונגי ויביאו למדינה מרכזי פיתוח של אינטל.

המשבר הנוכחי הוא עניין זמני, בדרך כזו או אחרת הוא יחלוף, אך הוא גם מהווה הזדמנות פז לעריכת הרפורמות המבניות הדרושות על מנת להציב את המדינה על המסלול המהיר להצלחה אחריו. האם אזרחי יוון ישכילו לנצל אותו באופן ראוי, או שהם יבחרו להמשיך בדרך שבה הלכו עד כה? אני מניח שנצטרך להמתין ולראות.

 

 

להמשך הפוסט

נפילתם של רופאי מדיקליה

אורי כץ | 27.01.2015 | 10:41

באופן היסטורי, רפואה היה אחד המקצועות היוקרתיים ביותר בממלכת מדיקליה. תושבי מדיקליה אהבו להשקיע את כספם בטיפולים רפואיים שונים ומשונים, לצרוך עצות רפואיות לגבי תזונה נכונה או התעמלות גופנית, והמלך נהג להתייעץ דרך קבע עם ועדת הרופאים העליונה בנוגע לצעדי מדיניות שעלולים להשפיע על בריאות הציבור. על מנת לציין את מעמדם הרם הרופאים והרופאות היו מסתובבים ברחובות עיר הבירה כשהם רכובים על סוסים, חוגרים חרב טקסית ומעל גבם משתפלת גלימת קטיפה לבנה ומרשימה – זכות שהיתה שמורה מלבדם אך ורק לבני אצולה. 

על כן, ידע משה כבר מגיל צעיר שרפואה היא יעודו בחיים. משה נולד למשפחה ענייה בפרברי עיר הבירה, ומילדותו התבלט בבית הספר והצטיין כמעט בכל שיעור אפשרי. כל השכונה הייתה גאה בהישגיו, מוריו שיבחו אותו בלי סוף, וילדים אחרים היו מעתיקים ממנו את שיעורי הבית בקביעות. בספר המחזור כתבו עליו חבריו שהוא בוודאי יהיה היחיד בכיתה שיצליח להתקבל לפקולטה לרפואה, ושהם מקווים שהוא לא ישכח אותם כשיסתובב שם בין שאר הגאונים.  

מדי שנה עשרות אלפי צעירים מוכשרים היו ניגשים לבחינות הכניסה לפקולטות לרפואה, אך רק מעטים מובחרים היו מצליחים להתקבל לתחילתו של מסלול קשה ותובעני, שאם יסיימו אותו בהצלחה יזכו בקביעות, שכר גבוה וסטאטוס גבוה. אלו שלא הצליחו להתקבל היו מנסים את מזלם בפקולטות לסיעוד, פסיכולוגיה או פיזיותרפיה, ואלו שלא הצליחו להתקבל גם לשם לרוב הפכו לכתבי-רפואה בירחונים הרפואיים השונים, שם הם היו סוקרים את המחקרים החדשים ומראיינים רופאים בכירים. בני משפחתו וחבריו של משה קיוו שהוא יהיה מהמעטים שיצליחו לעבור את הבחינות, אך שאיפותיו של משה לא הסתכמו בקבלה לפקולטה לרפואה. "אני לא רוצה להיות סתם רופא", אמר לחברתו דאז, עיניו בוהקות אל עבר האופק, "אני רוצה להיות הרופא הגדול והמפורסם ביותר שאי פעם חי במדיקליה!". היא הביטה בו בהערצה, "אני בטוחה שאתה תהיה".

הבחינות היו קשות, אך משה היה בין העוברים.

 

למרות מעמדם הרם הרופאים לא היו כל כך פופולארים בקרב הציבור באותה התקופה, בעיקר עקב התנגדותם לצריכת מאכלים משמינים ומתוקים המזיקים לבריאות וניסיונותיהם להגביל את התופעה. אנשים וקובעי מדיניות באופן מסורתי העריכו את הרופאים ואת עצותיהם, אך הם לרוב נטו שלא להקשיב להם בנקודה המסוימת הזו.

יום אחד, לקראת סיום לימודיו בפקולטה לרפואה, גילה משה תגלית מדהימה. הוא ישב עם כמה מחברי הילדות הלא-רופאים שלו בפאב קטן, וסיפר להם על לימודיו. אחד החברים ציין שהוא נורא אוהב לאכול קרואסונים, ולמרות עצותיהם של הרופאים הוא מסרב להימנע מכך.

"זה לא נורא", אמר לו משה, "ממילא הגנטיקה משפיעה על הנטייה להשמנה ועל מחלות אחרות במידה רבה, והמחקר הרפואי עדיין לא הצליח להפריד במאה אחוזים בין השפעותיה לבין השפעת המזון שאנחנו אוכלים".

"אז אתה אומר שייתכן שהעצות של הרופאים אינן נכונות?", שאל חבר אחר.

"טוב, לא הייתי מגזים עד כדי כך, אבל בהחלט ייתכן שלתת את אותה העצה לכולם זה לא נכון. ישנם אנשים שיכולים לאכול הרבה מאוד קרואסונים מבלי לפגוע בעצמם, ולאחרים זה יכול להיות יותר מסוכן".

"ואתם לא יודעים להבדיל ביניהם", אמר החבר. לפתע שם לב משה שכל השיחות מסביבם נדמו. כל הנוכחים בפאב הקשיבו לו, והבארמן החליש את עצמת המוזיקה.

"אהמ…", הוא כחכך בגרונו, "אנחנו… כלומר, המחקר עדיין לא מושלם. ישנם גם וויכוחים בין חלק מהרופאים על הממצאים האחרונים, אבל אני מניח ש – "

"אז חלק מהרופאים לא מסכימים אחד עם השני?", שאלה בחורה יפה מהשולחן הסמוך.

ברגע זה הבין משה שמחוץ לעולם הרפואה אנשים לא הכירו כל כך את הדיונים הפנימיים והמתודולוגיות שבעזרתה בוצעו המחקרים. מכיוון שרוב הרופאים התחברו ואף התחתנו רק עם רופאים או עובדים אחרים בסקטור הבריאותי, נראה שהידע הזה לא דלף החוצה.

"כן, ברור שחלק מהרופאים לא מסכימים אחד עם השני. רק אתמול שמעתי על מחקר חדש שמעלה טענות הסותרות את כל מה שחשבנו עד עכשיו בנוגע לגורמים לחורים בשיניים", אמר משה, "אבל חלק מהמחקרים האלו מבוססים על מדגם קטן שאינו בהכרח מייצג". הבחורה היפה עברה ביחד עם חברותיה לשבת בשולחן של הרופא וחבריו, וגם אחרים בפאב הקשיבו לו בעניין. משה ניסה להסביר להם על המחקרים ועל השיטות הסטטיסטיות, אך עד מהרה הגיעה לתובנה נוספת: הקהל שלו אינו מתעניין בפרטים הטכניים, אלא בעיקר באפשרות העקרונית לכך שעצותיהם של הרופאים אינן נכונות.

 

בימים שלאחר מכן חשב משה רבות על אותה התקרית בפאב. חברים ואנשים נוספים ששמעו על התקרית פנו אליו, שאלו שאלות והתעניינו, והוא נהנה מתשומת הלב. אך הוא לא היה היחיד שזיהה את הפוטנציאל: אותה הבחורה היפה שעברה אל השולחן שלו בפאב הגיעה לפגוש אותו שבוע אחרי התקרית, וסיפרה לו ששמה הוא אורית והיא עיתונאית-בריאות העובדת באחד מעשרות המגזינים הקטנים שיצאו לאור בעיר הבירה. היא הציעה לראיין אותו לעיתון בנושא המחלוקות הפנימיות בין הרופאים, ומשה הסכים.

האפקט של הראיון, שהתפרסם תחת הכותרת "הסודות שהרופאים מסתירים מכם", עלה על חלומותיהם הורודים ביותר של אורית ומשה: מכירות המגזין שבו עבדה אורית הכפילו את עצמן פי עשרים, ומשה הפך לסטודנט המפורסם ביותר לרפואה במחזור שלו ומרואיין מבוקש בכל שאר העיתונים. כעבור שבועיים, כשסיים את לימודיו, כל בתי החולים הגדולים התחרו ביניהם על מנת לשכור אותו, ואורית מונתה על ידי בעלי המגזין שבו עבדה לעורכת הראשית.

עיתונאי בריאות ורופאים אחרים קלטו מהר מאוד את המשיכה שיוצר הדיון במחלוקות פנימיות בין רופאים, בייחוד לגבי אותם הנושאים שבהם הציבור לא אהב את עצותיהם של הרופאים. מיד צצו להם שלל רופאים ועיתונאי בריאות שציינו צדדים שליליים כאלו ואחרים של המקצוע, ומשה ואורית התאמצו על מנת להישאר לפני האחרים. ההצלחה המשמעותית ביותר של השניים הייתה סביב הקונספט החדש שהמציא משה כשנה לאחר סיום לימודיו: אי שוויון בבריאות. "הגיע הזמן להפסיק להתחשב רק במדדים המסורתיים כגון תוחלת חיים ושיעורי תמותת תינוקות", הוא כתב בספר החדש המשותף שלו ושל אורית, "תוחלת חיים במאה ה-21", שהפך מיד לרב מכר היסטרי. "הגיע הזמן להתחיל להתחשב גם במידת אי השוויון במדדי הבריאות. יתכן שעניי הממלכה חיים יותר שנים מאשר העשירים של לפני מאה שנים, אבל הפערים בתוחלת החיים ביניהם לבין העשירים עדיין מדכאים אותם, והקהילה הרפואית לחלוטין מתעלמת מהנקודה הזו. לא ייתכן שתוחלת החיים של אדם תיקבע לפי מעמדו הסוציו-אקונומי, והגיע הזמן שנשנה את זה אחת ולתמיד". משה הראה בספרו כי בעבר, כשתוחלת החיים של כולם הייתה נמוכה יותר ולא היו בנמצא טכנולוגיות רפואיות חדשות שהעשירים יכולים לרכוש לעצמם, אי השוויון בתוחלת החיים היה נמוך יותר.

ימים ספורים לאחר יציאת הספר לאור כבר התחילו עיתונאי הבריאות של הממלכה להטריד את מועצת הרופאים הראשית של המלך בשאלות לגבי אי השוויון בבריאות, ולפרסם סטטיסטיקות מבהילות על מגמות או השוואות בין לאומיות של מדדי אי שוויון שונים תחת כותרות כגון "לרופאים לא אכפת מאי שוויון". מספר עיתונאים אמיצים אף חישבו ומצאו כי לרופאים עצמם יש תוחלת חיים גבוהה יותר מאשר לשאר אזרחי המדינה, והכריזו כי זו הסיבה שבגללה לא אכפת להם מאי השוויון במדדי הבריאות. הרופאים הבכירים, שהתרגלו לעסוק בסטטיסטיקות ההולכות ומשתפרות בנוגע לתוחלת החיים או שיעורי תמותה ממחלות שונות, לא ידעו כיצד להגיב לטרנד החדש. טענותיהם לגבי השיפור ההדרגתי והמתמיד בבריאות הציבור נפלו על אזניים ערלות; הציבור לא רצה לשמוע שמצבו טוב, הוא רצה לשמוע שהמצב מידרדר, ומשה ואורית סיפקו לו את רצונו.

באותה התקופה עלה לגדולה רופא אחר מפורסם, אהרון, אשר העלה תיאוריה שלפיה כל המערכת הרפואית היא תרמית אחת גדולה. "לא ייתכן שהציבור ישאר בלתי מודע ליחסים האפלים בין חברות התרופות לבתי החולים", כתב אהרון בספר שהתחרה במידת הפופולאריות שלו עם הספר של משה. לא עזרו כל הסבריהם של מנהלי בתי החולים, שטענו שאין שום דבר אפל ביחסיהם עם חברות התרופות. קבוצה אחרת של רופאים זכתה לפרסום רב כשיצאה נגד ביצוע ניסויים רפואיים בבעלי חיים, לטענתם ללא שום צורך ממשי. כשהתקיים הכנס השנתי של הרופאים בעיירת הנופש שעל ההרים המושלגים בשולי הממלכה, כמעט כל הכתבים הרפואיים ציינו באומץ ובציניות מודגשת את מלבושיהם היקרים של הרופאים, את מצבם הבריאותי המצוין, את הנטייה של חלקם לצרוך עוגות מתוקות למרות ההמלצות שהם פיזרו בנידון לציבור הרחב, ואת התעלמותם מהדיון במדדי אי השוויון. מספר פרופסורים לפסיכולוגיה, שלא הבינו הרבה ברפואה, החלו לפתח תיאוריות רפואיות משלהם ולספר לסטודנטים שלהם בגאווה שישנן בעיות רבות עם מתודולוגיות המחקר של עמיתיהם מהפקולטה לרפואה, אליה לא הצליחו להתקבל בצעירותם. "הרופאים מתעלמים מההקשרים הרחבים יותר, הפסיכולוגיים, של הנושאים שבהם הם עוסקים", אמרו.

 

בינתיים חי משה חיים טובים, הרוויח כסף רב, ואף החליט בשלב מסוים להתפטר מתפקידיו האופרטיביים בבית החולים ולהתמקד בכתיבת ספרים וטורים בעיתונים. הוא התחתן עם אורית באחד האירועים הנוצצים ביותר בתולדות הממלכה, ואפילו המלך הגיע לחתונה על מנת לברך את השניים. המלך ביקש ממשה להתמנות לראש מועצת הרופאים הראשיים, אך משה העדיף לוותר על הכבוד ולהתמקד בספרים בשלב הזה (הוא גם ידע ששאר חברי המועצה, המבוגרים ממנו, לא מחבבים אותו במיוחד בלשון המעטה).

כחודש לאחר חתונתו של משה, התפרסם המקרה הראשון של אלימות כנגד רופאים, כאשר רופא שרכב על סוסו באחת משכונות העוני הופל על ידי מספר צעירים פרועים. מרבית המגזינים הרפואיים גינו את המקרה, אך העירו שאי השוויון בבריאות ההולך ומחמיר הוא ככל הנראה המקור לתופעה.

האירוע האלים הדאיג את משה, אך הדאיגה אותו יותר העלייה ההדרגתית של הרופאים האלטרנטיביים, שהשתמשו בשיטות שאינן מוכחות מדעית. במשך שנים רבות הם דוכאו על ידי הקהילה הרפואית הלא-אלטרנטיבית ומרבית הציבור התעלם מהם, אך עכשיו כל זה השתנה. הסדקים בתדמיתם הנקייה של הרופאים גרמו לנהירה המונית לעבר הרפואה האלטרנטיבית, ולמרות שגם רופאים צעירים ואנטי-ממסדיים כגון משה ואהרון וגם כתבי רפואה רבים יצאו בפומבי נגדם המגמה רק הלכה והתחזקה.

הציבור אהב את הרופאים האלטרנטיביים. הם הטילו ספק במדיניות של מועצת הרופאים העליונה, היו ביניהם כאלו שטענו שכל המחקר הרפואי מושפע אך ורק מהאינטרסים של חברות התרופות, אחרים עודדו את הציבור לאכול מזון לא בריא כשהם טוענים שהגנטיקה היא ממילא הגורם החשוב היחיד, הזהירו את הציבור מסכנות שונות ומשונות שהממצאים המדעיים של הקהילה הרפואית עדיין היו חלוקים לגביהם, העלו מישמש של תיאוריות מיושנות וחדישות, חצאי אמיתות ורעיונות פופולאריים, וכיסו את הכל במעטה של ביקורתיות. "הפקולטות לרפואה מייצרות רופאים שאינם מסוגלים לחשוב מחוץ לקופסה", הם טענו, ומספר סטודנטים צעירים בפקולטות היוקרתיות ביותר לרפואה, שרובם עוד לא סיימו את שנת הלימודים הראשונה, הצהירו שהם מעוניינים ללמוד גם רפואה אלטרנטיבית. עיתונאי בריאות החלו לכתוב על הסטודנטים האלו בהערצה.

פוליטיקאים הפנימו במהרה את העדפותיו של הציבור, והחלו לתמוך בפומבי במתן מעמד משמעותי יותר לרופאים אלטרנטיביים. אחד מהם, שנבחר על ידי המלך לשר הבריאות, אף סטה במדיניותו מהעצות המפורשות של מועצת הרופאים העליונה. "אני יודע שישנם רופאים שאינם מסכימים עם הצעדים האחרונים שעשיתי", אמר לאחר שהצליח להכניס לסל התרופות תרופות אלטרנטיביות, "אבל הרפואה לא נועדה עבור הרופאים אלא עבור בני אדם, עבור כלל אזרחי המדינה. אני מאמין ברפואה עם חמלה". ספרו של השר, "רפואה לבני אדם", הפך לרב מכר היסטרי. הספר לא כלל שום תוכן ממשי מלבד תיאור חייהם הטובים, עושרם ובריאותם של הרופאים והצגת הסטטיסטיקות הידועות לגבי תוחלת החיים הנמוכה של עניים.

למרות לחצים מצד מועצת הרופאים העליונה המלך סירב לפטר אותו. "העם שונא עכשיו את הרופאים יותר מכפי שהם שונאים אותנו", לחש באוזנו של המלך דודנו הצעיר בארוחת הערב המלכותית, "שאר האצילים די מרוצים מהמצב".

 

צילום: dreamstime

ואז, הגיעה המגיפה. זה לא היה עניין יוצא דופן: אחת לעשר-עשרים שנה הייתה מגיעה מגיפה כזו או אחרת לממלכה, ותפקידה של מועצת הרופאים העליונה היה להחליט על צעדי הנגד הנדרשים על מנת לשמור על בריאות הציבור. אך הפעם הזו הייתה שונה – הפעם הציבור לא קיבל באופן כנוע את התכנית של מועצת הרופאים, שכללה סגר מוחלט על בתים שבהם התגלתה המגיפה. "מתודולוגיות המחקר של הרופאים אינן טובות מספיק על מנת לקבוע מדיניות בנושא", אמר שר הבריאות. "לא ייתכן שהרופאים יתעלמו מההקשרים הפסיכולוגיים של ההסגר" אמרה פסיכולוגית מפורסמת, ואחד הגורואים של הרפואה האלטרנטיבית אף טען שיש ברשותו הוכחות לכך שחברות התרופות הפיצו את המגיפה על מנת להגדיל את רווחיהן.

משה ניסה לעשות כמיטב יכולתו: הוא כתב מאמרים התומכים בסגר לכל העיתונים הגדולים וביקש להתראיין, אך מאמריו נדחקו לעמודים האחוריים ובקשותיו להתראיין נדחו. אורית ניסתה לעזור לו אך הבעלים של המגזין שבו עבדה כעת כעורכת סירבו לאשר את בקשותיה. "אף אחד לא רוצה להקשיב לכם עכשיו", אמרה לו בתסכול. עיתונאים כתבו בהמוניהם נגד האסטרטגיה ה"מיושנת" של הטלת סגר על שכונות שנפגעו במגיפה, ובעד רעיונות "חדשים" ו"מתקדמים" כגון קיום טקסי שירה בציבור שנועדו להבריח את הרוחות הרעות שהענישו את תושבי העיר על חוסר מוסריותם, בהתאם לרעיון שהציעה רופאה אלטרנטיבית מפורסמת. כאשר המצב הלך והידרדר החלו האנשים להאשים את מועצת הרופאים העליונה במצב. "הם אלו שניהלו את מדיניות הבריאות בשנים האחרונות, הם האחראים הישירים להידרדרות", כתב אחד מעיתונאי הבריאות המפורסמים ביותר בממלכה.

רופאים כבר לא הסתובבו ברחובות רכובים על גבי סוסים ולבושים בגלימות, והעדיפו להסתיר את מקצועם. הפגנות ענק אורגנו אל מול בתי החולים הגדולים והפקולטות לרפואה, חלקן הפכו לאלימות, והמגיפה התפשטה והמשיכה להפיל חללים בקרב הציבור הרחב. "המשבר מוכיח כי הרפואה המסורתית נכשלה", הכריזו העיתונים.

ויום אחד גילה משה שאורית חולה.

 

היא רצתה שהוא יעזוב. שהוא יטיל הסגר על הבית, בהתאם לעצות שניסח במאמריו לעיתונות, אך משה לא הסכים. "זו אשמתנו", אמר. "אנחנו אלו שבגדנו באמון הציבור כאשר מכרנו לו את מה שהוא רוצה לשמוע, במקום את האמת. אנחנו אלו שבגדנו במקצוע כאשר התמקדנו בתפל במקום בעיקר על מנת למכור יותר ספרים. אנחנו אלו שתחזקנו את האשליה שתיתכן רפואה אחרת, שיתכן שכל הרופאים טועים, שהציבור יכול להסיר מעל עצמו מגבלות שפותחו במהלך מאות שנים של ניסיון מר וכואב. זו אשמתנו, ועכשיו אנחנו משלמים את המחיר".

אורית הייתה חלשה מכדי לדבר, ורק אחזה בידו של משה.

שבועיים לאחר מותם של השניים, רופאה צעירה באחד מבתי החולים הגדולים הצליחה לפתח את החיסון למגיפה.

 

 

 

——————-

 

באותו ההקשר: את הרשומה הזו כתבתי לפני כשנה, והיא לדעתי אחת החשובות ביותר שפרסמתי בבלוג אי פעם.

 

להמשך הפוסט

מדוע אין במי לבחור?

אורי כץ | 04.01.2015 | 11:48

אמרה מפורסמת גורסת כי האויב הגרוע ביותר של "טוב" הוא "מצוין" – הנטייה האנושית להתמקד באופן האידיאלי שבו הדברים אמורים להיעשות מונעת לא פעם שינוי לטובה בפועל. דוגמה טובה לכך היא הפריימריז הפנימיים במפלגות הגדולות בישראל.

מלכתחילה מדובר בשיטה עקומה: מספר קטן יחסית של כמה עשרות אלפי אנשים בוחרים את רשימות הליכוד, העבודה ומפלגות נוספות לכנסת, ולמעשה מחליטים על זהות חברי הכנסת. לאותם בוחרים יש כוח רב, הרבה יותר כוח מאשר לישראלי הממוצע המצביע בבחירות הכלליות, והיכן שישנו כוח נמצאות גם קבוצות הלחץ המנהלות את הכלכלה הישראלית. ועדי עובדים, טייקונים, חקלאים, מתנחלים וכו' – לכל קבוצה יש את הכוח שלה לפקוד אנשים או לתרום לקמפיינים של מועמדים בבחירות הפנימיות, ובהתאם לכך להשפיע על התוצאה.

התוצאה הטריוויאלית היא שאין במי לבחור, מכיוון שרבים מהמועמדים בפריימריז הפנימיים עובדים עבור קבוצת לחץ כזו או אחרת, באופן פומבי יותר או פחות. העשירייה הראשונה במפלגות הגדולות ביותר בישראל כוללת לא מעט אנשים שכל הישגיהם בחיים מתמצים ביכולת להתחבר לאנשים הנכונים ולסחוף לטובתם את אותם עשרת אלפים קולות הנדרשים עבור מקום בכנסת. אנשים איכותיים יותר מעדיפים לרוץ במסגרת מפלגות המרכז האופנתיות, היכן שאין פריימריז, או לסמוך על שריונים של ראשי המפלגות, ורובם פשוט מוותרים על כל הרעיון. כך הגענו למצב שבו חברי הכנסת בישראל רחוקים מלהיות קבוצה איכותית במיוחד בממוצע.

 

התגובה הציבורית לתופעה הזו מוטעית. מרבית הציבור פשוט זורק באדישות את הסיסמה הסטנדרטית, "אין במי לבחור", כאילו שזה איזו שהיא עובדת טבע שנחתה עלינו משמיים, ואילו אחרים מריצים כל מני "סדנאות מנהיגות" ותכניות שונות ומשונות שנועדו לייצר את "המנהיג הבא" של מדינת ישראל. זו טעות – לא חסרים אנשים איכותיים בדור הנוכחי, אנשים עם הישגים מרשימים בגילאי 40-60 שיכלו למלא את שורות המפלגות הגדולות ולתרום לפוליטיקה הישראלית. לא חסרים מנהיגים. הם נמצאים בעולם העסקי, באקדמיה, בצבא ובשלל מקומות אחרים, והם לא נכנסים לפוליטיקה מכיוון שהם יודעים שאין להם סיכוי בהתמודדות אל מול הפוליטיקאים המקצועיים שיודעים כיצד לכרות את הדילים הנכונים בפריימריז הפנימיים.

חסם הכניסה שמקשה על אנשים טובים להיכנס לפוליטיקה נמצא במקומו כבר שנים רבות, אך הציבור בישראל יכול להסירו בקלות רבה – כל מה שנדרש זה להתפקד למפלגות הגדולות, תהליך שניתן לבצע באינטרנט בחמש דקות, בעלות מגוחכת של כמה עשרות שקלים בשנה (ראו פרטים בסוף). אם רק עשרה אחוזים מהמפגינים של המחאה החברתית היו מתפקדים למפלגת הליכוד ולמפלגת העבודה הפוליטיקה הישראלית הייתה נראית כיום שונה לחלוטין.

מכיוון שזה לא מה שקרה, למרות שרבים אמרו את אותם הדברים שאני אומר כאן כבר אז, אין ברירה אלא להסיק שהציבור הישראלי אולי מעוניין בשינוי אך הוא לא באמת מעוניין להשתנות. נראה כי הישראלי הממוצע בעיקר מעוניין להאשים אחרים: להאשים את הפוליטיקאים המכהנים, להאשים את הצד השני במפה הפוליטית, להאשים את שאר חלקי הציבור, להאשים את השיטה, להאשים כל אחד אחר שניתן ולא חס וחלילה לקחת אחריות ולעשות משהו מינימלי כמו להתפקד.

 

בבחירות הפנימיות גם לקבוצה של אלף-אלפיים איש ישנה השפעה משמעותית, ברגע שהם מציגים חזית אחידה. בבחירות הפנימיות של הליכוד הקבוצה הקוראת לעצמה "הליכודניקים החדשים" תמכה בעיקר בשני מועמדים צעירים אלמוניים יחסית, יואב קיש ושרן השכל, מובילי התנועה זומנו לפגישות עם שלל חברי כנסת ושרים מכהנים והאג'נדה שלהם זכתה להתעניינות רבה, ויואב קיש נבחר בסופו של דבר במקום ריאלי. מספר האנשים שמזכה אדם בישראל בפגישה אישית עם שרים המתחננים לעזרתו הוא נמוך עד כדי גיחוך בהשוואה לגודלה של האוכלוסיה – והכל נובע מאותה השיטה העקומה של הפריימריז הפנימיים.

בתור מתפקדים אתם לא צריכים באמת להתעמק בקורות חייו של כל חבר מפלגה אלמוני. כל מה שנדרש זה להיכנס כמה ימים לפני הבחירות לפורומים ועמודי פייסבוק של קבוצות כמו "הליכודניקים החדשים" התואמות את האג'נדה האישית שלכם, ולהתעדכן ברשימות המומלצים. אפילו אם תצביעו באופן אקראי לחלוטין בסופו של דבר, אתם עדיין מפחיתים מכוחן של קבוצות הלחץ. על כל אדם הגון שמתפקד למפלגה קבלני הקולות צריכים לפקוד עוד אחד מ"המחוברים" על מנת להכניס פנימה את אנשיהם. בסופו של דבר מספר העובדים בתעשייה האווירית שמוכנים לסור למרותו של חיים כץ מוגבל הרבה יותר ממספר האזרחים ההגונים במדינה שאכפת להם.

 

זו לא הפעם הראשונה שאני כותב את הדברים האלו. התגובות הסטנדרטיות שאני מקבל הן מאנשים החוששים להיות "סוס טרויאני" ולהתפקד למפלגה שהם לא בהכרח יצביעו אליה, ונפוצה יותר הגישה האפטית הרגילה של "כולם מושחתים ולכן דבר לא ישתנה". התגובה הראשונה מוטעית – אפשר לחשוב שהחשש מלהיות סוסים טרויאנים הוא מה שעוצר את חברי הועדים או המתנחלים מלהתפקד בהמוניהם למפלגות שאין להם שום כוונה להצביע להן – והתגובה השנייה היא נבואה המגשימה את עצמה.

אני לא מעוניין לעודד מצביעי חד"ש להתפקד לליכוד, אבל אם אתם באזור המרכז-ימין מבחינת דעותיהם הפוליטיות אין שום דבר רע בהתפקדות לליכוד, גם אם בבחירות האחרונות הצבעתם ליאיר לפיד – וכנ"ל לגבי התפקדות למפלגת העבודה עבור מי שמלכתחילה נוטה שמאלה. חברי קבוצות הלחץ "משחקים מלוכלך", והדרך היחידה לנצח אותם היא שהציבור הרחב יתלכלך גם הוא.

אם הציבור הישראלי לא מוכן לעשות את ההקרבה המינימאלית, להתפקד באינטרנט לאחת המפלגות הגדולות ולשלם כשישים שקלים לשנה, אז הציבור הוא האשם היחיד בכך ש"אין מי לבחור". לא הפוליטיקאים, לא השיטה, לא ההיסטוריה ולא מזג האוויר. זאת האמת הפשוטה: כל אדם ישר והגון שהתפקד בעצמו לאחת המפלגות הגדולות והצביע בבחירות הפנימיות לפי צו מצפונו לאנשים איכותיים ככל הניתן מהמבחר הנוכחי, תרם עד כה לפוליטיקה הישראלית הרבה הרבה יותר מכל הטוקבקיסטים הזועמים, מכל העיתונאים המתלהמים, מכל המפגינים הממלאים את הרחובות ונושאים שלטים, ומכל אותם צדקנים המתלוננים מדי בוקר וערב על כך ש"אין במי לבחור".

תסלחו לי על הקלישאות, אבל רוצים שינוי? היו אתם השינוי. אל תצפו שדברים טובים יקרו מאליהם, הם אף פעם לא קורים מאליהם.

 

לסיכום, התשובה לשאלה שבכותרת הרשומה היא פשוטה: בגללכם. אין במי לבחור בגלל שאתם, ברובכם, לא עשיתם את המאמץ המינימאלי על מנת לוודא שכן יהיה במי לבחור. בגלל שאתם לא מעורבים מספיק. בגלל שאתם מפחדים להתלכלך. מקרי השחיתות שממלאים את העיתונים בימים האחרונים? לא רק בגלל פאינה קירשנבאום. לא רק בגלל השיטה. גם בגללכם. כי אם היו יותר אנשים הגונים בתוך המערכת, האנשים שאינם הגונים היו מתקשים יותר לפעול. כפי שכתבתי בעבר, כל עם מקבל את המנהיגים שמגיעים לו. תסתכלו במראה ותראו שם את שמעון שבס, את אריה דרעי, את אהוד אולמרט, את כולם. זה לא הם, זה אתם. הכנסת היא בסך הכל מראה של החברה הישראלית – יותר נכון, של אותו חלק בחברה הישראלית שטרח להתפקד.

הבחירות הפנימיות בליכוד הסתיימו בשבוע שעבר, וממילא עכשיו כבר מאוחר מדי לדאוג לנושא עבור הבחירות הקרובות לכנסת בגלל תקופות האכשרה שיש במרבית המפלגות (אדם יכול להשתתף בבחירות הפנימיות רק לאחר שהיה חבר מפלגה במשך זמן מסוים). אבל הפוליטיקה בישראל תזזיתית והפכפכה, ואין סיבה לחשוב שהבחירות הבאות לכנסת יתרחשו רק בעוד 4 שנים. הזמן הטוב ביותר להתפקד למפלגות הגדולות היה לפני שנתיים, הזמן השני הטוב ביותר הוא עכשיו. האם הציבור הישראלי יהיה מוכן להשקיע חמש דקות מחייו ושישים שקלים בשנה מכספו על מנת לנסות ולשנות משהו, או שהוא יעדיף להמשיך ולשקוע בתוך האפטיות החמימה והנוחה, להזדעזע מכתבות על שחיתות ולא לחשוב חס וחלילה שיש משהו שהוא יכול לעשות בנידון? האם הוא ימשיך לחלום על "המצויין", על האידיאלי, ולוותר על הסיכוי לשפר את המצב הנוכחי? אני מניח שנצטרך לחכות לבחירות הבאות על מנת לראות.

 

—————-

התפקדות למפלגת העבודה:

http://hitpakdut.havoda.org.il/mifkad

התפקדות למפלגת הליכוד:

http://www.likud.org.il/register-heb

התפקדות למרצ:

http://meretz.org.il/mini/hitpakdut_new/

התפקדות לבית היהודי – המפקד לכנסת הנוכחית הסתיים.

(מומלץ בחום לא לתת את הפלאפון שלכם במסגרת הפרטים של ההתפקדויות, אם אינכם רוצים לקבל מאות SMSים ועשרות טלפונים בימים שלפני הבחירות הפנימיות)

 

 

להמשך הפוסט

שקרים, שקרים גסים וסטטיסטיקה: כיצד ייתכן שהישראלים חושבים שמצבם הכלכלי מידרדר למרות שההפך הוא הנכון?

אורי כץ | 14.12.2014 | 14:45

תקציר

רשומה זו נועדה להפריך את הטענה הנפוצה בציבור ובתקשורת שלפיה מצבם הכלכלי של מרבית אזרחי מדינת ישראל נמצא במגמת הידרדרות לפי מדדים רבים. בפרק הראשון אני מתאר דוגמה לחוסר האובייקטיביות התקשורתית בנושא ולתוצאותיו, מתאר את הבלבול בין טענות הנוגעות למגמה (ישראל של היום לעומת ישראל בעבר) לבין טענות הנוגעות למצב היחסי (ישראל לעומת מדינות אחרות), ומעלה השערות בנוגע למקור ההטיה התקשורתית בנידון. בפרק 2 אני מסביר מדוע השכר הממוצע והחציוני לא נשחק, ויוקר המחיה נמצא במגמת שיפור. בפרק 3 אני מסביר מדוע אי השוויון ושיעורי העוני נמצאים גם הם במגמת שיפור. בפרק 4 אני מתאר נתונים על צריכה וחובות המתארים גם הם שיפור ברמת החיים של אזרחי ישראל. בפרק 5 אני מזכיר את המגמות החיוביות בנוגע לאבטלה ותעסוקה. בפרק 6 אני מתייחס למחירי הדיור, הנתון היחיד שלא מציג מגמת שיפור בשנים האחרונות. פרק 7 עוסק בקצרה במספר נושאים נוספים: תחזית דירוג האשראי של ישראל, הוצאות הציבור על בריאות וחינוך ושכר המשכילים. פרק 8 מסכם עם שלוש שאלות חשובות: האם ייתכן שההתקדמות ברמת החיים בישראל מהירה אפילו יותר מכפי שתיארתי כאן? מי אחראי למגמות החיוביות? ומה אתם יכולים לעשות בקשר לדברים הכתובים כאן?

אני מתנצל בפני הקוראים המסורים על אורכה של הרשומה, אך כל מאמר קצר יותר בהכרח לא יהיה מקיף מספיק על מנת לענות על כל טיעוני הנגד שאני מכיר משלל וויכוחי עבר בנידון. תודה לאיתי ואסף על ההערות המועילות ועל כך שהכריחו אותי למחוק מהטיוטה הראשונית את מרבית הקללות הגסות.

 

פרק 1: הקדמה

1.1 חוסר האובייקטיביות ותוצאותיו

להלן קטע הלקוח מהודעה לתקשורת של בנק ישראל:

"תוואי השכר מתחילת העשור הקודם מלמד כי התשובה לשאלה "בכמה עלה השכר?" מושפעת משמעותית מהנקודה שבוחרים להשוות אליה. באיור 1 ניתן לראות כי לצד מגמת גידול ארוכת טווח, השכר הריאלי מתפתח בין שנים בודדות באופן תנודתי, ולכן מדידת השינוי בו בתקופה זו תלויה מאוד בשנת הבסיס. לשם המחשה, משנת 2001 עד 2013 השכר ירד, אולם משנת 2003 הוא דווקא נמצא במגמת עלייה, וזו דומה להתפתחות השכר גם בטווח הארוך יותר."

ועוד משפט מהמשך ההודעה:

"משנת 2001 השכר נטו גדל ב-0.7% לשנה, והשכר ברוטו ב-0.2%-".

מהי הכותרת שהייתם מעניקים להודעה הזו של בנק ישראל?

ובכן, אפשר לחשוב על כל מני כותרות. למשל הכותרת "מדידת השינוי בשכר תלויה בשנת הבסיס", או "משנת 2003 השכר נמצא במגמת עלייה הדומה להתפתחות השכר בטווח הארוך", או פשוט לכתוב שמשנת 2001 השכר גדל בנטו וירד בברוטו.

ובכן, בעיתון דה-מרקר החליטו להעניק לכתבה שסיקרה את ההודעה של בנק ישראל את הכותרת הבאה: "לא גומרים את החודש? השכר הריאלי בישראל ירד ב-0.2% מאז 2001". אם אני זוכר נכון זו גם היתה הכותרת הראשית של המהדורה המודפסת באותו יום. הירידה של 0.2%, שמושפעת כאמור מבחירת השנה (2001 היא בדיוק רגע לפני התפוצצות בועת הדוט-קום ותחילת האינתיפאדה השנייה), איננה מרכזית בשום צורה בהודעה של בנק ישראל, ומה שמשפיע על יכולתו של הציבור "לגמור את החודש" זה השכר נטו, שכאמור, עלה ב-0.7%.

ומה כתבו באותו הנושא ב-Ynet?

"המספרים לא משקרים: השכר בארץ ירד. בנק ישראל קובע חד משמעית: משנת 2001 ועד 2013 ירד השכר הממוצע ב-0.2% – משכר של 9,290 שקל ל-9,051 שקל."

שני עיתונים שונים, בבעלות שונה, עם אג'נדה שונה בנושאים רבים, שבחרו לעוות את ההודעה לתקשורת בדיוק באותו האופן והעניקו כותרת כמעט זהה שנוגדת לחלוטין את רוח ההודעה של בנק ישראל. ולסיכום, גולן פרידנפלד מכלכליסט מעוות גם הוא את רוח ההודעה של בנק ישראל (ראו בסוף למטה), אם כי לפחות לא נותן לה כותרת שקרית.

זו לא דוגמה מקרית.

בשנים האחרונות מריצה התקשורת הכלכלית בישראל קמפיין שמטרתו לשכנע את הציבור שמצבו הכלכלי הולך ומידרדר, למרות שכמעט כל נתון אפשרי מצביע בדיוק בכיוון ההפוך, והקמפיין הזה הולך להתחזק בחודשים הקרובים לקראת הבחירות. אני לא חושב שהקמפיין התקשורתי הזה הוא עניין מתוכנן ומתוזמן מלמעלה; ההשערה האישית שלי היא שמרבית אנשי התקשורת הכלכלית שייכים לשמאל ולכן נוח להם להיתפס לאיזו הנחת בסיס שלפיה המצב מידרדר בתקופה שישנן ממשלות ימין בשלטון, ומכיוון שהם ממוקדים סביב אנקדוטות ורגשות ולא מכירים כל כך את הנתונים הם לא מטילים ספק באותה הנחת בסיס וממשיכים לחזור עליה כאילו היא הייתה אמת. והיא לא.

כך או אחרת, זהו קמפיין שמתנהל בצורה אחידה בכל כלי התקשורת הכלכליים, ויש לו השפעה על הציבור. מדינת ישראל כיום סובלת מאשליה המונית: האמונה שמצבה הכלכלי של המדינה, של עם ישראל, מעמד הביניים, העניים, מה שתרצו, הולך ומידרדר בעשור האחרון. לאחרונה פרסמה הלמ"ס את מדד אמון הצרכנים לחודש נובמבר 2014, המתאר את האופטימיות או הפסימיות של צרכנים בישראל בהשוואה לתקופות קודמות ומדינות אחרות (מספרים שליליים מתארים פסימיות). ראו לדוגמה את הגרף הזה מסוף המסמך:

 

צרכני ישראל הם לא רק שניים ברמת הפסימיות שלהם מבין המדינות המתוארות, הם גם האזרחים היחידים בחלק התחתון של התרשים הזה שחיים במדינה שכמעט כל נתון אפשרי עבורה מעיד על מגמת שיפור עקבית בשנים האחרונות.

כן, שמעתם נכון: הנתונים, שעוד נעסוק בהם בהרחבה, לא מעידים על שום צורה של הידרדרות. צריך לחפור בהם במשך זמן רב ולבצע ניתוחים מורכבים במיוחד כדי למצוא רמזים להידרדרות כלשהי, מלבד העלייה של מחירי הדיור (נגיע גם אליה, אל תדאגו).

זה לא אומר שלא תיתכן הידרדרות בעתיד. בהחלט יכול להיות ששבוע לאחר פרסום הרשומה הזו המשק הישראלי יקלע למשבר כלכלי חסר תקדים. הכל יכול לקרות. אבל האמונה היא שאנחנו כבר בעיצומו של תהליך הידרדרות, וזה פשוט לא נכון.

ישראלים רבים פשוט מסרבים לקבל את הנתונים. הם מתעקשים שהלמ"ס מזייף נתונים למרות שאין לו שום תמריץ לעשות כך ומדובר על שלל נתונים ממקורות שונים, הם טוענים שהנתונים משקרים או מפספסים משהו חשוב – הם פשוט לא מוכנים להסתכל אל המציאות בעיניים, וככל שמציגים בפניהם יותר עדויות כך עולה רמת ההתנגדות, ההכחשה והחשיבה הקונספירטיבית. והם לעולם לא יציגו נתונים סותרים משלהם, כמובן, כי אין כאלו.

זוהי תופעה מדהימה ועצובה שמטילה ספק בעצם יכולתו של הציבור לבחור באופן מושכל את האנשים שינהלו את כלכלת המדינה – פגם משמעותי בליבה של השיטה הדמוקרטית. מאז המחאה החברתית יותר ויותר אנשים מתעניינים בנושאים כלכליים, אך זוהי תופעה מבורכת אך ורק אם אזרחי המדינה מעוניינים להביט בנתונים, לקרוא ולהבין את התמונה המורכבת. אם ניכנע לכל מני אשליות המוניות, ואם נלך כתוצאה מכך אחרי כל מני נביאי שקר שמבטיחים לנו מהלכים כלכליים פופוליסטיים, התוצאה תהיה שלילית. למעשה, התוצאה כבר שלילית.

אך לפני שנגיע לנתונים חשוב להבין את הבלבול המרכזי שיוצר את חוסר ההבנה הזה ואת מקורותיו.

 

1.2 הבלבול בין מגמה למצב יחסי

בכל פעם שאני מעז לכתוב שהשכר הריאלי בשנים האחרונות עלה ולא ירד, התגובה הראשונה שאני מקבל היא "אז אתה טוען שהכל טוב פה?". מקורה של תגובה זו בכשל לוגי חמור.

לא, אני לא טוען שהכל טוב פה. אלו שתי טענות שונות לחלוטין.

הגרף הבא מציג לדעתי באופן הנכון ביותר את מצבם היחסי של אזרחי מדינת ישראל, יחסית למדינות אחרות. הנתון הוא ההכנסה החציונית למשק בית, בדולרים, כשהיא מותאמת לכוח קנייה (כלומר למחירים בכל מדינה), בשנים 2011-2012 (מקור לנתונים – כאן).

 

עזבו אתכם מסיפורים על מחירי מילקי והשוואות של שכר ממוצע – הגרף הזה מתחשב במחירי סל שלם של מוצרים ומראה לכם הכנסה חציונית של משק בית. לא אנקדוטות, נתונים מקיפים. יותר טוב מזה לא תקבלו.

אז מה דעתכם על המיקום של ישראל?

אני חושב שאנחנו רחוקים מלמצות את הפוטנציאל שאולי היה לנו פעם, את ההון האנושי שבאמת נמצא כאן. לא רק המיקום היחסי מדאיג, אלא גם ההפרשים המשמעותיים בינינו לבין שורה של מדינות הנמצאות באזור של 25,000 דולרים ולמעלה מכך. סביר שהמיקום שלנו יראה קצת יותר טוב אם נשמיט מהניתוח את החרדים והערבים, אבל גם במדינות אחרות ישנם מהגרים, מגזרים עניים ועבודה בשוק השחור. אנחנו פשוט גרועים, לא יעילים, לא תחרותיים, ועניים יחסית למדינות מערביות אחרות – וזה עוד מבלי להזכיר את אי השוויון הגבוה יחסית שרבים מוטרדים ממנו.

זו דעתי על המצב היחסי של ישראל, המדינה הענייה במערב שתוך 2-3 דורות הצליחה לקחת את האליטה הכלכלית של אירופה וארצות האיסלאם ולהעניק להם הכנסה חציונית שנמצאת אי שם בין ספרד לסלובקיה. פאקינג סלובקיה.

סליחה על הקללות.

איך זה קרה? איך ניתן לתקן את המצב? שאלות מצוינות, אבל לפעם אחרת. אנחנו כאן כדי לדבר על מגמות, לא על הסיבות למצב היחסי, והמצב היחסי הגרוע לא אומר שהמצב האבסולוטי מידרדר. המצב היחסי לא אומר שום דבר על מגמות.

מדינה יכולה להיות במגמת שיפור דרמטית ועדיין להיראות רע בתמונת מצב יחסית, ומדינה יכולה להיראות מצוין בתמונת מצב יחסית כשהיא נמצאת במגמת הידרדרות מדאיגה.

נתוני עבר מעידים על כך שישראל נמצאת באותו מקום יחסי פחות או יותר כבר שנים רבות, ומצבם של אזרחי כל המדינות שברשימה שלמעלה וכמעט כל מדינות העולם הולך ומשתפר בקצב דומה. גם אם אנחנו לא מתקדמים מהר כמו חלק מהמדינות האחרות, זהו דבר שונה לגמרי מהידרדרות אבסולוטית, מ"שחיקת מעמד הביניים" ומכל הסופרלטיבים השקריים שנזרקים פה כלאחר יד ונלקחים על ידי כולם בתור אמת מובנת מאליה. אם מעמד הביניים ישראלי בסך הכל מתקדם פחות מהר ממעמד הביניים השבדי, אין כאן שום שחיקה. שום דבר לא קורס.

 

1.3 מדוע מטעים אתכם?

אז בואו נחשוב לרגע: למה כל כך הרבה אנשים רוצים שתתבלבלו בין שני הטיעונים לגבי המצב היחסי והמגמה, שתסיקו מכך שהמצב היחסי לא משהו לגבי מגמה של הידרדרות שתכף נראה שהיא איננה קיימת?

ובכן, זו אבחנה חשובה מאוד: אם ישראל נמצאת במצב רע אבל המגמות הן חיוביות אז זה אומר שאי אפשר להאשים את הממשלה הנוכחית או את זו שלפניה במצב הרע.

זהו שורש הבעיה – אין שום דבר מנחם בלהגיד שהחיים כאן גרועים מבלי שתהיה כתובת ברורה שניתן להאשים בכך. אתם שואבים נחמה מכך שאני אומר לכם שלוי אשכול ופנחס ספיר אשמים בכך שרמת החיים כאן כיום נמוכה בהשוואה להולנד? אותי אישית זה לא מנחם במיוחד, שניהם שוכבים עמוק מתחת לאדמה כבר כ-40 שנים.

בדרך כלל כלי התקשורת הישראלים הם לא "כלבי השמירה של הדמוקרטיה", "אור השמש המחטא" או כל עיטור יפה אחר שהם מעניקים לעצמם. לעיתים הם עוסקים בהגנה על קבוצות הלחץ שמממנות אותם או בתמיכה בפוליטיקאים החביבים על בעליהם, ובמקרים אחרים הם מנסים למקסם מכירות, לייקים, שיתופים ותשומת לב לקיומם – ועל מנת לעשות זאת נדרש לנחם את הציבור הרחב, להציג מולו אשמים ברורים שניתן לכוון אליהם את האגרסיות. לשם כך כלי התקשורת חייבים לנסות ולהוכיח שהמצב מידרדר, בכל תחום, גם בתחומים שבהם הוא באמת מידרדר וגם כאשר הוא לא. שלא תבינו אותי לא נכון, ישנם מספר צדיקים בסדום (כגון מירב ארלוזורוב, נחמיה שטרסלר, סבר פלוצקר, ואולי פספסתי עוד), אבל הם מעטים מדי וקולם אינו נשמע.

התגובות שאני מקבל לטיעונים האלו הן לרוב אישיות. מגיבים טוענים שאני מנותק, שאני חי טוב במגדל השן האקדמי, ובגלל זה אני בטוח שכל השאר מתבכיינים לשווא. מעבר לכשל אד-הומינם הטמון בטענות אלו, חשוב לי לציין שהן אינן נכונות: אני לא "חי טוב", אני מכיר אנשים אחרים שלא חיים טוב, ואני בטוח שיכולתי לחיות הרבה יותר טוב לו הייתי נולד במדינה אחרת. אבל אני יודע שמצבי האישי ומצבם של חברי לא רלוונטי לשאלה הכללית יותר הנוגעת לחיים במדינת ישראל; הדבר היחיד שרלוונטי לשאלה הזו הם הנתונים המצרפיים אודות כלל האוכלוסייה.

אם למישהו מקוראי הרשומה ישנה בעיה עם הנתונים שאציג בהמשך, התגובה ההוגנת היא אך ורק הצגתם של נתונים חלופיים או הסבר אפשרי רציני לעיוות משמעותי בנתונים. אנקדוטות הן לחלוטין לא רלוונטיות כאן, וגם הראיון ההוא עם ראש הלמ"ס שתמיד שמים לי בתגובות לא באמת אומר את מה שאנשים טוענים שהוא אומר, כפי שילמד כל אחד שיטרח לקרוא את הראיון ולא רק את הכותרת שגלובס העניקו לדברים. ועוד בקשה: גם אם נורא דחוף לכם לכתוב טוקבק עם הציטוט של בנימין ד'יזראלי (או מארק טווין?) אודות שלושה סוגי שקרים וסטטיסטיקה וכו' – עוד משהו שאני מקבל בקביעות על כל רשומה שבה מופיע גרף שסותר איזו אנקדוטה שמישהו שמע – שימו לב שכבר השתמשתי בה בכותרת הרשומה כך שאתם לא מקוריים. תודה.

שאלת המגמה היא שאלה אמפירית, ונתונים מצרפיים הם הגורם היחיד שיכול לספק תשובה עבורה. אז בואו נעבור לעסוק בהם. 

 

פרק 2: שכר

2.1 שכר ריאלי

שכר ריאלי הוא שכר בניכוי השפעת המחירים. עוד משהו שרבים מתבלבלים בנוגע אליו: תגובה שלפיה "אולי השכר הריאלי עלה, אבל המחירים עלו יותר מהר" היא שגויה לוגית. זה לא יכול לקרות. השכר הריאלי כולל בתוכו התחשבות בשינוי במחירים של סל מוצרים שצרכן ממוצע צורך. ייתכן שהמחיר של מוצר ספציפי, נגיד דירות, עלה יותר מהר מהשכר הריאלי, אבל זה לא יכול לקרות לגבי סל המוצרים כולו, ומחירי הדירות נכנסים לשם בהתאם להשפעותיהם על הוצאות משקי הבית. נדבר על דירות בהמשך.

הטענה הנפוצה בעיתונות הכלכלית בנוגע לשכר הריאלי מדברת על "שחיקה", או במקרה הטוב על סטגנציה. הטענה הזו שגויה לחלוטין, כפי שניתן לראות בהודעת בנק ישראל שאיתה פתחתי את הרשומה – הודעה שלא חידשה דבר לכל מי שהציץ אי פעם בנתונים. חשוב לציין שהתמונה גם איננה וורודה ומופלאה מאין כמוה, השכר הריאלי לא צומח בקצב חסר תקדים, אבל הוא לא נשחק וגם לא נמצא במצב של סטגנציה.

להלן השכר הריאלי למשרות שכיר משנות השבעים ועד היום, לפי מחירי 2004, הנתונים מבנק ישראל:

 

וכך הוא נראה אם אנחנו מתחילים מ 1995:

 

נתחיל ממה שאין פה: אין פה סטגנציה. השכר הריאלי לא קבוע ולא מדשדש ולא נעליים. די לומר את זה בבקשה. סטגנציה זה אומר קו ישר, אופקי וקבוע, בלי עליות וירידות, ואדם צריך ראייה ממש גרועה כדי להסתכל על הגרף הזה ולומר שיש כאן קו אופקי קבוע.

אז מה כן יש פה?

מאז שנות השבעים אנחנו רואים מגמת עלייה די ברורה, פחות או יותר לפי קו ישר, עם תנודות מעל ומתחת לקו הישר בתקופות שונות. בשנות האלפיים אנחנו רואים מספר מגמות: זינוק דרמטי בשכר עד 2001, ירידה חדה, התאוששות עד 2008, עוד ירידה, והתאוששות שממשיכה עד נקודת הזמן הנוכחית. הזינוק של תחילת העשור הקודם נבע במידה רבה מבועת ההיי-טק (שכר ריאלי הוא ממוצע ומושפע משכרם של העשירים), לאחר התפוצצות הבועה ותחילת האינתיפאדה השנייה ישראל נכנסה למשבר כלכלי קשה, שר האוצר דאז בנימין נתניהו התניע שורה של רפורמות מוצדקות, והמשק חזר להתאושש. ההתאוששות הזו נקטעה במשבר של 2008 שהוביל שוב לירידה בשכר עד 2010, ואז חזרנו למגמת עלייה עד היום.

נושא נוסף שנכנס כאן הוא הגידול בשיעורי התעסוקה באותה התקופה: בעקבות הרפורמות של ביבי ישראלים רבים נכנסו למעגל התעסוקה "מלמטה", מה שמושך למטה את הממוצע אבל כמובן שמדובר במגמה חיובית ולא שלילית. ניתן לראות זאת בנתונים הבאים, גם הם מבנק ישראל:

 

זה כל הסיפור. הוא לא פשוט מספיק כדי לדחוס אותו בכותרת, אבל גם לא מסובך מדי.

בכלי התקשורת הישראלים לא יספרו לכם אותו. הם בדרך כלל יספרו לכם שהשכר ירד או נשאר באותו המקום בהשוואה ל- 2001, או ל- 2007.

זה שקר.

הם פשוט בוחרים על הגרף של השכר הריאלי את שתי הנקודות היחידות שמאפשרות לדבר על סטגנציה או על ירידת שכר. זה לא סתם תעלול סטטיסטי, זה שקר גס, מוחלט, נכלולי, פוליטי, שנועד להטעות אתכם. למה לא לבחור את 1998, את 2003 או את 2009? תסתכלו על הגרף. זה פשוט לא נכון. היו משברים, המשק נפגע מהם, אבל אנחנו מתאוששים. השכר במגמת עלייה. אם אתם מתעקשים לרדת על ביבי, שטייניץ או לפיד אז יש מיליון ואחד דברים אחרים שאתם יכולים לבחור מהם, עזבו את השכר הריאלי בשקט. משקרים לכם.

המשמעות של העלייה בשכר הריאלי היא שכוח הקנייה של הישראלי הממוצע, מה שקובע את יוקר המחיה עבורו, הולך ומשתפר. לא מידרדר.

משתפר.

כן, יוקר המחיה.

משתפר.

ושוב פעם אני אומר את זה: מ-ש-ת-פ-ר.

משתפר משתפר משתפר.

אל תקראו עיתונים, תסתכלו בגרף. יש לכם מוח, יש לכם עיניים, תשתמשו בהם. אל תפריטו את המוח שלכם לידיו של עיתונאי או פוליטיקאי שרוצה למכור לכם את עצמו. לפי נתוני הלמ"ס מגמת השיפור בשכר הריאלי לא נעצרת, וממשיכה גם בספטמבר 2014. ושוב, תזכרו את ההשוואה היחסית. גם כוח הקנייה של השבדים, הגרמנים והקוריאנים הולך ומשתפר. אולי הם משתפרים מהר יותר מאיתנו, אבל המצב לא מידרדר.

כאן בד"כ מגיע השלב שבו מגיבים מסוימים קופצים ושואלים מה קורה עם השכר החציוני. בד"כ הם מנחשים שהוא דווקא ירד, כי זה מה "שמרגיש להם נכון" אחרי שמפמפמים להם את שטיפת המוח הזו בתקשורת 24 שעות ביממה. לא יכול להיות הרי שכולם משקרים לנו. אז מה קורה עם השכר החציוני באמת?

ובכן, אותו דבר פחות או יותר.

 

2.2 שכר חציוני

השכר החציוני הוא השכר שמחצית האוכלוסיה נמצאת מעליו ומחצית נמצאת מתחתיו. באופן עקרוני ייתכן שהמגמות בשכר החציוני יהיו שונות מאלו של השכר הממוצע – אם למשל רק העשירון העליון הולך ומתעשר אז השכר הממוצע יעלה והשכר החציוני לא.

זה לא קורה.

למעשה מה שקורה בשנים האחרונות הוא בדיוק ההפך: לפי נתוני הלמ"ס השכר החציוני עלה בין 2012 ל-2013 ב-3.3%, בעוד שהשכר הממוצע עלה ב-1.4%. אם השכר החציוני עולה מהר יותר מהשכר הממוצע זה אומר שאי השוויון במדינת ישראל קטן, לא גדל, לפחות בשנים האחרונות. כן, שמעתם נכון: קטן. גם כאן שיקרו לכם. נחזור לכך בהמשך.

רבים טוענים בצדק שהשכר החציוני משקף טוב יותר מהשכר הממוצע את מצבה של האוכלוסיה, אך עקב הקושי לחשב אותו הלמ"ס מפרסמים הרבה פחות נתונים אודותיו. אני מקווה שהגופים האחראיים על המדידה יתחילו להפנים את חשיבותו ושנתונים אודותיו יפורסמו באופן יותר מסודר, כולל נתונים היסטוריים ברי השוואה. עד שזה יקרה לא הייתה לי ברירה אלא לחשב אותו בעצמי.

כדי לבחון מגמות ארוכות טווח חישבתי את השכר החציוני בעזרת סקרי ההכנסות של הלמ"ס מהשנים 1990 – 2010, כאשר על מנת לקבל שכר חציוני ריאלי המנקה שינויי מחירים הנתונים מוצגים לפי מחירי שנת 1993. במקום לחשב רק את השכר החציוני חילקתי בכל שנה את האוכלוסיה לעשירונים, וחישבתי למעשה את הגבולות בין העשירונים בכל שנה (השכר החציוני זה הגבול בין העשירון הרביעי לחמישי, הקו האמצעי האפור בתרשים). הנתונים הם לשכר חודשי לשנת 1993, ללא התחשבות בשעות העבודה בחודש. התוצאה נראית פחות או יותר כמו התרשים של השכר הממוצע, אם כי הגרף נקטע ב-2010.

 

הקווים בתרשים נראים שטוחים למדי, אבל יש כאן אשליה הנובעת מכך שהעשירון העליון נמצא גבוה מעליהם. למשל, להלן התרשים רק עבור שלושת העשירונים התחתונים.

 

כפי שניתן לראות, בכל רמות השכר מסתמנת מגמה כללית ומתונה של עליה בשנות האלפיים, מלבד אולי עבור העשירון התחתון, וגם הוא עלה בהשוואה לשנות התשעים. לפחות עד תחילת שנות האלפיים, העלייה תלולה יותר עבור העשירים יותר. חשוב להזכיר כאן שוב את הגידול בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה, שהכניס הרבה מובטלים לשעבר לעשירונים התחתונים ופעל להורדת ממוצע השכר בהם ולכן השפיע על העשירון התחתון.

כך או אחרת, אתם שמים לב מה אין בכל הגרפים האלו?

נכון, אין מגמת ירידה לאורך זמן.

כשהפקתי אותם לראשונה חשבתי שהם בעיקר משעממים. זה אומר שגם השכר החציוני לא נשחק, רמת החיים החציונית לא נפגעה, וגם לא רמת החיים של שום עשירון. המצב לא מידרדר. מכיוון שהשכר החציוני בסך הכל נע לפי המגמות של השכר הריאלי עד 2010 סביר להניח שהוא ממשיך כך גם בשנים האחרונות, ועולה בהתאם לעליית השכר הריאלי. מהלמ"ס מצאתי רק את הנתונים של 2013-2012 שהצגתי לפני כן, שמצביעים גם הם על עלייה.

אם נסכם, אז השכר הריאלי המייצג את כוח הקנייה של הישראלי הממוצע או החציוני הולך ומשתפר, ואין שום נתון אודות השכר הממוצע או החציוני שמעיד ההפך. זה לא אומר שזול פה, זה לא אומר שטוב פה, זה רק אומר שרמת החיים כיום יותר טובה ממה שהיא הייתה בעבר, שיוקר המחיה נמצא במגמת שיפור מתמידה כבר שני עשורים.

נעבור למדדים הבאים.

 

פרק 3: אי שוויון ועוני

בהשוואה בין לאומית מדינת ישראל היא אחת המדינות המערביות הכי פחות שוויוניות בעולם – אם כי זה תלוי בדיוק כיצד מודדים אי שוויון, וכפי שניתן לראות בקישור ישנם מדדי אי שוויון שבהם ישראל דווקא לא בולטת לרעה. בכל אופן, גם כאן המגמות הן חיוביות – אבל בעיקר בחמש השנים האחרונות. בניגוד לשכר, בהשוואה לשנות התשעים מרבית מדדי אי השוויון והעוני כן מציגים מגמת הידרדרות, אבל היא נעצרה לפני מספר שנים ומאז ישנה מגמת שיפור או סטגנציה.

להלן מדד ג'יני לפני ואחרי מיסים, כפי שחושב במחקר של מרכז טאוב:

התמונה כאן לא ברורה כמו במקרה של השכר. אי השוויון בברוטו נמצא במגמת ירידה ברורה עוד מאז תחילת העשור הקודם, אך המגמה של אי השוויון בנטו קצת פחות ברורה (בגלל הקצבאות והמיסים שירדו בעשור הקודם). בכל אופן, כפי שנכתב בדוח של מרכז טאוב, בשנים שחלפו מאז 2002 פחת אי השוויון לרמות שהוא היה בהן בשנות התשעים. ואם כבר אנחנו עוסקים בדוח של מרכז טאוב, להלן תרשים נוסף:

 

כפי שניתן לראות, ישראל תמיד הייתה לא-שוויונית יחסית למדינות אחרות, לפחות מבחינת מדד ג'יני. זו איננה תופעה חדשה הנובעת מעלייתן של מפלגות מסוימות לשלטון. בדומה לשכר החציוני והממוצע, אנחנו פחות או יותר שומרים על מיקומנו בעולם כבר זמן רב.  

הלמ"ס החל למדוד באופן קבוע את מדד ג'יני רק בזמן האחרון, ולפי הודעה לתקשורת שפורסמה לא מזמן המדד ממשיך במגמת ירידה עד 2013. עוד ניתן לראות בהודעה נתונים לגבי התחלקות ההכנסות בין העשירונים בין השנים 1997 – 2013, שנותרה פחות או יותר אותו דבר.

נעבור למדדי עוני. להלן נתונים אודות שיעור משקי הבית החיים מתחת לקו העוני, שוב מהדוח של מרכז טאוב:

 

בנוגע לנתוני העוני אין מגמת ירידה, אך גם אין מגמת עלייה ברורה. נראה ששיעורי העוני לפני מיסים ותשלומי העברה היו פחות או יותר קבועים בעשרים השנים האחרונות עם תקופה גבוהה יותר בתחילת שנות האלפיים, ושיעורי העוני אחרי מיסים ותשלומי העברה קפצו ב-2005 ומאז שומרים על יציבות. בחלוקה לפי אוכלוסיות ניתן לראות את ההבדלים במגמות בין החרדים, הערבים, ויהודים שאינם חרדים בנושא זה:

נראה שללא הגידול החד בקרב אוכלוסיות החרדים והערבים שיעורי העוני היו במגמת ירידה. אבל חשוב להזכיר כאן שוב את התמונה היחסית: גם ללא חרדים וערבים במדינת ישראל יש שיעורי עוני גבוהים יחסית למדינות מערביות אחרות. אין לי שום כוונה להכחיש זאת כאן.

עד כה הראינו נתונים מהלמ"ס ומרכז טאוב, אך הם לא הארגונים היחידים שעוסקים במדידת עוני ופערים. המוסד לביטוח לאומי פרסם את הדוח האחרון שלו לפני כשנה, לגבי שנת 2012. להלן חלק מהממצאים בדוח:

  • השכר בקרב עובדים עניים עלה יותר מקצב עליית השכר הממוצע במשק.
  • תחולת העוני הכללית נותרה בשנת 2012 ברמה דומה לזו שמאפיינת את התקופה משנת 2004 ועד 2011.
  • בשנת 2012 חלה התמתנות מסוימת בתחולת העוני בהשוואה ל-2011.
  • מדד ג'יני לאי-שוויון ירד בשנת 2012 בהשוואה לשנה קודמת, גם בנטו וגם בברוטו.
  • בהשוואה לנתוני ה-OECD מצבה של מדינת ישראל השתפר במעט בראייה בינלאומית.

להלן שורה של מדדים שחישבו אנשי הביטוח הלאומי עבור השנים 1999-2012:

 

נראה שמרבית המדדים מגיעים לנקודת השיא שלהם באזור 2009 (המשבר הכלכלי העולמי שגרר גלי פיטורים בכל העולם) ומאז נמצאים במגמת ירידה. האם הירידה נמשכה גם בשנתיים האחרונות? אני מניח שנצטרך לחכות לדוחות הבאים על מנת לראות זאת.

אם נסכם, ניתן לומר די בביטחון שהמגמות בנושא עוני ואי שוויון הן חיוביות לפחות בחמש השנים האחרונות אם לא יותר, אם כי לא בהכרח בהשוואה לשנות התשעים, ולגבי חלק מהנושאים חסרים נתונים לגבי השנים האחרונות. כך או אחרת, אין שום בדל של הוכחה לטיעונים החוזרים ונשמעים מפיהם של פוליטיקאים ואנשי תקשורת בדבר מגמת הידרדרות בעוני או אי שוויון בחמש השנים האחרונות. האי שוויון לא גדל, הוא קטן.

גם כאן עובדים עליכם.

 

פרק 4: צריכה

4.1 נתוני צריכה

נתונים על צריכה יכולים לשקף את רמת החיים באופן טוב יותר מנתונים על הכנסות ושכר, שהם תמיד מוגבלים ובעייתיים יותר למדידה (הכנסה בשחור, שכר במשרות שכיר לעומת משרות של עצמאיים וכו'). אם משקי הבית בישראל היו בצרות כלכליות הם היו חותכים את הצריכה שלהם או נכנסים לחובות – ושני הדברים הללו אינם מתרחשים.

הלמ"ס מפרסם נתונים רבים לגבי צריכה. ראו למשל את הטבלה הזו, המתארת סיווג של הוצאות צריכה שונות עבור השנים 1995-2011, וכאן טבלה שכוללת את 2012. הכל נמצא במגמת עלייה (מלבד הקטגוריה "עיתונים וצרכי כתיבה", שירדה מהוצאה של 2,184 ₪ בשנת 2006 להוצאה של 2,042 ₪ בשנת 2012…).

ועכשיו, בואו נראה גרף שבניתי לנוחיותכם. הגרף הזה מתאר את שיעור הבעלות על מוצרים שונים, והוא מבוסס על הטבלה שפרסם הלמ"ס כאן (הורדתי מוצרים שהסיפור עבורם לא קשור לרמת חיים אלא לשינויים טכנולוגיים).

שיעורי הבעלות על כל המוצרים במגמת עלייה בעשור האחרון, כולל מוצרים בסיסיים כגון מזגנים ומכוניות. עכשיו, משהו שחשוב להבין: אם שיעור הבעלות על מכונית אחת לפחות עלה מ-56.7% בשנת 2002 ל-67.3% בשנת 2013 זה לא אומר שהעשירים קונים עוד מכוניות, אלא שעניים שבעבר לא הייתה להם מכונית רוכשים כיום מכונית – ולא בגלל שהתחבורה הציבורית הידרדרה או משהו כזה, אלא מכיוון שמצבם הכלכלי של אותם עניים השתפר. השיפורים כאן הם כולם "מלמטה", לעשירים כבר היו מיקרוגלים ומנויים לאינטרנט בשנת 2002.

גם אם נבדוק את העשירון התחתון לבדו נראה מגמת שיפור ברורה. ניתן להוריד מהלמ"ס את תוצאות סקרי ההוצאות משנים קודמות, אני הורדתי למשל את נתוני 2008 והשוויתי לנתונים מ-2013. בשנת 2008 ל-21.4% ממשקי הבית בעשירון התחתון הייתה לפחות מכונית אחת ול-41.8% היה מזגן, ובשנת 2013 ל-31.4% מהם הייתה לפחות מכונית אחת ול-62.5% היה מזגן (אולי זו עדות להתחממות הגלובאלית?). אותה המגמה מופיעה בכל השוואה אפשרית של נתוני צריכה. איפה השחיקה? איפה ההידרדרות? איפה הקריסה?

אם נסכם, נתונים על צריכה מעידים באופן הבולט והחזק ביותר על עלייה עקבית ברמת החיים של כל שכבות האוכלוסיה בישראל כבר זמן רב.

 התגובה הסטנדרטית שאני מקבל עבור טיעון זה היא שזה נכון, אבל אנשים נכנסים לחובות על מנת להגדיל את הוצאותיהם באופן הזה, מה שמעביר אותנו לסעיף הבא.

 

4.2 חובות

האם חובות משקי הבית עלו?

כן, אבל כפי שראינו גם הכנסות משקי הבית עלו, ולכן נדרש למדוד את החובות ביחס להכנסות. מדד מקובל הוא יחס החוב לתוצר (התוצר הלאומי הוא בקירוב סך ההכנסות במדינה). להלן המדד, כפי שחושב על ידי בנק ישראל:

 

ניתן לראות כאן ירידה בחובות בתקופה של הצמיחה המהירה, עד המשבר הכלכלי ותחילת עליית מחירי הדיור של 2008-2009, ולאחר מכן עלייה שמביאה אותנו בערך למקום שבו היינו ב-2002.

מעניין גם לראות את ההבדל בין ישראל למדינות אחרות, כפי שעולה ממסמך אחר שפורסם על ידי בנק ישראל:

נראה כי במדינות מערביות אחרות החובות ביחס לתוצר עלו מהר הרבה יותר בשנים האחרונות, וחובות משקי הבית הם פשוט לא בעיה משמעותית במדינת ישראל שיש לדאוג לגביה. מדינות רבות בעולם היו מוכנות להתחלף איתנו בעניין ספציפי זה.

אם נסכם, אין עלייה עקבית בחובות שמעידה על כך שהישראלים של היום צורכים מעבר לרמת החיים שלהם, למשל בהשוואה לישראלים של שנת 2010 או שנת 2002, ולכן ניתן להסיק שהעלייה שתיארתי בפרק הקודם בצריכה באה תודות למחירים נמוכים יותר ומשכורות גבוהות יותר – כלומר, יוקר המחיה שהשתפר – ולא תודות לחובות.

אבל יש כאן מקום להסתייגות: לא מצאתי נתונים ברורים על חובות לפי עשירונים, למשל חובות רק עבור העשירון התחתון. האם הם עלו? ירדו? נשארו אותו דבר? ניתן רק לנחש – אבל ניחושים הם לא עדויות, אנקדוטות הם לא נתונים, והטענה העקרונית שלי נשארת נכונה: אין עדויות על הידרדרות. חושבים שמגמת החובות בעשירון התחתון שונה מהמגמות לגבי שאר האוכלוסיה? הציגו נא נתונים של חובות העשירון התחתון ביחס להכנסותיו.

 

פרק 5: אבטלה ותעסוקה

כולם יודעים שהאבטלה בארץ במצב מצוין יחסית לעולם, ולכן התקשורת הכלכלית בישראל כמעט שלא עוסקת בנושא – אבל אבטלה היא בעיה חשובה שמדינות רבות כיום מתמודדות איתה. למרות שאנו עוסקים כאן במגמות ולא בהשוואה יחסית, לא הוגן לדבר על מצבו של המשק הישראלי ולהזכיר רק תחומים שבהם אנחנו יוצאים רע בהשוואה היחסית. להלן המגמות בתחום, לפי נתוני בנק ישראל:

 

בדומה למה שכתבתי על החובות, כרגע ישנן בעולם לא מעט מדינות מערביות שהיו מוכנות להתחלף איתנו בשכר החציוני, בשכר הממוצע או באי השוויון בעבור שיעורי אבטלה כאלו. בעוד שהשפעות אי השוויון על הכלכלה ועל איכות החיים שנויות במחלוקת, השפעותיה של אבטלה גבוהה הן חד משמעיות ושליליות.

כפי שניתן לראות בקישור הקודם, המגמות הן חיוביות גם בנוגע למדדים רלוונטיים נוספים כגון עומק האבטלה ושיעורי התעסוקה.

 

 

פרק 6: מחירי הדיור

הנתון היחיד שמראה מגמה שלילית ברורה וחד משמעית בחמש השנים האחרונות הוא מחירי הדיור. רבים מזכירים את הנושא כאשר אני מזכיר מגמות חיוביות בתחומים אחרים, אך הם שוכחים מספר נקודות חשובות:

1. מחירי הדיור עלו בתור תוצאה "לא צפויה" של מדיניות שניסתה להשיג משהו אחר.

ראשית כל, עליית מחירי הדיור הייתה מכוונת לחלוטין, כפי שניתן לראות בכתבה הזו משנת 2008 שאיכשהו לכל הגורמים המעורבים בדבר נוח לשכוח מקיומה. שרי אוצר ושיכון בשנים 2008-2007 עצרו את תכניות הבנייה במרכז הארץ על מנת לתמוך בפריפרייה, מה שהקפיץ את המחירים.

ושנית, גורם נוסף שתרם לכך היה בנק ישראל, שהוריד את הריבית בתגובה למשבר העולמי, מה שהקל על ישראלים לקחת משכנתא ולרכוש דירה. מכיוון שהיא הוזילה את עלויות המשכנתא ניתן אפילו לומר שירידת הריבית עזרה לזוגות צעירים, למרות שהיא הגדילה את המחירים. בנק ישראל כמובן לא הוריד את הריבית סתם; הוא הוריד אותה על מנת לעודד את המשק בשעת משבר עולמי ולמנוע התחזקות יתר של השקל, תופעות שיכלו לגרום כאן למשבר ולאבטלה שפגיעתם חמורה הרבה יותר מעליית מחירי הדירות. 

2. עליית מחירי הדיור לא משפיעה על מרבית הישראלים.

היא משפיעה בעיקר על צעירים שבמקרה התכוונו לרכוש את דירתם הראשונה בחמש השנים האחרונות. צעירים אלו מהווים בסך הכל חלק קטן למדי (אם כי רעשני) מהאוכלוסיה. לפי משרד הבינוי והשיכון 68% ממשקי הבית במדינת ישראל חיו בדירה משלהם בשנת 2012, בעוד שכ-27% ממשקי הבית גרים בדירות שכורות. סביר שרק חלק קטן מאותם 27% בדיוק התכוונו לרכוש דירה בחמש השנים האחרונות ונפגעו מהעלייה. למשל, לפי מסמך של הלמ"ס אחוז משקי הבית שהם לא בעלי דירה נשאר פחות או יותר זהה משנת 2003 ועד 2011.

3. העלייה באה לאחר תקופה ארוכה של ירידת מחירים.

כן, גם כאן, בדומה למקרה של השכר הריאלי, מראים לכם רק חלק מהגרף. שימו לב לנקודת הזמן שבה מתחיל ציר הזמן ותראו שבכל פעם שמראים לכם נתוני על מחירי דיור נקודת הזמן הזו נמצאת באזור 2006 או 2007.

להלן תרשים של מספר המשכורות הממוצעות הנדרשות לרכישת דירה, לא משנת 2006 אלא משנת 1969, הלקוח מערך מעניין בוויקיפדיה:

 

לצערי לא הצלחתי למצוא מקורות טובים יותר לגרף הזה, ואני חייב להודות שמתיאורו בקישור שלמעלה לא הבנתי האם מדובר במדד מחירים המשקלל את השינוי בגודל הדירות (שהן גדולות היום הרבה יותר מאשר ב-1969) או שלא – מה שיכול להשפיע על הנתונים. בערך הנ"ל בויקיפדיה תוכלו למצוא גם עיתונים ישנים משנות השמונים שעוסקים במחירי הדיור ומאשימים את הממשלות של אז בעליות המחירים.

תרשים אחר מעניין מצאתי במחקר של בנק ישראל:

 

מדובר במדד מעט שונה, אך נראה שהוא מספר פחות או יותר את אותו הסיפור: עליית מחירים עד אמצע שנות התשעים, ירידה בתחילת שנות האלפיים ואז שוב פעם עלייה בשנים האחרונות. הגרפים האלו גם מראים מדוע בנק ישראל לא מודאג כל כך מהזעקות ההיסטריות "בועה!" ונבואות הארמגדון שנשמעות כאן מאז 2008 (ולאחרונה דעכו עקב חוסר עניין בציבור). באותו מחקר ניתן למצוא גרף נוסף המראה מדד הדומה לתרשים הקודם – יחס בין מחיר דירה ממוצע לשכר ממוצע:

 

כמו במקרים הקודמים שבהם נתקלנו, ברגע שלוקחים את הגרף אחורה מספיק לפתע התמונה נראית אחרת לגמרי. באמצע שנות התשעים הייתה בנייה מסיבית של דירות עבור גלי העלייה מברית המועצות, וייתכן שהבנייה הזו היא זו שהורידה את המחירים בתחילת שנות האלפיים. לאחר עצירת התכנון במרכז הארץ והורדת הריבית על ידי בנק ישראל נראה שהמחירים – יחסית להכנסה – פשוט חזרו לרמות שבהן הם היו בשנות התשעים. אגב, כשהורי רכשו את דירתם הראשונה אי שם בסוף שנות השבעים גם הם היו זקוקים לעזרה בהשגת ההון הראשוני מהוריהם. הדור שלנו לא המציא שום דבר חדש.

ישנם גם אנשים שמתלוננים על כך שהלמ"ס לא משכלל את מחירי הדיור כמו שצריך במדד המחירים לצרכן. חלקם חושבים שמדובר במדיניות מכוונת כלשהי, אך הם טועים. הלמ"ס משכלל את מחירי הדיור בדיוק כפי שמקובל לשקלל אותם במדינות אחרות, ובהמשך למה שציינתי לגבי שיעורי הבעלות על דירות בישראל באמת אין סיבה שעלייה במחירי הדיור תשנה כל כך את מדד המחירים לצרכן המתייחס לכלל אזרחי המדינה.

אם נסכם, אז עליית מחירי הדיור היא בפירוש מגמה שלילית של השנים האחרונות שפגעה באלפי ישראלים. לא ניתן להכחיש זאת. אך זו פחות או יותר המגמה השלילית היחידה, היא לא השפיעה על מרבית אוכלוסיית המדינה, ההשפעה שלה שולית ביחס לנושאים כגון שכר ממוצע ואבטלה, ונראה שאין כאן משהו חדש או שונה – מחירי הדיור בישראל תמיד היו גבוהים יחסית להכנסות ועכשיו הם בסך הכל חזרו לרמות שבהן הם היו בשנות התשעים.

 

פרק 7: נושאים נוספים

7.1 דירוג האשראי של ישראל

בסוף חודש נובמבר הזדעזעו כלי התקשורת המקומיים מהחלטתה של חברת דירוג האשראי פיץ' להוריד את תחזית הדירוג עבור ישראל מ"חיובית" ל"יציבה". הסיבה היחידה שאני טורח להתייחס כאן לנושא הזה היא מכיוון שמישהו עלול לציין אותו בתגובות כעדות לכך שמשהו מידרדר כאן, אך זו כמובן טעות. קודם כל, מעניין לציין שכאשר בחודש נובמבר 2013 אותה חברת הדירוג העלתה את התחזית מ"יציבה" ל"חיובית" הכותרות היו הרבה יותר צנועות. ומעבר לכך, מדובר בסך הכל בתחזית שאומרת שהחברה צופה שדירוג האשראי ישאר כמו שהוא כיום, על רמה A. זה לא דירוג מלהיב במיוחד, אבל הוא גבוה יותר מזה של מדינות המצויות במשבר משמעותי כגון איטליה, יוון, ספרד ופורטוגל. סקירה של התקדמות דירוג האשראי של מדינת ישראל לאורך השנים מראה שיפור הדרגתי ומתמיד בדירוג, גם בתקופה של משבר כלכלי שבו מרבית המדינות ספגו הורדה בדירוג. הכלכלה שלנו אולי לא יעילה או שוויונית במיוחד, אבל לפחות היא יציבה ואמינה.

 

7.2 גידול בהוצאות על בריאות וחינוך

הוצאות הישראלים על חינוך ובריאות גדלים עם השנים, ולעיתים נטען שזוהי מגמה המעידה על הרעה כלשהי ברמת החיים. טענה זו שגויה. כפי שראינו הישראלים הולכים ונעשים עשירים יותר, ועל כן רוכשים יותר מכוניות, מיקרוגלים, מקררים, מזגנים – וגם מוצרים רפואיים וחינוך לילדיהם. אם בעבר רק 50% מהאוכלוסיה יכלו להרשות לעצמם לרכוש שיעורים פרטיים במתמטיקה לילדיהם והיום 80% מסוגלים להרשות זאת לעצמם, אז ההוצאות על שיעורים פרטיים יגדלו. כנ"ל לגבי ביטוחי בריאות פרטיים או תשלום לקליניקות רפואיות פרטיות. בכל העולם ההוצאות גדלות מסיבה זו.

 

7.3 שחיקת שכר המשכילים

אם נבחר רק את קבוצת הישראלים שיש ברשותם תואר אקדמי, נגלה ששכרם הריאלי לא נמצא במגמת עליה כמו השכר הממוצע או החציוני במשק. אך הסיבה לכך היא הגידול במספר בעלי התארים הנובע מעלייתן של המכללות. צעירים עם תואר ראשון עושים כיום עבודות שבעבר ביצעו אנשים ללא שום תואר אקדמי, אז אין פלא שהשכר הממוצע לבעלי תואר יורד. גם מגמה זו נפוצה במדינות אחרות.

 

פרק 8: סיכום

8.1 האם מדדי הכנסה, תוצר ואי שוויון משקללים קידמה טכנולוגית כמו שצריך?

האי מייל הראשון נשלח בשנת 1971, הרכישה הראשונה אונליין בוצעה בשנת 1994, ובשנת 1995 מכרה אמאזון את הספר הראשון שלה (תודה למספר מגיבים על התיקון בנושא). נגן ה-MP3 הראשון יצא לשוק בשנת 1998, ה-DVD יצא בשנת 1997, מסכי מחשב צבעוניים הופיעו באמצע שנות התשעים, והדיסק-און-קי וה-GPS הופיעו רק בתחילת שנות האלפיים. בשנת 2004 הצטרף המשתמש הראשון לפייסבוק, והדור הראשון של האייפון יצא לשוק ביוני 2007.

זה לא רק מחשבים, סמארט-פונים ואינטרנט. בכל שנה המכוניות החדשות שיוצאות לשוק הן בטיחותיות יותר, נוחות יותר ויעילות יותר מאשר בשנה הקודמת, וכך גם האוטובוסים החדשים, הרכבות החדשות והמטוסים החדשים. בכל שנה הסביבונים המשווקים לילדים באזור חנוכה הם מגניבים יותר (למרות הנוסטלגיה שאולי יש לכם לסביבונים המסורתיים), סדרות הטלוויזיה של HBO הן טובות יותר (מלבד "הסמויה" שהיוותה שיא שעדיין לא שוחזר), ויש מגוון רחב יותר של ספרים מצוינים שיוצאים לאור ושל להקות חדשות שמנסות לשבור את מצעדי הפזמונים. שיעורי ההשכלה הולכים וגדלים. בשנת 1986 רק ל-25% מהאמריקנים היה תנור מיקרוגל בביתם, וכיום כמעט לכל תושבי העולם המערבי יש. טכנולוגיות רפואיות מתקדמות בקצב מהיר, וכיום אנחנו מסוגלים להתמודד יותר טוב עם שלל מחלות. יש לנו תרופות טובות יותר. למשל, לפרוסקופיה, שיטת ניתוח מודרנית לניתוחי בטן המונעת פגיעה באיברים פנימיים, אומצה בהרחבה רק בראשית שנות התשעים. מדדים כגון תוחלת החיים ותמותת תינוקות נמצאים במגמת שיפור מתמדת.

כל הדברים שציינתי כאן ורבים אחרים לא משוקללים בגרפים שלמעלה באופן מלא. הלמ"ס מנסה להתחשב בחלקם בחישוב מדד המחירים, אבל השקלול הוא חלקי מאוד. מדדי שכר שיתחשבו באופן מלא בשכלול בכל תחומי המוצרים הקיימים יראו קפיצה משמעותית הרבה יותר ברמת החיים. כל מי שמעז לטעון שמצבם של הישראלים, האמריקנים, הגרמנים או כל אומה אחרת היה טוב יותר בשנת 2000 או בשנת 1990 מכפי שהוא היום מדבר שטויות מוחלטות, ולו רק בגלל השיפורים הטכנולוגים הללו שהופכים את חיינו לקלים יותר, נעימים יותר ומבדרים יותר.

חשבו על זה כך: האם הייתם מעדיפים להיות ישראלי בן 30 שמרוויח 10,000 ₪ לחודש עכשיו או בשנת 1990? בשנת 1990 10,000 ₪ יכלו לרכוש עבורכם הרבה יותר מוצרים מאשר כיום, מכיוון שהמחירים היו נמוכים יותר. הייתה אינפלציה מאז, והלמ"ס משתמש בה בחישוב השכר הריאלי שהוא השכר בניכוי האינפלציה. ובכל זאת, באמת הייתם רוצים לחזור לשנת 1990? באמת הייתם רוצים לנסוע במכוניות גרועות יותר, על כבישים גרועים יותר, לאכול אוכל גרוע יותר, לזכות לטיפול רפואי פחות טוב, ולשחק במחשב ב-Italy-1990 במקום ב-FIFA-15? כי כשאנחנו מציירים גרף של שכר ריאלי אנחנו מניחים שהתשובה לשאלה הזו היא חיובית עבור כל שכבות האוכלוסיה.

הדבר היחיד שהיה טוב יותר בשנת 1990 הוא שכולנו היינו אז צעירים יותר, תמימים יותר, ולחלקנו היה גם שיער מלא יותר. ייתכן שלעיתים אנחנו מתגעגעים לתקופות עבר אך ורק מסיבה זו. אך העולם מתקדם, חייהם של מרבית בני האדם עלי אדמות הולכים ומשתפרים, וגם תושבי מדינת ישראל זוכים להשתתף בקידמה שחלק גדול ממנה לא מתבטא בגרפים שהצגתי כאן. מגמות השיפור שהצגתי עד כה הן למעשה הערכת חסר של מגמות השיפור האמיתיות, ומצבם של אזרחי מדינת ישראל מעולם לא היה טוב יותר (מה שנכון כמעט לכל שנה בתולדות המדינה).

 

8.2 מי אחראי למגמות החיוביות?

האם יהיה נכון לומר שהממשלה האחרונה או זו שלפניה אחראיות למגמות החיוביות שתיארתי כאן? האם מטרת הרשומה הזו היא לתמוך בפוליטיקאי כזה או אחר?

לא. באופן כללי לפוליטיקאים יש פחות השפעה על מדדים מאקרו כלכליים בטווח הקצר ממה שנהוג לייחס להם בציבור ובתקשורת, לטובה ולרעה. עדיף למדוד אותם לפי רפורמות שהם ביצעו או לא ביצעו בתקופת כהונתם, ולא לפי מגמות השכר הריאלי, האבטלה ואי השוויון שמושפעים משלל דברים אחרים שקורים במקביל, וקשה להפריד בין ההשפעות.

הרשומה הזו, בכל אופן, לא נכתבה כניסיון להגן על בנימין נתניהו לקראת הבחירות הקרבות, ואין מאחוריה שום כוונות פוליטיות מלבד זעם אישי ועמוק על הבוטות והנועזות שבה אנשי תקשורת ופוליטיקאים מפריחים שקרים מוחלטים לאוויר מבלי שיהיה מי שיסתום להם את הפה על המקום – ובתור ציבור מיודע ואינטליגנטי זוהי חובתנו לסתום להם את הפה על המקום, ועוד פעם, ועוד פעם, עד שהם יפסיקו לשקר לנו בפרצוף.

 

8.3 מה אתם יכולים לעשות בנוגע לדברים שכתבתי כאן?

לא להיות טיפשים.

יש לכם עיניים, השתמשו בהן כדי לראות. צאו מנקודת הנחה שהמציאות מורכבת יותר מסיסמה כזו או אחרת. יש המון מדדים, ובמקרים רבים הם יתנו אינדיקציות מבלבלות. קבלו את המורכבות כמו שהיא. צפו לה. שום דבר לא פשוט בעולם הכלכלי, ואם נדמה לכם שמשהו פשוט אז אתם לא מכירים אותו מספיק לעומק. הטילו ספק במי שמוכר לכם סיפורים פשוטים מדי. הטילו ספק במי שמנסה לנחם אתכם. הטילו ספק במי שמנסה להסית אתכם.

קראו את ההודעות של הלמ"ס, לא את הפרשנות שלהם בעיתונות. כנ"ל לגבי משרד האוצר, בנק ישראל, ה-OECD, מכון טאוב או כל ארגון אחר. האנשים שעובדים במקומות האלו לא רק חכמים ומבינים יותר מאלו שמגדירים את עצמם כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה", הם גם אובייקטיבים יותר ולעיתים גם מושחתים פחות.

חפשו את העובדות, לא את האנקדוטות ולא את התיאוריות. הסתכלו בגרף המלא, ולא בגירסה המצונזרת שמראים לכם. השאירו את תחושת הבטן שלכם בצד. היו מודעים למגבלותינו הקוגניטיביות, לנטייה האנושית המשותפת של כולנו לחפש את הנתונים שיאשרו את הנחת המוצא שלנו במקום את הנתונים שיסתרו אותה. הטילו ספק בעצמכם.

אנחנו אזרחים במדינה דמוקרטית עם זכות הצבעה בבחירות, ואם אכפת לנו ממה שקורה כאן אז אין לנו את הלוקסוס להיות בורים או טיפשים לגבי שום נושא, גם לא לגבי המגמות של השכר הריאלי. עזבו את ראש הממשלה ושר האוצר – גם אנחנו אחראיים, גם אנחנו אשמים, כל אחד ואחד מאיתנו. אנחנו בחרנו את האנשים האלו, הדעות שלנו הן אלו שמופיעים בסקרים שלפיהם הם פועלים. האחריות היא של כולנו – לדעת, ללמוד, להכיר, לא לעצום עיניים.

הרשומה הזו לא נועדה לעודד אתכם להיות שמחים בחלקכם. ממש לא. כן, המצב של אזרחי מדינת ישראל משתפר, אבל נראה כי מדינות אחרות משתפרות בערך באותו הקצב או בקצב גבוה יותר. אם המצב היחסי שלנו נשאר פחות או יותר קבוע בעשרים השנים האחרונות, סימן שהבעיות של המשק הישראלי הן בעיות עומק, בעיות מבניות, שאינן תלויות בשר האוצר המכהן כרגע ולא יפתרו לאחר הבחירות הקרובות. אם אנחנו רוצים שביום ההולדת המאה של מדינת ישראל ישארו כאן אנשים שאינם עניים, קיצוניים, לאומנים או עסוקים בלמצוא דרך להגר, אנחנו צריכים לדאוג שקצב השיפור במדדים הכלכליים של ישראל יהיה גבוה יותר. זה לא יקרה אם נמשיך לדמיין בעיות שאינן קיימות.

פאקינג סלובקיה.

שיהיה לנו בהצלחה.

 

——————————————

עדכון לרשומה 18.12.2014

בימים שלאחר פרסום הרשומה פורסמו שני דוחות חדשים העוסקים במצבם הכלכלי של אזרחי ישראל.

הראשון הוא דוח ממדי העוני של המוסד לביטוח לאומי עבור שנת 2013, שמראה את המשך מגמת השיפור במדדי העוני שהראה הדוח עבור שנת 2012 שציטטתי ברשומה. מדהים לראות כיצד פוליטיקאים וכלי תקשורת ניצלו את הדוח על מנת להתנגח בממשלה המכהנת וחלקם אף טענו שהעוני הולך וגדל, למרות שבתקופת כהונתה מדדי העוני נמצאו במגמת שיפור ושהמשפט השני בתקציר הדוח כבר מזכיר את המגמה הזו. אני מניח שהם בונים על זה שאף אחד לא יטרח להיכנס ולקרוא.

השני הוא דוח מצב המדינה של מרכז טאוב, שעוסק בשלל נושאים מרתקים וביניהם גם במצבם הכלכלי של אזרחי מדינת ישראל. הדוח מתאר תמונת מצב שרחוקה מלהיות אידיאלית, אך חשוב לציין כאן שוב שמטרת הרשומה היא לא לנסות ולהוכיח ש"הכל טוב פה" – נושא שחזרתי עליו מספר פעמים ובכל זאת מגיבים רבים פספסו – אלא להראות שהמצב הולך ומשתפר. דוח טאוב כמעט שאינו עוסק במגמות, והוא לא סותר את הדברים שכתבתי ברשומה.

 

להמשך הפוסט

מי ירחם על ילדי הגן?

אורי כץ | 16.11.2014 | 15:56

בבוקר יום שישי האחרון פרסמתי בעמוד הפייסבוק האישי שלי את המסמך הבא, שקיבלנו מהגן שבו נמצא יותם, ביחד עם ביקורת על תכניותיו של שר החינוך שי פירון להביך הורים שאינם שומרים שבת ולחדור לפרטיותם:

להפתעתי הפרסום הפך לויראלי וזכה לשלל שיתופים, ביקורות ודיונים בפורומים שונים, והוביל אותי גם לראיון בגלי צה"ל בנושא (אם פספסתם לא נורא, שום דבר חשוב או חדש לא נאמר שם). הבנתי שגם בקבוצת הוואטסאפ של הורי הגן היו דיונים ערים בנושא, ולאחר שהורים נוספים ומראיינים מגלי צה"ל דיברו עם מנהלת הגנים היא החליטה לפרסם הבהרה שלפיה לא חייבים להביא צילום של פעילות מסורתית, וניתן להביא כדוגמה כל פעילות משפחתית שנעשית בשבת.

החלטתי לכתוב את הרשומה הזו מכיוון שלדעתי הבעיה כאן איננה ספציפית עם הגן של בני או עם המנהלת הזו. לפי מה שהבנתי מתגובתה של המנהלת לתחקירנית גלי צה"ל לא מדובר ביוזמה פרטית שלה אלא במדיניות, בחלק מהתכנית של שי פירון שפורסמה לאחרונה בכלי התקשורת תחת המיתוג "שבת ישראלית", וסגן השר אכן הגן על היוזמה הזו בראיון בגלי צה"ל. למעשה הבעיה היא רחבה יותר מההתנהגות של גננת מסוימת, ואפילו רחבה יותר מיוזמותיו של שר חינוך מסוים. הבעיה היא עם התפיסה השלטת במערכת החינוך הממלכתית הישראלית בעשורים האחרונים.

 

כור ההיתוך הכושל

מערכת החינוך הממלכתית יועדה להיות כור ההיתוך של החברה הישראלית, אך היא נכשלת בכל הנוגע לייעוד זה כבר שנים רבות. ראשית כל, כבר מתחילת דרכה הופיעו מערכות חינוך מקבילות עבור הערבים, החרדים והדתיים, שלהן מורים אחרים, תכנים אחרים, חוקים אחרים וכפי שלימד אותנו רביב דרוקר לאחרונה גם תקציבים אחרים. לפי המגמות הדמוגרפיות המתוארות במחקרים של מרכז טאוב שיעור התלמידים הלומדים במערכות שאינן מערכת החינוך הממלכתית היהודית הולך וגדל. כיום רק כארבעים אחוזים מתלמידי בתי הספר היסודיים לומדים בה, כך שכל ניסיונות הקונפורמיזם מלכתחילה מופעלים רק על חלק מילדי המדינה שבעתיד אפילו לא יהווה רוב.

 

רואים את הגרף? כך יראה הרכב החברה הישראלית כולה כשהילדים האלו יהיו מבוגרים. זו איננה תחזית דמוגרפית אלא וודאות מוחלטת, הילדים האלו כבר נולדו ולומדים בבית ספר יסודי כיום.

מלבד זאת ישנו כמובן הפער בין ערים שונות, אזורים שונים, נושאים מהעבר כגון החינוך המקצועי לעומת המסלול של בגרות מלאה ועוד. כור ההיתוך פעל בעבר ופועל גם היום, אבל באופן מאוד סלקטיבי וחלקי. הבן שלי פוגש בגן שלו ילדים מזרחיים ואשכנזיים, עולים מברית המועצות לשעבר (כמו אמא שלו) ועולים מאתיופיה, אבל סביר מאוד שהוא לא יפגוש ילדים דתיים עם כיפה סרוגה עד הצבא (מלבד הילדים של בני הדודים שלי שהם דתיים), ויש סיכוי טוב שלעולם לא תהיה לו אינטראקציה עם ילדים חרדים, דרוזים או ערבים. אפילו בקרב העולים מאתיופיה וברית המועצות ישנה נטייה להתכנס באזורי מגורים ומוסדות חינוך מסויימים והפיזור שלהם רחוק מלהיות שווה – וזה בסדר גמור.

בואו נודה בכך: אנחנו חיים בחברה משוסעת ומפולגת מכל כיוון אפשרי. דתיים מול חילוניים, אשכנזים מול מזרחיים, יהודים מול ערבים, ושלל שסעים קטנים יותר בתוך כל הקבוצות האלו. וזה בסדר גמור. באמת. זה לא נורא כל כך לחיות בחברה מפולגת ומשוסעת. יש מדינות הרבה יותר גרועות בעולם שאין בהן שסעים כאלו. יש צרות גרועות יותר.

ברגע שמבינים שאנחנו חיים בחברה מפולגת ומשוסעת ושהדבר לא הולך להשתנות בעתיד הקרוב, עלינו לחשוב על מערכת החינוך כעל מכשיר שיעזור לתלמידים להתמודד עם חיים בחברה כזו, ולא כעל מכשיר שינסה לכפות קונפורמיזם ולהעמיד את כולם סביב אילו שהם ערכים מדומיינים ששר החינוך התורן קבע מלמעלה שהם האידיאל הנכון. אך לפני שנבין מהי הדרך הנכונה, נבין מדוע הדרך הקיימת היא השגויה. 

 

כולם שונים, אבל יש כאלו ששונים יותר

המסמך שהצגתי כאן מנסה ליצור מצג שווא לפיו ישנו איזה שהוא סטנדרט, ויש כאלו שחורגים מהסטנדרט. זה גם מעליב, וגם לא נכון. ישראלים רבים ואני ביניהם לא מקיימים שום טקס דתי של קבלת שבת, ואיננו מרגישים כמי שחורגים מאיזה שהוא סטנדרט דמיוני. יותם משתתף בימי שישי בקבלת שבת אצל ההורים שלי, וביום שבת הוא יושב עם ההורים של אשתי לארוחת צהריים שיכולה בהחלט לכלול גם שרימפס ובשר חזיר. כשהורי נמצאים בחו"ל אני לא קורא קידוש או מנהל טקס דתי כלשהו בימי שישי, ואני לא יוצא דופן בקרב הורי הילדים בגן של יותם.

תכניות מעין אלו שמתוארות במסמך לא נועדו "לקבל את השונה" אלא להביך את השונה – להביך הורים שאינם מתיישרים עם הסטנדרטים של שי פירון ולגרום לילדיהם להרגיש שהם שונים מהכלל, תוך כדי חדירה חמורה מאוד לפרטיות המשפחה. זה לא רק המסמך הספציפי הזה. לפי הכתבה שקישרתי אליה לפני כן בעיתון הארץ, עובד בארגון הפועל בתחום ההתחדשות היהודית טען שאחת הבעיות המרכזיות בתכנית של שי פירון היא "הראייה הפטרנליסטית, המשתקפת במכרז, שלפיה בשבת החילונית אין קרבה או אהבה, ואת אלה אפשר למצוא רק בדגם המסורתי". כחלק מהגדרת התכנית "שבת ישראלית" מודגש אותו דגם משפחתי אידיאלי המתבטא בסעודת השבת, "הנכס הלאומי של העם היהודי" (אגב, היהדות ככל הנראה שאבה את רעיון השבת מהבבלים…).

ומה עם הורים גרושים, כמונו? מה עם משפחות שאינן מקיימות את חלוקת התפקידים המגדרית המסורתית המתוארת במסמך, לפיה ישנו תפקיד אחד מוגדר לאבות ובניהם ותפקיד אחר מוגדר לאימהות ובנותיהן? בגן הקודם של יותם היה ילד חמוד למדי עם שתי אמהות המקיימות זוגיות לסבית, כיצד הן אמורות להגיב למסמך כזה? לכל מבנה משפחתי אלטרנטיבי אין מקום בחזונו האידיאלי של שי פירון. אנחנו כולנו "שונים" וצריך "לקבל אותנו", ויש לנו את הזכות להיות שונים, אבל לשיטתו של פירון ילדים בני חמש צריכים לדעת שמדובר כאן בחריגה מהסטנדרט, לא בסטנדרט. אני לא יודע עד כמה ילדים יזכרו את מה שהם ילמדו בגן אודות השבת, אבל אני די בטוח שילד זוכר טוב מאוד כיצד זה מרגיש להיות שונה, יוצא דופן.

חשוב להדגיש: אני לא אומר כאן שצריך לזרוק לפח כל סממן דתי או יהודי בבית הספר. ילדים אוהבים נורא את החגים ואת קבלת השבת השבועית, אנחנו חיים במדינה עם רוב יהודי ואין סיבה שהילדים לא ילמדו על התכנים האלו בגן, כמו שילדים ערבים לומדים על חגים ערביים בגן שלהם וכמו שילדים נוצרים בחו"ל לומדים על חג המולד. אך המכתב הזה חורג מכך מכיוון שהוא חודר אל תוך הפרטיות המשפחתית ומציב סטנדרט חמור הרבה יותר לשמירת מצוות, סטנדרט שרבים מאזרחי מדינת ישראל רחוקים מלעמוד בו.

 

המסמך הזה אינו שונה מתוכניות אחרות שהופעלו במהלך השנים במערכת החינוך הממלכתית, הוא רק מעט קיצוני ובולט יותר. הבעיה היא לא בו, אלא בתפיסה של כפיית ערכים מלמעלה.

שרי החינוך בישראל תמיד ניסו לכפות ערכים מלמעלה על המערכת הממלכתית – כל שר והערכים שלו. שרי חינוך חילוניים קידמו תכניות חילוניות, שרי חינוך ציוניים קידמו תכניות ציוניות, ושרי חינוך בעלי זיקה מסורתית קידמו תכניות דתיות. כל שר ביטל את התכניות של קודמיו, מערכת החינוך הממלכתית שינתה את יעודה בכל פעם שהתחלף לו שר החינוך, והתוצאה היא כמובן בלגן אחד גדול של מטרות וערכים שמשאיר מאחוריו מורים, הורים וילדים מבולבלים, והרבה מאוד כסף שנזרק לפח.

וזו עוד נקודה חשובה, אפילו קריטית: הבעיה היא לא רק כפייה דתית.

הבעיה היא כפייה.

אני לא מעוניין לכפות על ילדי מערכת החינוך הדתית והחרדית ערכים חילוניים במובהק. דתיים רבים לא הבינו מה הבעיה במכתב שהצגתי, לשיטתם אנחנו חיים במדינה יהודית וזה לא יזיק שילדים ילמדו קצת על השבת. ובכן, כיצד הם היו מרגישים לו הגננת של ילדיהם הייתה מחליטה להציג תערוכת אופניים של ילדי הגן לפני יום כיפור? דווקא הדתיים הם הראשונים שצריכים להיות רגישים לניסיון ממשלתי לכפיית ערכים מלמעלה, אך בישראל כמו בישראל כל שבט בחברה רואה את העולם רק מנקודת מבט צרה מאוד – כל שבט מתנגד לכפייה כשהיא מופעלת עליו ותומך בה כשהיא מופעלת על אחרים, בדיוק כפי שכל שבט מתנגד לעיקרון הדמוקרטי של שלטון הרוב כשהוא מתנגש עם העדפותיו המדיניות (למשל בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני) ותומך בעיקרון הדמוקרטי כשהוא אינו מתנגש עם העדפות אלו.

זו איננה הדרך הנכונה להתנהל בחברה פלורליסטית.

המטרה לא צריכה להיות קידומם וכפייתם של אילו שהם ערכים – חילוניים, דתיים או ציוניים – על כל השאר, אלא קידום פלורליזם והכרה בזכותן של קבוצות אוכלוסיה לבחור לעצמן את המנהגים ואת החינוך שיקבלו ילדיהם.

 

ישנה דרך אחרת

ישנה דרך אחרת שמשיגה את המטרה הזו: התערבות פחותה יותר בתכני הלימוד מצד משרד הלימוד, מתן חופש גדול יותר למנהלי בתי ספר וגני ילדים בבחירת התכנים, ומתן אפשרויות בחירה להורים בין מוסדות לימוד.

ברגע שלמנהלי המוסדות החינוכיים יש השפעה על התכנים והם מקבלים תקציב לפי מספר ההורים שבוחרים בהם, יש להם את התמריץ לבחור תכנים חינוכיים שיתאימו להעדפות ההורים. לשיטה הזו קוראים "שיטת הוואוצ'רים": כל הורה מקבל "וואוצ'ר" מהמדינה ובוחר לאיזה בית ספר או גן ילדים לשלוח את ילדו עם הוואוצ'ר הזה. נכון להיות השיטה מתקיימת בגרסאות שונות בצ'ילה, שבדיה, הולנד, חלקים מארצות הברית ומדינות נוספות. מיליוני תלמידים בכל רחבי העולם המערבי לומדים כיום בבתי ספר שבחרו הוריהם במסגרת תחרותית, והמחקרים של כלכלני חינוך בנושא מעלים השפעה חיובית מאוד על שביעות הרצון של ההורים. תחרות עובדת, גם בחינוך.

בתי הספר וגני הילדים לא חייבים לעבור הפרטה, הם יכולים להישאר מוסדות ציבוריים לחלוטין, אבל תתקיים ביניהם תחרות בריאה על משיכת ילדים. אם בית ספר מסוים יצליח למשוך הרבה ילדים בזכות צוות הוראה טוב יותר, בית ספר אחר יוכל להציע לתלמידים צפיפות פחותה בכיתות ויחס אישי טוב יותר. כל הורה יבחר לפי רצונו, והמדינה תנהל פיקוח מינימאלי מאוד על פעילות ההוראה.

הצעה מעין זו תגרום למרבית פקידי משרד החינוך להתעלף על המקום.

מבחינת משרד החינוך המטרה היא לעצב את דור העתיד לפי חזונו של שר החינוך התורן, וההורים הם האויב. יש להתגבר על התנגדויותיהם, וחס וחלילה לא להתחשב בהעדפותיהם. מי יודע לאן נגיע אם נתחשב בהעדפות ההורים? הם עלולים לבחור בבתי ספר שיכשירו את ילדיהם להשתתפות בתכניות ריאליטי! זה יהיה נוראי! זוהי התפיסה, כך נראית מערכת החינוך הישראלית הממלכתית ושביעות הרצון של ההורים היא בהתאם.

 

האם הצעה ברוח זו לא תיצור שסעים חמורים יותר בחברה הישראלית?

אם הורים יוכלו לבחור את בתי הספר וגני הילדים, ובתי הספר וגני הילדים יוכלו לבחור תכנים, יווצרו בארץ עוד אלפי זרמים ותת-זרמים במערכת החינוך: בתי ספר חילוניים, בתי ספר מסורתיים, בתי ספר אתאיסטיים, בתי ספר טבעוניים, בתי ספר צמחוניים, בתי ספר לאוהדי בית"ר ירושלים, וכך הלאה.

האם מצב כזה לא יגביר את השסעים בחברה הישראלית?

איך בכל זאת ניתן לעצב את מערכת החינוך כמוסד שמכין ילדים לחיים בחברה מפולגת ומשוסעת?

כאן מגיעים לחלק הקשה: כל רפורמה עתידית חייבת לנסות ולייצר מפגשים גם עם ילדים ממערכות החינוך האחרות.

זאת הרי הבעיה האמיתית במדינה שלנו: יהודים שמעולם לא קיימו אינטראקציה עם ערבים, חרדים שמעולם לא קיימו אינטראקציה עם חילוניים, חוסר ההיכרות והמגע האישי הוא כר פורה לצמיחתן של דעות קדומות ותפיסות גזעניות מכל צדדי המתרס. מצב שבו כל נושא הפלורליזם מיושם רק במערכת החינוך הממלכתית, תוך התעלמות מוחלטת ממגזרים שבקרוב יהפכו יחדיו ליותר ממחצית אוכלוסיית מדינת ישראל, הוא מתכון בטוח לסכסוכים אלימים בעתיד.

 

אני כלכלן, וכאשר כלכלנים מתייחסים לאוכלוסיה החרדית והערבית הם לרוב מדברים על שיעורי התעסוקה של גברים חרדיים ונשים ערביות. מדובר בנושא חשוב מאוד, אך לדעתי החלק הכלכלי הוא לא הבעיה העיקרית עם הגידול היחסי של מגזרים אלו. הבעיה המרכזית היא שהגידול היחסי מעצים את חשיבות השסע העמוק שקיים בין שניהם לבין שאר החברה בישראל. מכיוון שהם אינם מתגייסים לצה"ל (וגם לא יתגייסו בעתיד למרות כל רצונו הטוב של שר האוצר), הצבא לא יכול להיות כור ההיתוך שיגשר על הפער הזה. רק מערכת החינוך הציבורית מסוגלת לעשות זאת.

תקציבי מערכת החינוך מגיעים מהממשלה באישור הכנסת. בכנסת ישנו ייצוג לערבים, לחרדים ולשאר קבוצות האוכלוסיה בישראל. חברי הכנסת של הקבוצות השונות יכולים להתאחד יחדיו ולהחליט שלכולם יש אינטרס לנסות להפחית אלימות עתידית, לשמור את הדיון הציבורי ברמת הויכוח הנקי והתחרות הדמוקרטית על קולות הבוחרים. לא ניתן לכפות על בתי ספר חרדים לקיים דיאלוג עם בתי ספר חילוניים, אבל אם חברי הכנסת החרדים ירגישו שזהו האינטרס שלהם לחתור למצב שבו החילוניים לא רואים את כל החרדים בתור מקשה אחת, ים שחור, אחיד ונטול פרצופים שמאיים להטביע את כל הישגי המודרניזציה, הם יוכלו לתמוך בתכנית כזו. כנ"ל מהצד החילוני.

האם באמת יש להם אינטרס כזה?

אני לא בטוח.

פוליטיקאים מעוניינים בסופו של דבר במושבים בכנסת, ולעיתים נראה בארצנו שדווקא הפוליטיקאים המתלהמים ביותר, המגזריים ביותר, מכל צדדי המתרס, הם אלו שמצליחים לסחוף לעברם את קולות המצביעים.

מה שבטוח זה שמערכת החינוך הישראלית היא כבר מפולגת ומשוסעת, ואין שום שמץ של סיכוי לאחד עכשיו את החרדים, הדתיים והערבים לתוך המערכת הממלכתית הלא-דתית. הגיע הזמן להפסיק עם הפנטזיות המסוכנות שמונעות מאיתנו לעשות את הדבר הנכון, זה לא יקרה לעולם. הפתרון הנכון הוא הכרה בפלורליזם, הכרה בכשלונו של כור ההיתוך, וניסיון לחתור למערכת המכינה תלמידים לחיים בארץ פלורליסטית ולא לכפייה של ערכים מסויימים. אני אינני מעוניין לכפות על הורים דתיים את ערכי, אך אני גם לא מעוניין להסביר לבני בן החמש מה ההבדל בין המפץ הגדול שעליו אנחנו קוראים בספרי הפיזיקה לילדים שקנינו לבין סיפור הבריאה שהוא למד בגן. אני לא רוצה שתכני הלימוד שהוא נחשף אליהם יהיו תלויים במפלגה שבדיוק קיבלה כרגע את משרד החינוך במסגרת ההסכם הקואליציוני.

 

סיכום

המסמך שבתחילת הרשומה הוא בסך הכל דוגמה פרובוקטיבית מעט לתפיסה רחבה הרבה יותר, בעייתית הרבה יותר, תפיסה ששמה בראש את הניסיון המזויף ליצור איזו שהיא אחדות בקרב חלק קטן מהאוכלוסיה, להתעלם ולהדחיק את השסעים, להדחיק את המציאות. התפיסה הזו עלולה יום אחד להתפוצץ לנו בפנים.

המצב שבמסגרתו חלק משמעותי מההורים בארץ לא מסוגלים לבחור את תכני החינוך של ילדיהם הוא אבסורד מטורף, שאנחנו לא מבחינים בקיומו רק מכיוון שנולדו אל תוך עולם שפועל באופן הזה. ההכרה בכך היא הצעד הראשון בדרך להבראת מערכת החינוך הישראלית, והבראת החברה הישראלית. החברה שלנו מורכבת משבטים שהם שונים אחד מהשני ומתנגדים לאותו כור היתוך מיתולוגי, והגיע הזמן שנודה בכך במקום לדמיין שאנחנו חיים במקום אחר.

הדרך הנכונה להילחם נגד הכפייה הדתית היא לא לתמוך בכפייה חילונית מהצד השני, גם אם אנחנו נורא מוטרדים מכך שילדי החרדים אינם לומדים אנגלית וחשבון ברמה מספקת, לא יודעים מה קרה במלחמת ששת הימים או לא מתגייסים לצה"ל. אם הם ירצו הם יוכלו להשלים את הפערים החינוכיים אחר כך, והפתרון לגיוס הכפוי של חילוניים בלבד הוא מעבר הדרגתי לצבא מקצועי. הדרך הנכונה להתנהל בישראל היא לקבל את השונה, לקבל את האחר, גם אם יש לו ערכים שונים משלך, להכיר בפלורליזם, לנסות לחיות ביחד ולמנוע את מלחמת האזרחים העתידית שכולנו מידרדרים לאט ובטוח בכיוונה. אך על מנת להגיע לשם עלינו קודם כל להיפרד מהאשליות שלנו ולהכיר במציאות שבה אנחנו חיים – וזה קשה, קשה מאוד.

 

להמשך הפוסט

הגנרל ממשרד האוצר

אורי כץ | 04.11.2014 | 09:08

התכונה הגרועה ביותר שיכולה להיות לשר האוצר היא המחשבה המוטעית שתפקידו הוא להיות גנרל. כפי שגנרלים מזיזים גייסות על מפות, מתווים תוכניות-על אסטרטגיות ומדרבנים את חייליהם בנאומים מלאי פאתוס, כך שרי-אוצר-גנרלים מזיזים מפעלים על מפות, מתווים תוכניות חומש למשק ומדרבנים את פקידיהם בירידות על כלכלנים וסיפורים מרגשים על ריקי כהן.

זוהי טעות מרה, מכיוון שניהול מלחמה שונה מאוד מניהולה של כלכלה. מלחמות הן עסק מלוכלך וכיאוטי שנדרש כוח רצון, אומץ ומנהיגות על מנת להשתלט עליו, על מנת לסחוף את החיילים ולטעת בהם את התחושה שפעולותיהם הם חלק מתכנית מסודרת שתוביל לניצחון – רק כך הם יהיו מוכנים לקום ולרוץ אל מול כדורי האויב. פונקצית המטרה במלחמה היא ברורה, האויבים ברורים, אין זמן לחשוב וחייבים לקבל החלטות במהירות. כלכלה, לעומת זאת, דומה יותר לרפואה: עסק מורכב ועדין, שכל התערבות יכולה להשפיע עליו בשלל דרכים נפתלות ולהוביל לתוצאות בלתי צפויות, לרוב שליליות. בדרך כלל יש הרבה זמן לחשוב, לא צריך לקבל החלטות במהירות. פונקצית המטרה בכלכלה איננה ברורה כלל, בדומה לרפואה – האם איכות החיים של החולה חשובה יותר מתוחלת החיים שלו? האם שיעור האבטלה חשוב יותר מהצמיחה במשק?

על כן, המערכת הכלכלית בדרך כלל לא זקוקה לגנרלים אמיצי לב ומהירי החלטה הסוחפים את אנשיהם, אלא לרופאים שקטים ושקולים המנהלים ועדות של מומחים.

מאז תחילת כהונתו, מלבד מספר מהלכים חשובים אל מול החרדים עיקר עיסוקו של לפיד היה בניסיון להתחבר לכותרות היומיות בעיתון ולהעמיד פני גנרל (לאחרונה גידל גם זקן מתאים), וכך הגיע לנושא שנמצא בכותרות בשבועיים האחרונים – המשבר במפעל המגבות שבערד. טיפולו במשבר הוא ייצוג אופייני של מספר תכונות שהופכות את לפיד לאחד משרי האוצר היותר גרועים שכיהנו במשרה בשנים האחרונות.

 

1. החשיבה מהבטן.

בעיות כלכליות משמעותיות נחלקות לשניים: או שהן מסובכות נורא, או שהן דורשות מאבק מול קבוצת לחץ חזקה. הבעיות של ערד וערי פריפרייה נוספות שייכות ככל הנראה לקבוצה הראשונה, ועל מנת לתקן את העוול ההיסטורי שנעשה לתושבי הערים הנ"ל, שעליו כתבתי בהרחבה ברשומה הקודמת, נדרשת חשיבה עמוקה וארוכת טווח של אנשים שיש להם מומחיות בנושא. ללפיד אין זמן לכל זה וממילא הוא אינו סומך על כלכלנים ווועדות מומחים, אז הוא שולף פתרון אד-הוק מהבטן.

2. החיבור הבעייתי בין הון לשלטון.

על פי עדותו התקשר לפיד לשלל אנשי עסקים וניסה לשכנע אותם להקים מפעל בערד, עד שהגיע בסופו של דבר ליו"ר אסם דן פרופר. יש לנו כאן פוליטיקאי, שר אוצר, שמבקש טובה מאנשי עסקים, ועוד מתגאה בכך באופן פומבי. כל אדם שעבר את גיל שלושים אמור לדעת שאין שום דבר בעולם הזה שניתן בחינם, וגם טובות צריך להחזיר בסופו של דבר. אסם שייכת למספר מצומצם מאוד של חברות ששולטות בשוק המזון הישראלי ועתידות להפסיד לא מעט מרפורמות שיגבירו את התחרותיות ויהפכו את היבוא לחופשי יותר, רפורמות שגופים אחרים בממשלה מנסים לדחוף מאז המחאה החברתית. אך לפיד לא חושב באופן הזה, הוא חושב כמו גנרל: מפעלים הם טנקים ופקידים הם חיילים, הטווח הוא קצר, המטרה פשוטה וברורה והמחיר אינו חשוב.

לפיד אינו מבין, או מסרב להבין, את המתמטיקה של קבוצות הלחץ ששולטות במשק הישראלי. ייתכן שהוא עדיין מחזיק בתפיסה הוותיקה והמסוכנת לפיה האינטרסים של מדינת ישראל הם האינטרסים של אסם, והאינטרסים של אסם הם האינטרסים של מדינת ישראל. זה לא קפיטליזם, זה קרוני-קפיטליזם. יש הבדל משמעותי בין להיות בעד העסקים הגדולים לבין להיות בעד תחרות, ושר אוצר שמעוניין לשפר את מצבם של האזרחים צריך להיות בעד תחרות.

3. הפופוליזם.

לפיד כותב שהוא דיבר עם דן פרופר על "ציונות וערכים", אך יום לאחר מכן התפרסם שחברת אסם דורשת מהממשלה הטבות מרחיקות לכת על מנת להקים את המפעל בערד, הכוללות החרגה מחוק עידוד השקעות הון. אף אחד שם לא עושה טובה ללפיד עבור "ציונות וערכים", אף אחד שם לא מוותר ולו על שקל אחד לשורת הרווח הסופית. אם הם דורשים הטבות שיבטיחו שהקמת המפעל בערד תהיה משתלמת עבורם כמו הקמתו במקום שבו תכננו להקימו מלכתחילה, אז מה הקשר לציונות וערכים?

4. הפגיעה במשק.

כפי שכתבתי ברשומה האחרונה, מענקים וסובסידיות לבעלי הון הם הדרך הטובה ביותר לשמור על פריון נמוך ורמת חיים נמוכה במדינת ישראל, ולא לעזור לפריפרייה. המהלך של לפיד לוקח את המפעל שתכננה חברת אסם להקים באתר אופטימאלי כלשהו, לוקח את המשרות שהיו אמורות להיווצר שם, ומעביר את המפעל ואת המשרות למקום פחות טוב (אם הוא היה טוב יותר אסם הייתה בוחרת בו מלכתחילה). המהלך הזה לא מייצר שום משרות חדשות, אלא פוגע באנשים מסויימים (שכמובן כועסים על כך) על מנת לעזור לאנשים אחרים. כלל לא ברור שתושבי ערד מסכנים יותר מתושבי קרית מלאכי – לפי נתוני הלמ"ס ערד נמצאת באשכול כלכלי 5 (1 הוא האשכול העני ביותר, 10 העשיר ביותר) בעוד שקרית מלאכי נמצאת באשכול 4, ושיעור האבטלה בשתי הערים דומה. לפיד לוקח את ההון הקיים במשק ומשתמש בו באופן פחות יעיל, ולאחר מכן מפצה  את בעלי העסקים על חשבון משלם המיסים כך שהנטל של חוסר היעילות יפול אך ורק על הציבור. אין בכך שום היגיון כלכלי.

5. ההתעלמות מהיועצים.

לפיד כבר לא צריך כלכלנים. הוא הפסיק להקשיב לצוות היועצים הכלכליים שמינה בתחילת כהונתו. הוא מאמין שהוא סיים את לימודיו. הוא גם לא צריך פקידים. הוא יודע מה נדרש לעשות, הוא הגנרל. השוו זאת למשל לסטנלי פישר, אחד הכלכלנים המוניטארים הבכירים בעולם, שבמהלך כהונתו בבנק ישראל דאג דווקא לחזק את הוועדה המוניטרית בבנק ישראל ואף הסביר שמחקרים מוכיחים שוועדות מקבלות בדרך כלל החלטות טובות יותר מאשר יחידים. לא פעם ישנו קשר הפוך בין מידת הבורות של אדם לבין מידת הנכונות שלו להקשיב לדעותיהם של אחרים.

6. התעסקות במה שקל.

זהו המאפיין הבולט ביותר של כהונתו של לפיד: התעסקות בדברים הקלים, שיכולים להיות חיוביים או שליליים אבל לרוב הם בעיקר שוליים. להתמודד מול מערכת הביטחון זה קשה, להתמודד מול מונופולים גדולים זה קשה, להתמודד אל מול ההסתדרות זה קשה, לייעל את המגזר הציבורי זה קשה. מלבד מאבקיו כנגד החרדים לפיד משאיר בדרך כלל את ההתעמתות אל מול קבוצות הלחץ לשרים אחרים, כגון נפתלי בנט וישראל כץ. להעביר קצת כסף לניצולי שואה, להטיל פיקוח על מוצר כלשהו או להבטיח לאיזה בעל הון סובסידיה נדיבה תמורת העברת מפעל לערד זה קל יותר. אף אחד לא מתנגד לכך מלבד מספר פקידים וכלכלנים, והם ממילא שנואים על הציבור הרחב. לפיד אוהב צעדים כאלו.

 

הגעתו של לפיד לתפקידו הנוכחי היא תאונה מצערת – שילוב של ציבור שכבר שנים הולך שבי אחרי מפלגות מרכז חלולות בהיעדרן של אלטרנטיבות רציניות (גם אני שקלתי ברצינות להצביע ללפיד בזמנו, ואף הגנתי עליו בבלוג בתחילת דרכו) ושל ראש ממשלה שעיקר התמחותו היא בקבורת יריבים פוליטיים, והוא מוכן ומזומן לתת לאחד מהם את ההזדמנות לקבור את עצמו במשרד האוצר, אפילו תוך כדי פגיעה במשק הישראלי.

בניגוד למשרדים אחרים בממשלה, כגון משרד החינוך או הבריאות, רפורמות ששרי אוצר מתניעים הן קשות מאוד לשינוי בדיעבד. אבן מיותרת שזרק שר אוצר אחד לבאר, יעברו עשרות שנים לפני שיקום שר האוצר שיהיה לו הכוח הפוליטי וההזדמנות המתאימה על מנת להוציאה החוצה.

עד כה האבן הרצינית ביותר שזרק לפיד היא חוק מע"מ אפס, ששרי האוצר הבאים יתקשו לבטל. עכשיו מצטרף לכך המפעל המיותר בערד והסובסידיות הקבועות שהוא יקבל ממדינת ישראל, על חשבונכם, לאורך שנות חייו הארוכות. ישנן עוד אבנים ששוכבות להן על האדמה, מחכות לרגע שבו שר אוצר חסר אחריות ירים ויזרוק גם אותן אל הבאר, על מנת שיתווספו לשאר האבנים הסותמות את מקורות הכלכלה הישראלית ומונעות ממנה להגשים את פוטנציאל השגשוג שלה. כולנו צריכים עכשיו להחזיק אצבעות ולקוות שלפיד לא יספיק לזרוק אבנים רבות נוספות בזמן שנותר עד לסיום כהונתו, וששר האוצר שיבוא אחריו יהיה איש מקצוע שמתעניין פחות במספר הלייקים שהוא מקבל בפייסבוק ויותר בקידום איכות החיים של תושבי מדינת ישראל.

 

להמשך הפוסט

מדוע הפריפרייה הישראלית תישאר ענייה לנצח

אורי כץ | 29.10.2014 | 08:44

מה הבעיה עם הפריפרייה?

בשבוע שעבר שוב התבשרנו על סגירתו של מפעל בפריפרייה, הפעם בעיר ערד, והעיתונים התמלאו באותן הכתבות שמופיעות תמיד במקרים כאלו – בעיקר בטענות על הזנחה ממשלתית של הפריפרייה. אך מצבה הנוכחי של הפריפרייה לא נובע מהמדיניות של הממשלה הנוכחית או זו שקדמה לה, גם לא מקיפוח מכוון של קבוצות אתניות ספציפיות, מחוסר אכפתיות או מהזנחה כספית. המקור לבעיותיה של הפריפרייה הוא היסטורי ואידיאולוגי.

על מנת להבין את בעיית העומק של הפריפרייה הישראלית, אנו נדרשים ללכת להתחלה. שימו לב למשל לשורות האלו, הלקוחות מהערך של העיר ערד בוויקיפדיה (ההדגשות שלי):

"בראשית שנות השישים הוחל בתכנון חבל ערד, שבמרכזו העיר ערד. לראש צוות ההקמה התמנה ב-1960 אריה (לובה) אליאב, והוא הקים את משרדיו ושכונת מגורים ראשונה זמנית במרכז החבל, של מה שתהיה לימים העיר ערד. [...] מיקומה של ערד נקבע במטרה לאכלס את השטח הריק בצפון-מזרח הנגב. הכוונה הייתה שתשמש מרכז לחבל התיישבותי חדש, הוא חבל ערד [...]. תכנון התעסוקה התבסס על מפעלים ועל תיירות מרפא באזור ים המלח, עין בוקק ומישור רותם. [...] בשנת 1962 הגיעו אל ערד המתיישבים הראשונים, שבאו ברובם למקום על פי הוראת מדינת ישראל."

יישובים רבים אחרים הוקמו כמעברות שנועדו לקלוט את גלי העלייה הגדולים. בכל המקרים המכנה המשותף היה תכנון מלמעלה, מיקום של יישובים בשטחים ריקים או בסמוך לכפרים ערביים שננטשו במלחמת העצמאות, במטרה אחת מרכזית: לייהד את המרחב. המיקום נקבע על ידי אנשים ששרטטו קווים על מפות בזמן שהם שותים את הקפה שלהם בירושלים או בתל אביב, ופקידים שישבו לצידם אולי דיברו על איזה "תכנון תעסוקה" שמבוסס על כל מני הערכות עתידיות, אך התושבים עצמם שנשלחו לקחת את הסיכון ולגור במקומות האלו לא היו שותפים לאותו תכנון תעסוקה. וזו בעיית העומק: התכנון מלמעלה, המבוסס על שיקולים אסטרטגיים שאינם כלכליים.

וזה לא נגמר.

היום פורסם בדה-מרקר על כוונה להקים עיר חרדית חדשה בנגב בשם "כסיף", לא רחוק מערד. על פי הכתבה סיבת הקמת היישוב היא פוליטית: מטרתו היא לקטוע את מרחב ההתיישבות של הפזורה הבדואית. מכיוון שאין מקומות תעסוקה בנגב נוח לשלוח לשם אוכלוסייה חרדית, שממילא מתקיימת על קצבאות, וזאת למרות שבערים הטרגוניות מבחינה דתית השתתפות החרדים בכוח העבודה גבוהה יותר. אבל למי אכפת מהשתתפות החרדים בכוח העבודה כאשר יש לנו מלחמה דמוגרפית לנצח בה?

כאן הגיע הזמן להזכיר את המאמר בנושא בבלוג של יואב לרמן, שהוא אולי המאמר החשוב ביותר שאתם יכולים לקרוא בנושא הפריפרייה בישראל. לרמן מספק שלל ציטוטים מדבריהם של פקידים באמצע המאה הקודמת שניסו בכל כוחם להיאבק בהתפתחותו של גוש דן ולפזר את האוכלוסייה הישראלית לעבר המדבריות השוממים של הנגב. הוא קורא לניסיונות פיזור האוכלוסין האלו "אם כל חטאת", ובצדק. לא רק שהמדינה לא הזניחה את הפריפרייה, היא למעשה ניסתה להילחם בכל דרך אפשרית בהתפתחות הבריאה של ערים גדולות ומודרניות במרכז הארץ, למרות ששלל מחקרים מדגישים את חשיבותן של ערים גדולות וצפופות ליצירתיות טכנולוגית וקדמה תעשייתית (ראו למשל את ספריו של ריצ'רד פלורידה).

למעשה, אותם ניסיונות פיזור אוכלוסיה אחראיים במידה רבה לעליית מחירי הדיור מאז 2008. זהו עוד נושא שפוליטיקאים אוהבים לשכוח. מספרים לכם שהמחירים עלו כי ההיצע קשיח, כי ככה זה השוק, כי הקבלנים חמדנים, כי בנק ישראל הוריד את הריבית והכל בכלל באשמת הכלכלנים, ושוכחים להזכיר שחלק משמעותי מעליית מחירי הדיור היה לחלוטין מכוון – מכוון על ידי פוליטיקאים שהחליטו לעצור את התכנון במרכז מתוך תקווה נואשת שצעירים ישראלים ירצו סוף סוף לעבור לפריפרייה. ובכן, מסתבר שהם לא רוצים.

 

כיצד התכנון מלמעלה דפק את הפריפרייה?

בכל מדינות העולם יש פריפרייה. מדי פעם קמים להם מספר שבדים, גרמנים או אמריקנים, ומחליטים לעזוב את העיר הגדולה שבה התגוררו עד כה ולעבור לאיזו שהיא עיירה מרוחקת, מכיוון ששם מחירי הדיור יותר זולים, מכיוון שהתפתחו שם אפשרויות תעסוקה חדשות, אולי בתיירות, אולי נמצא איזה שהוא מכרה של חומרי גלם, משהו כלכלי שכזה. לממשלות שבדיה, גרמניה וארצות הברית ולגורמי השלטון שקדמו להן במאות קודמות לא היה אכפת בדרך כלל היכן יגורו השבדים, הגרמנים והאמריקנים.

לממשלת ישראל, כפי שכתבתי, כן אכפת. על כן, התוצאה שונה מזו שמתקבלת בפריפרייה של מדינות אחרות בעולם. גם במדינות אחרות הפריפרייה ענייה, ולעיתים מפעל פושט רגל ועיירה שלמה הופכת למובטלת, ומיסוי פרוגרסיבי מעביר בפועל עושר מהמרכז לפריפרייה. אם נתעלם לרגע ממקרי קצה שבהם ההיסטוריה של הפריפרייה הייתה שונה (למשל מזרח גרמניה אל מול מערב גרמניה), זה בדרך כלל נובע מכך שהסיכון בפריפרייה גבוה יותר, האנשים שם תלויים במספר מצומצם יחסית של מקורות תעסוקה מלכתחילה. אך בישראל המגמה הזו חזקה הרבה יותר, והיא תמיד תהיה חזקה הרבה יותר, מכיוון שמלכתחילה ערים בפריפרייה לא נוסדו על סמך כדאיות כלכלית כזו או אחרת, ותושבים לא עברו אליהן בעקבות מחירים נמוכים ואפשרויות תעסוקה. הם הוצנחו מהשמיים על ידי אנשים ששרטטו קווים על מפות.

אז בסדר, אולי לא הייתה ברירה מבחינה צבאית-אסטרטגית. אולי ללא היישובים האלו משהו נורא היה קורה. היינו מפסידים באיזו מלחמה, לא יודע. אולי מסיבה כלשהי לא היינו יכולים להחליף אותם סתם בבסיסי צבא. בואו נשים לרגע את הדיון הצבאי-אסטרטגי בצד ונדבר על הפן הכלכלי. חשוב להדגיש: אני לא טוען כאן שהשיקולים האסטרטגיים הם גרועים, אני רק טוען שיש להם מחיר.

המשמעות פשוטה: הפריפרייה לעולם לא תחזיק את עצמה. היא תמיד תדרוש סובסידות מהמרכז (הטבת מס היא סובסידיה לכל דבר), ומכיוון שהיא תמיד תהיה ענייה ראשי הערים שם תמיד יוכלו לטעון שממשלות ישראל "מזניחות את הפריפרייה" למרות שזה רחוק מלהיות המצב וכמויות עצומות של כספים הושקעו בפריפרייה לאורך הדורות. הדרך הכי יעילה להעניק את הסובסידיות האלו היא פשוט לתת לאנשים שם שכר חודשי של כמה אלפי שקלים מבלי שהם יעשו שום דבר, מה שקורה בפועל עבור יישובים חרדים ועבור המובטלים, אבל בגלל שזה לא נראה טוב הממשלה בדרך כלל מעבירה לפריפרייה את הכסף הזה באופן פחות יעיל, בסובסידיות לבעלי מפעלים (למשל דרך חוק עידוד השקעות הון) ולעסקים בתחומים כגון חקלאות ותיירות, שיקימו שם בתי עסק חסרי הצדקה כלכלית ויעסיקו את המקומיים, ועל מנת לתמוך בכך אנחנו בונים גם תשתיות יקרות והורסים את הטבע המועט שנותר בפריפרייה.

 

 

מדוע התמיכה בפריפרייה עולה לנו יותר מהעלות הישירה של הסובסידות?

חוסר היעילות הזה גובה מחיר הגבוה יותר מהעלות הישירה של הסובסידיות וההטבות, מכיוון שהוא מעוות את ההתפתחות הטבעית של כלכלת ישראל בכיוונים שהם פחות יעילים. איני יודע לחשב את המחיר הזה, אף אחד לא יודע. המלחמה הגיאוגרפית-דמוגרפית הזו פוגעת בכושר הייצור הישראלי, בפריון הישראלי, בתחרותיות בישראל – זה מגיע עד המשכורות שלכם ומחירי המילקי.

למשל, מחקרים שנערכו מצאו כי עידוד ההשקעות בפריפרייה במאה הקודמת הוביל להתפתחות תעשיות עתירות תעסוקה שם בדיוק באותם התחומים שבהם לסין יש יתרון יחסי עלינו (ראו סיכום של מחקרים מעניינים בנידון כאן). הממשלה קודם כל הנחיתה עולים חדשים חסרי כל בפריפרייה, ואז נתנה כסף לבעלי הון על מנת שיפתחו מפעלים בפריפרייה ויעסיקו אותם. אז עד כאן ההפסד הוא רק הסכום שניתן לבעלי ההון, אבל זה לא הכל: מכיוון שההטבות היו מותנות בתעסוקה בעלי ההון פתחו מפעלים בתחומים עתירי תעסוקה, ללא התחשבות ביתרונות היחסיים של מדינת ישראל, מכיוון שהם בנו על סובסידיות קבועות מהממשל. כשחולף הזמן מגיע איזה משבר כלכלי ולפתע הסובסידיות נעלמות, או שהתנאים הגלובאלים משתנים והייצור בסין ובירדן נהפך למושך יותר, המפעלים נסגרים והתושבים נשארים ללא עבודה.

ללא עידוד התעסוקה בפריפרייה אותם בעלי הון היו מקימים מפעלים במרכז הארץ המבוססים על יתרון יחסי אמיתי של מדינת ישראל, שאינו תלוי בסובסידיות ממשלתיות לקיומו, והעובדים בהם היו נהנים מיציבות תעסוקתית רבה יותר. סקטורים התלויים בתמיכה ממשלתית אולי נראים יציבים יותר מהצד, אבל למעשה הם שבירים הרבה יותר מסקטורים המתפתחים באופן טבעי. ההתמקדות בתחומים שבהם יש לישראל יתרון תחרותי של ממש הייתה מובילה מלכתחילה לפריחה כלכלית משמעותית יותר, לעוד חברות כגון ישקר, טבע ואמדוקס. ההון שמסתובב לו כאן בארץ היה מנוצל באופן יעיל יותר, וגם מפעלים עתירי ידע כמו אינטל היו מן הסתם יעילים יותר אם ההטבות שהם מקבלים לא היו מותנות במיקום המפעל בפריפרייה, והמיקום היה נבחר באופן אופטימאלי על ידי ההנהלה.

אחת הבעיות המרכזיות של מדינת ישראל היא פריון עבודה נמוך. אם ההון מנוצל באופן יעיל יותר הפריון של העובד הישראלי הממוצע גדול יותר, ואם הפריון של העובד הישראלי הממוצע גדול יותר הוא נמצא בעמדת מיקוח טובה יותר אל מול המעסיק, וגם השכר שלו יהיה גבוה יותר (עדויות לקשר בין פריון לשכר ניתן למצוא כאן). הגדלת הפריון היא הדרך הנכונה והחכמה להילחם ביוקר המחיה ולהעלות את המשכורות של אזרחי ישראל, במקביל למאבק כנגד הריכוזיות וחוסר התחרותיות.

 

סיכום

מדינת ישראל ניצבת כיום על פרשת דרכים.

באופן היסטורי היינו שונים ממדינות אחרות. ממשלות בהולנד, פינלנד או שוויץ מנסות בסך הכל למקסם את איכות החיים של אזרחיהן, בעוד שממשלות ישראל מנסות למלא ייעוד היסטורי בן אלפי שנים בלב סביבה עוינת. המחיר של השוני הזה גבוה יותר מתקציב הביטחון לבדו, וגבוה יותר מהסכום הישיר של ההטבות לפריפרייה. המשק שלנו פחות יעיל מהמשק ההולנדי והשוויצרי לא בגלל שהישראלים הם עצלנים או טיפשים, אלא מכיוון שהמשק הזה מכוון מלכתחילה למלא מטרות אחרות מלבד יעילות כלכלית, ביניהן נסיונות נואשים למנוע את התפשטות הבדואים בנגב.

לצעירים בארץ נמאס, הם רוצים איכות חיים, אך רבים עדיין אינם מבינים את ההבדל העקרוני הזה בין המערכת הכלכלית שבה הם חיים לבין מדינות אחרות. אתם לא עניים במקרה, ולא בזכות רשעותו של טייקון או טיפשותו פקיד ממשלה כלשהו. אתם עניים בכוונה, בגלל שההולנדי הממוצע חי במערכת שנועדה להפוך אותו לעשיר ומאושר ואתם חיים במערכת שיש לה גם (ואולי בעיקר) מטרות אחרות.

לגיטימי לחלוטין לטעון שלמאבקים הגיאוגרפים-דמוגרפים יש חשיבות אסטרטגית עליונה. ישנן גם סיבות אחרות ליוקר המחיה הגבוה בישראל, ואולי עדיף לטפל בהן. אבל חשוב שהציפיות שלנו יהיו בהתאם: כל עוד המדיניות הממשלתית בנוגע לפריפרייה נובעת בעיקר מהשיקולים האסטרטגיים הפריפרייה תישאר ענייה, הפריון הישראלי ישאר נמוך יחסית ורמת החיים בישראל לעולם לא תשיג את רמת החיים במדינות מערביות מתקדמות.

 

 

להמשך הפוסט

ניק הנאואר: המיליארדר שהפך לרובין הוד

אורי כץ | 12.10.2014 | 10:02

לפני הרשומה – הערה: בשבוע האחרון היה (שוב) עיסוק נרחב בתקשורת בהשוואות מחירים שונות ומשונות בין מחירי מוצרים בישראל וגרמניה. במקרה לא התייחסתי לכך בבלוג, אבל כתבתי על הנושא שני "מיני-פוסטים" בעמוד הפייסבוק של הבלוג, כאן וכאן, שזכו לשיתופים רבים. כולכם מוזמנים לעקוב גם אחרי העמוד בפייסבוק, שבו אני כותב לרוב תגובות קצרות ומהירות לנושאים אקטואלים.

ועכשיו, לרשומה.

 

במוסף סוף השבוע האחרון של עיתון כלכליסט התפרסם ראיון עם המיליארדר האמריקאי ניק הנאואר, היוצא נגד חבריו לאלפיון העליון וקורא לחלוקה מחדש של ההכנסות בארצות הברית.

בדומה לכתבות אחרות בעיתון הראיון כולל בחובו, לצד עיסוק בנושאים רציניים וחשובים, שלל שגיאות עובדתיות וטענות הגובלות בפנטזיה. מכיוון שבכלכליסט מראיינים רק אנשים בעלי דעה מאוד מסויימת קוראי העיתון עלולים לקבל את הרושם השגוי לפיו השגיאות והפנטזיות הללו נפוצות בקרב מביני עניין; הן לא, ויש סיבה טובה לכך. הנאואר אולי ידע לזהות מצוין את הפוטנציאל של אמאזון בתחילת שנות התשעים, והוא יזם מצליח ומשקיע מחונן, אבל זה לא אומר שהוא מבין על מה הוא מדבר. העובדה היא שהוא מאוד יוצא דופן: כמעט כל היזמים המצליחים והכלכלנים אינם מסכימים עם טענותיו, סולדים מסגנונו ואפילו ב-TED דחו את פרסומה של הרצאה שלו, "בטענה שחלקים ממנה לא היו מבוססים מספיק ושהיא כללה נגיעות פוליטיות" לפי הראיון בכלכליסט.

חשוב לציין כאן שכלכלנים ואנשי עסקים רבים תומכים במיסוי גבוה יותר על עשירים ובשכר מינימום גבוה יותר בארצות הברית. אם ניק הנאואר היה אומר בפשטות "אני מאמין שעולם שבו המס על העשירים ושכר המינימום הם גבוהים יותר הוא עולם הוגן יותר למרות ההשלכות שיכולות להיות לנושאים אלו על גורמים אחרים", לא הייתי טורח לכתוב את הרשומה הזו. הבעיה היא שהוא מתעקש לגבות את תמיכתו בהתקפת אנשי קש, רעיונות פסאודו-מדעיים ופנטזיות-קילשונים למיניהן.

 

המחקר הכלכלי ותיאוריית החלחול

—–

"חיינו לפי רעיונות שגויים", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "חשבנו שכלכלה היא מערכת סגורה שנוטה לשיווי משקל; חשבנו שאנשים מחשבים אינטרסים באופן רציונלי; חשבנו שכלכלת שוק היא יעילה. אלו טעויות, בדיוק כמו שהרעיון שכדור הארץ שטוח הוא שגוי. [...]

"כשלמדתי באוניברסיטה השתתפתי בקורס בכלכלה, ועזבתי באמצע כי שום דבר שם לא היה הגיוני בעיניי. כל מה שאמרו על ביקוש והיצע ורציונליות — זה לא התאים לאיך שהעולם פועל. אני גיק מדע, ולפני 20 שנה התחלתי לקרוא על מערכות מורכבות ותיאוריית הכאוס, שהן מדע חדש, ופתאום הכל הסתדר. כל ההנחות של הכלכלה המסורתית, של הפרדיגמה הכלכלית הניאו־קלאסית, נפרמו. הבנתי שכלכלה אינה מערכת סגורה, ליניארית ומכניסטית שנוטה לשיווי משקל, ושעדיף לראות אותה כמערכת אקולוגית, פתוחה, מורכבת וסתגלנית, שחשופה לפידבק".

—–

הדרך המהירה ביותר לזהות שרלטן כלכלי: הוא יספר לכם שלמד קורס יחיד בחייו בכלכלה, החומר נראה לו מאוד מוזר, ומאוחר יותר הוא נחשף למשהו אחר שגרם לו להבין שכל הכלכלנים לא יודעים כלום. כיצד עיתון רציני היה מגיב לאדם שטוען טענות דומות בהקשר של קורס בפיזיקה? ביולוגיה? רפואה?

לא. לא "חשבנו" שכלכלה היא "מערכת סגורה", כלכלה כן נוטה במובנים רבים לשיווי משקל ברגע שמגדירים את שיווי המשקל באופן נכון, אנשים כן נוהגים באופן רציונאלי במקרים רבים, זה קירוב לא רע שהוא לא חשוב עבור חלק גדול מהמודלים, גם הסטיות של אנשים מהרציונאליות הן סדירות ומדידות וניתן להכניס אותן למודלים וניתוחים אמפיריים, וכלכלת שוק היא אכן יעילה. וכל הדיבורים האלו על "מערכת אקולוגית וסתגלנית" וכו' שכותבים אנשים שאין להם ולו שמץ של מושג לגבי המורכבות, הגיוון והרוחב העצום של מודלים תיאורטיים ואמפיריים בכלכלה – אם הם כל כך בטוחים שכלכלנים מפספסים משהו עקרוני למה הם לא פשוט יושבים וכותבים מודל כלכלי טוב יותר, שמסביר דברים באופן בהיר יותר, שמסתדר טוב יותר עם נתונים היסטוריים, שמסוגל לספק תחזיות טובות יותר? הם לא עושים זאת כי זה יהיה קשה, אפילו קשה מאוד. אבל לדבר במילים כלליות על דברים שהם אינם מבינים זה קל, כי גם הקהל שלהם לא מבין, וממילא כולם שונאים את הכלכלנים ונורא רוצים להצדיק את הבורות שלהם. 

אבל עזבו את זה. כל אלו סיסמאות שזורק הנאואר ללא ביסוס וללא ידע על מנת להגיע לאיש הקש הראשי: "תיאוריית החלחול" שלפיה העושר מחלחל למטה מהעשירים אל העניים ועל כן משתלם להפחית את המיסים על העשירים:

—–

"… לכן התפיסה של Trickle-Down Economics ('תיאוריית החלחול') — שאנשים עשירים יוצרים מקומות עבודה, ושאם ייתנו להם הטבות והקלות מס ואם יהיה להם יותר כסף אז לכולם יהיה יותר טוב — היא מחשבה שגויה. תיאוריית החלחול הפכה לדת שמרנית, דפקה את מעמד הביניים, ובגללה סיימנו עם ריכוז עצום של עושר בידי העשירים."

—–

ובכן, ישנה בעיה עם הביקורת על "תיאוריית החלחול": הבעיה היא שאין תיאורייה כזו.

כן, שמעתם נכון, אין תיאוריית חלחול בקרב כלכלנים. מעולם לא הייתה, כפי שציין בצדק תומאס סאוול. אין מודל מתמטי של חלחול, אין מאמרים על חלחול, אין וויכוח תיאורטי, אין וויכוח אמפירי, כלום. ישנם אנשים עשירים ובעלי כוח שתורמים כסף רב למפלגות הגדולות בארצות הברית ומנסים להשפיע על מדיניות המיסוי תחת תירוץ כזה או אחר – אבל אלו תמיד היו, בכל מדינה ובכל תקופה, בלי שום קשר לשיטה הכלכלית או למה שהכלכלנים אומרים.

מה כן יש?

ישנם מחקרים רבים שבחנו את השפעות המיסוי על הצמיחה הכלכלית, ואתם יכולים לקרוא סיכום שלהם כאן (ראו את הטבלה החל מעמוד 8 עם סיכום המחקרים). רובם המכריע של המחקרים, שנערכו על מדינות שונות, בתקופות שונות ובשיטות סטטיסטיות שונות, מצאו השפעה שלילית של מיסוי על צמיחה – מה שמסתדר גם עם המודלים התיאורטיים וההיגיון שלפיו מיסוי מעוות את הקצאת ההון והעבודה במשק. על כן רוב מכריע של הכלכלנים טוענים כי בהינתן שכל שאר התנאים שווים, מיסוי פוגע בצמיחה. זה לא אומר שמדינות עם מס נמוך תמיד יצמחו יותר מאשר מדינות עם מס גבוה, ישנם גורמים רבים אחרים שמשפיעים על הצמיחה, וזה גם לא אומר שהצמיחה זה הדבר החשוב ביותר. זה כן אומר שאם נשלוט בכל שאר הגורמים מיסוי גבוה יותר יתורגם לצמיחה נמוכה יותר. זה הכל – לא חלחול, ולא טענה הנוגעת למידת המיסוי על העשירים. כלכלנים תומכים בהפחתת מיסים גם על העניים. בניגוד לאיש הקש של "תיאוריית החלחול" הטענה שמיסוי פוגע בצמיחה נסמכת גם על מחקרים אמפיריים וגם על מודלים תיאורטיים, ועל כן לפעילי השמאל המכנים את עצמם בטעות "כתבים כלכליים" וכותבים בכלכליסט ולחברם ניק הנאואר קשה הרבה יותר להתמודד איתה והם מעדיפים להילחם כנגד אותו איש קש.

נו, שיהיה להם לבריאות.

 

שכר המינימום

ניק הנאואר מעוניין בהגדלת שכר המינימום בארצות הברית. כתבתי מספר פעמים בעבר על שכר המינימום, בעיקר בעמוד הפייסבוק של הבלוג. הדיון בנושא שכר המינימום מבלבל בין שתי שאלות: הראשונה נוגעת לקשר בין שכר מינימום לאבטלה, והשנייה היא שאלה אידיאולוגית – האם שכר מינימום גבוה הוא ראוי בלי שום קשר להשפעתו על שיעור האבטלה.

באופן תיאורטי, כאשר אנחנו בתנאי מעבדה ולא משנים שום דבר אחר במקביל, הגדלת שכר המינימום תגדיל את האבטלה. אם אתה מעלה את השכר בחוק יהיו במדינה יותר אנשים שלא משתלם לאף מעסיק להעסיק אותם ברמת השכר החדשה, והם יהיו מובטלים. באופן מעשי מחקרים אמפיריים לא הצליחו ככל הידוע לי למצוא קשר ברור בין שכר מינימום לאבטלה, בין השאר מכיוון שהסיבתיות כאן יכולה ללכת בשני הכיוונים: מדינות שהאבטלה אצלן נמוכה מלכתחילה והן צומחות בקצב מהיר יהיו מוכנות יותר להגדיל את שכר המינימום אצלן, ולכן מהסתכלות נאיבית על הנתונים אנשים עלולים להתבלבל ולהסיק מהקורלציה את הסיבתיות ההפוכה. גם נושאים אחרים כגון ועדים, עובדי המגזר הציבורי ומחסומים שונים בשוק העבודה יכולים לשנות את התוצאות.

בראיון מצטט הנאואר דוגמה לגבי שכר המינימום בסיאטל שכבר נטחנה מכל כיוון אפשרי בעשור האחרון; בואו נאמר בעדינות שיש גם מספיק דוגמאות נגדיות למקרים שבהם שכר המינימום הגדיל את האבטלה (ראו בקישור הקודם סקירה של מחקרים) אבל משום מה הן לא מקבלות במה בכלי התקשורת. כפי שכתבתי בעבר לא נכון לבסס מדיניות על מאמר אמפירי יחיד, צריך לבדוק ספרות שלמה. אין גם סיבה לחשוב שגידול בשכר המינימום האמריקאי, שהוא נמוך למדי, ישפיע על כלכלת ארצות הברית בדיוק כמו שגידול בשכר המינימום הגבוה בשבדיה ישפיע על הכלכלה השבדית.

אבל מה עם השאלה השנייה, האידיאולוגית?

אתם יכולים לומר שאתם פשוט לא מעוניינים שיתקיים אדם בישראל עם הכנסה של פחות מ-30 ₪ בשעה. זה יהיה שכר המינימום, וכל מי שמרוויח כיום פחות מכך יהפך למובטל ויקבל מהממשלה סכום זהה. אני יכול כמובן לטעון בתגובה שלאבטלה יש מחיר פסיכולוגי קשה, שיש כאן בעיה כלכלית שפוגעת בתמריצים לעבוד ובצמיחת הכלכלה הישראלית, ושיהיה לכך מחיר משמעותי בהעלאת מיסים בגלל ששכר עובדי מדינה מוצמד לשכר המינימום. אתם יכולים לטעון בתגובה שאתם מוכנים לשלם את המחיר הזה על מנת שלא יהיו עובדים עניים בישראל ושלדעתכם המחיר הפסיכולוגי לא כל כך קשה. לגיטימי לחלוטין – כל עוד אתם מודעים למחיר ולא מכחישים אותו. זו בסך הכל שאלה של אידיאולוגיה.

ספציפית לגבי מדינת ישראל והיוזמות של דב חנין בעניין, נראה לי מעט מסוכן להקפיץ את שכר המינימום באופן דרמטי כפי שהוא מציע. גם אם אתם תומכים בהעלאתו של שכר המינימום מסיבות אידיאולוגיות, עדיף שהיא תהיה הדרגתית על מנת שעסקים יוכלו להתאים את עצמם ופקידי האוצר יוכלו לחשב את הגידול במיסים שנדרש על מנת לממן את העסק.

אז אם נסכם לשאלת שכר המינימום יש שני צדדים: צד אמפירי שככל הידוע לי עדיין לא הוכרע ואולי לעולם לא יוכרע (יש מעט מאוד "חוקי טבע" שהם תמיד נכונים בכלכלה), וצד אידיאולוגי שעליו, כמו על כל נושא אידיאולוגי, כמו על טעם ועל ריח, מיותר להתווכח. על כן לדעתי שאלת השכר המינימום היא פשוט שאלה שאיננה מעניינת במיוחד.

הבעיה עם תמיכתו של הנאואר בשכר מינימום גבוה היא שבמקום להציג אותה כהעדפה אידיאולוגית הוא מנסה לגבות אותה בטיעונים כלכליים שאינם נכונים, כצעד שיתמוך בצמיחה. אז בואו נדבר (שוב) על הקשר בין צריכה פרטית לצמיחה. 

 

צריכה וצמיחה

—-

"הדרך לשגשוג היא מעגל פידבק בין לקוחות ועסקים. כשלעובדים אין כסף, לעסקים אין לקוחות. כשלעובדים יש יותר כסף, לעסקים יש יותר לקוחות, ואז הם צריכים יותר עובדים. אנחנו צריכים מישהו שיוכל לקנות את הפתרונות שאנשים יוצרים, ולכן ככל שיותר אנשים ייכללו בתהליך הכלכלי ויהיו ממציאים, יזמים ולקוחות, כך מעגל הפידבק יהיה יותר איתן, הכלכלה תצמח יותר מהר, וכולם יחיו חיים טובים יותר ".

מסיבות פוליטיות וכלכליות מובנות, היעד הראשון של הנאואר, העלאת שכר המינימום הפדרלי ל־15 דולר בשעה, לא מתקבל יפה. הרעיון הזה הושאל מהנרי פורד, מייסד חברת המכוניות, שהבין שאם יכפיל את שכר עובדי הייצור שלו ל־5 דולר ליום, הם יוכלו להרשות לעצמם לקנות פורד. זה עבד מצוין: עובדי פורד הרוויחו יותר וקנו מכוניות, להנרי פורד היו יותר עבודה ורווחים, והוא נזקק לעוד עובדים.

—–

זוכרים שכתבתי על לא-כלכלנים ש"שולפים לוגיקות מהבטן" מבלי צורך להוכיח אותן תיאורטית או אמפירית? אז הנה, ויש לכם גם איזו אנקדוטה היסטורית משעשעת ובלתי ניתנת לאימות לקינוח. דבריו של הנאואר מבוססים ברמה של הומאופתיה, לא יותר. האם הייתם מצפים ממארגני הרצאות TED לאפשר הרצאה של הומאופת?

הטיעונים האלו הם הד לאותה טענה ישנה שלפיה הצריכה היא הדבר החשוב ביותר, ומכיוון שהעניים מוציאים שיעור גבוה יותר מהכנסותיהם על צריכה העברת כסף מהעשירים שחוסכים את מרבית הכנסתם לעניים שצורכים את מרבית הכנסתם תעזור באופן כזה או אחר לכלכלה. הבעיה היא שגם חיסכון הוא גורם חשוב המאפשר השקעות לעתיד; שבדיה איננה עשירה יותר מאיטליה בגלל שתושביה צורכים יותר וצריכה לא יכולה להיות מנוע צמיחה לאורך זמן (כפי שכתבתי כבר ברשומה שלי על ירון זליכה). בכל מקרה, כפי שכותב פול קרוגמן בספרו "End this depression now", הגידול באי השוויון בארצות הברית בתקופה שלפני המשבר הכלכלי דווקא לא גרם לצריכה לרדת ולחסכון לעלות, כך שהטיעון הזה אפילו לא מסתדר עם הנתונים. זהו אגב ההבדל בין כלכלנים מהשמאל כגון פול קרוגמן, שיש להם אמפתיה רבה לרעיונות של Occupy wall-street אך הם מחוייבים לנתונים, לבין אנשים מסוגו של הנאואר או הכתבים בכלכליסט שפשוט אינם מכירים את הנתונים וזה גם בכלל לא מעניין אותם – העיקר להיות חתרני ומגניב, נגד הכלכלנים ובעד העניים.

 

ביקורתו של הנאואר על התל"ג (התמ"ג?)

—–

הנאואר לא מבזבז זמן על הליכה מנומסת מסביב, ותוקף ישר את הכס הקדוש של הקפיטליזם, את התל"ג. "הדרך שבה אנחנו מודדים שגשוג וצמיחה, על ידי התל"ג, היא דרך נוראית לאפיין מה שקורה בכלכלה", הוא יורה. "הרי אם אשרוף את הבית שלך זה טוב לתל"ג, כי מישהו יצטרך לתקן אותו. ואם אמצא דרך חדשה לרפא סרטן ללא קרינה או כימותרפיה, זה יהיה טוב לאנושות אבל נורא לתל"ג. זו דרך נוראית, לא הולמת ולא נכונה לחשוב על כלכלה, ומדד גרוע לשגשוג".

—–

הכס הקדוש של הקפיטליזם הוא התל"ג?

באיזה עולם בדיוק? מה הקשר?

איך משפט כזה מופיע בעיתון המכנה את עצמו "עיתון כלכלי"?

[נשימה עמוקה]

[נרגע]

סליחה על ההתפרצות, ננסה שוב.

לפי ויקיפדיה, "קפיטליזם היא שיטה כלכלית וחברתית שהתפתחה באירופה בין המאה השש עשרה והמאה התשע עשרה, המבוססת בעיקרה על הזכות לקניין פרטי ועל הסדרת יחסים כלכליים באמצעות מנגנון השוק, תוך הסתמכות על אכיפת זכויותיהם באמצעות מוסדות חברתיים."

לא מצאתי את המילה "תל"ג" במשפט הנ"ל, ולא תמצאו אותו בשום הגדרה אחרת של "קפיטליזם". למעשה, הקפיטליזם התפתח מאות שנים לפני שהופיע רעיון מדידת התוצר, בשנות השלושים של המאה העשרים.  

היום לרוב מדברים על תמ"ג (GDP) ולא תל"ג (GNP), תוצר מקומי גולמי במקום תוצר לאומי גולמי (אני ברצינות תוהה האם הנאואר דיבר על GNP, או שבכלכליסט לא ידעו כיצד לתרגם את ראשי התיבות GDP לעברית). הביקורת של הנאואר בנושא איננה מקורית כלל; למעשה היא נלמדת בשיעורים הראשונים של קורסי מבוא לתואר ראשון. אני מעביר שקפים בנושא לסטודנטים שלי כבר שנים רבות, כתבתי על כך רשומה בגלגול הראשון של הבלוג באתר תפוז בשנת 2010 ופירטתי שם על כשלים נוספים במדידת התמ"ג מלבד אלו שהעלה הנאואר בראיון. כלכלנים כתבו על כך לפני עשורים רבים, זה ידוע פחות או יותר מאז שהמושג "תל"ג" הומצא לראשונה. זה נכון ואין בכך שום דבר חדש, בטח שלא "אנטי-קפיטליסטי". הנאואר אינו "תוקף את הכס הקדוש של הקפיטליזם", הוא פשוט מצטט משהו שכולם יודעים וגורם לזה להישמע חתרני, ולמזלו הוא מדבר עם מראיינת שנראה שאין לה שמץ של מושג בכלכלה אז היא מופתעת. לא מחזה יותר מדי יוצא דופן בעיתונות הכלכלית בישראל, לצערי.

הנאואר כמובן לא מציע שום מדד חלופי ברור לתמ"ג, רק איזה שהוא "נפנוף ידיים" שנשמע טוב על למדוד הצלחה כלכלית על ידי "סך הפתרונות שאנשים יוצרים לבעיות אנושיות". אחת הבעיות המרכזיות עם מדדים חלופיים רציניים לתמ"ג (כגון אלו שפיתחה ועדה בראשותו של ג'וזף שטיגליץ עבור נשיא צרפת בשנת 2008) היא שרובם נמצאים בקורלציה גבוהה מאוד עם התמ"ג לנפש ממילא, ולכן כלכלנים כבר מעדיפים להשתמש בתמ"ג לנפש שלגביו יש נתונים אמינים יחסית ממגוון רחב של מדינות ותקופות.

בכל אופן, שום קשר לקפיטליזם. צר לי. אין ספק שמדובר באחד המשפטים המטופשים ביותר שקראתי אי פעם בכלכליסט (והתחרות קשה).

 

פנטזיית הקלשונים

…והוא מזהיר אותם ממהפכה חברתית אלימה שתתרחש אם האי-שוויון ימשיך לגדול. "אני יודע שאתם נוטים להתעלם מטיעונים כאלה. רבים מכם אמריו לי בפרצוף שאני דפוק לגמרי. רבים מכם משוכנעים שאי-שוויון זה פיקציה כי הם ראו ילד עני עם אייפון", כתב ב"פוליטיקו". "אבל מהפכות, כמו פשיטות רגל, קורות בפתאומיות. לא יהיה לנו זמן להגיע לשדה התעופה, לקפוץ על מטוס המנהלים הפרטי ולטוס לניו זילנד. אם האי-שוויון ימשיך להתרחב כפי שהוא גדל עד כה זה יקרה, וזה יהיה נורא לכולם, אבל במיוחד עבורנו".
—-

(הקטע מופיע בגירסת הדפוס של המאמר, לא בגירסה האינטרנטית, אבל יש שם קטעים דומים)

אנשים רבים בעולם חיים בסרט. אני מבין אותם, זה כיף לחיות בסרט. בסרטים האירועים תמיד הרבה יותר מעניינים ודרמטיים, הגיבורים טובים, הרשעים רעים, קל להבין מה צודק ומה לא.

אחד הסרטים החביבים על ניק-הנאוארים למיניהם, דפני-ליפים וכתבים בכלכליסט הוא "ונדטה", סרט פעולה מצוין המבוסס על סדרת קומיקס ומהווה גם את המקור למסכת גיא פוקס המפורסמת (מעניין כמה מלובשי המסכה המודרניים באמת יודעים מי היה גיא פוקס ובעבור אילו אידיאלים נשגבים הוא מצא את מותו…). הסרט "ונדטה" מתאר את פעילות המחאה של אדם יחיד כנגד שלטון דיקטטורי מושחת, פעילות שבסופו של דבר מצליחה תודות לשיתוף פעולה מצד ההמונים ומסתיימת במותו ההירואי של הגיבור. הדור שראה את הסרט שיצא בשנת 2006 התבגר והפך לדור של המפגינים שהציפו את הרחובות במדינות מערביות בשנים האחרונות ואנשי התקשורת הצעירים שסיקרו אותם באהדה.

אך לצערנו הקונספט של פערים כלכליים גבוהים היוצרים מחאה ציבורית המיתרגמת לפעולה אלימה שמסתיימת בהפלת המשטר והקמתו של משטר צודק יותר הוא נטול כל ביסוס היסטורי (בטח בדמוקרטיות מערביות). זה פשוט לא משהו שקורה מחוץ לסרטים. מה שכן מתרחש לפעמים זה מאבק בין מספר אליטות, כאשר אחת מהן מנצלת את קשייו הכלכליים של הציבור על מנת לרתום אותו לפעולה ולהחליף את השנייה – כפי שלמשל קרה במצריים לאחרונה (ואז קרה שם שוב). אני לא מצליח לחשוב על דוגמה אחת למהפכה אלימה בהיסטוריה האנושית שעשתה הרבה יותר מלהחליף אליטה שלטונית מושחתת אחת באחרת.

לעומת כל אלו, ההתקדמות של הדמוקרטיה והליברליזם המערבי המודרני נעשתה לאט לאט, עקב בצד אגודל, באופן הדרגתי ושמרני ולא מהפכני בעליל. ראשית כל החלה עלייתם של הבורגנים על חשבון האצולה במערב אירופה, לאחר מכן מעמד הבורגנים הלך והתרחב ונוצר מעמד ביניים של ממש, ומספר האנשים שהיו רשאים לבחור לפרלמנטים אירופאים הלך וגדל, הבורגנים וערכיהם חדרו למדינות נוספות באירופה ומחוצה לה, וכך הלאה. לא ברור עד כמה המהפכה הצרפתית הייתה חיונית לעניין, יכול להיות שהיא הזיקה להתקדמות הדמוקרטיה בצרפת יותר ממה שהיא תרמה (אם נשווה אותה להתקדמות הדמוקרטיה בבריטניה), ובכל מקרה זו רק דוגמה אחת ויוצאת דופן שאיננה מעידה על הכלל.

לא יהיו קלשונים במדינות מערביות.

צאו מזה.

אנחנו חיים בעולם שהולך ומזדקן, הולך ונעשה פחות אלים, הולך ונעשה פחות מהפכני, ולאנשים שאינם כתבים אופנתיים בכלכליסט או פעילי-מחאות מקצועיים גם לא אכפת כל כך מפערי השכר וממדד ג'יני – לא מספיק על מנת לבסס את הצבעותיהם בבחירות על נושא זה, ובטח ובטח שלא מספיק על מנת למות למען המטרה. אנשים יוצאים לרחובות בגלל נושאים הרבה יותר ספציפיים, כגון מחירי מזון, פגיעה בסמלי הדת החביבה עליהם, פגיעה בתנאים של איגודי עובדים או מחירי השכירות בתל אביב, לא בגלל "פערים חברתיים" או מחסור ב"צדק חברתי", ואף אחת מהמחאות בנושאים כאלו במדינות מערביות לא התקרבה בכלל לאידיאל האלים של פנטזיית הקלשונים.

זה לא הולך להשתנות, וכל מי שחושב אחרת חי בסרט.

 

אי שוויון ושחיתות

—-

"…אם עושר, כוח והכנסה ימשיכו להתרכז בידי מעטים, נפסיק להיות דמוקרטיה קפיטליסטית ונהפוך לחברה ניאו־פיאודלית כמו צרפת במאה ה־18, לפני המהפכה. שום חברה פתוחה וחופשית לא יכולה לקיים לאורך זמן אי־שוויון כלכלי צומח כזה. השאלה היא לא אם זה יקרה, אלא מתי"

—-

מצטער שאני חוזר על עצמי, אבל כולכם מוזמנים להיכנס לרשימה הזו, למיין את מדינות העולם לפי מדד ג'יני ולהתחיל לבחון את התיאוריה המופלאה שלפיה יש קשר כלשהו בין מדדי אי שוויון אגרגטיביים כגון מדד ג'יני לבין לדמוקרטיה או שחיתות. אל תאמינו לי, תסתכלו בנתונים. תיכנסו ללינק. שימו לב למשל לאפגניסטן וביילרוס, שתי מדינות מופת של ממש שהן שוויוניות יותר מגרמניה, הולנד, קנדה, צרפת, שוויץ ורבות אחרות, שלא לדבר על זה שיותר ממחצית מדינות העולם הן שוויוניות יותר מארצות הברית. שום קורלציה. מה בנוגע לסיבתיות? טוב, סיבתיות צריך להוכיח. ככל הידוע לי עד כה אף אחד לא הראה סיבתיות משכנעת בנושא זה, שום עדויות, רק דיבורים באוויר.

על מנת לרכוש פוליטיקאים כל מה שצריך זה שיהיו כמה מיליונרים במדינה ותרבות של שחיתות, מדדי אי-שוויון אגרגטיבים כגון מדד ג'יני או אחוז ההכנסות שבידי האחוזון העליון בכלל לא חשובים. גם במדינה שוויונית להפליא שבה כולם מרוויחים בדיוק אותו הדבר יכול להיכנס מאפיונר למשרד האוצר ולכוון אקדח לראשו של השר. ארצות הברית של היום היא פחות שוויונית מארצות הברית של שנות החמישים, אבל האם היא יותר מושחתת? האם היא פחות דמוקרטית? האם ישראל של היום היא יותר מושחתת מישראל של שנות החמישים? על מה מבוססת הטענה שלפיה "שום חברה לא יכולה לקיים לאורך זמן אי שוויון כזה"? ההפך, לפי חלק מהמחקרים אי שוויון גבוה הוא הסטנדרט בהיסטוריה האנושית ואי שוויון נמוך הוא יוצא דופן. נראה סביר יותר להניח ששום חברה אנושית לא יכולה לקיים לאורך זמן אי שוויון נמוך.

ומה דעתכם על הגרף המצורף כאן למטה, שמצאתי לאחרונה במצגת של מכון טאוב?

 

כן, אתם לא מדמיינים. בנורבגיה הכנסות האחוזון העליון מהוות אחוז גבוה יותר מהכנסות כלל האזרחים מאשר בארצות הברית, וגרמניה, פינלנד ואירלנד עוקפות גם את ישראל בנושא זה (העמודות הסגולות הן ההכנסות ברוטו והכחולות הן נטו). דווקא מדינות מושחתות יותר כמו פולין, הונגריה ואסטוניה מדורגות יותר למטה. סותר את מה שחשבתם על העולם? ובכן, תפסיקו לקרוא את כלכליסט. מישהו שם מעלים מכם חלק מהעובדות.   

הטענות האלו שמשמיע הנאואר הן לא ניבויים. הן פנטזיות הנשענות על משאלות לב. הניק-הנאוארים למיניהם מעוניינים לחזור לחברה פיאודלית ובלתי צודקת שבמסגרתה הם יוכלו להפגין את גבורתם, לחבוש את מסכת גאי פוקס שלהם ולנסות לפוצץ את בנייני הפרלמנט. במציאות העולם המערבי צועד בדיוק בכיוון ההפוך: המגמה היא גידול באי השוויון במקביל לירידה ברמת השחיתות, ירידה בנטייה למחאות אלימות ועלייה בדמוקרטיזציה. איך זה מסתדר עם ההיגיון? פשוט מאוד: אי שוויון הוא ככל הנראה לא חשוב כל כך.

 

סיכום: מהי הבעיה עם ריכוז הכוח בידי מעטים?

בכתיבה על כלכלה נדרשת הפרדה בין עובדות לבין אידיאולוגיה. אני משתדל לעשות זאת כאן בבלוג כמיטב יכולתי. כתבי כלכליסט באופן קבוע נכשלים בהפרדה כזו עקב הטיה אידיאולוגית קיצונית המלווה בבורות בנוגע לעובדות, ולא מעט רשומות עבר בבלוג עסקו במאמרי העיתון.

אין שום דבר רע בלתמוך במיסוי גבוה יותר על עשירים או בשכר מינימום גבוה יותר מסיבות אידיאולוגיות, כל עוד אתם מודעים למחיר. כלכלנים ואנשי עסקים רבים הביעו דעות כאלו בעשור האחרון. אך הטענה כי שכר מינימום גבוה יותר יתמוך בצמיחה רחוקה מלהיות מבוססת על משהו מעבר למשאלת לב, הדיבורים על קלשונים ומהפכות אלימות הן לא יותר מפנטזיה, וההתקפות על "תיאוריית החלחול" הן לא יותר מתקיפת איש קש. השוואות שטחיות של נתונים ובלבול בין קורלציה לסיבתיות הם דברים שלא צריכים להופיע בעיתון כלכלי רציני במאה ה-21.

לצערי, דווקא פנטזיות הקלשונים הן מה שהופכות אנשים מסוגו של ניק הנאואר לפופולארים ומסיתות את הדיון מהנושאים העקרוניים יותר. הבעיה עם ריכוז הכוח בידי קבוצות קטנות של אנשים היא לא מדד ג'יני, שכר המנכ"לים, שיעור המס שהם משלמים, התנגדותם (?) לשכר מינימום או הגדלת הסיכוי להפיכה אלימה. הבעיה היא כוח פוליטי המאפשר לבעלי הון וארגוני עובדים חזקים להתנגד להרס יצירתי, להתנגד לקדמה טכנולוגית וארגונית, לרכוש פוליטיקאים ופקידים, לסחוט לעצמם סובסידיות והגנה ממשלתית ובעיקר – למנוע תחרות בסקטורים שלהם. את הכוח הפוליטי הזה הם מסוגלים להשיג במדינות עם מדד ג'יני גבוה או נמוך, מדינות סוציאליסטיות ומדינות קפיטליסטיות, בקיסרות סין ובאימפריה הרומית ובברית המועצות הקומוניסטית ובחליפות המוסלמית ובארצות הברית של אמריקה. במדינה אחת קבוצת הלחץ החזקה ביותר תכלול שני מיליארדרים, במדינה שנייה יהיה מדובר במאה מיליונרים ובמדינה שלישית – עשרת אלפים עובדי מערכת הביטחון. זה לא משנה בכלל.

וויכוחי קפיטליזם-סוציאליזם אידיאולוגים הם מסך עשן המתוחזק באדיבותם של כלכליסט, גלובס וגם דה-מרקר לעיתים וכל מני רובין-הודים-מטעם-עצמם; בזמן שהם עסוקים בניסיון לתייג "ניאו-ליברלים", לדבר על סטטיסטיקות של אי שוויון ולהתחרות מי יותר מגניב, אופנתי ובעד העניים, המאבק כנגד קבוצות הלחץ נזנח והקלשונים מופנים בכיוון הלא נכון.

בפעם הבאה שאתם נתקלים ברביעיית מילקי בסופרמרקט זכרו שמחירה אינו גבוה בגלל ביבי או בגלל לפיד; הוא גבוה בגללכם, בגלל העיסוק האינסופי במסך העשן הזה בעיתונים שאתם הכי אוהבים לקרוא, בגלל שלשם מופנים הנאומים של הפוליטיקאים שאתם בחרתם לכנסת, בגלל שניק הנאואר זוכה למאות אלפי צפיות ביוטיוב ומקביליו הישראלים זוכים לעשרות אלפי לייקים בפייסבוק, בגלל שאתם תמיד תעדיפו לשמוע תיאוריה פשוטה וקונספירטיבית, לשמוע על רעים וטובים, לחיות בסרט, לשמוע שכולם מושחתים, שאתם לא אשמים בשום דבר, שאתם לא חס וחלילה חברים בעצמכם באחת מקבוצות הלחץ, ש"שינויים מבניים" ו"רפורמות" הן סיסמאות של פקידים מרושעים שרוצים לפגוע בכם, שאין שום דבר שביכולתכם לעשות מלבד להחליף פוליטיקאי כושל אחד באחר, שהתפקדות למפלגות הגדולות היא בזבוז זמן, שיום אחד יגיע המשיח ויופיעו הקלשונים ואז לאחר מכן הכל יהיה טוב ומושלם, העשירים יתלו בכיכר העיר והעניים יקבלו את אוצרותיהם, ואז יהיה כאן צדק חברתי אמיתי, גן עדן. נו, אשרי המאמין.

 

להמשך הפוסט

על תאונות דרכים, חוקי פרקינסון ורשויות לאומיות

אורי כץ | 06.10.2014 | 10:07

מאז שנות השמונים הוקמו בישראל גופים שונים ומשונים שעסקו בנושא הבטיחות בדרכים. בהתאם לחוקי פרקינסון – "פקידים תמיד ינסו להרחיב את נחלתם הבירוקרטית" – מה שהחל בתור מחלקה במשרד התחבורה הפך בשנת 1981 ל"מינהל" (או בשנת 1967, תסלחו לי על אי הבהירות, יש סתירה בין מה שכתוב כאן וכאן), הוביל מהצד להקמת משטרת התנועה הארצית, בהמשך הגיע חוק המאבק בתאונות הדרכים בשנת 1997, המינהל הפך לגלגול הראשון של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים בשנת 1998 והגלגול השני שלה הופיע בשנת 2007. במשך עשרות שנים כל וועדה שהוקמה בנושא קבעה כי הגופים הקיימים אינם עצמאיים מספיק ותקציבם אינם גדול מספיק, והמליצה על גוף חדש, עצמאי יותר ועשיר יותר. זה לא מפתיע; הפקידים הרי מעוניינים בעצמאות ובתקציבים נוספים, והפוליטיקאים האחראיים עליהם אינם מסוגלים להצטייר כמי שלא אכפת להם מתאונות דרכים. וכמובן, כל גוף בירוקרטי הוא מקור מצויין לאספקת ג'ובים לחברים.

יו"ר הרשות הנוכחי הוא ד"ר יעקוב שיינין, ובשבוע שעבר התפרסם כי הוא תוקף באופן חסר תקדים את הגוף שעליו הוא אחראי. שיינין טוען כי המנהלים העובדים תחתיו אינם מסוגלים לקדם רפורמות נדרשות, ועקב כך הרשות פועלת באופן שאיננו יעיל ואף מזיקה למאבק בתאונות הדרכים. הוא מאמין כי קיומן של הרפורמות הכרחי על מנת שהרשות תוכל להצדיק את התקציב שלה בפני משרד האוצר. כיום הרשות מתפקדת בעיקר כצינור להעברת כספים לגופים אחרים כגון בתי ספר, בתי חולים ועוד, ולמעשה היה ניתן פשוט להעביר להם את הכספים האלו באופן ישיר.

במהלך דיון בכנסת בחודש יוני האחרון העלה חבר הכנסת בועז טופורובסקי שאלה קשה וחשובה בפני שיינין: האם הרשות אכן אפקטיבית? להלן הקטע הרלוונטי מהדיון, הכולל את תשובתו של ד"ר שיינין.

——-

היו"ר בועז טופורובסקי:

 … עכשיו, תורי לדבר אבל רק שאלה: אני רואה בעמוד 9, בנתונים של ההרוגים בתאונות דרכים מ-2004 עד היום, ירידה ממוצעת של 5%. עכשיו, הרשות הוקמה ב-2007. זאת אומרת, אם אני לוקח את מה שקורה זה בעצם לא השפיע על – - -

יעקב שיינין:

 אני אענה לך בשנייה: אני סופר מהיום שהמדינה החליטה או ממשלת ישראל החליטה שזו בעיה ומינו את הוועדה הלאומית שאני עמדתי בראשה. מאז אני מסתכל על זה כתהליך אחד, כי בעצם נפל להם האסימון. כשהם החליטו ב-2004 ללכת על זה, וזה היה ראש הממשלה אריאל שרון שאמר, מראש הוא אמר: כל מה שהוועדה תגיד אני אקבל. הוא אמר את זה בבית המשפט העליון.

היו"ר בועז טופורובסקי:

 מאה אחוז. השאלה: אם לא הייתה קמה הרשות זה היה ממשיך אותו גרף או – - -

יעקב שיינין:

 לא יודע. לא יודע. קטונתי.

היו"ר בועז טופורובסקי:

 אבל אנחנו נצטרך לקבל החלטה על ה-500 מיליון שקל תקציב, השאלה עד כמה הוא אפקטיבי. קצת קפצנו על הנושא של האפקטיביות, אבל השאלה עד כמה הוא אפקטיבי. זו אולי לא שאלה לעכשיו, אבל זו שאלה לאחר כך.

שאלה נוספת: משרד התחבורה והבטיחות בדרכים תומך בדרישה שלכם ל-550 מיליון שקל תקציב?

יעקב שיינין:

 בוודאי.

היו"ר דוד צור:

 בתנאי שמשרד האוצר יגבה את זה.

בועז טופורובסקי:

 ואין כאן נציג ממשרד האוצר.

יעקב שיינין:

 לא ממנו, ממשרד האוצר.

בועז טופורובסקי:

 לא, משרד האוצר זה בעיה. יש כאן נציג ממשרד האוצר? אני מניח שאין.

גבי בן הרוש:

 אז למה קיצצו לך?

יעקב שיינין:

 אגף התקציבים. תראה, יש בעיה. אני אסביר, אני אסביר, ואני לא מתבייש, אני אסביר את הבעיה: השאלה שאתה העלית היא שאלה קריטית – האם אתם, בגללכם, או למרות קיומכם? הירידה הגדולה, ממה היא נבעה? באמת הרשות עשתה את הירידה הגדולה? צריך את הרשות? מה היה קורה? אם היינו עושים במעבדה היינו עושים אחד ככה ואחד ככה. וזו בעיה כי זה מה שנקרא רב-תחומי. אתה עובד בשוליים. מאוד קשה לראות את האפקטיביות שלנו. ועד היום אתה שואל אותי מה התרומה שלנו בתוכו? נורא קשה לי לכמת את זה. אני יודע שיש לנו תרומה, אני לא יודע כמה.

מה שאנחנו משנים, וזה אמרתי שיהיה מחקר מלווה על כל דבר שנראה את האפקטיביות. אבל זו שאלה שהיא בסיסית. ומשרד האוצר אמר: לא הוכחתם לי שאתם אפקטיביים מספיק, ולכן חבל לתת כסף, לתת 550 מיליון שקל ולא הוכחת שאתה אפקטיבי. וחובת ההוכחה היא עלינו, ואנחנו צריכים להראות שאנחנו אפקטיביים, ואנחנו תורמים בשוליים להוריד את הגרף. כי יש חלק שהוא לא תלוי בנו בכלל. תזכור, יש חלק שהוא לא תלוי בנו בכלל, למשל: טכנולוגיית כלי הרכב, שהיא משתפרת כל שנה ב-3%, 4% – אנחנו לא אשמים בזה. היה לנו מכונית סוסיתא, אנחנו כבר לא עושים מכוניות במדינת ישראל, זה לא אנחנו. וזה כל שנה משתפר. אבל יש את הדברים, בוא נגיד ככה, שאתה, בשוליים אתה יודע שאתה תורם בהוצאה קטנה, בדברים קטנים, בהסברה, במערכת. למשל: אנחנו הולכים על מסרונים, על קמפיינים מאוד אגרסיביים. אנחנו עדיין גם עוד לא יודעים כמה אנחנו – - -

[כאן הדיון עובר לנושאים אחרים]

—————-

 

בועז טופורובסקי רואה מולו נתונים רק משנת 2004. הוא לא רואה את התמונה השלמה. כפי שניתן לראות בגרף שלעיל (הלקוח מויקיפדיה) תאונות הדרכים נמצאות במגמת ירידה חדה במדינת ישראל החל משנות השבעים:

הגרף היורד אינו אופייני רק לישראל. בכל העולם תאונות הדרכים נמצאות בירידה – כמו גם מעשי רצח, שוד, אונס וכו'. בניגוד לרושם שניתן לקבל מהעיתונים אנחנו חיים בעולם שהולך ונעשה מתורבת יותר, בורגני יותר, זהיר יותר, וגם התשתיות משתפרות והרכבים הופכים לבטוחים יותר (לפי סטטיסטיקות על תאונות דרכים הגורם האנושי יותר קריטי מהתשתיות). מחלקים אחרים בפרוטוקול הקודם עולה שהבעיה כיום בישראל היא בעיקר במגזר הערבי, שם היא נובעת משילוב של סיבות תרבותיות ותשתיות, אך מרבית פעילותה של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים היא במגזר היהודי.  

האם פעילות הממשלה אפקטיבית במניעת תאונות דרכים? לפי הגרף ניתן לראות שמגמת השיפור הולכת ומתמתנת ללא קשר לתקציבי הרשות הלאומית לבטיחות הדרכים, ומרבית השיפור התרחש בתקופה שבה הגופים הציבוריים האחראים על הנושא היו קטנים יותר. וגם אם ישנה השפעה, מהי הפעילות האפקטיבית ביותר? האם באמת נדרשים לכך חצי מיליארד שקלים בשנה? האם יש צורך ברשות בתור "צינור להעברת כספים" המעמיס בירוקרטיה מיותרת, במקום להעביר את הכספים באופן ישיר למוסדות אחרים? האם הפרסומות בגלגל"צ אפקטיביות? האם למצלמות של משטרת התנועה יש תרומה אמיתית? האם לא עדיף להקצות יותר משאבים למגזר הערבי?

במדינה מסודרת פקידים ופוליטיקאים היו זקוקים לתירוץ ממש טוב על מנת להוציא כספי ציבור – להוכחה חד משמעית, לראיות אמפיריות לתועלת העולה על העלות, למדדים ברורים. במדינה שלנו הנשלטת על ידי חוקיו של פרקינסון, שיעור כספי הציבור המושקעים בפרויקטים שיעילותם מעולם לא הוכחה ולעולם לא תוכח רק הולך וגדל, פשוט מפני שהוא מאפשר לפוליטיקאים להציג אשלייה של עשייה חיובית. ממנים וועדה, הוועדה ממליצה על הקמת מחלקה חדשה, המחלקה הופכת לאגף, אחר כך לרשות, בהמשך לרשות לאומית ובסופו של דבר למשרד שלם עם מנכ"ל ושר.

גם אם בועז טופורובסקי שואל את השאלות הנכונות, הפוליטיקאים שמעליו לא יסכימו להצטייר בעיתונות בתור אלו שקיצצו את תקציבי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. מרבית ההתבטאויות הציבוריות שמפרסמים הפוליטיקאים בישראל בפייסבוק נוגעים לסוג כזה או אחר של הגדלת ההוצאה הציבורית (אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש בחיפוש מהיר), בעוד שמעולם לא התקיים פוליטיקאי ישראלי שזכה לתשבוחות ציבוריות על כך שמנע הוצאה מיותרת. כאשר זהו המצב, אין שום סיבה להתפלא על מחסור בתקציבים במקומות שבהם הם באמת נדרשים.

 

להמשך הפוסט