ועכשיו, לאחר שבוע של זיכרון ואבל, יש לומר זאת באופן מפורש: אנחנו חיים. אנחנו לא מתים. אני, אתם, האנשים שהולכים ברחוב, אנחנו כאן ואנחנו בחיים. אנחנו זוכרים את הנופלים, אנחנו מתגעגעים אליהם, אבל הם טמונים שם עמוק מתחת לאדמה בחשיכה הדוממת והשלווה, ואנחנו כאן למעלה, מעל האדמה, באור השמש, נאבקים עם החיים. במותם הם לא ציוו לנו את הצער והבכי ולא את החשיכה הדוממת, במותם הם ציוו לנו את אור השמש. מדינת ישראל לא נוסדה על מנת להילחם, על מנת להוות פס ייצור לגיבורים או על מנת להאדיר מכונות מלחמה משוכללות, אלא על מנת להוות בית לעם היהודי שבו הוא יוכל לחיות. אם תמצית נקמתנו ברוצחים הנאצים היא מטוס אף-16 החולף מעל אושוויץ אז עדיף שנסגור את העסק כבר עכשיו, נפרק את מדינת ישראל ונחזור לגלות. אם שיאו של יום העצמאות הוא בטקס צבאי, אז סימן שמשהו חשוב אבד לעם היהודי ב-66 השנים האחרונות: הפרופורציות. מטוס אף-16 הוא לא אומה משגשגת עם עתיד מבטיח, אלא חתיכת מתכת שעולה כמה מיליונים עם טייס בפנים. צבא הוא לא מדינה. צה"ל הוא לא ישראל.

זו הסיבה שבגללה החלטתי לפרסם רשומה כזו דווקא היום. ההתנגדות לרוח המיליטריסטית הכבדה השורה על מדינתנו לא צריכה להיות אקט מרדני-חתרני של אנשים שמחפשים תשומת לב, לא פונקציה של דעותיכם לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני וגם לא אקט אידיאולוגי עמוק המחייב שבירת כלים והשתמטות משירות צבאי. ההתנגדות הזו צריכה להוות את הבסיס לחברה אזרחית במדינת ישראל: חברה המקדשת את איכות החיים ולא את איכות המתים, חברה שבה אנשים נערצים הם אנשים שיצרו משהו, חברה שבה ילדים בגיל שמונה-עשרה עסוקים בפלייסטיישן, בתכניות טלוויזיה ובבני / בנות המין השני ולא מתאמנים במטווח. חברה שבה ביום העצמאות חוגגים את קיומה של המדינה ולא את קיומו של צה"ל. חברה שבה צבא הגנה לישראל הוא בסך הכל אחד מתוך שורה של גופים ממשלתיים עם מטרות מוגדרות שנדרש להשיגן בעלות סבירה, ולא הציר המרכזי שסביבו סובב כל דבר אחר.

ההתנגדות למיליטריזם היא חובתו של כל ישראלי הגון שאוהב את מדינת ישראל, שמעוניין בהמשך קיומה ושגשוגה. בימים אלו מתקיים המעבר בין שגרת המוות לשגרת החיים, שגרה שבמסגרתה אנחנו חייבים לפקוח את עינינו ולראות את מדינת ישראל כפי שהיא, ולראות גם את צה"ל כפי שהוא ולא כפי שמנסים למכור לנו אותו.

 

צילום: אלון רון

 

צבא ההגנה לישראל וצבא השוויון בנטל

בישראל ישנם שני צבאות: הראשון הוא צבא הגנה לישראל, והשני הוא צבא השוויון בנטל.

הראשון עוסק בהגנה על מדינת ישראל, ואילו השני מעסיק את חייליו במשימות מיותרות על מנת שחיילי הצבא הראשון לא ירגישו "פראיירים". הראשון כולל לוחמים קרביים, ג'ובניקים, חיילים סדירים, קצינים ונגדים משלל יחידות שהם באמת נדרשים על מנת להגן על המדינה, והשני כולל בעיקר ג'ובניקים ותומכי לחימה שעוסקים בייצור עבודה האחד עבור השני ואת הקצינים והנגדים שעסוקים בלנהל אותם ולטפל בהם. בצבא הראשון אנשים ברמה גבוהה מאוד עושים עבודת קודש קשה ותובענית, במקרים רבים ללא פרופורציה לתגמול שהם מקבלים, בזמן שהצבא השני כולל בעיקר אנשים (ברמה גבוהה או נמוכה) שמבזבזים את זמנם, וכל תגמול גדול מאפס עבורם הוא מיותר. בצבא הראשון חיילים סדירים מרגישים שהם תורמים תרומה אמיתית למדינת ישראל, בצבא השני הם רק סופרים ימים עד השחרור. הצבא הראשון הכרחי לשם הבטחת המשך קיומנו במזרח התיכון האלים; הצבא השני הוא בזבוז כספי ציבור בקנה מידה בלתי נתפס המיועד כולו לשמר בכוח את אשליית צבא העם. חומת סין הישראלית, אם תרצו, המפרידה בין איזו פנטזיה שיש לרובנו בראש לבין המציאות שבה אין שוויון בנטל, אין אחדות ואין סולידריות, מעולם לא הייתה ולעולם לא תהיה.

ישנם ישראלים שכל ניסיונם הצבאי התרחש במסגרת הצבא הראשון, אין להם הרבה מכרים ששירתו בצבא השני ולכן הם חושבים שהוא זניח. הם ככל הנראה טועים. במהלך שירותי הצבאי יצא לי לטייל הרבה, לחרוש את הארץ לאורכה ולרוחבה ולבקר במגוון רחב של בסיסים השייכים לחיילות שונים, ודעתי האישית המבוססת אך ורק על ניסיון מצומצם ולא מייצג זה היא שהצבא השני גדול לפחות כמו הראשון, אם לא יותר. האם דעתי הסובייקטיבית נכונה? אי אפשר לדעת. הצבא לא נותן לשום גורם חיצוני לגשת אל הנתונים הרלוונטיים, לחקור, לשאול שאלות. הכל חסוי, בשמם של הסולידריות והפחד משינוי.

יאיר לפיד, לצערי, רוצה דווקא להגדיל את הצבא השני. לא רק לשמר את האשליה, אלא אפילו להרחיב אותה בשמן של סיסמאות תלושות. נו, אז אם כבר מגדילים, למה שלא נהפוך את הצבא השני לגוף רשמי ונפרד מצה"ל?

נקרא לו בראשי תיבות "צש"ב", נכין עבורו סמל משלו, נמנה רמטכ"ל ואלופים שיהיו אחראיים על השגת השוויון בנטל, נקים עבורם מטה משלהם, בסיסים משלהם. מדי יום עצמאות יערכו טקסים מרהיבים בהם יוענקו עיטורי הצטיינות ליחידות שהצליחו לאמלל במידה יוצאת דופן את חייליהן וכך להגביר את מידת השוויון בנטל אל מול יחידות צה"ל שבאמת עובדות קשה. ככל שיגדל צה"ל – הצבא הראשון שעוסק בשמירה על בטחון המדינה – כך נצטרך להגדיל באופן פרופורציוני גם את צש"ב על מנת לשמור על השוויון בנטל, ולהשוות את תנאי השירות בו לתנאי השירות בצה"ל. למשל, לא תהיה ברירה אלא לפקח על יכולתם של חיילי צש"ב לקיים יחסים רומנטיים עם הג'ובניקיות בקריה, זה הרי לא הוגן להפלות לרעה את חיילי צה"ל שלהם הרבה פחות זמן פנוי ומגע עם חיילות בנות המין הנשי. ואם כבר, אז למה לאפשר לחיילי צש"ב לצאת הביתה כל יום? שיישנו בבסיס, באוהלים מוזנחים על איזו מדשאה. שיתעוררו עם הממטרות בבוקר. וכמובן, אם חס וחלילה תתרחש מלחמה עם הרוגים רבים לא תהיה ברירה אלא להתחיל להוציא להורג באקראי את חיילי צש"ב על מנת שהשוויון הקדוש בנטל יישמר…

העיקרון ברור, אני מניח. אין שוויון בנטל כיום ולא יהיה שום שוויון בנטל בעתיד. צבא השוויון בנטל נועד להיכשל, והדרך האפשרית היחידה להשגת שוויון בנטל היא הגדלת התגמול למשרתים שבאמת נדרשים – נגיע לזה בהמשך.

בניגוד לכמה מהפוליטיקאים שלנו אלופי צה"ל לא בנו את הקריירה שלהם על כתיבת טורים משעשעים לעיתון או על קשרים במרכזי המפלגות, ולא ייתכן שהם אינם מודעים לקיומו של צש"ב. לא ייתכן שמישהו שהגיע לתפקידי פיקוד בכירים בצה"ל לא היה באינטראקציה עם הבירוקרטיה של צש"ב, עם האנשים המשרתים בצש"ב. לא ייתכן שמישהו שהגיע לתפקידי פיקוד בכירים בצה"ל לא נאלץ לבזבז זמן וכסף על מנת לשלב ביחידות שתחת פיקודו חיילי צש"ב שהביאו לו יותר כאב ראש מאשר תועלת. הם מודעים, אבל הם לא עושים דבר מכיוון שלמרות ההתעסקות ההכרחית צש"ב לא עולה להם הרבה. זה על חשבון המדינה. מי יודע, אולי יום אחד תתרחש מלחמה כל כך נוראית שתדרוש גם את העסקת חיילי הצבא השני בקו החזית בתור בשר תותחים שקל לוותר עליו? איזה אינטרס יש לראשי מערכת הביטחון להיכנע לתכתיבי משרד האוצר, לוותר על משהו שכבר שייך להם? צש"ב שם, הוא כבר קיים, ולהם הוא לא מאוד מפריע.

אבל לנו צש"ב מפריע.

 

מדוע מדינת ישראל איננה נראית כמו מדינה אירופאית מתקדמת?

אני לא שייך לעדר המתלהם הזועק מכל פינה את זעקתו של מעמד הביניים ה"קורס" לכאורה. מעמד הביניים הישראלי לא קורס, הוא חי די טוב ביחס למצבו בעבר, וגם מדינות אחרות הן לא גן-עדן. ובכל זאת, התחושה שלפיה התשתיות הציבוריות במדינת ישראל מפגרות בהרבה אחרי מדינות מתקדמות אחרות היא לא תלושה מהיסוד, ומעוגנת בהשוואות בין לאומיות שנעשו לאחרונה (ראו כאן את הטבלה האחרונה ברשומה).

על פי נתוני קרן המטבע הבין לאומית עבור שנת 2013, התוצר לנפש בישראל, כשהוא מותאם לפי כוח קנייה, עמד על 34,770 דולרים לאדם. אנחנו במקום ה-25 בעולם לפי מדד זה. במקום ה-24 ניצבת פינלנד עם 35,617 דולרים, ומעליה צרפת (35,784) ויפן (36,899). במקום ה-26 ניצבת בחריין (34,584) ומתחתיה דרום קוריאה (33,189). למרות כל הדיבורים על בירוקרטיה, חוסר יעילות ופרודוקטיביות נמוכה, הפרשים די קטנים בסך הכל.

אבל בפינלנד אין שכר לימוד בהשכלה הגבוהה ויש פחות מעשרים תלמידים בכיתה בממוצע בבתי הספר התיכוניים, בצרפת יש ככל הנראה את מערכת הבריאות הטובה ביותר בעולם, ובטוקיו יש אולי את הרכבת התחתית הטובה ביותר בעולם. בסיאול יש את הרכבת התחתית השנייה באורכה בעולם שמתחרה עם טוקיו על תואר הטובה ביותר בעולם, ועד 2015 תהיה בה רשת WIFI חינמית שתכסה את כל העיר. על בחריין לא מצאתי שום דבר מעניין, אבל אני בטוח שגם להם יש דברים נחמדים. בישראל, לעומת זאת… ובכן, כולנו יודעים מה יש ומה אין במדינת ישראל.

ישראל מובילה על כל המדינות האלו במדדים כגון שיעור ההוצאה הממשלתית על ביטחון, ההוצאה על ביטחון לנפש וכו'. המדינה היחידה בעולם המערבי שמתקרבת למספרים הישראלים ועולה עליהם בחלק מהמדדים היא ארצות הברית, היכן שמלכתחילה התוצר לנפש גבוה הרבה יותר כך שהמדינה "יכולה להרשות לעצמה" לבזבז יותר על ביטחון מבלי לפגוע ברמת החיים היחסית. בנוסף לכל המדדים של ההוצאה הביטחונית, בישראל ישנו גם ההפסד הכלכלי הנובע משירות חובה שלא קיים בשום מדינה אחרת, כאשר מרבית צעירי ארצנו מבזבזים את זמנם ואת כספי הציבור במקום להתקדם בלימודים, לצבור ניסיון תעסוקתי ולשלם מיסים. הערכות של גופים שונים לגבי ההפסד הנובע מעניין זה נעות סביב העשרה מיליארד דולרים בשנה, כ-1.7% מהתוצר (ראו נייר עמדה של מכון ירושלים לחקר שווקים בנושא), ואלו ככל הנראה הערכות שמרניות.

על מנת להיות הוגנים ראוי להזכיר שאנחנו גם מובילים את העולם בפרמטרים שונים של חדשנות, כגון מספרי פטנטים או מאמרים מדעיים לנפש ומדדים אחרים בסגנון, אבל האם נושאים כאלו תורמים לאיכות החיים של כלל אזרחי מדינת ישראל? מה עם תשתיות ציבוריות? כבישים? רכבות? פארקים? WIFI בחינם? האם אתם זוכרים מהו הדבר הראשון שפקידי האוצר קיצצו בתחילת המשמרת של שר האוצר הנוכחי שלנו, כשהתגלה הגירעון התקציבי?

יש כאלו שתגובתם לנתונים היא "לביבי לא אכפת", או "זה בגלל שהממשלה משקיעה הכל בהתנחלויות". עניין של סדרי עדיפויות, זה הכל. מקריאה של טוקבקיסטים אקראיים ניתן לפעמים לקבל את הרושם שבנימין נתניהו מכהן כראש ממשלת ישראל בחמישים השנים האחרונות. כל עוד הציבור הישראלי ימשיך להאשים אנשים ספציפיים במקום לבחון את מערכת האילוצים שבתוכה הם פועלים, שום דבר חשוב לא ישתנה. תקציב הממשלה הוא משחק סכום אפס: כל דבר בא על חשבון משהו אחר. צבא השוויון בנטל הוא על חשבונכם, והקטנתו תאפשר הפניית כספים למטרות אחרות, בלי שום קשר לזהותו של ראש הממשלה המכהן, למידת ההשקעה בכבישים להתנחלויות או לתמיכה בתיאטרון הבימה.

ישנן סיבות אחרות רבות שבגללן החיים כאן גרועים יותר (או לפחות נדמה לנו שהם גרועים יותר), מאשר החיים בפינלנד, צרפת, גרמניה או בריטניה, אבל עיון בנתונים מעלה כי תקציב הביטחון הגבוה ובזבוז הכספים הנובע מהשירות הסדיר מהווים את אחת הסיבות המרכזיות לכך – ולא ברור עד כמה הם נדרשים ביחס לאיומים הביטחוניים על מדינת ישראל. צבא השוויון בנטל תקוע לכלכלת ישראל כמו עצם בגרון כבר שנים רבות, והגיע הזמן להשתחרר ממנו.

 

צעדים קטנים

בואו נדבר תכלס. איך מעלימים את צבא השוויון בנטל? האם זה בכלל אפשרי?

זה לא עניין פשוט. בשביל להעלים את צש"ב אנחנו צריכים לזהות אותו באופן מדויק. אם סתם נסגור חילות ויחידות אנחנו עלולים לפגוע בצה"ל, באותו חלק של הצבא שבאמת תורם לביטחון המדינה. האנשים המתאימים ביותר על מנת לזהות את צש"ב באופן מדויק הם מפקדי צה"ל, אך כפי שכתבתי אין להם שום תמריץ לעשות זאת. אז ניתן להם תמריץ.

השלב הראשון יעלה כסף אבל יהווה תרומה משמעותית לשוויון בנטל: הגדלה הדרגתית של משכורות של החיילים בסדיר, בכיוון שכר המינימום. השלב השני יחסוך כוח אדם שיתפנה לעבודה יצרנית, גם אם הוא לא יחסוך כסף באופן ישיר: הכללת המשכורות הללו בתקציב הביטחון, ומתן האפשרות החוקית לצה"ל להחליט שלא לגייס חיילים לסדיר. המהלך דומה למהלך שנעשה בעבר, כשהעבירו את עלות ימי המילואים מהביטוח הלאומי לצה"ל ולפתע הפסיק הצבא לגייס אנשי מילואים לחודש שמירות בשנה (מה שפגע קשות ביכולת השש-בש הלאומית). אלופי צה"ל עכשיו יאלצו לקבל החלטה האם להקצות משאבים יקרים ליחידות כאלו או אחרות, ומכיוון שבסופו של דבר כן אכפת להם ממצבה הביטחוני של מדינת ישראל יהיה להם תמריץ להפנות את הכספים לצה"ל ולא לצש"ב ולהתחיל לשחרר חיילים מיותרים.

צילום: רויטרס

אין שום צורך ברפורמות דרמטיות. הרפורמות יכולות להיות הדרגתיות, איטיות, להימשך על פני עשור או יותר. מה שחשוב זה העקביות. משכורות הסדירניקים יצמחו לאט, והשינויים המבניים של צה"ל ייעשו בהדרגה, על פי האיומים בשטח. שום תכניות חומש גדולות, שום הצהרות פופוליסטיות, שום "בום-וגמרנו", ללא מלחמות בין-משרדיות וללא שרי אוצר שקוטפים את התהילה. פשוט לנוע ביחד, בשותפות עם ראשי מערכת הביטחון, בהדרגה, בכיוון הנכון, ולתת לפתרונות לצמוח מלמטה, מהשטח, תוך כדי העבודה. לא בגלל שזה יקנה למישהו רווח פוליטי בטווח הקצר, אלא בגלל שזה הדבר הנכון לעשותו. ורצוי לעשות את זה עכשיו, כשמדינת ישראל נמצאת במצב מאקרו-כלכלי וביטחוני יציב יחסית, ולא במסגרת משבר כלכלי או צבאי עתידי שיחייב קבלת החלטות מהירה והיסטרית.

 

ההתנגדויות למעבר לצבא מקצועי

לפני שנצליח לגרום לקבוצת הלחץ החזקה ביותר במדינת ישראל לוותר על כוחה נדרש לשכנע את הציבור שהמהלך הזה הוא אכן הכרחי. כיום הציבור עדיין איננו משוכנע ברובו. לפי סקר שנערך על ידי מכון ירושלים לחקר שווקים בשנת 2010, כאשר נתבקש הציבור להביא עמדה ביחס לטענה כי "ישראל צריכה לשאוף למעבר לצבא של מתנדבים כמו בארה"ב ולהפסיק את גיוס החובה", 74% מהעונים לשאלה התנגדו לטענה.

ההתנגדות לעניין כוללת מספר טיעונים מרכזיים שראוי להתייחס אליהם.

1. צבא מקצועי יהיה קטן מדי

טיעון זה משתמש בטריק הרטורי של הליכה לקיצוניות. זו כמובן שטות, אין שום חוק טבע שאומר שבצבא מקצועי יהיו פחות טנקים, מטוסים או חיילי רגלים מאשר בצה"ל הנוכחי. זה עניין של החלטה. תקציב הביטחון הישראלי בכל מקרה יישאר גבוה בהשוואות בין לאומיות, והצבא הישראלי יישאר גדול ביחס למספר תושבי המדינה. צבא מקצועי לא חייב להיות קטן בכלל, ואפשר להמשיך לקיים את עתודות המילואים לשעת חירום בדרך שבה עושות זאת מדינות אחרות, כאשר חיילים סדירים יעברו רק טירונות בסיסית שאחריה רובם ישוחררו. רצוי להדגיש שוב שגם אם המהלך לא יוביל בסופו של דבר לקיצוץ בתקציב הביטחון הוא עדיין יתרום רבות למשק, מכיוון שצעירים רבים יוכלו ללמוד ולעבוד מוקדם יותר, לשלם מיסים ולתרום לכלכלת המדינה. המטרה היא לא בהכרח להקטין את צה"ל אלא לייעל אותו. כמובן שחלק מהותי מהתהליך הוא לאפשר בקרה חיצונית שתבחן דרך קבע מהו סדר הכוחות הדרוש לצה"ל לנוכח האיומים הקיימים והעתידיים, אבל איננו יכולים לדעת מראש מה יהיו תוצאותיה של בקרה שכזו.

 

2. צה"ל תורם לאחדות בעם, לשוויון בהזדמנויות וכו'

תופעות לוואי חיוביות לא יכולות להוות הצדקה מרכזית לקיומו של ארגון כלשהו – אין בכך שום היגיון. אם תופעות הלוואי מהוות את ההצדקה המרכזית, אז למה לא להקים ארגון חדש שעבורו הן לא יהיו תופעות לוואי אלא המטרה היחידה והמרכזית? מן הסתם ארגון כזה יוכל להשיג את אותן המטרות באופן יעיל יותר, הוא יהיה בנוי מראש על מנת להשיג אותן.

אבל האם התופעות האלו בכלל אמיתיות? האם ישנה אחדות במדינת ישראל? רק לפני שני עשורים רצחו פה ראש ממשלה, להזכירכם. חייל צה"ל לשעבר ששירת לצד חיילים חילוניים ושמאליים הוא זה שרצח אותו. האם מדינת ישראל יותר מאוחדת מאשר מדינות אחרות שאצלן אין צבא חובה? האם ישנה בכלל הטרוגניות משמעותית ביחידות של צה"ל? האם לא יהיה נכון לומר שביחידות מסוימות יש אחוז גבוה מאוד של דתיים, אחוז גבוה מאוד של עניים, אחוז גבוה מאוד של תל-אביבים או אחוז גבוה מאוד של קיבוצניקים? ומה עם החרדים והערבים? גם במצב הנוכחי חלק ניכר מאוכלוסיית המדינה כלל אינו מתגייס לצה"ל, ואחוזים בודדים משרתים במילואים בהיקף משמעותי.

ואם נניח שתרומה כלשהי לאחדות הלאומית קיימת, כמה עולה לנו התרומה הזו? האם היא שווה את המחיר? האם היא שווה כל מחיר? האם, לאור המחיר היקר, לא נדרש לפחות להראות באופן משכנע שהתרומה לאחדות אכן קיימת? האם מערכת החינוך הבסיסית איננה מספיקה על מנת להשיג את אותו האפקט? האם לא ניתן להשיג את האחדות בעם באמצעים זולים יותר? האם לא ניתן להשיג שוויון בהזדמנויות באופן יעיל וממוקד יותר על ידי סבסוד השכלה גבוהה או מורים פרטיים לעניים? האם הענקת קורס נהגי משאיות בחינם במהלך השירות הסדיר לעניים משפרת את השוויון בהזדמנויות, או שמא מדובר בהסללה של אוכלוסיות חלשות למקצוע אזרחי שאיננו מתגמל?

ואולי ההתנגדות הזו כלל איננה נובעת ממקום רציונאלי אלא ממקום רגשי, סוג של דיסוננס קוגניטיבי, הרצון להאמין שהסבל שאנחנו עברנו במהלך השירות הצבאי היה הכרחי וחשוב, הרצון שילדינו יחלקו איתנו את אותה החוויה, או פשוט מעצם כוחו של ההרגל.

 

3. העניים ילחמו עבור העשירים, לא נוכל להחזיק אנשים איכותיים בתפקיד

עניתי על הטיעון הזה באופן חלקי ברשומה הקודמת שכתבתי בנושא. מהסתכלות על צבאות מקצועיים אחרים בעולם, אין סיבה להאמין שהמצב ישתנה ביחס להיום. למשל, בניגוד לסטיגמה, בצבא האמריקאי לא משרתים צעירים עניים ולא משכילים מאזורים נידחים אלא צעירים שהפרופיל שלהם זהה לפרופיל של צעיר אמריקני ממוצע (ראו כאן).

במצב שבו צה"ל מציע שכר גבוה לחיילים קרביים ואפשרות לשחרור למי שאינו מעוניין בכך הצעירים שיבחרו בקריירה צבאית יהיו קודם כל צעירים שמאמינים שהם יהיו טובים בכך, בעלי כושר גופני גבוה, קור רוח תחת אש, צעירים שיתאימו למערכת ושהמערכת תתאים להם. והצעירים האלו יכולים לשרת בצה"ל גם חמש או שש שנים בתור לוחמים שאינם קצינים, למה רק שלוש? אם במקומו של גלעד שליט הייתם מציבים לוחם שבחר בלחימה בתור מקצוע עם ניסיון של ארבע שנים, האם לא ייתכן שהתוצאה של מתקפת המחבלים ביוני 2006 הייתה נראית אחרת? לא הייתם רוצים להחליף את דוד הנחלאווי בשוטר מקצועי בן שלושים שיודע איך להגיב לפרובוקציות של ילדים ועיתונאים? 

החיילים המקצועיים יכולים להיות עשירים, עניים, קיבוצניקים, עירוניים, חילוניים ודתיים. צעירים שזקוקים כרגע לכסף על מנת לתמוך במשפחותיהם יעדיפו לחפש עבודה רגילה, מאותה סיבה שבגללה כיום רבים מהם עורקים מצה"ל או מנסים להשתחרר (וחלקם מוצאים את עצמם בבתי הכלא הצבאיים). הצבא המקצועי יאפשר להם להשתחרר מבלי לטרטר אותם. התאבדויות של חיילים סדירים, תופעה נרחבת ביותר שלא מקבלת את ההתייחסות הראויה לה בתקשורת, ייעלמו כמעט לחלוטין.

במקרה שתתרחש מלחמה "רצינית" נגד צבאות סדירים של מדינות זרות ממילא יהיה גיוס כללי של כל שכבות הגיל הרלוונטיות. כל עוד אין מלחמה כזו, השירות בצה"ל הוא לא באמת מסוכן ברמה שהופכת את החיילים הקרביים ל"בשר תותחים". מרבית החללים מהשנים האחרונות שנכללים במספרים המוצגים בימי הזיכרון נהרגו בתאונות דרכים, התאבדו או נפטרו ממחלות. צבא מקצועי לא יאפשר לעשירים להשתמש בעניים בתור בשר תותחים זול, אלא יאפשר לאנשים שמתאימים לתפקידי לחימה לקבל שכר הוגן על יכולותיהם ועל הסיכון שהם לוקחים על עצמם, ולאנשים שלא מתאימים לתפקידי לחימה לעשות דברים אחרים ומועילים יותר עם חייהם. בהחלט סביר להניח שמספר החללים יפחת משמעותית כתוצאה מרמה מקצועית גבוהה יותר.

למרות הטיעונים הנגדיים, מרבית הועדות שהוקמו בשנים האחרונות המליצו בדרך כזו או אחרת על הליכה בכיוון של צבא מקצועי וצמצום השירות הסדיר, ביניהן ועדת שפר מתחילת העשור הקודם, ועדת בן בסט (2006) וועדת ברודט (2007). המילים "צבא מקצועי" עדיין אינן נאמרות באופן מפורש בדוחות ובקרב מקבלי ההחלטות, אבל לפחות הכיוון הנכון ידוע להם.

 

צילום: ירון קמינסקי

 

צבא מקצועי איננו מספיק

הציבור עוד רחוק מלהיות משוכנע, אבל האמת היא שההתקדמות בכיוונו של צבא מקצועי איננה מספקת. על מנת למצות את פוטנציאל החיסכון נדרש ללכת צעד אחד קדימה: שקיפות בתקציב הביטחון ופיקוח אמיתי על המערכת. נדרשים אנשים חיצוניים לצבא שיוכלו להעריך האם התקציב באמת נדרש, ועדה בכנסת שיש לה אנשים משלה שאינם אנשי מערכת הביטחון עם גישה לכל הנתונים הנדרשים, עם יכולת ותמיכה ציבורית ורצון לשאול שאלות קשות, בדומה למוסדות הקיימים בכל מדינה מתוקנת אחרת.

כיום הלובי הביטחוני לא ירשה את קיומו של מנגנון כזה, והממשלה איננה חזקה ונחושה מספיק על מנת לכפות עליו את המנגנון. נדרש משהו נוסף. נדרשת תנועה שהמקור שלה יהיה פנימי, מתוך המערכת הביטחונית, ולא מחוצה לה.

נדרשת הקרבה.

 

מגש הכסף

חום יולי-אוגוסט 2006 היה כבד מאוד, כאשר כוחות גולני והצנחנים נכנסו לעיירה הלבנונית בינת ג'בייל במטרה להציל את כבודם האבוד של צה"ל וממשלת ישראל. כוחות החיזבאללה בעיירה היו גדולים, מאורגנים ונחושים יותר מכפי שציפו במטכ"ל. רב סרן רועי קליין, סמג"ד בגדוד 51 של חטיבת גולני, הוביל את חייליו באומץ בשטח קשה, בלחימה נגד אויב שהתמקם בעמדות עדיפות. כאשר נחת לצדו רימון שהשליכו אנשי החיזבאללה הוא לא היסס וזינק עליו, מקריב את חייו על מנת להציל את חייליו הסמוכים. שורה של מעשי גבורה נוספים, שהיתרגמו מאוחר יותר לשבעה עשר עיטורים, הובילה בסופו של דבר לניצחון צה"ל בקרב.

מעשהו של קליין היה ההתגשמות הפיזית של אתוס ההקרבה: האדם הבודד שבלהט הקרב מוסר את חייו באופן מודע ורצוני בתמורה להצלת חבריו למחלקה, משפחתו, מדינתו. זהו איננו מעשה מובן מאליו. הוא מנוגד באופן עמוק ליצר ההישרדות העומד בבסיס הפסיכולוגיה האנושית. נדרשים עבורו אימונים, משמעת עצמית, ומעל הכל – אמונה אמיתית בצדקת הדרך. המוכנות להקרבה עצמית היא אחד הגורמים שנתנו לצה"ל יתרון משמעותי על צבאות ערב כבר בשנת 1948, זהו "מגש הכסף" המיתולוגי שעליו נוסדה מדינת היהודים החדשה. לולא נכונותם הלא-רציונאלית של בודדים להקרבה עצמית לא היינו יכולים לקיים מדינה משגשגת בלב המזרח התיכון, או בשום מקום אחר לצורך העניין.

למעשה, הקרבת החיים היא רק מקרה פרטי וקיצוני של קטגוריה רחבה יותר, הכוללת כל מקרה של הקרבת האינטרס האינדיווידואלי העצמי למען שגשוגה של יחידה גדולה יותר. אלו יכולים להיות גם אזרחים התורמים כספים ומתגייסים למען המאמץ המלחמתי, עובדים המוכנים לירידה זמנית בשכרם על מנת לעזור למקום העבודה שלהם לצלוח בשלום משבר כלכלי, או חבר בארגון פשיעה השותק בחקירת המשטרה והולך בראש מורם לכלא על מנת שלא להפליל את שותפיו. אך בניגוד לסיכון חיים בעת קרב, סוגים אחרים של הקרבה לא זוכים בדרך כלל להערכה מיוחדת, עיטורי עוז ותהילת עולם. בדרך כלל מצפים מהמעורבים לקיים את ההקרבה בתור ברירת המחדל, כחלק מהחיים בחברת אנושית שבה כולנו משפיעים אחד על השני, והלחץ הוא על מי שסוטה מהנורמה. אך מה קורה כאשר ההקרבה נדרשת אך לא קיימת נורמה ולא קיים לחץ ציבורי משמעותי?

הקרב על תקציב הביטחון לשנה הקרובה כבר החל, ומאז פסח עיתונאי המחמד של צה"ל מפמפמים מאמרים מלאי עוז ותהילה על יחידות מיוחדות, כלי נשק מגניבים, קרבות היסטוריים וקצינים יפי בלורית ותואר המזהירים מפני קיצוץ התקציב. בינתיים לא נראה כל שינוי בהתנהגותם של הצדדים המעורבים. לא נראית שום נכונות מצדם של בכירי מערכת הביטחון, כולם קצינים קרביים שהיו מוכנים להקריב את חייהם למען המדינה, לבצע סוג אחר של הקרבה – להקריב את העצמאות התקציבית שלהם, להקריב שלל משרדים וחיילות מיותרים, ציוד, מבנים ואנשים – על מנת שלממשלה יהיה יותר כסף פנוי להשקיע בתשתיות, בריאות או חינוך.

אפשר להבין אותם.

אין שום תהילה בסוג השני של ההקרבה. אף אחד לא יכתוב עליך שירים, אף אחד לא יחלק לך עיטורים. חבריך הקרובים ישנאו אותך. אולי גם משפחתך הקרובה. העיתונאים והפרשנים יתארו את מעשיך ככניעה לפקידי האוצר, כחולשה. מאחורי גבך ידברו על בגידה, על סיכון עתידה הקיומי של מדינת ישראל. כאשר תסיים את תפקידך אף אחד לא יזכור אותך ואף אחד לא יבקש ממך להדליק משואה ביום העצמאות. בוויקיפדיה יופיעו אולי כמה שורות. יגידו שהיית שנוי במחלוקת. לך תדע, אולי באמת תפרוץ איזו מלחמה עוד כמה שנים, ולרמטכ"ל ולשר הביטחון יהיה נוח לנסות ולהפיל עליך את המחדלים העתידיים שלהם. אף אחד לא יגן עליך, אתה תהיה שם לבדך.

כאשר חדרו הרסיסים לגופו של רועי קליין וקרעו את איבריו הפנימיים גם הוא היה שם לבדו. זה היה הגוף שלו. אנחנו יכולים לחלק עיטורים ולמחוא כפיים מהצד, אבל בסופו של דבר גבורה אמיתית היא גבורתו של האדם הבודד, ואת המחיר הוא משלם לבד, הוא ומשפחתו הקרובה. אך עדיין, זו הקרבה שונה מאשר ויתור מרצון על כוחה של קבוצת הלחץ החזקה ביותר במדינת ישראל. רועי קליין אולי שילם את המחיר לבדו, אך הזיכרון שלו הוא טהור. ילדיו יגדלו בידיעה שאביהם היה גיבור. רועי קליין איננו שנוי במחלוקת.

מבין כל סוגי הגבורה, האומץ וההקרבה, הנדירה והקשה ביותר היא הגבורה השנויה במחלוקת: לעשות את הדבר הנכון למרות שאתה יודע שאחרים לא יבינו, שתהיה שם לבדך, שאפילו ההיסטוריה לא בהכרח תזכור אותך בחיוב. ביוני 1948, כאשר מנחם בגין סירב להיגרר למלחמת אחים בעקבות פרשת אלטלנה, הוא לא זכה לתהילה מיידית. רבים מחבריו פירשו זאת כחולשה, כניעה לבן גוריון ולממסד. הוא היה שנוי במחלוקת, אם כי נראה שההיסטוריה שפטה אותו לחיוב. שר הביטחון או הרמטכ"ל שירשה לכנסת להקים מערך פיקוח רציני וחיצוני על תקציב הביטחון, כפי שקיים בכל מדינה מסודרת, ככל הנראה לא יזכה אפילו לזה.

אך גבורה אמיתית איננה נובעת מהצורך באישור חיצוני או מרדיפה אחרי תהילת נצח, אלא משכנוע פנימי ועמוק שזהו תפקידך וזוהי אחריותך לעשות את הדבר הנכון אך ורק משום שהוא הדבר הנכון, ולהתעלם מהמחיר האישי שתשלם על כך. גבורה אמיתית נובעת מבני אדם שאינם מסוגלים לשקר לעצמם כשהם מביטים במראה. אין רבים כאלו.

קשה לי להאמין שמפקדי צה"ל אינם מודעים לקיומו של צש"ב ולכספים שניתן לחסוך על ידי חיסולו. אך האם הם יהיו מוכנים לוותר על כוחם הפוליטי לשם כך? על מעמדו של צה"ל כ"צבא העם"? האם הם יהיו מסוגלים להבין שצה"ל הוא כלי ולא מטרה העומדת בפני עצמה, ושהמטרה היא איכות החיים במדינת ישראל? ואם זו המטרה, האם לא ייתכן שצה"ל צריך להציב חסכון בתקציב הביטחון בתור יעד מרכזי, חשוב לא פחות מאשר שמירה על יתרון צבאי ביחס לאיומים העומדים בפני המדינה? ואם אכן זהו יעד מרכזי, האם מפקדי צה"ל באמת מסוגלים להביט במראה ולהגיד לעצמם שניתן להשיג את מלוא החיסכון האפשרי ללא פיקוח חיצוני וללא מעבר לצבא מקצועי? האם מערכת הביטחון הישראלית היא בסך הכל עוד קבוצת לחץ שנלחמת כנגד שאר קבוצות הלחץ על הקופה הציבורית על מנת לשמר את מעמדם ותנאיהם של חבריה, או שהיא מסוגלת להתעלות מעבר לכך?

שינוי אמיתי לא מתחיל בהפגנות ברחוב, בנאומים חוצבי להבות של פוליטיקאים או באנשים מחוץ למערכת שאין להם מספיק כוח וידע על מנת להשפיע עליה. שינוי אמיתי מתחיל עם אדם יחיד מתוך המערכת שמביט במראה שבביתו באחד הבקרים, מבין שהזמנים השתנו ושזו אחריותו לפעול בהתאם, ומחליט לעשות משהו בנידון מבלי לחשוב על המחיר האישי שישלם.

אחרי 66 שנות קיום, מדינת ישראל עדיין מחכה לגיבור מסוג כזה.