מאז שנות השמונים הוקמו בישראל גופים שונים ומשונים שעסקו בנושא הבטיחות בדרכים. בהתאם לחוקי פרקינסון – "פקידים תמיד ינסו להרחיב את נחלתם הבירוקרטית" – מה שהחל בתור מחלקה במשרד התחבורה הפך בשנת 1981 ל"מינהל" (או בשנת 1967, תסלחו לי על אי הבהירות, יש סתירה בין מה שכתוב כאן וכאן), הוביל מהצד להקמת משטרת התנועה הארצית, בהמשך הגיע חוק המאבק בתאונות הדרכים בשנת 1997, המינהל הפך לגלגול הראשון של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים בשנת 1998 והגלגול השני שלה הופיע בשנת 2007. במשך עשרות שנים כל וועדה שהוקמה בנושא קבעה כי הגופים הקיימים אינם עצמאיים מספיק ותקציבם אינם גדול מספיק, והמליצה על גוף חדש, עצמאי יותר ועשיר יותר. זה לא מפתיע; הפקידים הרי מעוניינים בעצמאות ובתקציבים נוספים, והפוליטיקאים האחראיים עליהם אינם מסוגלים להצטייר כמי שלא אכפת להם מתאונות דרכים. וכמובן, כל גוף בירוקרטי הוא מקור מצויין לאספקת ג'ובים לחברים.

יו"ר הרשות הנוכחי הוא ד"ר יעקוב שיינין, ובשבוע שעבר התפרסם כי הוא תוקף באופן חסר תקדים את הגוף שעליו הוא אחראי. שיינין טוען כי המנהלים העובדים תחתיו אינם מסוגלים לקדם רפורמות נדרשות, ועקב כך הרשות פועלת באופן שאיננו יעיל ואף מזיקה למאבק בתאונות הדרכים. הוא מאמין כי קיומן של הרפורמות הכרחי על מנת שהרשות תוכל להצדיק את התקציב שלה בפני משרד האוצר. כיום הרשות מתפקדת בעיקר כצינור להעברת כספים לגופים אחרים כגון בתי ספר, בתי חולים ועוד, ולמעשה היה ניתן פשוט להעביר להם את הכספים האלו באופן ישיר.

במהלך דיון בכנסת בחודש יוני האחרון העלה חבר הכנסת בועז טופורובסקי שאלה קשה וחשובה בפני שיינין: האם הרשות אכן אפקטיבית? להלן הקטע הרלוונטי מהדיון, הכולל את תשובתו של ד"ר שיינין.

——-

היו"ר בועז טופורובסקי:

 … עכשיו, תורי לדבר אבל רק שאלה: אני רואה בעמוד 9, בנתונים של ההרוגים בתאונות דרכים מ-2004 עד היום, ירידה ממוצעת של 5%. עכשיו, הרשות הוקמה ב-2007. זאת אומרת, אם אני לוקח את מה שקורה זה בעצם לא השפיע על – - -

יעקב שיינין:

 אני אענה לך בשנייה: אני סופר מהיום שהמדינה החליטה או ממשלת ישראל החליטה שזו בעיה ומינו את הוועדה הלאומית שאני עמדתי בראשה. מאז אני מסתכל על זה כתהליך אחד, כי בעצם נפל להם האסימון. כשהם החליטו ב-2004 ללכת על זה, וזה היה ראש הממשלה אריאל שרון שאמר, מראש הוא אמר: כל מה שהוועדה תגיד אני אקבל. הוא אמר את זה בבית המשפט העליון.

היו"ר בועז טופורובסקי:

 מאה אחוז. השאלה: אם לא הייתה קמה הרשות זה היה ממשיך אותו גרף או – - -

יעקב שיינין:

 לא יודע. לא יודע. קטונתי.

היו"ר בועז טופורובסקי:

 אבל אנחנו נצטרך לקבל החלטה על ה-500 מיליון שקל תקציב, השאלה עד כמה הוא אפקטיבי. קצת קפצנו על הנושא של האפקטיביות, אבל השאלה עד כמה הוא אפקטיבי. זו אולי לא שאלה לעכשיו, אבל זו שאלה לאחר כך.

שאלה נוספת: משרד התחבורה והבטיחות בדרכים תומך בדרישה שלכם ל-550 מיליון שקל תקציב?

יעקב שיינין:

 בוודאי.

היו"ר דוד צור:

 בתנאי שמשרד האוצר יגבה את זה.

בועז טופורובסקי:

 ואין כאן נציג ממשרד האוצר.

יעקב שיינין:

 לא ממנו, ממשרד האוצר.

בועז טופורובסקי:

 לא, משרד האוצר זה בעיה. יש כאן נציג ממשרד האוצר? אני מניח שאין.

גבי בן הרוש:

 אז למה קיצצו לך?

יעקב שיינין:

 אגף התקציבים. תראה, יש בעיה. אני אסביר, אני אסביר, ואני לא מתבייש, אני אסביר את הבעיה: השאלה שאתה העלית היא שאלה קריטית – האם אתם, בגללכם, או למרות קיומכם? הירידה הגדולה, ממה היא נבעה? באמת הרשות עשתה את הירידה הגדולה? צריך את הרשות? מה היה קורה? אם היינו עושים במעבדה היינו עושים אחד ככה ואחד ככה. וזו בעיה כי זה מה שנקרא רב-תחומי. אתה עובד בשוליים. מאוד קשה לראות את האפקטיביות שלנו. ועד היום אתה שואל אותי מה התרומה שלנו בתוכו? נורא קשה לי לכמת את זה. אני יודע שיש לנו תרומה, אני לא יודע כמה.

מה שאנחנו משנים, וזה אמרתי שיהיה מחקר מלווה על כל דבר שנראה את האפקטיביות. אבל זו שאלה שהיא בסיסית. ומשרד האוצר אמר: לא הוכחתם לי שאתם אפקטיביים מספיק, ולכן חבל לתת כסף, לתת 550 מיליון שקל ולא הוכחת שאתה אפקטיבי. וחובת ההוכחה היא עלינו, ואנחנו צריכים להראות שאנחנו אפקטיביים, ואנחנו תורמים בשוליים להוריד את הגרף. כי יש חלק שהוא לא תלוי בנו בכלל. תזכור, יש חלק שהוא לא תלוי בנו בכלל, למשל: טכנולוגיית כלי הרכב, שהיא משתפרת כל שנה ב-3%, 4% – אנחנו לא אשמים בזה. היה לנו מכונית סוסיתא, אנחנו כבר לא עושים מכוניות במדינת ישראל, זה לא אנחנו. וזה כל שנה משתפר. אבל יש את הדברים, בוא נגיד ככה, שאתה, בשוליים אתה יודע שאתה תורם בהוצאה קטנה, בדברים קטנים, בהסברה, במערכת. למשל: אנחנו הולכים על מסרונים, על קמפיינים מאוד אגרסיביים. אנחנו עדיין גם עוד לא יודעים כמה אנחנו – - -

[כאן הדיון עובר לנושאים אחרים]

—————-

 

בועז טופורובסקי רואה מולו נתונים רק משנת 2004. הוא לא רואה את התמונה השלמה. כפי שניתן לראות בגרף שלעיל (הלקוח מויקיפדיה) תאונות הדרכים נמצאות במגמת ירידה חדה במדינת ישראל החל משנות השבעים:

הגרף היורד אינו אופייני רק לישראל. בכל העולם תאונות הדרכים נמצאות בירידה – כמו גם מעשי רצח, שוד, אונס וכו'. בניגוד לרושם שניתן לקבל מהעיתונים אנחנו חיים בעולם שהולך ונעשה מתורבת יותר, בורגני יותר, זהיר יותר, וגם התשתיות משתפרות והרכבים הופכים לבטוחים יותר (לפי סטטיסטיקות על תאונות דרכים הגורם האנושי יותר קריטי מהתשתיות). מחלקים אחרים בפרוטוקול הקודם עולה שהבעיה כיום בישראל היא בעיקר במגזר הערבי, שם היא נובעת משילוב של סיבות תרבותיות ותשתיות, אך מרבית פעילותה של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים היא במגזר היהודי.  

האם פעילות הממשלה אפקטיבית במניעת תאונות דרכים? לפי הגרף ניתן לראות שמגמת השיפור הולכת ומתמתנת ללא קשר לתקציבי הרשות הלאומית לבטיחות הדרכים, ומרבית השיפור התרחש בתקופה שבה הגופים הציבוריים האחראים על הנושא היו קטנים יותר. וגם אם ישנה השפעה, מהי הפעילות האפקטיבית ביותר? האם באמת נדרשים לכך חצי מיליארד שקלים בשנה? האם יש צורך ברשות בתור "צינור להעברת כספים" המעמיס בירוקרטיה מיותרת, במקום להעביר את הכספים באופן ישיר למוסדות אחרים? האם הפרסומות בגלגל"צ אפקטיביות? האם למצלמות של משטרת התנועה יש תרומה אמיתית? האם לא עדיף להקצות יותר משאבים למגזר הערבי?

במדינה מסודרת פקידים ופוליטיקאים היו זקוקים לתירוץ ממש טוב על מנת להוציא כספי ציבור – להוכחה חד משמעית, לראיות אמפיריות לתועלת העולה על העלות, למדדים ברורים. במדינה שלנו הנשלטת על ידי חוקיו של פרקינסון, שיעור כספי הציבור המושקעים בפרויקטים שיעילותם מעולם לא הוכחה ולעולם לא תוכח רק הולך וגדל, פשוט מפני שהוא מאפשר לפוליטיקאים להציג אשלייה של עשייה חיובית. ממנים וועדה, הוועדה ממליצה על הקמת מחלקה חדשה, המחלקה הופכת לאגף, אחר כך לרשות, בהמשך לרשות לאומית ובסופו של דבר למשרד שלם עם מנכ"ל ושר.

גם אם בועז טופורובסקי שואל את השאלות הנכונות, הפוליטיקאים שמעליו לא יסכימו להצטייר בעיתונות בתור אלו שקיצצו את תקציבי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. מרבית ההתבטאויות הציבוריות שמפרסמים הפוליטיקאים בישראל בפייסבוק נוגעים לסוג כזה או אחר של הגדלת ההוצאה הציבורית (אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש בחיפוש מהיר), בעוד שמעולם לא התקיים פוליטיקאי ישראלי שזכה לתשבוחות ציבוריות על כך שמנע הוצאה מיותרת. כאשר זהו המצב, אין שום סיבה להתפלא על מחסור בתקציבים במקומות שבהם הם באמת נדרשים.