לפני הרשומה – הערה: בשבוע האחרון היה (שוב) עיסוק נרחב בתקשורת בהשוואות מחירים שונות ומשונות בין מחירי מוצרים בישראל וגרמניה. במקרה לא התייחסתי לכך בבלוג, אבל כתבתי על הנושא שני "מיני-פוסטים" בעמוד הפייסבוק של הבלוג, כאן וכאן, שזכו לשיתופים רבים. כולכם מוזמנים לעקוב גם אחרי העמוד בפייסבוק, שבו אני כותב לרוב תגובות קצרות ומהירות לנושאים אקטואלים.

ועכשיו, לרשומה.

 

במוסף סוף השבוע האחרון של עיתון כלכליסט התפרסם ראיון עם המיליארדר האמריקאי ניק הנאואר, היוצא נגד חבריו לאלפיון העליון וקורא לחלוקה מחדש של ההכנסות בארצות הברית.

בדומה לכתבות אחרות בעיתון הראיון כולל בחובו, לצד עיסוק בנושאים רציניים וחשובים, שלל שגיאות עובדתיות וטענות הגובלות בפנטזיה. מכיוון שבכלכליסט מראיינים רק אנשים בעלי דעה מאוד מסויימת קוראי העיתון עלולים לקבל את הרושם השגוי לפיו השגיאות והפנטזיות הללו נפוצות בקרב מביני עניין; הן לא, ויש סיבה טובה לכך. הנאואר אולי ידע לזהות מצוין את הפוטנציאל של אמאזון בתחילת שנות התשעים, והוא יזם מצליח ומשקיע מחונן, אבל זה לא אומר שהוא מבין על מה הוא מדבר. העובדה היא שהוא מאוד יוצא דופן: כמעט כל היזמים המצליחים והכלכלנים אינם מסכימים עם טענותיו, סולדים מסגנונו ואפילו ב-TED דחו את פרסומה של הרצאה שלו, "בטענה שחלקים ממנה לא היו מבוססים מספיק ושהיא כללה נגיעות פוליטיות" לפי הראיון בכלכליסט.

חשוב לציין כאן שכלכלנים ואנשי עסקים רבים תומכים במיסוי גבוה יותר על עשירים ובשכר מינימום גבוה יותר בארצות הברית. אם ניק הנאואר היה אומר בפשטות "אני מאמין שעולם שבו המס על העשירים ושכר המינימום הם גבוהים יותר הוא עולם הוגן יותר למרות ההשלכות שיכולות להיות לנושאים אלו על גורמים אחרים", לא הייתי טורח לכתוב את הרשומה הזו. הבעיה היא שהוא מתעקש לגבות את תמיכתו בהתקפת אנשי קש, רעיונות פסאודו-מדעיים ופנטזיות-קילשונים למיניהן.

 

המחקר הכלכלי ותיאוריית החלחול

—–

"חיינו לפי רעיונות שגויים", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "חשבנו שכלכלה היא מערכת סגורה שנוטה לשיווי משקל; חשבנו שאנשים מחשבים אינטרסים באופן רציונלי; חשבנו שכלכלת שוק היא יעילה. אלו טעויות, בדיוק כמו שהרעיון שכדור הארץ שטוח הוא שגוי. [...]

"כשלמדתי באוניברסיטה השתתפתי בקורס בכלכלה, ועזבתי באמצע כי שום דבר שם לא היה הגיוני בעיניי. כל מה שאמרו על ביקוש והיצע ורציונליות — זה לא התאים לאיך שהעולם פועל. אני גיק מדע, ולפני 20 שנה התחלתי לקרוא על מערכות מורכבות ותיאוריית הכאוס, שהן מדע חדש, ופתאום הכל הסתדר. כל ההנחות של הכלכלה המסורתית, של הפרדיגמה הכלכלית הניאו־קלאסית, נפרמו. הבנתי שכלכלה אינה מערכת סגורה, ליניארית ומכניסטית שנוטה לשיווי משקל, ושעדיף לראות אותה כמערכת אקולוגית, פתוחה, מורכבת וסתגלנית, שחשופה לפידבק".

—–

הדרך המהירה ביותר לזהות שרלטן כלכלי: הוא יספר לכם שלמד קורס יחיד בחייו בכלכלה, החומר נראה לו מאוד מוזר, ומאוחר יותר הוא נחשף למשהו אחר שגרם לו להבין שכל הכלכלנים לא יודעים כלום. כיצד עיתון רציני היה מגיב לאדם שטוען טענות דומות בהקשר של קורס בפיזיקה? ביולוגיה? רפואה?

לא. לא "חשבנו" שכלכלה היא "מערכת סגורה", כלכלה כן נוטה במובנים רבים לשיווי משקל ברגע שמגדירים את שיווי המשקל באופן נכון, אנשים כן נוהגים באופן רציונאלי במקרים רבים, זה קירוב לא רע שהוא לא חשוב עבור חלק גדול מהמודלים, גם הסטיות של אנשים מהרציונאליות הן סדירות ומדידות וניתן להכניס אותן למודלים וניתוחים אמפיריים, וכלכלת שוק היא אכן יעילה. וכל הדיבורים האלו על "מערכת אקולוגית וסתגלנית" וכו' שכותבים אנשים שאין להם ולו שמץ של מושג לגבי המורכבות, הגיוון והרוחב העצום של מודלים תיאורטיים ואמפיריים בכלכלה – אם הם כל כך בטוחים שכלכלנים מפספסים משהו עקרוני למה הם לא פשוט יושבים וכותבים מודל כלכלי טוב יותר, שמסביר דברים באופן בהיר יותר, שמסתדר טוב יותר עם נתונים היסטוריים, שמסוגל לספק תחזיות טובות יותר? הם לא עושים זאת כי זה יהיה קשה, אפילו קשה מאוד. אבל לדבר במילים כלליות על דברים שהם אינם מבינים זה קל, כי גם הקהל שלהם לא מבין, וממילא כולם שונאים את הכלכלנים ונורא רוצים להצדיק את הבורות שלהם. 

אבל עזבו את זה. כל אלו סיסמאות שזורק הנאואר ללא ביסוס וללא ידע על מנת להגיע לאיש הקש הראשי: "תיאוריית החלחול" שלפיה העושר מחלחל למטה מהעשירים אל העניים ועל כן משתלם להפחית את המיסים על העשירים:

—–

"… לכן התפיסה של Trickle-Down Economics ('תיאוריית החלחול') — שאנשים עשירים יוצרים מקומות עבודה, ושאם ייתנו להם הטבות והקלות מס ואם יהיה להם יותר כסף אז לכולם יהיה יותר טוב — היא מחשבה שגויה. תיאוריית החלחול הפכה לדת שמרנית, דפקה את מעמד הביניים, ובגללה סיימנו עם ריכוז עצום של עושר בידי העשירים."

—–

ובכן, ישנה בעיה עם הביקורת על "תיאוריית החלחול": הבעיה היא שאין תיאורייה כזו.

כן, שמעתם נכון, אין תיאוריית חלחול בקרב כלכלנים. מעולם לא הייתה, כפי שציין בצדק תומאס סאוול. אין מודל מתמטי של חלחול, אין מאמרים על חלחול, אין וויכוח תיאורטי, אין וויכוח אמפירי, כלום. ישנם אנשים עשירים ובעלי כוח שתורמים כסף רב למפלגות הגדולות בארצות הברית ומנסים להשפיע על מדיניות המיסוי תחת תירוץ כזה או אחר – אבל אלו תמיד היו, בכל מדינה ובכל תקופה, בלי שום קשר לשיטה הכלכלית או למה שהכלכלנים אומרים.

מה כן יש?

ישנם מחקרים רבים שבחנו את השפעות המיסוי על הצמיחה הכלכלית, ואתם יכולים לקרוא סיכום שלהם כאן (ראו את הטבלה החל מעמוד 8 עם סיכום המחקרים). רובם המכריע של המחקרים, שנערכו על מדינות שונות, בתקופות שונות ובשיטות סטטיסטיות שונות, מצאו השפעה שלילית של מיסוי על צמיחה – מה שמסתדר גם עם המודלים התיאורטיים וההיגיון שלפיו מיסוי מעוות את הקצאת ההון והעבודה במשק. על כן רוב מכריע של הכלכלנים טוענים כי בהינתן שכל שאר התנאים שווים, מיסוי פוגע בצמיחה. זה לא אומר שמדינות עם מס נמוך תמיד יצמחו יותר מאשר מדינות עם מס גבוה, ישנם גורמים רבים אחרים שמשפיעים על הצמיחה, וזה גם לא אומר שהצמיחה זה הדבר החשוב ביותר. זה כן אומר שאם נשלוט בכל שאר הגורמים מיסוי גבוה יותר יתורגם לצמיחה נמוכה יותר. זה הכל – לא חלחול, ולא טענה הנוגעת למידת המיסוי על העשירים. כלכלנים תומכים בהפחתת מיסים גם על העניים. בניגוד לאיש הקש של "תיאוריית החלחול" הטענה שמיסוי פוגע בצמיחה נסמכת גם על מחקרים אמפיריים וגם על מודלים תיאורטיים, ועל כן לפעילי השמאל המכנים את עצמם בטעות "כתבים כלכליים" וכותבים בכלכליסט ולחברם ניק הנאואר קשה הרבה יותר להתמודד איתה והם מעדיפים להילחם כנגד אותו איש קש.

נו, שיהיה להם לבריאות.

 

שכר המינימום

ניק הנאואר מעוניין בהגדלת שכר המינימום בארצות הברית. כתבתי מספר פעמים בעבר על שכר המינימום, בעיקר בעמוד הפייסבוק של הבלוג. הדיון בנושא שכר המינימום מבלבל בין שתי שאלות: הראשונה נוגעת לקשר בין שכר מינימום לאבטלה, והשנייה היא שאלה אידיאולוגית – האם שכר מינימום גבוה הוא ראוי בלי שום קשר להשפעתו על שיעור האבטלה.

באופן תיאורטי, כאשר אנחנו בתנאי מעבדה ולא משנים שום דבר אחר במקביל, הגדלת שכר המינימום תגדיל את האבטלה. אם אתה מעלה את השכר בחוק יהיו במדינה יותר אנשים שלא משתלם לאף מעסיק להעסיק אותם ברמת השכר החדשה, והם יהיו מובטלים. באופן מעשי מחקרים אמפיריים לא הצליחו ככל הידוע לי למצוא קשר ברור בין שכר מינימום לאבטלה, בין השאר מכיוון שהסיבתיות כאן יכולה ללכת בשני הכיוונים: מדינות שהאבטלה אצלן נמוכה מלכתחילה והן צומחות בקצב מהיר יהיו מוכנות יותר להגדיל את שכר המינימום אצלן, ולכן מהסתכלות נאיבית על הנתונים אנשים עלולים להתבלבל ולהסיק מהקורלציה את הסיבתיות ההפוכה. גם נושאים אחרים כגון ועדים, עובדי המגזר הציבורי ומחסומים שונים בשוק העבודה יכולים לשנות את התוצאות.

בראיון מצטט הנאואר דוגמה לגבי שכר המינימום בסיאטל שכבר נטחנה מכל כיוון אפשרי בעשור האחרון; בואו נאמר בעדינות שיש גם מספיק דוגמאות נגדיות למקרים שבהם שכר המינימום הגדיל את האבטלה (ראו בקישור הקודם סקירה של מחקרים) אבל משום מה הן לא מקבלות במה בכלי התקשורת. כפי שכתבתי בעבר לא נכון לבסס מדיניות על מאמר אמפירי יחיד, צריך לבדוק ספרות שלמה. אין גם סיבה לחשוב שגידול בשכר המינימום האמריקאי, שהוא נמוך למדי, ישפיע על כלכלת ארצות הברית בדיוק כמו שגידול בשכר המינימום הגבוה בשבדיה ישפיע על הכלכלה השבדית.

אבל מה עם השאלה השנייה, האידיאולוגית?

אתם יכולים לומר שאתם פשוט לא מעוניינים שיתקיים אדם בישראל עם הכנסה של פחות מ-30 ₪ בשעה. זה יהיה שכר המינימום, וכל מי שמרוויח כיום פחות מכך יהפך למובטל ויקבל מהממשלה סכום זהה. אני יכול כמובן לטעון בתגובה שלאבטלה יש מחיר פסיכולוגי קשה, שיש כאן בעיה כלכלית שפוגעת בתמריצים לעבוד ובצמיחת הכלכלה הישראלית, ושיהיה לכך מחיר משמעותי בהעלאת מיסים בגלל ששכר עובדי מדינה מוצמד לשכר המינימום. אתם יכולים לטעון בתגובה שאתם מוכנים לשלם את המחיר הזה על מנת שלא יהיו עובדים עניים בישראל ושלדעתכם המחיר הפסיכולוגי לא כל כך קשה. לגיטימי לחלוטין – כל עוד אתם מודעים למחיר ולא מכחישים אותו. זו בסך הכל שאלה של אידיאולוגיה.

ספציפית לגבי מדינת ישראל והיוזמות של דב חנין בעניין, נראה לי מעט מסוכן להקפיץ את שכר המינימום באופן דרמטי כפי שהוא מציע. גם אם אתם תומכים בהעלאתו של שכר המינימום מסיבות אידיאולוגיות, עדיף שהיא תהיה הדרגתית על מנת שעסקים יוכלו להתאים את עצמם ופקידי האוצר יוכלו לחשב את הגידול במיסים שנדרש על מנת לממן את העסק.

אז אם נסכם לשאלת שכר המינימום יש שני צדדים: צד אמפירי שככל הידוע לי עדיין לא הוכרע ואולי לעולם לא יוכרע (יש מעט מאוד "חוקי טבע" שהם תמיד נכונים בכלכלה), וצד אידיאולוגי שעליו, כמו על כל נושא אידיאולוגי, כמו על טעם ועל ריח, מיותר להתווכח. על כן לדעתי שאלת השכר המינימום היא פשוט שאלה שאיננה מעניינת במיוחד.

הבעיה עם תמיכתו של הנאואר בשכר מינימום גבוה היא שבמקום להציג אותה כהעדפה אידיאולוגית הוא מנסה לגבות אותה בטיעונים כלכליים שאינם נכונים, כצעד שיתמוך בצמיחה. אז בואו נדבר (שוב) על הקשר בין צריכה פרטית לצמיחה. 

 

צריכה וצמיחה

—-

"הדרך לשגשוג היא מעגל פידבק בין לקוחות ועסקים. כשלעובדים אין כסף, לעסקים אין לקוחות. כשלעובדים יש יותר כסף, לעסקים יש יותר לקוחות, ואז הם צריכים יותר עובדים. אנחנו צריכים מישהו שיוכל לקנות את הפתרונות שאנשים יוצרים, ולכן ככל שיותר אנשים ייכללו בתהליך הכלכלי ויהיו ממציאים, יזמים ולקוחות, כך מעגל הפידבק יהיה יותר איתן, הכלכלה תצמח יותר מהר, וכולם יחיו חיים טובים יותר ".

מסיבות פוליטיות וכלכליות מובנות, היעד הראשון של הנאואר, העלאת שכר המינימום הפדרלי ל־15 דולר בשעה, לא מתקבל יפה. הרעיון הזה הושאל מהנרי פורד, מייסד חברת המכוניות, שהבין שאם יכפיל את שכר עובדי הייצור שלו ל־5 דולר ליום, הם יוכלו להרשות לעצמם לקנות פורד. זה עבד מצוין: עובדי פורד הרוויחו יותר וקנו מכוניות, להנרי פורד היו יותר עבודה ורווחים, והוא נזקק לעוד עובדים.

—–

זוכרים שכתבתי על לא-כלכלנים ש"שולפים לוגיקות מהבטן" מבלי צורך להוכיח אותן תיאורטית או אמפירית? אז הנה, ויש לכם גם איזו אנקדוטה היסטורית משעשעת ובלתי ניתנת לאימות לקינוח. דבריו של הנאואר מבוססים ברמה של הומאופתיה, לא יותר. האם הייתם מצפים ממארגני הרצאות TED לאפשר הרצאה של הומאופת?

הטיעונים האלו הם הד לאותה טענה ישנה שלפיה הצריכה היא הדבר החשוב ביותר, ומכיוון שהעניים מוציאים שיעור גבוה יותר מהכנסותיהם על צריכה העברת כסף מהעשירים שחוסכים את מרבית הכנסתם לעניים שצורכים את מרבית הכנסתם תעזור באופן כזה או אחר לכלכלה. הבעיה היא שגם חיסכון הוא גורם חשוב המאפשר השקעות לעתיד; שבדיה איננה עשירה יותר מאיטליה בגלל שתושביה צורכים יותר וצריכה לא יכולה להיות מנוע צמיחה לאורך זמן (כפי שכתבתי כבר ברשומה שלי על ירון זליכה). בכל מקרה, כפי שכותב פול קרוגמן בספרו "End this depression now", הגידול באי השוויון בארצות הברית בתקופה שלפני המשבר הכלכלי דווקא לא גרם לצריכה לרדת ולחסכון לעלות, כך שהטיעון הזה אפילו לא מסתדר עם הנתונים. זהו אגב ההבדל בין כלכלנים מהשמאל כגון פול קרוגמן, שיש להם אמפתיה רבה לרעיונות של Occupy wall-street אך הם מחוייבים לנתונים, לבין אנשים מסוגו של הנאואר או הכתבים בכלכליסט שפשוט אינם מכירים את הנתונים וזה גם בכלל לא מעניין אותם – העיקר להיות חתרני ומגניב, נגד הכלכלנים ובעד העניים.

 

ביקורתו של הנאואר על התל"ג (התמ"ג?)

—–

הנאואר לא מבזבז זמן על הליכה מנומסת מסביב, ותוקף ישר את הכס הקדוש של הקפיטליזם, את התל"ג. "הדרך שבה אנחנו מודדים שגשוג וצמיחה, על ידי התל"ג, היא דרך נוראית לאפיין מה שקורה בכלכלה", הוא יורה. "הרי אם אשרוף את הבית שלך זה טוב לתל"ג, כי מישהו יצטרך לתקן אותו. ואם אמצא דרך חדשה לרפא סרטן ללא קרינה או כימותרפיה, זה יהיה טוב לאנושות אבל נורא לתל"ג. זו דרך נוראית, לא הולמת ולא נכונה לחשוב על כלכלה, ומדד גרוע לשגשוג".

—–

הכס הקדוש של הקפיטליזם הוא התל"ג?

באיזה עולם בדיוק? מה הקשר?

איך משפט כזה מופיע בעיתון המכנה את עצמו "עיתון כלכלי"?

[נשימה עמוקה]

[נרגע]

סליחה על ההתפרצות, ננסה שוב.

לפי ויקיפדיה, "קפיטליזם היא שיטה כלכלית וחברתית שהתפתחה באירופה בין המאה השש עשרה והמאה התשע עשרה, המבוססת בעיקרה על הזכות לקניין פרטי ועל הסדרת יחסים כלכליים באמצעות מנגנון השוק, תוך הסתמכות על אכיפת זכויותיהם באמצעות מוסדות חברתיים."

לא מצאתי את המילה "תל"ג" במשפט הנ"ל, ולא תמצאו אותו בשום הגדרה אחרת של "קפיטליזם". למעשה, הקפיטליזם התפתח מאות שנים לפני שהופיע רעיון מדידת התוצר, בשנות השלושים של המאה העשרים.  

היום לרוב מדברים על תמ"ג (GDP) ולא תל"ג (GNP), תוצר מקומי גולמי במקום תוצר לאומי גולמי (אני ברצינות תוהה האם הנאואר דיבר על GNP, או שבכלכליסט לא ידעו כיצד לתרגם את ראשי התיבות GDP לעברית). הביקורת של הנאואר בנושא איננה מקורית כלל; למעשה היא נלמדת בשיעורים הראשונים של קורסי מבוא לתואר ראשון. אני מעביר שקפים בנושא לסטודנטים שלי כבר שנים רבות, כתבתי על כך רשומה בגלגול הראשון של הבלוג באתר תפוז בשנת 2010 ופירטתי שם על כשלים נוספים במדידת התמ"ג מלבד אלו שהעלה הנאואר בראיון. כלכלנים כתבו על כך לפני עשורים רבים, זה ידוע פחות או יותר מאז שהמושג "תל"ג" הומצא לראשונה. זה נכון ואין בכך שום דבר חדש, בטח שלא "אנטי-קפיטליסטי". הנאואר אינו "תוקף את הכס הקדוש של הקפיטליזם", הוא פשוט מצטט משהו שכולם יודעים וגורם לזה להישמע חתרני, ולמזלו הוא מדבר עם מראיינת שנראה שאין לה שמץ של מושג בכלכלה אז היא מופתעת. לא מחזה יותר מדי יוצא דופן בעיתונות הכלכלית בישראל, לצערי.

הנאואר כמובן לא מציע שום מדד חלופי ברור לתמ"ג, רק איזה שהוא "נפנוף ידיים" שנשמע טוב על למדוד הצלחה כלכלית על ידי "סך הפתרונות שאנשים יוצרים לבעיות אנושיות". אחת הבעיות המרכזיות עם מדדים חלופיים רציניים לתמ"ג (כגון אלו שפיתחה ועדה בראשותו של ג'וזף שטיגליץ עבור נשיא צרפת בשנת 2008) היא שרובם נמצאים בקורלציה גבוהה מאוד עם התמ"ג לנפש ממילא, ולכן כלכלנים כבר מעדיפים להשתמש בתמ"ג לנפש שלגביו יש נתונים אמינים יחסית ממגוון רחב של מדינות ותקופות.

בכל אופן, שום קשר לקפיטליזם. צר לי. אין ספק שמדובר באחד המשפטים המטופשים ביותר שקראתי אי פעם בכלכליסט (והתחרות קשה).

 

פנטזיית הקלשונים

…והוא מזהיר אותם ממהפכה חברתית אלימה שתתרחש אם האי-שוויון ימשיך לגדול. "אני יודע שאתם נוטים להתעלם מטיעונים כאלה. רבים מכם אמריו לי בפרצוף שאני דפוק לגמרי. רבים מכם משוכנעים שאי-שוויון זה פיקציה כי הם ראו ילד עני עם אייפון", כתב ב"פוליטיקו". "אבל מהפכות, כמו פשיטות רגל, קורות בפתאומיות. לא יהיה לנו זמן להגיע לשדה התעופה, לקפוץ על מטוס המנהלים הפרטי ולטוס לניו זילנד. אם האי-שוויון ימשיך להתרחב כפי שהוא גדל עד כה זה יקרה, וזה יהיה נורא לכולם, אבל במיוחד עבורנו".
—-

(הקטע מופיע בגירסת הדפוס של המאמר, לא בגירסה האינטרנטית, אבל יש שם קטעים דומים)

אנשים רבים בעולם חיים בסרט. אני מבין אותם, זה כיף לחיות בסרט. בסרטים האירועים תמיד הרבה יותר מעניינים ודרמטיים, הגיבורים טובים, הרשעים רעים, קל להבין מה צודק ומה לא.

אחד הסרטים החביבים על ניק-הנאוארים למיניהם, דפני-ליפים וכתבים בכלכליסט הוא "ונדטה", סרט פעולה מצוין המבוסס על סדרת קומיקס ומהווה גם את המקור למסכת גיא פוקס המפורסמת (מעניין כמה מלובשי המסכה המודרניים באמת יודעים מי היה גיא פוקס ובעבור אילו אידיאלים נשגבים הוא מצא את מותו…). הסרט "ונדטה" מתאר את פעילות המחאה של אדם יחיד כנגד שלטון דיקטטורי מושחת, פעילות שבסופו של דבר מצליחה תודות לשיתוף פעולה מצד ההמונים ומסתיימת במותו ההירואי של הגיבור. הדור שראה את הסרט שיצא בשנת 2006 התבגר והפך לדור של המפגינים שהציפו את הרחובות במדינות מערביות בשנים האחרונות ואנשי התקשורת הצעירים שסיקרו אותם באהדה.

אך לצערנו הקונספט של פערים כלכליים גבוהים היוצרים מחאה ציבורית המיתרגמת לפעולה אלימה שמסתיימת בהפלת המשטר והקמתו של משטר צודק יותר הוא נטול כל ביסוס היסטורי (בטח בדמוקרטיות מערביות). זה פשוט לא משהו שקורה מחוץ לסרטים. מה שכן מתרחש לפעמים זה מאבק בין מספר אליטות, כאשר אחת מהן מנצלת את קשייו הכלכליים של הציבור על מנת לרתום אותו לפעולה ולהחליף את השנייה – כפי שלמשל קרה במצריים לאחרונה (ואז קרה שם שוב). אני לא מצליח לחשוב על דוגמה אחת למהפכה אלימה בהיסטוריה האנושית שעשתה הרבה יותר מלהחליף אליטה שלטונית מושחתת אחת באחרת.

לעומת כל אלו, ההתקדמות של הדמוקרטיה והליברליזם המערבי המודרני נעשתה לאט לאט, עקב בצד אגודל, באופן הדרגתי ושמרני ולא מהפכני בעליל. ראשית כל החלה עלייתם של הבורגנים על חשבון האצולה במערב אירופה, לאחר מכן מעמד הבורגנים הלך והתרחב ונוצר מעמד ביניים של ממש, ומספר האנשים שהיו רשאים לבחור לפרלמנטים אירופאים הלך וגדל, הבורגנים וערכיהם חדרו למדינות נוספות באירופה ומחוצה לה, וכך הלאה. לא ברור עד כמה המהפכה הצרפתית הייתה חיונית לעניין, יכול להיות שהיא הזיקה להתקדמות הדמוקרטיה בצרפת יותר ממה שהיא תרמה (אם נשווה אותה להתקדמות הדמוקרטיה בבריטניה), ובכל מקרה זו רק דוגמה אחת ויוצאת דופן שאיננה מעידה על הכלל.

לא יהיו קלשונים במדינות מערביות.

צאו מזה.

אנחנו חיים בעולם שהולך ומזדקן, הולך ונעשה פחות אלים, הולך ונעשה פחות מהפכני, ולאנשים שאינם כתבים אופנתיים בכלכליסט או פעילי-מחאות מקצועיים גם לא אכפת כל כך מפערי השכר וממדד ג'יני – לא מספיק על מנת לבסס את הצבעותיהם בבחירות על נושא זה, ובטח ובטח שלא מספיק על מנת למות למען המטרה. אנשים יוצאים לרחובות בגלל נושאים הרבה יותר ספציפיים, כגון מחירי מזון, פגיעה בסמלי הדת החביבה עליהם, פגיעה בתנאים של איגודי עובדים או מחירי השכירות בתל אביב, לא בגלל "פערים חברתיים" או מחסור ב"צדק חברתי", ואף אחת מהמחאות בנושאים כאלו במדינות מערביות לא התקרבה בכלל לאידיאל האלים של פנטזיית הקלשונים.

זה לא הולך להשתנות, וכל מי שחושב אחרת חי בסרט.

 

אי שוויון ושחיתות

—-

"…אם עושר, כוח והכנסה ימשיכו להתרכז בידי מעטים, נפסיק להיות דמוקרטיה קפיטליסטית ונהפוך לחברה ניאו־פיאודלית כמו צרפת במאה ה־18, לפני המהפכה. שום חברה פתוחה וחופשית לא יכולה לקיים לאורך זמן אי־שוויון כלכלי צומח כזה. השאלה היא לא אם זה יקרה, אלא מתי"

—-

מצטער שאני חוזר על עצמי, אבל כולכם מוזמנים להיכנס לרשימה הזו, למיין את מדינות העולם לפי מדד ג'יני ולהתחיל לבחון את התיאוריה המופלאה שלפיה יש קשר כלשהו בין מדדי אי שוויון אגרגטיביים כגון מדד ג'יני לבין לדמוקרטיה או שחיתות. אל תאמינו לי, תסתכלו בנתונים. תיכנסו ללינק. שימו לב למשל לאפגניסטן וביילרוס, שתי מדינות מופת של ממש שהן שוויוניות יותר מגרמניה, הולנד, קנדה, צרפת, שוויץ ורבות אחרות, שלא לדבר על זה שיותר ממחצית מדינות העולם הן שוויוניות יותר מארצות הברית. שום קורלציה. מה בנוגע לסיבתיות? טוב, סיבתיות צריך להוכיח. ככל הידוע לי עד כה אף אחד לא הראה סיבתיות משכנעת בנושא זה, שום עדויות, רק דיבורים באוויר.

על מנת לרכוש פוליטיקאים כל מה שצריך זה שיהיו כמה מיליונרים במדינה ותרבות של שחיתות, מדדי אי-שוויון אגרגטיבים כגון מדד ג'יני או אחוז ההכנסות שבידי האחוזון העליון בכלל לא חשובים. גם במדינה שוויונית להפליא שבה כולם מרוויחים בדיוק אותו הדבר יכול להיכנס מאפיונר למשרד האוצר ולכוון אקדח לראשו של השר. ארצות הברית של היום היא פחות שוויונית מארצות הברית של שנות החמישים, אבל האם היא יותר מושחתת? האם היא פחות דמוקרטית? האם ישראל של היום היא יותר מושחתת מישראל של שנות החמישים? על מה מבוססת הטענה שלפיה "שום חברה לא יכולה לקיים לאורך זמן אי שוויון כזה"? ההפך, לפי חלק מהמחקרים אי שוויון גבוה הוא הסטנדרט בהיסטוריה האנושית ואי שוויון נמוך הוא יוצא דופן. נראה סביר יותר להניח ששום חברה אנושית לא יכולה לקיים לאורך זמן אי שוויון נמוך.

ומה דעתכם על הגרף המצורף כאן למטה, שמצאתי לאחרונה במצגת של מכון טאוב?

 

כן, אתם לא מדמיינים. בנורבגיה הכנסות האחוזון העליון מהוות אחוז גבוה יותר מהכנסות כלל האזרחים מאשר בארצות הברית, וגרמניה, פינלנד ואירלנד עוקפות גם את ישראל בנושא זה (העמודות הסגולות הן ההכנסות ברוטו והכחולות הן נטו). דווקא מדינות מושחתות יותר כמו פולין, הונגריה ואסטוניה מדורגות יותר למטה. סותר את מה שחשבתם על העולם? ובכן, תפסיקו לקרוא את כלכליסט. מישהו שם מעלים מכם חלק מהעובדות.   

הטענות האלו שמשמיע הנאואר הן לא ניבויים. הן פנטזיות הנשענות על משאלות לב. הניק-הנאוארים למיניהם מעוניינים לחזור לחברה פיאודלית ובלתי צודקת שבמסגרתה הם יוכלו להפגין את גבורתם, לחבוש את מסכת גאי פוקס שלהם ולנסות לפוצץ את בנייני הפרלמנט. במציאות העולם המערבי צועד בדיוק בכיוון ההפוך: המגמה היא גידול באי השוויון במקביל לירידה ברמת השחיתות, ירידה בנטייה למחאות אלימות ועלייה בדמוקרטיזציה. איך זה מסתדר עם ההיגיון? פשוט מאוד: אי שוויון הוא ככל הנראה לא חשוב כל כך.

 

סיכום: מהי הבעיה עם ריכוז הכוח בידי מעטים?

בכתיבה על כלכלה נדרשת הפרדה בין עובדות לבין אידיאולוגיה. אני משתדל לעשות זאת כאן בבלוג כמיטב יכולתי. כתבי כלכליסט באופן קבוע נכשלים בהפרדה כזו עקב הטיה אידיאולוגית קיצונית המלווה בבורות בנוגע לעובדות, ולא מעט רשומות עבר בבלוג עסקו במאמרי העיתון.

אין שום דבר רע בלתמוך במיסוי גבוה יותר על עשירים או בשכר מינימום גבוה יותר מסיבות אידיאולוגיות, כל עוד אתם מודעים למחיר. כלכלנים ואנשי עסקים רבים הביעו דעות כאלו בעשור האחרון. אך הטענה כי שכר מינימום גבוה יותר יתמוך בצמיחה רחוקה מלהיות מבוססת על משהו מעבר למשאלת לב, הדיבורים על קלשונים ומהפכות אלימות הן לא יותר מפנטזיה, וההתקפות על "תיאוריית החלחול" הן לא יותר מתקיפת איש קש. השוואות שטחיות של נתונים ובלבול בין קורלציה לסיבתיות הם דברים שלא צריכים להופיע בעיתון כלכלי רציני במאה ה-21.

לצערי, דווקא פנטזיות הקלשונים הן מה שהופכות אנשים מסוגו של ניק הנאואר לפופולארים ומסיתות את הדיון מהנושאים העקרוניים יותר. הבעיה עם ריכוז הכוח בידי קבוצות קטנות של אנשים היא לא מדד ג'יני, שכר המנכ"לים, שיעור המס שהם משלמים, התנגדותם (?) לשכר מינימום או הגדלת הסיכוי להפיכה אלימה. הבעיה היא כוח פוליטי המאפשר לבעלי הון וארגוני עובדים חזקים להתנגד להרס יצירתי, להתנגד לקדמה טכנולוגית וארגונית, לרכוש פוליטיקאים ופקידים, לסחוט לעצמם סובסידיות והגנה ממשלתית ובעיקר – למנוע תחרות בסקטורים שלהם. את הכוח הפוליטי הזה הם מסוגלים להשיג במדינות עם מדד ג'יני גבוה או נמוך, מדינות סוציאליסטיות ומדינות קפיטליסטיות, בקיסרות סין ובאימפריה הרומית ובברית המועצות הקומוניסטית ובחליפות המוסלמית ובארצות הברית של אמריקה. במדינה אחת קבוצת הלחץ החזקה ביותר תכלול שני מיליארדרים, במדינה שנייה יהיה מדובר במאה מיליונרים ובמדינה שלישית – עשרת אלפים עובדי מערכת הביטחון. זה לא משנה בכלל.

וויכוחי קפיטליזם-סוציאליזם אידיאולוגים הם מסך עשן המתוחזק באדיבותם של כלכליסט, גלובס וגם דה-מרקר לעיתים וכל מני רובין-הודים-מטעם-עצמם; בזמן שהם עסוקים בניסיון לתייג "ניאו-ליברלים", לדבר על סטטיסטיקות של אי שוויון ולהתחרות מי יותר מגניב, אופנתי ובעד העניים, המאבק כנגד קבוצות הלחץ נזנח והקלשונים מופנים בכיוון הלא נכון.

בפעם הבאה שאתם נתקלים ברביעיית מילקי בסופרמרקט זכרו שמחירה אינו גבוה בגלל ביבי או בגלל לפיד; הוא גבוה בגללכם, בגלל העיסוק האינסופי במסך העשן הזה בעיתונים שאתם הכי אוהבים לקרוא, בגלל שלשם מופנים הנאומים של הפוליטיקאים שאתם בחרתם לכנסת, בגלל שניק הנאואר זוכה למאות אלפי צפיות ביוטיוב ומקביליו הישראלים זוכים לעשרות אלפי לייקים בפייסבוק, בגלל שאתם תמיד תעדיפו לשמוע תיאוריה פשוטה וקונספירטיבית, לשמוע על רעים וטובים, לחיות בסרט, לשמוע שכולם מושחתים, שאתם לא אשמים בשום דבר, שאתם לא חס וחלילה חברים בעצמכם באחת מקבוצות הלחץ, ש"שינויים מבניים" ו"רפורמות" הן סיסמאות של פקידים מרושעים שרוצים לפגוע בכם, שאין שום דבר שביכולתכם לעשות מלבד להחליף פוליטיקאי כושל אחד באחר, שהתפקדות למפלגות הגדולות היא בזבוז זמן, שיום אחד יגיע המשיח ויופיעו הקלשונים ואז לאחר מכן הכל יהיה טוב ומושלם, העשירים יתלו בכיכר העיר והעניים יקבלו את אוצרותיהם, ואז יהיה כאן צדק חברתי אמיתי, גן עדן. נו, אשרי המאמין.