מה הבעיה עם הפריפרייה?

בשבוע שעבר שוב התבשרנו על סגירתו של מפעל בפריפרייה, הפעם בעיר ערד, והעיתונים התמלאו באותן הכתבות שמופיעות תמיד במקרים כאלו – בעיקר בטענות על הזנחה ממשלתית של הפריפרייה. אך מצבה הנוכחי של הפריפרייה לא נובע מהמדיניות של הממשלה הנוכחית או זו שקדמה לה, גם לא מקיפוח מכוון של קבוצות אתניות ספציפיות, מחוסר אכפתיות או מהזנחה כספית. המקור לבעיותיה של הפריפרייה הוא היסטורי ואידיאולוגי.

על מנת להבין את בעיית העומק של הפריפרייה הישראלית, אנו נדרשים ללכת להתחלה. שימו לב למשל לשורות האלו, הלקוחות מהערך של העיר ערד בוויקיפדיה (ההדגשות שלי):

"בראשית שנות השישים הוחל בתכנון חבל ערד, שבמרכזו העיר ערד. לראש צוות ההקמה התמנה ב-1960 אריה (לובה) אליאב, והוא הקים את משרדיו ושכונת מגורים ראשונה זמנית במרכז החבל, של מה שתהיה לימים העיר ערד. [...] מיקומה של ערד נקבע במטרה לאכלס את השטח הריק בצפון-מזרח הנגב. הכוונה הייתה שתשמש מרכז לחבל התיישבותי חדש, הוא חבל ערד [...]. תכנון התעסוקה התבסס על מפעלים ועל תיירות מרפא באזור ים המלח, עין בוקק ומישור רותם. [...] בשנת 1962 הגיעו אל ערד המתיישבים הראשונים, שבאו ברובם למקום על פי הוראת מדינת ישראל."

יישובים רבים אחרים הוקמו כמעברות שנועדו לקלוט את גלי העלייה הגדולים. בכל המקרים המכנה המשותף היה תכנון מלמעלה, מיקום של יישובים בשטחים ריקים או בסמוך לכפרים ערביים שננטשו במלחמת העצמאות, במטרה אחת מרכזית: לייהד את המרחב. המיקום נקבע על ידי אנשים ששרטטו קווים על מפות בזמן שהם שותים את הקפה שלהם בירושלים או בתל אביב, ופקידים שישבו לצידם אולי דיברו על איזה "תכנון תעסוקה" שמבוסס על כל מני הערכות עתידיות, אך התושבים עצמם שנשלחו לקחת את הסיכון ולגור במקומות האלו לא היו שותפים לאותו תכנון תעסוקה. וזו בעיית העומק: התכנון מלמעלה, המבוסס על שיקולים אסטרטגיים שאינם כלכליים.

וזה לא נגמר.

היום פורסם בדה-מרקר על כוונה להקים עיר חרדית חדשה בנגב בשם "כסיף", לא רחוק מערד. על פי הכתבה סיבת הקמת היישוב היא פוליטית: מטרתו היא לקטוע את מרחב ההתיישבות של הפזורה הבדואית. מכיוון שאין מקומות תעסוקה בנגב נוח לשלוח לשם אוכלוסייה חרדית, שממילא מתקיימת על קצבאות, וזאת למרות שבערים הטרגוניות מבחינה דתית השתתפות החרדים בכוח העבודה גבוהה יותר. אבל למי אכפת מהשתתפות החרדים בכוח העבודה כאשר יש לנו מלחמה דמוגרפית לנצח בה?

כאן הגיע הזמן להזכיר את המאמר בנושא בבלוג של יואב לרמן, שהוא אולי המאמר החשוב ביותר שאתם יכולים לקרוא בנושא הפריפרייה בישראל. לרמן מספק שלל ציטוטים מדבריהם של פקידים באמצע המאה הקודמת שניסו בכל כוחם להיאבק בהתפתחותו של גוש דן ולפזר את האוכלוסייה הישראלית לעבר המדבריות השוממים של הנגב. הוא קורא לניסיונות פיזור האוכלוסין האלו "אם כל חטאת", ובצדק. לא רק שהמדינה לא הזניחה את הפריפרייה, היא למעשה ניסתה להילחם בכל דרך אפשרית בהתפתחות הבריאה של ערים גדולות ומודרניות במרכז הארץ, למרות ששלל מחקרים מדגישים את חשיבותן של ערים גדולות וצפופות ליצירתיות טכנולוגית וקדמה תעשייתית (ראו למשל את ספריו של ריצ'רד פלורידה).

למעשה, אותם ניסיונות פיזור אוכלוסיה אחראיים במידה רבה לעליית מחירי הדיור מאז 2008. זהו עוד נושא שפוליטיקאים אוהבים לשכוח. מספרים לכם שהמחירים עלו כי ההיצע קשיח, כי ככה זה השוק, כי הקבלנים חמדנים, כי בנק ישראל הוריד את הריבית והכל בכלל באשמת הכלכלנים, ושוכחים להזכיר שחלק משמעותי מעליית מחירי הדיור היה לחלוטין מכוון – מכוון על ידי פוליטיקאים שהחליטו לעצור את התכנון במרכז מתוך תקווה נואשת שצעירים ישראלים ירצו סוף סוף לעבור לפריפרייה. ובכן, מסתבר שהם לא רוצים.

 

כיצד התכנון מלמעלה דפק את הפריפרייה?

בכל מדינות העולם יש פריפרייה. מדי פעם קמים להם מספר שבדים, גרמנים או אמריקנים, ומחליטים לעזוב את העיר הגדולה שבה התגוררו עד כה ולעבור לאיזו שהיא עיירה מרוחקת, מכיוון ששם מחירי הדיור יותר זולים, מכיוון שהתפתחו שם אפשרויות תעסוקה חדשות, אולי בתיירות, אולי נמצא איזה שהוא מכרה של חומרי גלם, משהו כלכלי שכזה. לממשלות שבדיה, גרמניה וארצות הברית ולגורמי השלטון שקדמו להן במאות קודמות לא היה אכפת בדרך כלל היכן יגורו השבדים, הגרמנים והאמריקנים.

לממשלת ישראל, כפי שכתבתי, כן אכפת. על כן, התוצאה שונה מזו שמתקבלת בפריפרייה של מדינות אחרות בעולם. גם במדינות אחרות הפריפרייה ענייה, ולעיתים מפעל פושט רגל ועיירה שלמה הופכת למובטלת, ומיסוי פרוגרסיבי מעביר בפועל עושר מהמרכז לפריפרייה. אם נתעלם לרגע ממקרי קצה שבהם ההיסטוריה של הפריפרייה הייתה שונה (למשל מזרח גרמניה אל מול מערב גרמניה), זה בדרך כלל נובע מכך שהסיכון בפריפרייה גבוה יותר, האנשים שם תלויים במספר מצומצם יחסית של מקורות תעסוקה מלכתחילה. אך בישראל המגמה הזו חזקה הרבה יותר, והיא תמיד תהיה חזקה הרבה יותר, מכיוון שמלכתחילה ערים בפריפרייה לא נוסדו על סמך כדאיות כלכלית כזו או אחרת, ותושבים לא עברו אליהן בעקבות מחירים נמוכים ואפשרויות תעסוקה. הם הוצנחו מהשמיים על ידי אנשים ששרטטו קווים על מפות.

אז בסדר, אולי לא הייתה ברירה מבחינה צבאית-אסטרטגית. אולי ללא היישובים האלו משהו נורא היה קורה. היינו מפסידים באיזו מלחמה, לא יודע. אולי מסיבה כלשהי לא היינו יכולים להחליף אותם סתם בבסיסי צבא. בואו נשים לרגע את הדיון הצבאי-אסטרטגי בצד ונדבר על הפן הכלכלי. חשוב להדגיש: אני לא טוען כאן שהשיקולים האסטרטגיים הם גרועים, אני רק טוען שיש להם מחיר.

המשמעות פשוטה: הפריפרייה לעולם לא תחזיק את עצמה. היא תמיד תדרוש סובסידות מהמרכז (הטבת מס היא סובסידיה לכל דבר), ומכיוון שהיא תמיד תהיה ענייה ראשי הערים שם תמיד יוכלו לטעון שממשלות ישראל "מזניחות את הפריפרייה" למרות שזה רחוק מלהיות המצב וכמויות עצומות של כספים הושקעו בפריפרייה לאורך הדורות. הדרך הכי יעילה להעניק את הסובסידיות האלו היא פשוט לתת לאנשים שם שכר חודשי של כמה אלפי שקלים מבלי שהם יעשו שום דבר, מה שקורה בפועל עבור יישובים חרדים ועבור המובטלים, אבל בגלל שזה לא נראה טוב הממשלה בדרך כלל מעבירה לפריפרייה את הכסף הזה באופן פחות יעיל, בסובסידיות לבעלי מפעלים (למשל דרך חוק עידוד השקעות הון) ולעסקים בתחומים כגון חקלאות ותיירות, שיקימו שם בתי עסק חסרי הצדקה כלכלית ויעסיקו את המקומיים, ועל מנת לתמוך בכך אנחנו בונים גם תשתיות יקרות והורסים את הטבע המועט שנותר בפריפרייה.

 

 

מדוע התמיכה בפריפרייה עולה לנו יותר מהעלות הישירה של הסובסידות?

חוסר היעילות הזה גובה מחיר הגבוה יותר מהעלות הישירה של הסובסידיות וההטבות, מכיוון שהוא מעוות את ההתפתחות הטבעית של כלכלת ישראל בכיוונים שהם פחות יעילים. איני יודע לחשב את המחיר הזה, אף אחד לא יודע. המלחמה הגיאוגרפית-דמוגרפית הזו פוגעת בכושר הייצור הישראלי, בפריון הישראלי, בתחרותיות בישראל – זה מגיע עד המשכורות שלכם ומחירי המילקי.

למשל, מחקרים שנערכו מצאו כי עידוד ההשקעות בפריפרייה במאה הקודמת הוביל להתפתחות תעשיות עתירות תעסוקה שם בדיוק באותם התחומים שבהם לסין יש יתרון יחסי עלינו (ראו סיכום של מחקרים מעניינים בנידון כאן). הממשלה קודם כל הנחיתה עולים חדשים חסרי כל בפריפרייה, ואז נתנה כסף לבעלי הון על מנת שיפתחו מפעלים בפריפרייה ויעסיקו אותם. אז עד כאן ההפסד הוא רק הסכום שניתן לבעלי ההון, אבל זה לא הכל: מכיוון שההטבות היו מותנות בתעסוקה בעלי ההון פתחו מפעלים בתחומים עתירי תעסוקה, ללא התחשבות ביתרונות היחסיים של מדינת ישראל, מכיוון שהם בנו על סובסידיות קבועות מהממשל. כשחולף הזמן מגיע איזה משבר כלכלי ולפתע הסובסידיות נעלמות, או שהתנאים הגלובאלים משתנים והייצור בסין ובירדן נהפך למושך יותר, המפעלים נסגרים והתושבים נשארים ללא עבודה.

ללא עידוד התעסוקה בפריפרייה אותם בעלי הון היו מקימים מפעלים במרכז הארץ המבוססים על יתרון יחסי אמיתי של מדינת ישראל, שאינו תלוי בסובסידיות ממשלתיות לקיומו, והעובדים בהם היו נהנים מיציבות תעסוקתית רבה יותר. סקטורים התלויים בתמיכה ממשלתית אולי נראים יציבים יותר מהצד, אבל למעשה הם שבירים הרבה יותר מסקטורים המתפתחים באופן טבעי. ההתמקדות בתחומים שבהם יש לישראל יתרון תחרותי של ממש הייתה מובילה מלכתחילה לפריחה כלכלית משמעותית יותר, לעוד חברות כגון ישקר, טבע ואמדוקס. ההון שמסתובב לו כאן בארץ היה מנוצל באופן יעיל יותר, וגם מפעלים עתירי ידע כמו אינטל היו מן הסתם יעילים יותר אם ההטבות שהם מקבלים לא היו מותנות במיקום המפעל בפריפרייה, והמיקום היה נבחר באופן אופטימאלי על ידי ההנהלה.

אחת הבעיות המרכזיות של מדינת ישראל היא פריון עבודה נמוך. אם ההון מנוצל באופן יעיל יותר הפריון של העובד הישראלי הממוצע גדול יותר, ואם הפריון של העובד הישראלי הממוצע גדול יותר הוא נמצא בעמדת מיקוח טובה יותר אל מול המעסיק, וגם השכר שלו יהיה גבוה יותר (עדויות לקשר בין פריון לשכר ניתן למצוא כאן). הגדלת הפריון היא הדרך הנכונה והחכמה להילחם ביוקר המחיה ולהעלות את המשכורות של אזרחי ישראל, במקביל למאבק כנגד הריכוזיות וחוסר התחרותיות.

 

סיכום

מדינת ישראל ניצבת כיום על פרשת דרכים.

באופן היסטורי היינו שונים ממדינות אחרות. ממשלות בהולנד, פינלנד או שוויץ מנסות בסך הכל למקסם את איכות החיים של אזרחיהן, בעוד שממשלות ישראל מנסות למלא ייעוד היסטורי בן אלפי שנים בלב סביבה עוינת. המחיר של השוני הזה גבוה יותר מתקציב הביטחון לבדו, וגבוה יותר מהסכום הישיר של ההטבות לפריפרייה. המשק שלנו פחות יעיל מהמשק ההולנדי והשוויצרי לא בגלל שהישראלים הם עצלנים או טיפשים, אלא מכיוון שהמשק הזה מכוון מלכתחילה למלא מטרות אחרות מלבד יעילות כלכלית, ביניהן נסיונות נואשים למנוע את התפשטות הבדואים בנגב.

לצעירים בארץ נמאס, הם רוצים איכות חיים, אך רבים עדיין אינם מבינים את ההבדל העקרוני הזה בין המערכת הכלכלית שבה הם חיים לבין מדינות אחרות. אתם לא עניים במקרה, ולא בזכות רשעותו של טייקון או טיפשותו פקיד ממשלה כלשהו. אתם עניים בכוונה, בגלל שההולנדי הממוצע חי במערכת שנועדה להפוך אותו לעשיר ומאושר ואתם חיים במערכת שיש לה גם (ואולי בעיקר) מטרות אחרות.

לגיטימי לחלוטין לטעון שלמאבקים הגיאוגרפים-דמוגרפים יש חשיבות אסטרטגית עליונה. ישנן גם סיבות אחרות ליוקר המחיה הגבוה בישראל, ואולי עדיף לטפל בהן. אבל חשוב שהציפיות שלנו יהיו בהתאם: כל עוד המדיניות הממשלתית בנוגע לפריפרייה נובעת בעיקר מהשיקולים האסטרטגיים הפריפרייה תישאר ענייה, הפריון הישראלי ישאר נמוך יחסית ורמת החיים בישראל לעולם לא תשיג את רמת החיים במדינות מערביות מתקדמות.