לפני כשלוש שנים פתחתי את הגלגול הראשון של הבלוג הזה, באתר תפוז. מאז צברתי מאות עוקבים קבועים לבלוג, כאלפיים ושלוש מאות עוקבים לעמוד הפייסבוק (בינתיים) ורשומות רבות שלי הגיעו לאלפי צפיות, ולאור פתיחת הגלגול השלישי של הבלוג, אני חושב שהגיע הזמן לסיכום מקוצר של מה שהיה ומה שיהיה עבור אלו שנתקלים בבלוג בפעם הראשונה.

קודם כל השם, "דעת מיעוט": מי שקורא אותי מספיק זמן יודע שאין לי עניין מיוחד לפרסם דברים שאינם שנויים במחלוקת, שאינם מקוריים, שאינם שונים מהדעה המקובלת המובאת במקומות אחרים. אין לי שום רצון לחזור, במילים אחרות או בניסוח משעשע יותר, על דברים שאחרים כותבים. אם יש לי משהו פשוט וקצר לומר או שאני רוצה רק לתמוך בדעה מעניינת שפרסם מישהו אחר, אני עושה זאת בעמוד הפייסבוק של הבלוג (למשל תגובתי לדבריו של אלדד יניב על גיל שוויד, או דעתי על סגירת מפעל נגב טקסטיל).

בהמשך לכך, אין לי גם כוונה לשמור על קצב גבוה וקבוע של פרסומים. הרשומות בבלוג הזה דורשות זמן הכנה ארוך יותר מהרשומות המופיעות בבלוגים אחרים, וכל עוד לא זכיתי בלוטו התדירות תהיה בהתאם למחויבויות אחרות שיש לי. אני מעדיף לפרסם פחות רשומות, ולדעת שכל רשומה שאני מפרסם היא איכותית ומעניינת.

חלק גדול מהרשומות שלי הן ארוכות, אפילו ארוכות מאוד. הרשומה שכתבתי על ירון זליכה, אחת היותר פופולאריות שכתבתי אי פעם, היא באורך של מעל עשרה עמודי וורד. כאשר ניסיתי לכתוב ביקורת על ספרה של שלי יחימוביץ', היא יצאה כל כך ארוכה שחילקתי אותה לשתי רשומות נפרדות (כאן, וכאן). הצלחתן של רשומות אלו ואחרות מחזקת אצלי את האמונה שגם בעידן האינטרנט קיימים אנשים המעוניינים במשהו קצת יותר עמוק ומפורט ממאמר דעה של 400 מילה, כאלו המסוגלים לשבת עשר דקות שלמות מול המסך ברצף ולקרוא מאמר ארוך הכולל שלל נתונים ונימוקים. עבורם אני כותב.

אחת המטרות שלי היא לגשר על הפער שקיים בין הספרות הכלכלית לבין הציבור הרחב. במסגרת זו אני כותב לעיתים רשומות על ספרים (למשל הרשומה על ספרם של אסימוגלו ורובינזון, "מדוע אומות נכשלות", או הרשומה על ספרו של ג'וזף שטיגליץ "מחירו של אי השוויון"), או רשומות שהן מן סקר ספרות מקוצר בנושא מסוים (למשל רשומה שפרסמתי על מחקרים כלכליים העוסקים באהבה, רשומה העוסקת בטכנולוגיה, או רשומה על הזדקנות האוכלוסיה). היקף המחקר הכלכלי רחב הרבה יותר ממה שמקובל לחשוב בציבור הרחב, אבל חסר מי שיתרגם את הממצאים המעניינים, את הידע המצטבר ואת הכותבים המובילים עבור הקורא הישראלי הממוצע בעל הזמן הפנוי המוגבל.

מטרה נוספת היא לבקר את הדיון התקשורתי הכלכלי. מלבד הרשומה שלי על ירון זליכה פרסמתי בעבר רשומה פופולארית בתגובה לטור של שלמה קראוס, מספר רשומות שנגעו לפרסומים מוטים בעיתון כלכליסט (למשל על השחיקה הדמיונית במצבו של מעמד הביניים, או על הניסיונות הבלתי נלאים למצוא צידוקים כלכליים למחאה החברתית), ורשומה שהתייחסה למספר טורים שפורסמו בעיתונים בנוגע ללימודים מעשיים אל מול לימודים שאינם מעשיים.

כתבתי לא מעט על המחאה החברתית, גם בתקופת המחאה וגם אחריה. התזה המרכזית שלי כיום היא כי המחאה נבעה בעיקר ממשבר אמון, והגורם הכלכלי היחיד עבורה היה מחירי הדיור. לעיתים עמים מאמצים כל מני "סיפורים פשוטים" על מנת להצדיק בדיעבד תופעות מורכבות, והסיפור על מחאה הנובעת משחיקה כלשהי של מעמד הביניים הישראלי או ממדיניות "קפיטליסטית" של ממשלות ישראל בעשור האחרון הוא רחוק מהמציאות. למרות המגמה המבורכת של העברת המיקוד הציבורי מנושאים בטחוניים לנושאים כלכליים, המחאה יצרה הקצנה מסוכנת בקרב בני הדור הצעיר, תוך שחיקה באמון במומחים כלכליים מהזרם המרכזי וגידול באמונה בקונספירציות מוטעות, נושא עליו כתבתי בהרחבה כאן. מלבד זאת, המוחים שימשו לפחות במידה מסוימת "אידיוטים שימושיים" בשירותן של קבוצות לחץ אחרות, כפי שכתבתי כאן.  

יש לי חיבה מיוחדת לנתונים ולעיתים אני מפרסם רשומות הכוללות ניתוחים שונים ומעניינים, כגון הרשומה שפרסמתי על שכר משקי הבית בעקבות "סערת ריקי כהן" (הרשומה הפופולארית ביותר שלי אי פעם) ורשומת ההמשך באותו הנושא. עד כה לא עשיתי את זה מספיק, אני מקווה שבעתיד יהיו יותר רשומות כאלו.

אנשים רבים אינם מסכימים עם הדברים שאני כותב, וזה לגיטימי לחלוטין. אם כולם היו מסכימים איתי לא היה שום טעם לקיומו של הבלוג. אני משתדל להגיב בנימוס לכולם, אבל לפעמים הדיונים בתגובות הופכים לאישיים ו"מתחממים" יותר מדי, ולצערי לעיתים גם אני עונה בתוקפנות שלא לצורך (ואחרי כן מצטער על כך). אני רואה חשיבות רבה בכך שגם אנשים שאינם מסכימים איתי על רוב הדברים ימשיכו לקרוא את הבלוג, יחשפו לטיעונים הנוגדים את השקפת עולמם, וירגישו שאני מנסה להציג את הצד השני באובייקטיביות ולנהל ויכוח ענייני. על כן אני שמח לקבל תגובות בסגנון של "אני לא מסכים איתך על כלום אבל גרמת לי לחשוב" – הן משמעותיות בעיני יותר מאשר שכנוע המשוכנעים.

אלו הדברים שהיו עד כה. דווקא מפני שהעמדות שאני מציג לרוב מתנגשות עם הקו הכללי של עיתון "הארץ" וקוראיו, אני מאמין שיש חשיבות להצגתן בבלוג הנמצא באתר זה, ומודה לעורך מדור הבלוגים על ההזדמנות.  כמו כן, רציתי להודות בהזדמנות זאת לקוראי הבלוג, שתגובותיהם והעניין שהם מביעים נותנים לי את המוטיבציה להמשיך ולכתוב. 

תהנו…

אורי