פוסטים בנושא: צמיחה

אז מה יהיה עם יוון?

אורי כץ | 02.02.2015 | 12:42

העיתונות הכלכלית בארץ ובעולם מעט מבולבלת מהמהלכים הפוליטיים שהתרחשו בשבועות האחרונים ביוון ומתקשה להחליט האם זה "טוב או רע", האם מנהיגי יוון החדשים הם קיצוניים קומוניסטיים מסוכנים או שמא לוחמי צדק שניצחו אליטות וותיקות ומושחתות ועומדים על שלהם כנגד מוסדות האיחוד האירופאי, והאם אנחנו רוצים או לא רוצים שתהליכים דומים יתרחשו בספרד ובמדינות אחרות. כלכלנים זהירים וצנועים אינם מבצעים תחזיות לעתיד, וכך גם מרבית הפרשנויות בעניין יוון מאירות את הצדדים השונים ומנסות לחמוק מהבעת דעה ברורה.

לצערי אני לא כל כך זהיר ובטח שלא צנוע, ועל כן אשמח לספק תחזית חדה וברורה: אם הנטיות הפוליטיות של תושביה לא ישתנו, עתידה של יוון הולך להיות דומה למדי לעברה. התנהלות כלכלית רעועה, פשיטות רגל פה ושם, אבטלה גבוהה, עזיבה של צעירים משכילים, שחיתות שלטונית, אי שוויון, עוני וחוסר יעילות – כל אלו ילוו את המדינה בעשור או שניים הקרובים כל עוד מפלגות כגון סיריזה יאחזו במושכות השלטון. קשה מאוד לחזות בטווח הקצר האם המדינה תצא מגוש היורו ומה יהיו ההשלכות המיידיות של יציאתה או הישארותה, אך בטווח הבינוני והארוך התמונה ברורה יותר.  

ישנם עיתונאים בארץ שרגילים להביט על המציאות הכלכלית דרך הפריזמה של המחוברים והבלתי מחוברים, המושחתים והבלתי מושחתים. זו נקודת השקפה נכונה וחשובה מאוד, ביחוד בהקשר הישראלי, אבל חשוב לזכור שישנה גם נקודת השקפה נוספת חשובה לא פחות: כלכלות המנוהלות באופן פופוליסטי לעומת כלכלות המנוהלות באופן אחראי ושקול המכוון לצמיחה ויציבות מאקרו-כלכלית.

שום דבר טוב מעולם לא יצא ולעולם לא יצא ממנהיגים עם אג'נדה פופוליסטית שצמחו בקרב איגודים מקצועיים ותנועות אנרכיסטיות, מאנשים מהסוג שדב חנין מעריץ – גם כאשר הם אנשים ישרים והגונים שניצחו אליטות וותיקות ומושחתות, גם כאשר הן עיתונאיות וותיקות המוכשרות בכתיבת סטאטוסים בפייסבוק, גם כאשר הן בחורות צעירות המסוגלות לנאום בכריזמטיות על בימת הכנסת. זה לא קרה, זה לא קורה וזה לא יקרה, ועל מנת לראות זאת כל מה שעלינו לעשות זה להסתכל מעט אחורה אל עבר ההיסטוריה הכלכלית של מאתיים השנים האחרונות – ההיסטוריה של מדינות הפריפרייה האירופאיות, ההיסטוריה של מדינות שביצעו פריצה כלכלית של ממש, וההיסטוריה של המדינה הכושלת ביותר בתולדות העולם המערבי המודרני.  

 

יוון וספרד

התהליכים המתרחשים כרגע ביוון, במדינות רבות בדרום אמריקה ובמידה פחותה יותר בספרד אינם "משהו חדש", אלא המשכם של הטלטלות הפוליטיות והכלכליות שחוו המדינות האלו מאז מלחמת העולם השנייה ועוד לפניה, כשהן עוברות לחילופין בין משטרים דיקטטורים, פופוליסטיים ומושחתים במידה כזו או אחרת.

ההיסטוריה המודרנית של יוון מתחילה במלחמת העצמאות שלה כנגד האיפריה העות'מנית במאה ה-19, שהובילה להקמת ממלכת יוון. מלכתחילה היו נפוצים במדינה סכסוכים פנימיים ורציחות פוליטיות, וכן מלחמות נוספות נגד העות'מנים ובבלקן. המדינה עברה מספר הפיכות צבאיות ומלחמות אזרחים, נשלטה בתקופות שונות על ידי דיקטטורים, ורק באמצע שנות השבעים הפכה לדמוקרטיה בסגנון מערבי. מבחינה כלכלית יוון לא הצטרפה לגל התיעוש שחל במערב וצפון אירופה בעת המהפכה התעשייתית, עברה מספר רב של פשיטות רגל והטכנולוגיה שבה השתמשו חקלאיה הייתה מפגרת בהרבה אחרי שאר מדינות אירופה עד תחילת המאה העשרים. מלחמת העולם השנייה פגעה ביוון הרבה יותר מכפי שהיא פגעה במערב וצפון אירופה, והיא סבלה מרעב כבד שהרג מאות אלפים ומההיפר-אינפלציה החמישית הגרועה ביותר בהיסטוריה המתועדת. אחרי מלחמת העולם השנייה חלה התאוששות בכלכלה ושיעורי הצמיחה היו גבוהים, אך כך גם כמעט בכל העולם כך שבסך הכל יוון שמרה על מיקומה היחסי הנמוך (ראו תרשימים בהמשך).

ספרד הידרדרה בהדרגה ממעמדה האימפריאליסטי מאז המאה ה-16, עד שנכבשה על ידי נפוליאון בתחילת המאה ה-19. הספרדים הצליחו להשתחרר מאחיזתם של הצרפתים לאחר נפילתו של נפוליאון, אך הם איבדו את מרבית הקולוניות שהיו ברשותם ונכנסו לתקופה ארוכה של מלחמות אזרחים ורציחות פוליטיות שנמשכו עד תחילת המאה העשרים, לאחר מכן הייתה הפסקה קלה, ואז פרצה מלחמת אזרחים אכזרית נוספת בשנת 1936 (שעליה כתבתי כאן) שהסתיימה בשלטונו הדיקטטורי של פרנקו. בדומה ליוון, גם ספרד הפכה לדמוקרטיה בסגנון מודרני רק באמצע שנות השבעים. מבחינה כלכלית ספרד עשירה יותר מיוון, ביחוד תודות לרפורמות קפיטליסטיות שביצע פרנקו מאז תחילת שנות השישים.

מדינות מערב וצפון אירופה היו עשירות יותר מספרד ויוון (מבחינת תוצר לנפש) בשנת 1900, בשנת 1950, בשנת 2000, וסביר שהן יהיו עשירות יותר גם בשנת 2050. מדינות אפריקאיות, אסייתיות ודרום אמריקאיות רבות היו עניות יותר מיוון וספרד בשנת 1900, וסביר שרובן ישארו עניות יותר גם בשנת 2050.

דירוג העושר העולמי במאות השנים האחרונות הוא די קבוע בסך הכל, אם כי ישנם גם יוצאי דופן – מדינות ששינו את גורלן לטובה או לרעה. לפני שנעסוק באותן המדינות חשוב לציין שהן יוצאות דופן. מרבית המדינות במרבית התקופות נעות פחות או יותר באותו מסלול ביחס למדינות אחרות, בלי שום קשר לזהות הפוליטיקאים השולטים, למלחמות ולמהפכות שהן עוברות. הגורמים הקובעים את העושר היחסי של מדינה, כגון האיכות היחסית של ההון האנושי והאיכות היחסית של המוסדות בהשוואה לשאר המדינות, משתנים מאוד לאט אם בכלל (מבחינה אבסולוטית, לא יחסית, העולם כולו צומח כמובן ומצבן של אזרחי מרבית המדינות הולך ומשתפר).

 

מדינות ששינו את גורלן לטובה

את שני התרשימים הבאים הכנתי לפי נתונים הלקוחים מכאן. התרשימים מתארים תוצר לנפש, שהוא סך הערך של הסחורות והשירותים המיוצרים בשטחה של מדינה חלקי גודל האוכלוסיה של המדינה, תוך שקלול כוח הקנייה התלוי במחירים המקומיים (ראו פרטים לגבי יחידות המדידה כאן).

התרשים הראשון מתאר את התוצר לנפש במספר מדינות משנת 1820 ועד 1939, והשני מתאר את התוצר לנפש עבור אותן המדינות משנת 1939 ועד שנת 2008 (חילקתי את התקופה ל-2 כדי שהתמונה תהיה יותר ברורה).

 

 

 

כפי שניתן לראות בתרשים הראשון, עד מלחמת העולם השנייה בריטניה, צרפת, דנמרק והולנד היו גבוהות יותר מאשר ספרד, יוון, אירלנד ופילנד. בתרשים השני ניתן לראות כיצד פינלנד ואירלנד הצליחו להשיג את המדינות האחרות וכיום הן עוקפות את חלקן, בעוד שספרד ויוון נשארו למטה (ישראל אגב היא פחות או יותר במיקום של ספרד).

מלבד פינלנד ואירלנד, דוגמה ידועה נוספת היא "הנמרים האסייתים" – הונג קונג, סינגפור, קוריאה הדרומית וטיוואן, שמאז שנות השישים ביצעו זינוק כלכלי משמעותי שמדינות אסייתיות אחרות, כגון תאילנד, אינדונזיה והפיליפינים, לא חוו.

כיצד שינו המדינות האלו את גורלן לטובה?

אני אענה על השאלה הזו, אבל אזהיר אתכם מראש שישנה כאן רמאות. נגיע אליה בהמשך.

שאלת הצלחתם של הנמרים האסייתיים, פינלנד ואירלנד היא נושא לויכוחים ודיונים רבים, וישנם הבדלים בין המדינות, אך מה שברור זה שהתשובה איננה כוללת שכר מינימום גבוה יותר, הלאמות, "צדק חברתי" או כל דבר אחר שניתן למצוא במצע של סיריזה. התשובה היא בעיקר שלמנהיגי המדינות היה אכפת מהדברים הנכונים – הם רצו לעודד השקעות זרות, תחרותיות, תיעוש ורכישת הון פיזי והון אנושי.

מסקירה מהירה ושטחית של הספרות בתחום נראה כי להצלחתן של פינלנד וארבעת הנמרים האסייתיים ישנם, בגדול, חמישה מרכיבים משותפים:

  1. השכלה – ארבעת הנמרים האסייתיים נהנו כבר בשנות השישים מרמות השכלה גבוהות יותר בהשוואה למדינות אסייתיות אחרות, כולל מדינות שהיו אז עשירות יותר. גם הן וגם פינלנד השקיעו סכומים משמעותיים לאחר מלחמת העולם השנייה בהגדלת שיעור ההשכלה של תושביהן.
  2. מעורבות ממשלתית בתהליך התיעוש – גם בפינלנד וגם בקרב הנמרים האסייתיים הייתה התערבות ממשלתית משמעותית אך פרגמטית, במסגרתה הממשלות עודדו באופן פעיל השקעות במגזרים תעשייתיים מבטיחים, למשל על ידי הבטחת הלוואות בתנאים נוחים (ראו כאן מספר דוגמאות לגבי פינלנד או כאן לגבי דרום קוריאה).
  3. שיעורי חיסכון גבוהים עבור התושבים שהיתרגמו להשקעות גבוהות.
  4. סביבה מאקרו-כלכלית יציבה – במהלך רוב התקופה גם פינלנד וגם המדינות האסייתיות שמרו על חובות וגירעונות נמוכים ושערי מטבע יציבים (אם כי הן עברו משברים בשנות התשעים).
  5. צמיחה מבוססת יצוא – נראה שבחלק מהמדינות הייתה תמיכה פעילה ביצוא ובחלק לא, אבל בכולן הצמיחה הייתה מבוססת על יצוא.

אירלנד הייתה שונה מעט מפינלנד ומהנמרים האסייתיים, הזינוק שלה בוצע מאוחר יותר ובמהירות רבה יותר. בין הגורמים לזינוק כלכלנים מונים את מס החברות הנמוך (שהוא אגב נמוך יותר מישראל גם באירלנד וגם בפינלנד), את ההשקעות הרבות שבוצעו על ידי מדינות האיחוד האירופי, את ההטבות שמשכו למדינה מרכזי פיתוח של חברות היי-טק כגון אינטל ומייקרוסופט, ואת הגידול בסחר החוץ.

עכשיו, זוכרים שאמרתי שיש כאן רמאות?

על מנת להבין מדוע המדינות הללו הצליחו לא מספיק להסתכל על מה שהן עשו – נדרש גם להסתכל על מה שמדינות שלא הצליחו עשו. וכשמסתכלים על מדינות אחרות רואים שרבות מהן גם ניסו להרחיב את מערכות ההשכלה שלהן, לסבסד מגזרים מבטיחים, לתמוך ביצוא, למשוך השקעות או ליצב את הסביבה המאקרו-כלכלית. גם ישראל מנסה לעשות זאת כבר שנים רבות. הדברים שכתבתי כאן הם לא "מתכון פשוט להצלחה" שניתן להעתיק בקלות לכל מקום, מכיוון שהעובדה היא שמדינות אחרות שניסו ליישם אותו לא הצליחו כל כך. בישראל למשל ישנה הסכמה די רחבה על כך שחוק עידוד השקעות הון נכשל באופן היסטורי, למרות שבמבט שטחי נראה שמדובר במדיניות די דומה למה שהצליח במדינות אחרות ובתקופות אחרות. בדרום קוריאה שלט דיקטטור צבאי במשך שנים רבות, בדומה לדיקטטורים ששלטו ביוון וספרד, ובכל זאת גורלה היה שונה. חלק מהצעדים שהזכרתי, כגון הקשרים בין הממשלה למגזר העסקי, יוצרים כר פורה לשחיתות והון-שלטון. איכשהו במדינות המצליחות הפגיעה כאן הייתה פחות חמורה.

אז מהו המתכון האמיתי להצלחתן של המדינות הללו, בלי רמאות?

זו שאלה הרבה יותר קשה, ובכלל לא ברור שמה היה רלוונטי לשנות השישים רלוונטי להיום. אבל מהניתוח ההיסטורי ברור מה המתכון איננו כולל: את כל הדברים שכתובים במצע של סיריזה (או בספרה של שלי יחימוביץ'). מדינות לא צומחות בזכות שכר מינימום גבוה יותר, בזכות מיסים גבוהים יותר על חברות ומשקיעים, בזכות "עמידה על שלהן" מול הגופים שיכולים להלוות להם כספים ולהשקיע בהן, בזכות הלאמות ועודף רגולציה ובזכותה של אידיאולוגיה קיצונית.

 

המדינה הכושלת ביותר בתולדות העולם המערבי

ישנן הרבה מדינות כושלות בעולם, חלקן כושלות באופן יחסי כבר אלף שנים ויותר, אבל מדינה אחת מתבלטת מעל כולן – מדינה שלקראת מלחמת העולם השנייה התוצר לנפש שלה היה דומה לזה של צרפת, קנדה וגרמניה, אך כיום היא מדורגת ביחד עם מדינות עולם שלישי. המדינה הזו, הראויה לתואר "המדינה הכושלת ביותר בתולדות העולם המערבי", היא כמובן ארגנטינה.

לפני שנסביר מדוע היא כושלת, חשוב כמובן להזכיר שרמת החיים בארגנטינה גבוהה בהרבה מרמת החיים בשלל מדינות אפריקאיות, אסייתיות ודרום-אמריקאיות. אך אם הייתם מבקשים מכלכלן בשנת 1900 לבצע תחזיות כלכליות לגבי עתידן של מדינות שונות, ארגנטינה ככל הנראה הייתה המדינה שלגביה הטעות של הכלכלן הייתה הגדולה ביותר בכיוון השלילי.

סיפורה של ארגנטינה המודרנית מתחיל בתקופת צמיחה דרמטית מאוד בין 1860 ל-1930, שהתבססה בעיקר על יצוא מוצרי חקלאות ומשכה אליה מהגרים רבים מאירופה (כגון אימו של מרקו מהסדרה המצוירת "הלב").  התוצר לנפש של ארגנטינה היווה רק כ-35% מזה של ארצות הברית בשנת 1880 אך הגיע לכ-80% מהתוצר האמריקני בשנת 1905, רמה דומה לזו של מדינות אירופאיות רבות. מלכתחילה הממשלות ששלטו בארגנטינה התקשו לשלוט בנטייתן להגדיל את חובותיהן, והתקשו לנהל מדיניות פיסקאלית ומוניטארית מסודרת. בשנת 1890 התרחש המשבר הפיננסי המשמעותי הראשון במדינה וממשלת ארגנטינה פשטה את הרגל, אך בסך הכל נראה שלמרות חוסר יציבות מסוים יתרונותיה הכלכליים של המדינה שמרו אותה גבוה למעלה בטבלת העושר העולמית עד מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1946 עלה חואן פרון לשלטון לאחר הפיכה צבאית, כשהוא מבטיח להמונים הבטחות דומות לאלו שמפלגת סיריזה מבטיחה כיום ליוונים, כל כך דומות שיכולתי להחליף את הנאומים ואף אחד לא היה שם לב. פרון חיזק את האיגודים המקצועיים בארגנטינה והפך אותם לכוח משמעותי במדינה, הלאים את חברות הרכבות הגדולות, חסם יבוא על מנת להגן על יצרנים מקומיים ובאופן כללי תמך במדיניות פרוטקציוניסטית.  עד שנת 1950 התוצר לנפש בארגנטינה ירד באופן יחסי, והיווה כמחצית מזה של ארצות הברית. ארגנטינה פספסה כמעט לחלוטין את תקופת הזהב המדהימה של הצמיחה הגבוהה בשנות החמישים והשישים שעברה על כל מדינות המערב.

תקצר היריעה מלתאר כאן את ההתפתחות הטראגית של השנים שאחרי משטרו של פרון, שדרדרה את ארגנטינה מקבוצת המדינות המפותחות לקבוצת המדינות המתפתחות ודרדרה את רמת החיים היחסית של אזרחיה באופן חסר תקדים בהיסטוריה של המאה העשרים. יתכן גם שההידרדרות החלה עוד לפני עלייתו של פרון ושאני עושה לו עוול מסוים. המקרה של ארגנטינה הוא יחודי ולכן הספרות הכלכלית בנושא היא עצומה, ובמהלך השנים הוצעו שלל הסברים למצבה הייחודי (ניתן לקרוא סיכום קצר שלהם כאן).

אם נחזור לנושא הרשומה, ניתן רק לראות את הדמיון הרב בין נאומיהם של מנהיגים ארגנטינאים רבים בשנים אחרי מלחמת העולם השנייה לבין הרעיונות שמציגים אלכסיס ציפראס ופוליטיקאים ישראלים מהשמאל בנאומיהם. רעיונות פופוליסטיים לא היו ככל הנראה הגורם היחיד לנפילתה של ארגנטינה, אבל הם בטח שלא עזרו לה לצאת ממצבה, והשפעתם על יוון תהיה זהה. ההיסטוריה חוזרת על עצמה כטרגדיה, שוב ושוב, עבור אלו שאינם מוכנים ללמוד ממנה.

 

סיכום: על צנע וצמיחה

טענה נפוצה אומרת שצנע מונע צמיחה. על ספרד ויוון להתנגד למדיניות הצנע ולתמוך בהעלאת שכר המינימום, הגדלת הוצאות הממשלה ושלל צעדים דומים שיצרו צמיחה, וכך יאפשרו להן להחזיר את חובותיהן. טענה זו איננה מבוססת בתיאוריה או בפרקטיקה הכלכלית במידה הדרושה על מנת לקחת את הסיכון העצום הכרוך בהפסקת הצנע – וכן, זהו סיכון עצום. מה יעשו המדינות הללו אם הרעיונות התיאורטיים המופלאים לא יתגשמו והצמיחה המיוחלת לא תגיע? חובותיהן הרי ילכו ויגדלו לאור הפסקת תכניות הצנע.

ממשלות לא יכולות "לייצר צמיחה" מאפס מתי שבא להן. הלוואי שהן היו יכולות. גם מדינות שאינן נמצאות במצבן של יוון וספרד מתקשות לייצר צמיחה בשנים האחרונות. הטיעונים הדומים שהעלה קיינס בשנות השלושים של המאה הקודמת לא התייחסו למדינות במצב הנוכחי של יוון וספרד, וקיינסיאנים מושבעים רבים המתנגדים לתכניות הצנע מאמינים בכל זאת שדרושות גם רפורמות מבניות משמעותיות במדינות האלו על מנת להפוך את הפירמות המקומיות לתחרותיות יותר ולמשוך השקעות זרות, מה שיצור את הצמיחה הנדרשת. רפורמות מבניות הן נושאים כגון שינוי מבנה ההעסקה במגזר הציבורי, פיטורים, הפרטות וכו'. הרפורמות האלו, שראש ממשלת יוון אלכסיס ציפראס עוצר כיום, יכולות להפוך את הימור הפסקת מדיניות הצנע לקצת פחות מסוכן.   

קל לתמוך בהימור המסוכן הזה מהצד, כשאתם כותבים באיזה עיתון זר ויודעים שלא תצטרכו להיות אחראיים במידה שהוא יכשל. קל להיתפס לאותו סיפור רובין-הודי שהתקשורת הכלכלית הישראלית כל כך אוהבת לספר, שוב ושוב, למרות שאין לו ממש קשר למציאות. קוראים אוהבים סיפורי רובין-הוד. קשה הרבה יותר לתמוך בהפסקת מדיניות הצנע כאשר הסיכון הוא עליכם, כאשר יש לכם אחריות של ממש על מצבם הכלכלי של מיליוני אנשים. תומכי הצנע האירופאים אינם אנשים רעים, אכזריים או אדישים לסבלם של ההמונים, ובטח שלא טיפשים או לא מעודכנים מספיק בתיאוריות הכלכליות החדישות והאופנתיות ביותר כרגע. הם בסך הכל שונאי סיכון, ומה שאדם שונא סיכון עושה בעת משבר זה קודם כל להחזיר חובות, כי חובות הופכים אנשים ומדינות לפגיעים מאוד לזעזועים חיצוניים. חובות הם דבר מסוכן. וכן, בהחלט יתכן שיוון צריכה לשמוט חלק מחובותיה או להיות קשיחה יותר מבחינת יחסה אל דרישותיהם של הגרמנים, אבל מפלגת סיריזה לא מייצגת רק את הקו הזה. היא מייצגת משהו אחר לחלוטין, היא ממגיעה ממקום אידיאולוגי אחר לחלוטין. 

התשובה לשאלה שבכותרת הרשומה תלויה בסופו של דבר בהחלטותיהם של תושבי יוון. קשה לי להאמין שציפראס ומפלגתו ישנו את עורם, אך תושבי יוון בהחלט יכולים להחליט לבחור בממשלה אחרת בעוד מספר שנים מהיום, לאחר שהכישלון של ציפראס יהיה אולי יותר ברור. הסיכוי היחיד של יוון לחולל "נס" משלה ולהשיג את מערב וצפון אירופה הוא מדיניות שתתמוך בהגדלת השקעות והפניית הכספים לתיעוש מהיר, מדיניות שתיצור את ה"נוקיה" היוונית או את ה"טבע" היוונית, מדיניות של רפורמות שיהפכו את נמלי הים של יוון ליעילים בקנה מידה הונג-קונגי ויביאו למדינה מרכזי פיתוח של אינטל.

המשבר הנוכחי הוא עניין זמני, בדרך כזו או אחרת הוא יחלוף, אך הוא גם מהווה הזדמנות פז לעריכת הרפורמות המבניות הדרושות על מנת להציב את המדינה על המסלול המהיר להצלחה אחריו. האם אזרחי יוון ישכילו לנצל אותו באופן ראוי, או שהם יבחרו להמשיך בדרך שבה הלכו עד כה? אני מניח שנצטרך להמתין ולראות.

 

 

להמשך הפוסט

שקרים, שקרים גסים וסטטיסטיקה: כיצד ייתכן שהישראלים חושבים שמצבם הכלכלי מידרדר למרות שההפך הוא הנכון?

אורי כץ | 14.12.2014 | 14:45

תקציר

רשומה זו נועדה להפריך את הטענה הנפוצה בציבור ובתקשורת שלפיה מצבם הכלכלי של מרבית אזרחי מדינת ישראל נמצא במגמת הידרדרות לפי מדדים רבים. בפרק הראשון אני מתאר דוגמה לחוסר האובייקטיביות התקשורתית בנושא ולתוצאותיו, מתאר את הבלבול בין טענות הנוגעות למגמה (ישראל של היום לעומת ישראל בעבר) לבין טענות הנוגעות למצב היחסי (ישראל לעומת מדינות אחרות), ומעלה השערות בנוגע למקור ההטיה התקשורתית בנידון. בפרק 2 אני מסביר מדוע השכר הממוצע והחציוני לא נשחק, ויוקר המחיה נמצא במגמת שיפור. בפרק 3 אני מסביר מדוע אי השוויון ושיעורי העוני נמצאים גם הם במגמת שיפור. בפרק 4 אני מתאר נתונים על צריכה וחובות המתארים גם הם שיפור ברמת החיים של אזרחי ישראל. בפרק 5 אני מזכיר את המגמות החיוביות בנוגע לאבטלה ותעסוקה. בפרק 6 אני מתייחס למחירי הדיור, הנתון היחיד שלא מציג מגמת שיפור בשנים האחרונות. פרק 7 עוסק בקצרה במספר נושאים נוספים: תחזית דירוג האשראי של ישראל, הוצאות הציבור על בריאות וחינוך ושכר המשכילים. פרק 8 מסכם עם שלוש שאלות חשובות: האם ייתכן שההתקדמות ברמת החיים בישראל מהירה אפילו יותר מכפי שתיארתי כאן? מי אחראי למגמות החיוביות? ומה אתם יכולים לעשות בקשר לדברים הכתובים כאן?

אני מתנצל בפני הקוראים המסורים על אורכה של הרשומה, אך כל מאמר קצר יותר בהכרח לא יהיה מקיף מספיק על מנת לענות על כל טיעוני הנגד שאני מכיר משלל וויכוחי עבר בנידון. תודה לאיתי ואסף על ההערות המועילות ועל כך שהכריחו אותי למחוק מהטיוטה הראשונית את מרבית הקללות הגסות.

 

פרק 1: הקדמה

1.1 חוסר האובייקטיביות ותוצאותיו

להלן קטע הלקוח מהודעה לתקשורת של בנק ישראל:

"תוואי השכר מתחילת העשור הקודם מלמד כי התשובה לשאלה "בכמה עלה השכר?" מושפעת משמעותית מהנקודה שבוחרים להשוות אליה. באיור 1 ניתן לראות כי לצד מגמת גידול ארוכת טווח, השכר הריאלי מתפתח בין שנים בודדות באופן תנודתי, ולכן מדידת השינוי בו בתקופה זו תלויה מאוד בשנת הבסיס. לשם המחשה, משנת 2001 עד 2013 השכר ירד, אולם משנת 2003 הוא דווקא נמצא במגמת עלייה, וזו דומה להתפתחות השכר גם בטווח הארוך יותר."

ועוד משפט מהמשך ההודעה:

"משנת 2001 השכר נטו גדל ב-0.7% לשנה, והשכר ברוטו ב-0.2%-".

מהי הכותרת שהייתם מעניקים להודעה הזו של בנק ישראל?

ובכן, אפשר לחשוב על כל מני כותרות. למשל הכותרת "מדידת השינוי בשכר תלויה בשנת הבסיס", או "משנת 2003 השכר נמצא במגמת עלייה הדומה להתפתחות השכר בטווח הארוך", או פשוט לכתוב שמשנת 2001 השכר גדל בנטו וירד בברוטו.

ובכן, בעיתון דה-מרקר החליטו להעניק לכתבה שסיקרה את ההודעה של בנק ישראל את הכותרת הבאה: "לא גומרים את החודש? השכר הריאלי בישראל ירד ב-0.2% מאז 2001". אם אני זוכר נכון זו גם היתה הכותרת הראשית של המהדורה המודפסת באותו יום. הירידה של 0.2%, שמושפעת כאמור מבחירת השנה (2001 היא בדיוק רגע לפני התפוצצות בועת הדוט-קום ותחילת האינתיפאדה השנייה), איננה מרכזית בשום צורה בהודעה של בנק ישראל, ומה שמשפיע על יכולתו של הציבור "לגמור את החודש" זה השכר נטו, שכאמור, עלה ב-0.7%.

ומה כתבו באותו הנושא ב-Ynet?

"המספרים לא משקרים: השכר בארץ ירד. בנק ישראל קובע חד משמעית: משנת 2001 ועד 2013 ירד השכר הממוצע ב-0.2% – משכר של 9,290 שקל ל-9,051 שקל."

שני עיתונים שונים, בבעלות שונה, עם אג'נדה שונה בנושאים רבים, שבחרו לעוות את ההודעה לתקשורת בדיוק באותו האופן והעניקו כותרת כמעט זהה שנוגדת לחלוטין את רוח ההודעה של בנק ישראל. ולסיכום, גולן פרידנפלד מכלכליסט מעוות גם הוא את רוח ההודעה של בנק ישראל (ראו בסוף למטה), אם כי לפחות לא נותן לה כותרת שקרית.

זו לא דוגמה מקרית.

בשנים האחרונות מריצה התקשורת הכלכלית בישראל קמפיין שמטרתו לשכנע את הציבור שמצבו הכלכלי הולך ומידרדר, למרות שכמעט כל נתון אפשרי מצביע בדיוק בכיוון ההפוך, והקמפיין הזה הולך להתחזק בחודשים הקרובים לקראת הבחירות. אני לא חושב שהקמפיין התקשורתי הזה הוא עניין מתוכנן ומתוזמן מלמעלה; ההשערה האישית שלי היא שמרבית אנשי התקשורת הכלכלית שייכים לשמאל ולכן נוח להם להיתפס לאיזו הנחת בסיס שלפיה המצב מידרדר בתקופה שישנן ממשלות ימין בשלטון, ומכיוון שהם ממוקדים סביב אנקדוטות ורגשות ולא מכירים כל כך את הנתונים הם לא מטילים ספק באותה הנחת בסיס וממשיכים לחזור עליה כאילו היא הייתה אמת. והיא לא.

כך או אחרת, זהו קמפיין שמתנהל בצורה אחידה בכל כלי התקשורת הכלכליים, ויש לו השפעה על הציבור. מדינת ישראל כיום סובלת מאשליה המונית: האמונה שמצבה הכלכלי של המדינה, של עם ישראל, מעמד הביניים, העניים, מה שתרצו, הולך ומידרדר בעשור האחרון. לאחרונה פרסמה הלמ"ס את מדד אמון הצרכנים לחודש נובמבר 2014, המתאר את האופטימיות או הפסימיות של צרכנים בישראל בהשוואה לתקופות קודמות ומדינות אחרות (מספרים שליליים מתארים פסימיות). ראו לדוגמה את הגרף הזה מסוף המסמך:

 

צרכני ישראל הם לא רק שניים ברמת הפסימיות שלהם מבין המדינות המתוארות, הם גם האזרחים היחידים בחלק התחתון של התרשים הזה שחיים במדינה שכמעט כל נתון אפשרי עבורה מעיד על מגמת שיפור עקבית בשנים האחרונות.

כן, שמעתם נכון: הנתונים, שעוד נעסוק בהם בהרחבה, לא מעידים על שום צורה של הידרדרות. צריך לחפור בהם במשך זמן רב ולבצע ניתוחים מורכבים במיוחד כדי למצוא רמזים להידרדרות כלשהי, מלבד העלייה של מחירי הדיור (נגיע גם אליה, אל תדאגו).

זה לא אומר שלא תיתכן הידרדרות בעתיד. בהחלט יכול להיות ששבוע לאחר פרסום הרשומה הזו המשק הישראלי יקלע למשבר כלכלי חסר תקדים. הכל יכול לקרות. אבל האמונה היא שאנחנו כבר בעיצומו של תהליך הידרדרות, וזה פשוט לא נכון.

ישראלים רבים פשוט מסרבים לקבל את הנתונים. הם מתעקשים שהלמ"ס מזייף נתונים למרות שאין לו שום תמריץ לעשות כך ומדובר על שלל נתונים ממקורות שונים, הם טוענים שהנתונים משקרים או מפספסים משהו חשוב – הם פשוט לא מוכנים להסתכל אל המציאות בעיניים, וככל שמציגים בפניהם יותר עדויות כך עולה רמת ההתנגדות, ההכחשה והחשיבה הקונספירטיבית. והם לעולם לא יציגו נתונים סותרים משלהם, כמובן, כי אין כאלו.

זוהי תופעה מדהימה ועצובה שמטילה ספק בעצם יכולתו של הציבור לבחור באופן מושכל את האנשים שינהלו את כלכלת המדינה – פגם משמעותי בליבה של השיטה הדמוקרטית. מאז המחאה החברתית יותר ויותר אנשים מתעניינים בנושאים כלכליים, אך זוהי תופעה מבורכת אך ורק אם אזרחי המדינה מעוניינים להביט בנתונים, לקרוא ולהבין את התמונה המורכבת. אם ניכנע לכל מני אשליות המוניות, ואם נלך כתוצאה מכך אחרי כל מני נביאי שקר שמבטיחים לנו מהלכים כלכליים פופוליסטיים, התוצאה תהיה שלילית. למעשה, התוצאה כבר שלילית.

אך לפני שנגיע לנתונים חשוב להבין את הבלבול המרכזי שיוצר את חוסר ההבנה הזה ואת מקורותיו.

 

1.2 הבלבול בין מגמה למצב יחסי

בכל פעם שאני מעז לכתוב שהשכר הריאלי בשנים האחרונות עלה ולא ירד, התגובה הראשונה שאני מקבל היא "אז אתה טוען שהכל טוב פה?". מקורה של תגובה זו בכשל לוגי חמור.

לא, אני לא טוען שהכל טוב פה. אלו שתי טענות שונות לחלוטין.

הגרף הבא מציג לדעתי באופן הנכון ביותר את מצבם היחסי של אזרחי מדינת ישראל, יחסית למדינות אחרות. הנתון הוא ההכנסה החציונית למשק בית, בדולרים, כשהיא מותאמת לכוח קנייה (כלומר למחירים בכל מדינה), בשנים 2011-2012 (מקור לנתונים – כאן).

 

עזבו אתכם מסיפורים על מחירי מילקי והשוואות של שכר ממוצע – הגרף הזה מתחשב במחירי סל שלם של מוצרים ומראה לכם הכנסה חציונית של משק בית. לא אנקדוטות, נתונים מקיפים. יותר טוב מזה לא תקבלו.

אז מה דעתכם על המיקום של ישראל?

אני חושב שאנחנו רחוקים מלמצות את הפוטנציאל שאולי היה לנו פעם, את ההון האנושי שבאמת נמצא כאן. לא רק המיקום היחסי מדאיג, אלא גם ההפרשים המשמעותיים בינינו לבין שורה של מדינות הנמצאות באזור של 25,000 דולרים ולמעלה מכך. סביר שהמיקום שלנו יראה קצת יותר טוב אם נשמיט מהניתוח את החרדים והערבים, אבל גם במדינות אחרות ישנם מהגרים, מגזרים עניים ועבודה בשוק השחור. אנחנו פשוט גרועים, לא יעילים, לא תחרותיים, ועניים יחסית למדינות מערביות אחרות – וזה עוד מבלי להזכיר את אי השוויון הגבוה יחסית שרבים מוטרדים ממנו.

זו דעתי על המצב היחסי של ישראל, המדינה הענייה במערב שתוך 2-3 דורות הצליחה לקחת את האליטה הכלכלית של אירופה וארצות האיסלאם ולהעניק להם הכנסה חציונית שנמצאת אי שם בין ספרד לסלובקיה. פאקינג סלובקיה.

סליחה על הקללות.

איך זה קרה? איך ניתן לתקן את המצב? שאלות מצוינות, אבל לפעם אחרת. אנחנו כאן כדי לדבר על מגמות, לא על הסיבות למצב היחסי, והמצב היחסי הגרוע לא אומר שהמצב האבסולוטי מידרדר. המצב היחסי לא אומר שום דבר על מגמות.

מדינה יכולה להיות במגמת שיפור דרמטית ועדיין להיראות רע בתמונת מצב יחסית, ומדינה יכולה להיראות מצוין בתמונת מצב יחסית כשהיא נמצאת במגמת הידרדרות מדאיגה.

נתוני עבר מעידים על כך שישראל נמצאת באותו מקום יחסי פחות או יותר כבר שנים רבות, ומצבם של אזרחי כל המדינות שברשימה שלמעלה וכמעט כל מדינות העולם הולך ומשתפר בקצב דומה. גם אם אנחנו לא מתקדמים מהר כמו חלק מהמדינות האחרות, זהו דבר שונה לגמרי מהידרדרות אבסולוטית, מ"שחיקת מעמד הביניים" ומכל הסופרלטיבים השקריים שנזרקים פה כלאחר יד ונלקחים על ידי כולם בתור אמת מובנת מאליה. אם מעמד הביניים ישראלי בסך הכל מתקדם פחות מהר ממעמד הביניים השבדי, אין כאן שום שחיקה. שום דבר לא קורס.

 

1.3 מדוע מטעים אתכם?

אז בואו נחשוב לרגע: למה כל כך הרבה אנשים רוצים שתתבלבלו בין שני הטיעונים לגבי המצב היחסי והמגמה, שתסיקו מכך שהמצב היחסי לא משהו לגבי מגמה של הידרדרות שתכף נראה שהיא איננה קיימת?

ובכן, זו אבחנה חשובה מאוד: אם ישראל נמצאת במצב רע אבל המגמות הן חיוביות אז זה אומר שאי אפשר להאשים את הממשלה הנוכחית או את זו שלפניה במצב הרע.

זהו שורש הבעיה – אין שום דבר מנחם בלהגיד שהחיים כאן גרועים מבלי שתהיה כתובת ברורה שניתן להאשים בכך. אתם שואבים נחמה מכך שאני אומר לכם שלוי אשכול ופנחס ספיר אשמים בכך שרמת החיים כאן כיום נמוכה בהשוואה להולנד? אותי אישית זה לא מנחם במיוחד, שניהם שוכבים עמוק מתחת לאדמה כבר כ-40 שנים.

בדרך כלל כלי התקשורת הישראלים הם לא "כלבי השמירה של הדמוקרטיה", "אור השמש המחטא" או כל עיטור יפה אחר שהם מעניקים לעצמם. לעיתים הם עוסקים בהגנה על קבוצות הלחץ שמממנות אותם או בתמיכה בפוליטיקאים החביבים על בעליהם, ובמקרים אחרים הם מנסים למקסם מכירות, לייקים, שיתופים ותשומת לב לקיומם – ועל מנת לעשות זאת נדרש לנחם את הציבור הרחב, להציג מולו אשמים ברורים שניתן לכוון אליהם את האגרסיות. לשם כך כלי התקשורת חייבים לנסות ולהוכיח שהמצב מידרדר, בכל תחום, גם בתחומים שבהם הוא באמת מידרדר וגם כאשר הוא לא. שלא תבינו אותי לא נכון, ישנם מספר צדיקים בסדום (כגון מירב ארלוזורוב, נחמיה שטרסלר, סבר פלוצקר, ואולי פספסתי עוד), אבל הם מעטים מדי וקולם אינו נשמע.

התגובות שאני מקבל לטיעונים האלו הן לרוב אישיות. מגיבים טוענים שאני מנותק, שאני חי טוב במגדל השן האקדמי, ובגלל זה אני בטוח שכל השאר מתבכיינים לשווא. מעבר לכשל אד-הומינם הטמון בטענות אלו, חשוב לי לציין שהן אינן נכונות: אני לא "חי טוב", אני מכיר אנשים אחרים שלא חיים טוב, ואני בטוח שיכולתי לחיות הרבה יותר טוב לו הייתי נולד במדינה אחרת. אבל אני יודע שמצבי האישי ומצבם של חברי לא רלוונטי לשאלה הכללית יותר הנוגעת לחיים במדינת ישראל; הדבר היחיד שרלוונטי לשאלה הזו הם הנתונים המצרפיים אודות כלל האוכלוסייה.

אם למישהו מקוראי הרשומה ישנה בעיה עם הנתונים שאציג בהמשך, התגובה ההוגנת היא אך ורק הצגתם של נתונים חלופיים או הסבר אפשרי רציני לעיוות משמעותי בנתונים. אנקדוטות הן לחלוטין לא רלוונטיות כאן, וגם הראיון ההוא עם ראש הלמ"ס שתמיד שמים לי בתגובות לא באמת אומר את מה שאנשים טוענים שהוא אומר, כפי שילמד כל אחד שיטרח לקרוא את הראיון ולא רק את הכותרת שגלובס העניקו לדברים. ועוד בקשה: גם אם נורא דחוף לכם לכתוב טוקבק עם הציטוט של בנימין ד'יזראלי (או מארק טווין?) אודות שלושה סוגי שקרים וסטטיסטיקה וכו' – עוד משהו שאני מקבל בקביעות על כל רשומה שבה מופיע גרף שסותר איזו אנקדוטה שמישהו שמע – שימו לב שכבר השתמשתי בה בכותרת הרשומה כך שאתם לא מקוריים. תודה.

שאלת המגמה היא שאלה אמפירית, ונתונים מצרפיים הם הגורם היחיד שיכול לספק תשובה עבורה. אז בואו נעבור לעסוק בהם. 

 

פרק 2: שכר

2.1 שכר ריאלי

שכר ריאלי הוא שכר בניכוי השפעת המחירים. עוד משהו שרבים מתבלבלים בנוגע אליו: תגובה שלפיה "אולי השכר הריאלי עלה, אבל המחירים עלו יותר מהר" היא שגויה לוגית. זה לא יכול לקרות. השכר הריאלי כולל בתוכו התחשבות בשינוי במחירים של סל מוצרים שצרכן ממוצע צורך. ייתכן שהמחיר של מוצר ספציפי, נגיד דירות, עלה יותר מהר מהשכר הריאלי, אבל זה לא יכול לקרות לגבי סל המוצרים כולו, ומחירי הדירות נכנסים לשם בהתאם להשפעותיהם על הוצאות משקי הבית. נדבר על דירות בהמשך.

הטענה הנפוצה בעיתונות הכלכלית בנוגע לשכר הריאלי מדברת על "שחיקה", או במקרה הטוב על סטגנציה. הטענה הזו שגויה לחלוטין, כפי שניתן לראות בהודעת בנק ישראל שאיתה פתחתי את הרשומה – הודעה שלא חידשה דבר לכל מי שהציץ אי פעם בנתונים. חשוב לציין שהתמונה גם איננה וורודה ומופלאה מאין כמוה, השכר הריאלי לא צומח בקצב חסר תקדים, אבל הוא לא נשחק וגם לא נמצא במצב של סטגנציה.

להלן השכר הריאלי למשרות שכיר משנות השבעים ועד היום, לפי מחירי 2004, הנתונים מבנק ישראל:

 

וכך הוא נראה אם אנחנו מתחילים מ 1995:

 

נתחיל ממה שאין פה: אין פה סטגנציה. השכר הריאלי לא קבוע ולא מדשדש ולא נעליים. די לומר את זה בבקשה. סטגנציה זה אומר קו ישר, אופקי וקבוע, בלי עליות וירידות, ואדם צריך ראייה ממש גרועה כדי להסתכל על הגרף הזה ולומר שיש כאן קו אופקי קבוע.

אז מה כן יש פה?

מאז שנות השבעים אנחנו רואים מגמת עלייה די ברורה, פחות או יותר לפי קו ישר, עם תנודות מעל ומתחת לקו הישר בתקופות שונות. בשנות האלפיים אנחנו רואים מספר מגמות: זינוק דרמטי בשכר עד 2001, ירידה חדה, התאוששות עד 2008, עוד ירידה, והתאוששות שממשיכה עד נקודת הזמן הנוכחית. הזינוק של תחילת העשור הקודם נבע במידה רבה מבועת ההיי-טק (שכר ריאלי הוא ממוצע ומושפע משכרם של העשירים), לאחר התפוצצות הבועה ותחילת האינתיפאדה השנייה ישראל נכנסה למשבר כלכלי קשה, שר האוצר דאז בנימין נתניהו התניע שורה של רפורמות מוצדקות, והמשק חזר להתאושש. ההתאוששות הזו נקטעה במשבר של 2008 שהוביל שוב לירידה בשכר עד 2010, ואז חזרנו למגמת עלייה עד היום.

נושא נוסף שנכנס כאן הוא הגידול בשיעורי התעסוקה באותה התקופה: בעקבות הרפורמות של ביבי ישראלים רבים נכנסו למעגל התעסוקה "מלמטה", מה שמושך למטה את הממוצע אבל כמובן שמדובר במגמה חיובית ולא שלילית. ניתן לראות זאת בנתונים הבאים, גם הם מבנק ישראל:

 

זה כל הסיפור. הוא לא פשוט מספיק כדי לדחוס אותו בכותרת, אבל גם לא מסובך מדי.

בכלי התקשורת הישראלים לא יספרו לכם אותו. הם בדרך כלל יספרו לכם שהשכר ירד או נשאר באותו המקום בהשוואה ל- 2001, או ל- 2007.

זה שקר.

הם פשוט בוחרים על הגרף של השכר הריאלי את שתי הנקודות היחידות שמאפשרות לדבר על סטגנציה או על ירידת שכר. זה לא סתם תעלול סטטיסטי, זה שקר גס, מוחלט, נכלולי, פוליטי, שנועד להטעות אתכם. למה לא לבחור את 1998, את 2003 או את 2009? תסתכלו על הגרף. זה פשוט לא נכון. היו משברים, המשק נפגע מהם, אבל אנחנו מתאוששים. השכר במגמת עלייה. אם אתם מתעקשים לרדת על ביבי, שטייניץ או לפיד אז יש מיליון ואחד דברים אחרים שאתם יכולים לבחור מהם, עזבו את השכר הריאלי בשקט. משקרים לכם.

המשמעות של העלייה בשכר הריאלי היא שכוח הקנייה של הישראלי הממוצע, מה שקובע את יוקר המחיה עבורו, הולך ומשתפר. לא מידרדר.

משתפר.

כן, יוקר המחיה.

משתפר.

ושוב פעם אני אומר את זה: מ-ש-ת-פ-ר.

משתפר משתפר משתפר.

אל תקראו עיתונים, תסתכלו בגרף. יש לכם מוח, יש לכם עיניים, תשתמשו בהם. אל תפריטו את המוח שלכם לידיו של עיתונאי או פוליטיקאי שרוצה למכור לכם את עצמו. לפי נתוני הלמ"ס מגמת השיפור בשכר הריאלי לא נעצרת, וממשיכה גם בספטמבר 2014. ושוב, תזכרו את ההשוואה היחסית. גם כוח הקנייה של השבדים, הגרמנים והקוריאנים הולך ומשתפר. אולי הם משתפרים מהר יותר מאיתנו, אבל המצב לא מידרדר.

כאן בד"כ מגיע השלב שבו מגיבים מסוימים קופצים ושואלים מה קורה עם השכר החציוני. בד"כ הם מנחשים שהוא דווקא ירד, כי זה מה "שמרגיש להם נכון" אחרי שמפמפמים להם את שטיפת המוח הזו בתקשורת 24 שעות ביממה. לא יכול להיות הרי שכולם משקרים לנו. אז מה קורה עם השכר החציוני באמת?

ובכן, אותו דבר פחות או יותר.

 

2.2 שכר חציוני

השכר החציוני הוא השכר שמחצית האוכלוסיה נמצאת מעליו ומחצית נמצאת מתחתיו. באופן עקרוני ייתכן שהמגמות בשכר החציוני יהיו שונות מאלו של השכר הממוצע – אם למשל רק העשירון העליון הולך ומתעשר אז השכר הממוצע יעלה והשכר החציוני לא.

זה לא קורה.

למעשה מה שקורה בשנים האחרונות הוא בדיוק ההפך: לפי נתוני הלמ"ס השכר החציוני עלה בין 2012 ל-2013 ב-3.3%, בעוד שהשכר הממוצע עלה ב-1.4%. אם השכר החציוני עולה מהר יותר מהשכר הממוצע זה אומר שאי השוויון במדינת ישראל קטן, לא גדל, לפחות בשנים האחרונות. כן, שמעתם נכון: קטן. גם כאן שיקרו לכם. נחזור לכך בהמשך.

רבים טוענים בצדק שהשכר החציוני משקף טוב יותר מהשכר הממוצע את מצבה של האוכלוסיה, אך עקב הקושי לחשב אותו הלמ"ס מפרסמים הרבה פחות נתונים אודותיו. אני מקווה שהגופים האחראיים על המדידה יתחילו להפנים את חשיבותו ושנתונים אודותיו יפורסמו באופן יותר מסודר, כולל נתונים היסטוריים ברי השוואה. עד שזה יקרה לא הייתה לי ברירה אלא לחשב אותו בעצמי.

כדי לבחון מגמות ארוכות טווח חישבתי את השכר החציוני בעזרת סקרי ההכנסות של הלמ"ס מהשנים 1990 – 2010, כאשר על מנת לקבל שכר חציוני ריאלי המנקה שינויי מחירים הנתונים מוצגים לפי מחירי שנת 1993. במקום לחשב רק את השכר החציוני חילקתי בכל שנה את האוכלוסיה לעשירונים, וחישבתי למעשה את הגבולות בין העשירונים בכל שנה (השכר החציוני זה הגבול בין העשירון הרביעי לחמישי, הקו האמצעי האפור בתרשים). הנתונים הם לשכר חודשי לשנת 1993, ללא התחשבות בשעות העבודה בחודש. התוצאה נראית פחות או יותר כמו התרשים של השכר הממוצע, אם כי הגרף נקטע ב-2010.

 

הקווים בתרשים נראים שטוחים למדי, אבל יש כאן אשליה הנובעת מכך שהעשירון העליון נמצא גבוה מעליהם. למשל, להלן התרשים רק עבור שלושת העשירונים התחתונים.

 

כפי שניתן לראות, בכל רמות השכר מסתמנת מגמה כללית ומתונה של עליה בשנות האלפיים, מלבד אולי עבור העשירון התחתון, וגם הוא עלה בהשוואה לשנות התשעים. לפחות עד תחילת שנות האלפיים, העלייה תלולה יותר עבור העשירים יותר. חשוב להזכיר כאן שוב את הגידול בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה, שהכניס הרבה מובטלים לשעבר לעשירונים התחתונים ופעל להורדת ממוצע השכר בהם ולכן השפיע על העשירון התחתון.

כך או אחרת, אתם שמים לב מה אין בכל הגרפים האלו?

נכון, אין מגמת ירידה לאורך זמן.

כשהפקתי אותם לראשונה חשבתי שהם בעיקר משעממים. זה אומר שגם השכר החציוני לא נשחק, רמת החיים החציונית לא נפגעה, וגם לא רמת החיים של שום עשירון. המצב לא מידרדר. מכיוון שהשכר החציוני בסך הכל נע לפי המגמות של השכר הריאלי עד 2010 סביר להניח שהוא ממשיך כך גם בשנים האחרונות, ועולה בהתאם לעליית השכר הריאלי. מהלמ"ס מצאתי רק את הנתונים של 2013-2012 שהצגתי לפני כן, שמצביעים גם הם על עלייה.

אם נסכם, אז השכר הריאלי המייצג את כוח הקנייה של הישראלי הממוצע או החציוני הולך ומשתפר, ואין שום נתון אודות השכר הממוצע או החציוני שמעיד ההפך. זה לא אומר שזול פה, זה לא אומר שטוב פה, זה רק אומר שרמת החיים כיום יותר טובה ממה שהיא הייתה בעבר, שיוקר המחיה נמצא במגמת שיפור מתמידה כבר שני עשורים.

נעבור למדדים הבאים.

 

פרק 3: אי שוויון ועוני

בהשוואה בין לאומית מדינת ישראל היא אחת המדינות המערביות הכי פחות שוויוניות בעולם – אם כי זה תלוי בדיוק כיצד מודדים אי שוויון, וכפי שניתן לראות בקישור ישנם מדדי אי שוויון שבהם ישראל דווקא לא בולטת לרעה. בכל אופן, גם כאן המגמות הן חיוביות – אבל בעיקר בחמש השנים האחרונות. בניגוד לשכר, בהשוואה לשנות התשעים מרבית מדדי אי השוויון והעוני כן מציגים מגמת הידרדרות, אבל היא נעצרה לפני מספר שנים ומאז ישנה מגמת שיפור או סטגנציה.

להלן מדד ג'יני לפני ואחרי מיסים, כפי שחושב במחקר של מרכז טאוב:

התמונה כאן לא ברורה כמו במקרה של השכר. אי השוויון בברוטו נמצא במגמת ירידה ברורה עוד מאז תחילת העשור הקודם, אך המגמה של אי השוויון בנטו קצת פחות ברורה (בגלל הקצבאות והמיסים שירדו בעשור הקודם). בכל אופן, כפי שנכתב בדוח של מרכז טאוב, בשנים שחלפו מאז 2002 פחת אי השוויון לרמות שהוא היה בהן בשנות התשעים. ואם כבר אנחנו עוסקים בדוח של מרכז טאוב, להלן תרשים נוסף:

 

כפי שניתן לראות, ישראל תמיד הייתה לא-שוויונית יחסית למדינות אחרות, לפחות מבחינת מדד ג'יני. זו איננה תופעה חדשה הנובעת מעלייתן של מפלגות מסוימות לשלטון. בדומה לשכר החציוני והממוצע, אנחנו פחות או יותר שומרים על מיקומנו בעולם כבר זמן רב.  

הלמ"ס החל למדוד באופן קבוע את מדד ג'יני רק בזמן האחרון, ולפי הודעה לתקשורת שפורסמה לא מזמן המדד ממשיך במגמת ירידה עד 2013. עוד ניתן לראות בהודעה נתונים לגבי התחלקות ההכנסות בין העשירונים בין השנים 1997 – 2013, שנותרה פחות או יותר אותו דבר.

נעבור למדדי עוני. להלן נתונים אודות שיעור משקי הבית החיים מתחת לקו העוני, שוב מהדוח של מרכז טאוב:

 

בנוגע לנתוני העוני אין מגמת ירידה, אך גם אין מגמת עלייה ברורה. נראה ששיעורי העוני לפני מיסים ותשלומי העברה היו פחות או יותר קבועים בעשרים השנים האחרונות עם תקופה גבוהה יותר בתחילת שנות האלפיים, ושיעורי העוני אחרי מיסים ותשלומי העברה קפצו ב-2005 ומאז שומרים על יציבות. בחלוקה לפי אוכלוסיות ניתן לראות את ההבדלים במגמות בין החרדים, הערבים, ויהודים שאינם חרדים בנושא זה:

נראה שללא הגידול החד בקרב אוכלוסיות החרדים והערבים שיעורי העוני היו במגמת ירידה. אבל חשוב להזכיר כאן שוב את התמונה היחסית: גם ללא חרדים וערבים במדינת ישראל יש שיעורי עוני גבוהים יחסית למדינות מערביות אחרות. אין לי שום כוונה להכחיש זאת כאן.

עד כה הראינו נתונים מהלמ"ס ומרכז טאוב, אך הם לא הארגונים היחידים שעוסקים במדידת עוני ופערים. המוסד לביטוח לאומי פרסם את הדוח האחרון שלו לפני כשנה, לגבי שנת 2012. להלן חלק מהממצאים בדוח:

  • השכר בקרב עובדים עניים עלה יותר מקצב עליית השכר הממוצע במשק.
  • תחולת העוני הכללית נותרה בשנת 2012 ברמה דומה לזו שמאפיינת את התקופה משנת 2004 ועד 2011.
  • בשנת 2012 חלה התמתנות מסוימת בתחולת העוני בהשוואה ל-2011.
  • מדד ג'יני לאי-שוויון ירד בשנת 2012 בהשוואה לשנה קודמת, גם בנטו וגם בברוטו.
  • בהשוואה לנתוני ה-OECD מצבה של מדינת ישראל השתפר במעט בראייה בינלאומית.

להלן שורה של מדדים שחישבו אנשי הביטוח הלאומי עבור השנים 1999-2012:

 

נראה שמרבית המדדים מגיעים לנקודת השיא שלהם באזור 2009 (המשבר הכלכלי העולמי שגרר גלי פיטורים בכל העולם) ומאז נמצאים במגמת ירידה. האם הירידה נמשכה גם בשנתיים האחרונות? אני מניח שנצטרך לחכות לדוחות הבאים על מנת לראות זאת.

אם נסכם, ניתן לומר די בביטחון שהמגמות בנושא עוני ואי שוויון הן חיוביות לפחות בחמש השנים האחרונות אם לא יותר, אם כי לא בהכרח בהשוואה לשנות התשעים, ולגבי חלק מהנושאים חסרים נתונים לגבי השנים האחרונות. כך או אחרת, אין שום בדל של הוכחה לטיעונים החוזרים ונשמעים מפיהם של פוליטיקאים ואנשי תקשורת בדבר מגמת הידרדרות בעוני או אי שוויון בחמש השנים האחרונות. האי שוויון לא גדל, הוא קטן.

גם כאן עובדים עליכם.

 

פרק 4: צריכה

4.1 נתוני צריכה

נתונים על צריכה יכולים לשקף את רמת החיים באופן טוב יותר מנתונים על הכנסות ושכר, שהם תמיד מוגבלים ובעייתיים יותר למדידה (הכנסה בשחור, שכר במשרות שכיר לעומת משרות של עצמאיים וכו'). אם משקי הבית בישראל היו בצרות כלכליות הם היו חותכים את הצריכה שלהם או נכנסים לחובות – ושני הדברים הללו אינם מתרחשים.

הלמ"ס מפרסם נתונים רבים לגבי צריכה. ראו למשל את הטבלה הזו, המתארת סיווג של הוצאות צריכה שונות עבור השנים 1995-2011, וכאן טבלה שכוללת את 2012. הכל נמצא במגמת עלייה (מלבד הקטגוריה "עיתונים וצרכי כתיבה", שירדה מהוצאה של 2,184 ₪ בשנת 2006 להוצאה של 2,042 ₪ בשנת 2012…).

ועכשיו, בואו נראה גרף שבניתי לנוחיותכם. הגרף הזה מתאר את שיעור הבעלות על מוצרים שונים, והוא מבוסס על הטבלה שפרסם הלמ"ס כאן (הורדתי מוצרים שהסיפור עבורם לא קשור לרמת חיים אלא לשינויים טכנולוגיים).

שיעורי הבעלות על כל המוצרים במגמת עלייה בעשור האחרון, כולל מוצרים בסיסיים כגון מזגנים ומכוניות. עכשיו, משהו שחשוב להבין: אם שיעור הבעלות על מכונית אחת לפחות עלה מ-56.7% בשנת 2002 ל-67.3% בשנת 2013 זה לא אומר שהעשירים קונים עוד מכוניות, אלא שעניים שבעבר לא הייתה להם מכונית רוכשים כיום מכונית – ולא בגלל שהתחבורה הציבורית הידרדרה או משהו כזה, אלא מכיוון שמצבם הכלכלי של אותם עניים השתפר. השיפורים כאן הם כולם "מלמטה", לעשירים כבר היו מיקרוגלים ומנויים לאינטרנט בשנת 2002.

גם אם נבדוק את העשירון התחתון לבדו נראה מגמת שיפור ברורה. ניתן להוריד מהלמ"ס את תוצאות סקרי ההוצאות משנים קודמות, אני הורדתי למשל את נתוני 2008 והשוויתי לנתונים מ-2013. בשנת 2008 ל-21.4% ממשקי הבית בעשירון התחתון הייתה לפחות מכונית אחת ול-41.8% היה מזגן, ובשנת 2013 ל-31.4% מהם הייתה לפחות מכונית אחת ול-62.5% היה מזגן (אולי זו עדות להתחממות הגלובאלית?). אותה המגמה מופיעה בכל השוואה אפשרית של נתוני צריכה. איפה השחיקה? איפה ההידרדרות? איפה הקריסה?

אם נסכם, נתונים על צריכה מעידים באופן הבולט והחזק ביותר על עלייה עקבית ברמת החיים של כל שכבות האוכלוסיה בישראל כבר זמן רב.

 התגובה הסטנדרטית שאני מקבל עבור טיעון זה היא שזה נכון, אבל אנשים נכנסים לחובות על מנת להגדיל את הוצאותיהם באופן הזה, מה שמעביר אותנו לסעיף הבא.

 

4.2 חובות

האם חובות משקי הבית עלו?

כן, אבל כפי שראינו גם הכנסות משקי הבית עלו, ולכן נדרש למדוד את החובות ביחס להכנסות. מדד מקובל הוא יחס החוב לתוצר (התוצר הלאומי הוא בקירוב סך ההכנסות במדינה). להלן המדד, כפי שחושב על ידי בנק ישראל:

 

ניתן לראות כאן ירידה בחובות בתקופה של הצמיחה המהירה, עד המשבר הכלכלי ותחילת עליית מחירי הדיור של 2008-2009, ולאחר מכן עלייה שמביאה אותנו בערך למקום שבו היינו ב-2002.

מעניין גם לראות את ההבדל בין ישראל למדינות אחרות, כפי שעולה ממסמך אחר שפורסם על ידי בנק ישראל:

נראה כי במדינות מערביות אחרות החובות ביחס לתוצר עלו מהר הרבה יותר בשנים האחרונות, וחובות משקי הבית הם פשוט לא בעיה משמעותית במדינת ישראל שיש לדאוג לגביה. מדינות רבות בעולם היו מוכנות להתחלף איתנו בעניין ספציפי זה.

אם נסכם, אין עלייה עקבית בחובות שמעידה על כך שהישראלים של היום צורכים מעבר לרמת החיים שלהם, למשל בהשוואה לישראלים של שנת 2010 או שנת 2002, ולכן ניתן להסיק שהעלייה שתיארתי בפרק הקודם בצריכה באה תודות למחירים נמוכים יותר ומשכורות גבוהות יותר – כלומר, יוקר המחיה שהשתפר – ולא תודות לחובות.

אבל יש כאן מקום להסתייגות: לא מצאתי נתונים ברורים על חובות לפי עשירונים, למשל חובות רק עבור העשירון התחתון. האם הם עלו? ירדו? נשארו אותו דבר? ניתן רק לנחש – אבל ניחושים הם לא עדויות, אנקדוטות הם לא נתונים, והטענה העקרונית שלי נשארת נכונה: אין עדויות על הידרדרות. חושבים שמגמת החובות בעשירון התחתון שונה מהמגמות לגבי שאר האוכלוסיה? הציגו נא נתונים של חובות העשירון התחתון ביחס להכנסותיו.

 

פרק 5: אבטלה ותעסוקה

כולם יודעים שהאבטלה בארץ במצב מצוין יחסית לעולם, ולכן התקשורת הכלכלית בישראל כמעט שלא עוסקת בנושא – אבל אבטלה היא בעיה חשובה שמדינות רבות כיום מתמודדות איתה. למרות שאנו עוסקים כאן במגמות ולא בהשוואה יחסית, לא הוגן לדבר על מצבו של המשק הישראלי ולהזכיר רק תחומים שבהם אנחנו יוצאים רע בהשוואה היחסית. להלן המגמות בתחום, לפי נתוני בנק ישראל:

 

בדומה למה שכתבתי על החובות, כרגע ישנן בעולם לא מעט מדינות מערביות שהיו מוכנות להתחלף איתנו בשכר החציוני, בשכר הממוצע או באי השוויון בעבור שיעורי אבטלה כאלו. בעוד שהשפעות אי השוויון על הכלכלה ועל איכות החיים שנויות במחלוקת, השפעותיה של אבטלה גבוהה הן חד משמעיות ושליליות.

כפי שניתן לראות בקישור הקודם, המגמות הן חיוביות גם בנוגע למדדים רלוונטיים נוספים כגון עומק האבטלה ושיעורי התעסוקה.

 

 

פרק 6: מחירי הדיור

הנתון היחיד שמראה מגמה שלילית ברורה וחד משמעית בחמש השנים האחרונות הוא מחירי הדיור. רבים מזכירים את הנושא כאשר אני מזכיר מגמות חיוביות בתחומים אחרים, אך הם שוכחים מספר נקודות חשובות:

1. מחירי הדיור עלו בתור תוצאה "לא צפויה" של מדיניות שניסתה להשיג משהו אחר.

ראשית כל, עליית מחירי הדיור הייתה מכוונת לחלוטין, כפי שניתן לראות בכתבה הזו משנת 2008 שאיכשהו לכל הגורמים המעורבים בדבר נוח לשכוח מקיומה. שרי אוצר ושיכון בשנים 2008-2007 עצרו את תכניות הבנייה במרכז הארץ על מנת לתמוך בפריפרייה, מה שהקפיץ את המחירים.

ושנית, גורם נוסף שתרם לכך היה בנק ישראל, שהוריד את הריבית בתגובה למשבר העולמי, מה שהקל על ישראלים לקחת משכנתא ולרכוש דירה. מכיוון שהיא הוזילה את עלויות המשכנתא ניתן אפילו לומר שירידת הריבית עזרה לזוגות צעירים, למרות שהיא הגדילה את המחירים. בנק ישראל כמובן לא הוריד את הריבית סתם; הוא הוריד אותה על מנת לעודד את המשק בשעת משבר עולמי ולמנוע התחזקות יתר של השקל, תופעות שיכלו לגרום כאן למשבר ולאבטלה שפגיעתם חמורה הרבה יותר מעליית מחירי הדירות. 

2. עליית מחירי הדיור לא משפיעה על מרבית הישראלים.

היא משפיעה בעיקר על צעירים שבמקרה התכוונו לרכוש את דירתם הראשונה בחמש השנים האחרונות. צעירים אלו מהווים בסך הכל חלק קטן למדי (אם כי רעשני) מהאוכלוסיה. לפי משרד הבינוי והשיכון 68% ממשקי הבית במדינת ישראל חיו בדירה משלהם בשנת 2012, בעוד שכ-27% ממשקי הבית גרים בדירות שכורות. סביר שרק חלק קטן מאותם 27% בדיוק התכוונו לרכוש דירה בחמש השנים האחרונות ונפגעו מהעלייה. למשל, לפי מסמך של הלמ"ס אחוז משקי הבית שהם לא בעלי דירה נשאר פחות או יותר זהה משנת 2003 ועד 2011.

3. העלייה באה לאחר תקופה ארוכה של ירידת מחירים.

כן, גם כאן, בדומה למקרה של השכר הריאלי, מראים לכם רק חלק מהגרף. שימו לב לנקודת הזמן שבה מתחיל ציר הזמן ותראו שבכל פעם שמראים לכם נתוני על מחירי דיור נקודת הזמן הזו נמצאת באזור 2006 או 2007.

להלן תרשים של מספר המשכורות הממוצעות הנדרשות לרכישת דירה, לא משנת 2006 אלא משנת 1969, הלקוח מערך מעניין בוויקיפדיה:

 

לצערי לא הצלחתי למצוא מקורות טובים יותר לגרף הזה, ואני חייב להודות שמתיאורו בקישור שלמעלה לא הבנתי האם מדובר במדד מחירים המשקלל את השינוי בגודל הדירות (שהן גדולות היום הרבה יותר מאשר ב-1969) או שלא – מה שיכול להשפיע על הנתונים. בערך הנ"ל בויקיפדיה תוכלו למצוא גם עיתונים ישנים משנות השמונים שעוסקים במחירי הדיור ומאשימים את הממשלות של אז בעליות המחירים.

תרשים אחר מעניין מצאתי במחקר של בנק ישראל:

 

מדובר במדד מעט שונה, אך נראה שהוא מספר פחות או יותר את אותו הסיפור: עליית מחירים עד אמצע שנות התשעים, ירידה בתחילת שנות האלפיים ואז שוב פעם עלייה בשנים האחרונות. הגרפים האלו גם מראים מדוע בנק ישראל לא מודאג כל כך מהזעקות ההיסטריות "בועה!" ונבואות הארמגדון שנשמעות כאן מאז 2008 (ולאחרונה דעכו עקב חוסר עניין בציבור). באותו מחקר ניתן למצוא גרף נוסף המראה מדד הדומה לתרשים הקודם – יחס בין מחיר דירה ממוצע לשכר ממוצע:

 

כמו במקרים הקודמים שבהם נתקלנו, ברגע שלוקחים את הגרף אחורה מספיק לפתע התמונה נראית אחרת לגמרי. באמצע שנות התשעים הייתה בנייה מסיבית של דירות עבור גלי העלייה מברית המועצות, וייתכן שהבנייה הזו היא זו שהורידה את המחירים בתחילת שנות האלפיים. לאחר עצירת התכנון במרכז הארץ והורדת הריבית על ידי בנק ישראל נראה שהמחירים – יחסית להכנסה – פשוט חזרו לרמות שבהן הם היו בשנות התשעים. אגב, כשהורי רכשו את דירתם הראשונה אי שם בסוף שנות השבעים גם הם היו זקוקים לעזרה בהשגת ההון הראשוני מהוריהם. הדור שלנו לא המציא שום דבר חדש.

ישנם גם אנשים שמתלוננים על כך שהלמ"ס לא משכלל את מחירי הדיור כמו שצריך במדד המחירים לצרכן. חלקם חושבים שמדובר במדיניות מכוונת כלשהי, אך הם טועים. הלמ"ס משכלל את מחירי הדיור בדיוק כפי שמקובל לשקלל אותם במדינות אחרות, ובהמשך למה שציינתי לגבי שיעורי הבעלות על דירות בישראל באמת אין סיבה שעלייה במחירי הדיור תשנה כל כך את מדד המחירים לצרכן המתייחס לכלל אזרחי המדינה.

אם נסכם, אז עליית מחירי הדיור היא בפירוש מגמה שלילית של השנים האחרונות שפגעה באלפי ישראלים. לא ניתן להכחיש זאת. אך זו פחות או יותר המגמה השלילית היחידה, היא לא השפיעה על מרבית אוכלוסיית המדינה, ההשפעה שלה שולית ביחס לנושאים כגון שכר ממוצע ואבטלה, ונראה שאין כאן משהו חדש או שונה – מחירי הדיור בישראל תמיד היו גבוהים יחסית להכנסות ועכשיו הם בסך הכל חזרו לרמות שבהן הם היו בשנות התשעים.

 

פרק 7: נושאים נוספים

7.1 דירוג האשראי של ישראל

בסוף חודש נובמבר הזדעזעו כלי התקשורת המקומיים מהחלטתה של חברת דירוג האשראי פיץ' להוריד את תחזית הדירוג עבור ישראל מ"חיובית" ל"יציבה". הסיבה היחידה שאני טורח להתייחס כאן לנושא הזה היא מכיוון שמישהו עלול לציין אותו בתגובות כעדות לכך שמשהו מידרדר כאן, אך זו כמובן טעות. קודם כל, מעניין לציין שכאשר בחודש נובמבר 2013 אותה חברת הדירוג העלתה את התחזית מ"יציבה" ל"חיובית" הכותרות היו הרבה יותר צנועות. ומעבר לכך, מדובר בסך הכל בתחזית שאומרת שהחברה צופה שדירוג האשראי ישאר כמו שהוא כיום, על רמה A. זה לא דירוג מלהיב במיוחד, אבל הוא גבוה יותר מזה של מדינות המצויות במשבר משמעותי כגון איטליה, יוון, ספרד ופורטוגל. סקירה של התקדמות דירוג האשראי של מדינת ישראל לאורך השנים מראה שיפור הדרגתי ומתמיד בדירוג, גם בתקופה של משבר כלכלי שבו מרבית המדינות ספגו הורדה בדירוג. הכלכלה שלנו אולי לא יעילה או שוויונית במיוחד, אבל לפחות היא יציבה ואמינה.

 

7.2 גידול בהוצאות על בריאות וחינוך

הוצאות הישראלים על חינוך ובריאות גדלים עם השנים, ולעיתים נטען שזוהי מגמה המעידה על הרעה כלשהי ברמת החיים. טענה זו שגויה. כפי שראינו הישראלים הולכים ונעשים עשירים יותר, ועל כן רוכשים יותר מכוניות, מיקרוגלים, מקררים, מזגנים – וגם מוצרים רפואיים וחינוך לילדיהם. אם בעבר רק 50% מהאוכלוסיה יכלו להרשות לעצמם לרכוש שיעורים פרטיים במתמטיקה לילדיהם והיום 80% מסוגלים להרשות זאת לעצמם, אז ההוצאות על שיעורים פרטיים יגדלו. כנ"ל לגבי ביטוחי בריאות פרטיים או תשלום לקליניקות רפואיות פרטיות. בכל העולם ההוצאות גדלות מסיבה זו.

 

7.3 שחיקת שכר המשכילים

אם נבחר רק את קבוצת הישראלים שיש ברשותם תואר אקדמי, נגלה ששכרם הריאלי לא נמצא במגמת עליה כמו השכר הממוצע או החציוני במשק. אך הסיבה לכך היא הגידול במספר בעלי התארים הנובע מעלייתן של המכללות. צעירים עם תואר ראשון עושים כיום עבודות שבעבר ביצעו אנשים ללא שום תואר אקדמי, אז אין פלא שהשכר הממוצע לבעלי תואר יורד. גם מגמה זו נפוצה במדינות אחרות.

 

פרק 8: סיכום

8.1 האם מדדי הכנסה, תוצר ואי שוויון משקללים קידמה טכנולוגית כמו שצריך?

האי מייל הראשון נשלח בשנת 1971, הרכישה הראשונה אונליין בוצעה בשנת 1994, ובשנת 1995 מכרה אמאזון את הספר הראשון שלה (תודה למספר מגיבים על התיקון בנושא). נגן ה-MP3 הראשון יצא לשוק בשנת 1998, ה-DVD יצא בשנת 1997, מסכי מחשב צבעוניים הופיעו באמצע שנות התשעים, והדיסק-און-קי וה-GPS הופיעו רק בתחילת שנות האלפיים. בשנת 2004 הצטרף המשתמש הראשון לפייסבוק, והדור הראשון של האייפון יצא לשוק ביוני 2007.

זה לא רק מחשבים, סמארט-פונים ואינטרנט. בכל שנה המכוניות החדשות שיוצאות לשוק הן בטיחותיות יותר, נוחות יותר ויעילות יותר מאשר בשנה הקודמת, וכך גם האוטובוסים החדשים, הרכבות החדשות והמטוסים החדשים. בכל שנה הסביבונים המשווקים לילדים באזור חנוכה הם מגניבים יותר (למרות הנוסטלגיה שאולי יש לכם לסביבונים המסורתיים), סדרות הטלוויזיה של HBO הן טובות יותר (מלבד "הסמויה" שהיוותה שיא שעדיין לא שוחזר), ויש מגוון רחב יותר של ספרים מצוינים שיוצאים לאור ושל להקות חדשות שמנסות לשבור את מצעדי הפזמונים. שיעורי ההשכלה הולכים וגדלים. בשנת 1986 רק ל-25% מהאמריקנים היה תנור מיקרוגל בביתם, וכיום כמעט לכל תושבי העולם המערבי יש. טכנולוגיות רפואיות מתקדמות בקצב מהיר, וכיום אנחנו מסוגלים להתמודד יותר טוב עם שלל מחלות. יש לנו תרופות טובות יותר. למשל, לפרוסקופיה, שיטת ניתוח מודרנית לניתוחי בטן המונעת פגיעה באיברים פנימיים, אומצה בהרחבה רק בראשית שנות התשעים. מדדים כגון תוחלת החיים ותמותת תינוקות נמצאים במגמת שיפור מתמדת.

כל הדברים שציינתי כאן ורבים אחרים לא משוקללים בגרפים שלמעלה באופן מלא. הלמ"ס מנסה להתחשב בחלקם בחישוב מדד המחירים, אבל השקלול הוא חלקי מאוד. מדדי שכר שיתחשבו באופן מלא בשכלול בכל תחומי המוצרים הקיימים יראו קפיצה משמעותית הרבה יותר ברמת החיים. כל מי שמעז לטעון שמצבם של הישראלים, האמריקנים, הגרמנים או כל אומה אחרת היה טוב יותר בשנת 2000 או בשנת 1990 מכפי שהוא היום מדבר שטויות מוחלטות, ולו רק בגלל השיפורים הטכנולוגים הללו שהופכים את חיינו לקלים יותר, נעימים יותר ומבדרים יותר.

חשבו על זה כך: האם הייתם מעדיפים להיות ישראלי בן 30 שמרוויח 10,000 ₪ לחודש עכשיו או בשנת 1990? בשנת 1990 10,000 ₪ יכלו לרכוש עבורכם הרבה יותר מוצרים מאשר כיום, מכיוון שהמחירים היו נמוכים יותר. הייתה אינפלציה מאז, והלמ"ס משתמש בה בחישוב השכר הריאלי שהוא השכר בניכוי האינפלציה. ובכל זאת, באמת הייתם רוצים לחזור לשנת 1990? באמת הייתם רוצים לנסוע במכוניות גרועות יותר, על כבישים גרועים יותר, לאכול אוכל גרוע יותר, לזכות לטיפול רפואי פחות טוב, ולשחק במחשב ב-Italy-1990 במקום ב-FIFA-15? כי כשאנחנו מציירים גרף של שכר ריאלי אנחנו מניחים שהתשובה לשאלה הזו היא חיובית עבור כל שכבות האוכלוסיה.

הדבר היחיד שהיה טוב יותר בשנת 1990 הוא שכולנו היינו אז צעירים יותר, תמימים יותר, ולחלקנו היה גם שיער מלא יותר. ייתכן שלעיתים אנחנו מתגעגעים לתקופות עבר אך ורק מסיבה זו. אך העולם מתקדם, חייהם של מרבית בני האדם עלי אדמות הולכים ומשתפרים, וגם תושבי מדינת ישראל זוכים להשתתף בקידמה שחלק גדול ממנה לא מתבטא בגרפים שהצגתי כאן. מגמות השיפור שהצגתי עד כה הן למעשה הערכת חסר של מגמות השיפור האמיתיות, ומצבם של אזרחי מדינת ישראל מעולם לא היה טוב יותר (מה שנכון כמעט לכל שנה בתולדות המדינה).

 

8.2 מי אחראי למגמות החיוביות?

האם יהיה נכון לומר שהממשלה האחרונה או זו שלפניה אחראיות למגמות החיוביות שתיארתי כאן? האם מטרת הרשומה הזו היא לתמוך בפוליטיקאי כזה או אחר?

לא. באופן כללי לפוליטיקאים יש פחות השפעה על מדדים מאקרו כלכליים בטווח הקצר ממה שנהוג לייחס להם בציבור ובתקשורת, לטובה ולרעה. עדיף למדוד אותם לפי רפורמות שהם ביצעו או לא ביצעו בתקופת כהונתם, ולא לפי מגמות השכר הריאלי, האבטלה ואי השוויון שמושפעים משלל דברים אחרים שקורים במקביל, וקשה להפריד בין ההשפעות.

הרשומה הזו, בכל אופן, לא נכתבה כניסיון להגן על בנימין נתניהו לקראת הבחירות הקרבות, ואין מאחוריה שום כוונות פוליטיות מלבד זעם אישי ועמוק על הבוטות והנועזות שבה אנשי תקשורת ופוליטיקאים מפריחים שקרים מוחלטים לאוויר מבלי שיהיה מי שיסתום להם את הפה על המקום – ובתור ציבור מיודע ואינטליגנטי זוהי חובתנו לסתום להם את הפה על המקום, ועוד פעם, ועוד פעם, עד שהם יפסיקו לשקר לנו בפרצוף.

 

8.3 מה אתם יכולים לעשות בנוגע לדברים שכתבתי כאן?

לא להיות טיפשים.

יש לכם עיניים, השתמשו בהן כדי לראות. צאו מנקודת הנחה שהמציאות מורכבת יותר מסיסמה כזו או אחרת. יש המון מדדים, ובמקרים רבים הם יתנו אינדיקציות מבלבלות. קבלו את המורכבות כמו שהיא. צפו לה. שום דבר לא פשוט בעולם הכלכלי, ואם נדמה לכם שמשהו פשוט אז אתם לא מכירים אותו מספיק לעומק. הטילו ספק במי שמוכר לכם סיפורים פשוטים מדי. הטילו ספק במי שמנסה לנחם אתכם. הטילו ספק במי שמנסה להסית אתכם.

קראו את ההודעות של הלמ"ס, לא את הפרשנות שלהם בעיתונות. כנ"ל לגבי משרד האוצר, בנק ישראל, ה-OECD, מכון טאוב או כל ארגון אחר. האנשים שעובדים במקומות האלו לא רק חכמים ומבינים יותר מאלו שמגדירים את עצמם כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה", הם גם אובייקטיבים יותר ולעיתים גם מושחתים פחות.

חפשו את העובדות, לא את האנקדוטות ולא את התיאוריות. הסתכלו בגרף המלא, ולא בגירסה המצונזרת שמראים לכם. השאירו את תחושת הבטן שלכם בצד. היו מודעים למגבלותינו הקוגניטיביות, לנטייה האנושית המשותפת של כולנו לחפש את הנתונים שיאשרו את הנחת המוצא שלנו במקום את הנתונים שיסתרו אותה. הטילו ספק בעצמכם.

אנחנו אזרחים במדינה דמוקרטית עם זכות הצבעה בבחירות, ואם אכפת לנו ממה שקורה כאן אז אין לנו את הלוקסוס להיות בורים או טיפשים לגבי שום נושא, גם לא לגבי המגמות של השכר הריאלי. עזבו את ראש הממשלה ושר האוצר – גם אנחנו אחראיים, גם אנחנו אשמים, כל אחד ואחד מאיתנו. אנחנו בחרנו את האנשים האלו, הדעות שלנו הן אלו שמופיעים בסקרים שלפיהם הם פועלים. האחריות היא של כולנו – לדעת, ללמוד, להכיר, לא לעצום עיניים.

הרשומה הזו לא נועדה לעודד אתכם להיות שמחים בחלקכם. ממש לא. כן, המצב של אזרחי מדינת ישראל משתפר, אבל נראה כי מדינות אחרות משתפרות בערך באותו הקצב או בקצב גבוה יותר. אם המצב היחסי שלנו נשאר פחות או יותר קבוע בעשרים השנים האחרונות, סימן שהבעיות של המשק הישראלי הן בעיות עומק, בעיות מבניות, שאינן תלויות בשר האוצר המכהן כרגע ולא יפתרו לאחר הבחירות הקרובות. אם אנחנו רוצים שביום ההולדת המאה של מדינת ישראל ישארו כאן אנשים שאינם עניים, קיצוניים, לאומנים או עסוקים בלמצוא דרך להגר, אנחנו צריכים לדאוג שקצב השיפור במדדים הכלכליים של ישראל יהיה גבוה יותר. זה לא יקרה אם נמשיך לדמיין בעיות שאינן קיימות.

פאקינג סלובקיה.

שיהיה לנו בהצלחה.

 

——————————————

עדכון לרשומה 18.12.2014

בימים שלאחר פרסום הרשומה פורסמו שני דוחות חדשים העוסקים במצבם הכלכלי של אזרחי ישראל.

הראשון הוא דוח ממדי העוני של המוסד לביטוח לאומי עבור שנת 2013, שמראה את המשך מגמת השיפור במדדי העוני שהראה הדוח עבור שנת 2012 שציטטתי ברשומה. מדהים לראות כיצד פוליטיקאים וכלי תקשורת ניצלו את הדוח על מנת להתנגח בממשלה המכהנת וחלקם אף טענו שהעוני הולך וגדל, למרות שבתקופת כהונתה מדדי העוני נמצאו במגמת שיפור ושהמשפט השני בתקציר הדוח כבר מזכיר את המגמה הזו. אני מניח שהם בונים על זה שאף אחד לא יטרח להיכנס ולקרוא.

השני הוא דוח מצב המדינה של מרכז טאוב, שעוסק בשלל נושאים מרתקים וביניהם גם במצבם הכלכלי של אזרחי מדינת ישראל. הדוח מתאר תמונת מצב שרחוקה מלהיות אידיאלית, אך חשוב לציין כאן שוב שמטרת הרשומה היא לא לנסות ולהוכיח ש"הכל טוב פה" – נושא שחזרתי עליו מספר פעמים ובכל זאת מגיבים רבים פספסו – אלא להראות שהמצב הולך ומשתפר. דוח טאוב כמעט שאינו עוסק במגמות, והוא לא סותר את הדברים שכתבתי ברשומה.

 

להמשך הפוסט

ניק הנאואר: המיליארדר שהפך לרובין הוד

אורי כץ | 12.10.2014 | 10:02

לפני הרשומה – הערה: בשבוע האחרון היה (שוב) עיסוק נרחב בתקשורת בהשוואות מחירים שונות ומשונות בין מחירי מוצרים בישראל וגרמניה. במקרה לא התייחסתי לכך בבלוג, אבל כתבתי על הנושא שני "מיני-פוסטים" בעמוד הפייסבוק של הבלוג, כאן וכאן, שזכו לשיתופים רבים. כולכם מוזמנים לעקוב גם אחרי העמוד בפייסבוק, שבו אני כותב לרוב תגובות קצרות ומהירות לנושאים אקטואלים.

ועכשיו, לרשומה.

 

במוסף סוף השבוע האחרון של עיתון כלכליסט התפרסם ראיון עם המיליארדר האמריקאי ניק הנאואר, היוצא נגד חבריו לאלפיון העליון וקורא לחלוקה מחדש של ההכנסות בארצות הברית.

בדומה לכתבות אחרות בעיתון הראיון כולל בחובו, לצד עיסוק בנושאים רציניים וחשובים, שלל שגיאות עובדתיות וטענות הגובלות בפנטזיה. מכיוון שבכלכליסט מראיינים רק אנשים בעלי דעה מאוד מסויימת קוראי העיתון עלולים לקבל את הרושם השגוי לפיו השגיאות והפנטזיות הללו נפוצות בקרב מביני עניין; הן לא, ויש סיבה טובה לכך. הנאואר אולי ידע לזהות מצוין את הפוטנציאל של אמאזון בתחילת שנות התשעים, והוא יזם מצליח ומשקיע מחונן, אבל זה לא אומר שהוא מבין על מה הוא מדבר. העובדה היא שהוא מאוד יוצא דופן: כמעט כל היזמים המצליחים והכלכלנים אינם מסכימים עם טענותיו, סולדים מסגנונו ואפילו ב-TED דחו את פרסומה של הרצאה שלו, "בטענה שחלקים ממנה לא היו מבוססים מספיק ושהיא כללה נגיעות פוליטיות" לפי הראיון בכלכליסט.

חשוב לציין כאן שכלכלנים ואנשי עסקים רבים תומכים במיסוי גבוה יותר על עשירים ובשכר מינימום גבוה יותר בארצות הברית. אם ניק הנאואר היה אומר בפשטות "אני מאמין שעולם שבו המס על העשירים ושכר המינימום הם גבוהים יותר הוא עולם הוגן יותר למרות ההשלכות שיכולות להיות לנושאים אלו על גורמים אחרים", לא הייתי טורח לכתוב את הרשומה הזו. הבעיה היא שהוא מתעקש לגבות את תמיכתו בהתקפת אנשי קש, רעיונות פסאודו-מדעיים ופנטזיות-קילשונים למיניהן.

 

המחקר הכלכלי ותיאוריית החלחול

—–

"חיינו לפי רעיונות שגויים", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "חשבנו שכלכלה היא מערכת סגורה שנוטה לשיווי משקל; חשבנו שאנשים מחשבים אינטרסים באופן רציונלי; חשבנו שכלכלת שוק היא יעילה. אלו טעויות, בדיוק כמו שהרעיון שכדור הארץ שטוח הוא שגוי. [...]

"כשלמדתי באוניברסיטה השתתפתי בקורס בכלכלה, ועזבתי באמצע כי שום דבר שם לא היה הגיוני בעיניי. כל מה שאמרו על ביקוש והיצע ורציונליות — זה לא התאים לאיך שהעולם פועל. אני גיק מדע, ולפני 20 שנה התחלתי לקרוא על מערכות מורכבות ותיאוריית הכאוס, שהן מדע חדש, ופתאום הכל הסתדר. כל ההנחות של הכלכלה המסורתית, של הפרדיגמה הכלכלית הניאו־קלאסית, נפרמו. הבנתי שכלכלה אינה מערכת סגורה, ליניארית ומכניסטית שנוטה לשיווי משקל, ושעדיף לראות אותה כמערכת אקולוגית, פתוחה, מורכבת וסתגלנית, שחשופה לפידבק".

—–

הדרך המהירה ביותר לזהות שרלטן כלכלי: הוא יספר לכם שלמד קורס יחיד בחייו בכלכלה, החומר נראה לו מאוד מוזר, ומאוחר יותר הוא נחשף למשהו אחר שגרם לו להבין שכל הכלכלנים לא יודעים כלום. כיצד עיתון רציני היה מגיב לאדם שטוען טענות דומות בהקשר של קורס בפיזיקה? ביולוגיה? רפואה?

לא. לא "חשבנו" שכלכלה היא "מערכת סגורה", כלכלה כן נוטה במובנים רבים לשיווי משקל ברגע שמגדירים את שיווי המשקל באופן נכון, אנשים כן נוהגים באופן רציונאלי במקרים רבים, זה קירוב לא רע שהוא לא חשוב עבור חלק גדול מהמודלים, גם הסטיות של אנשים מהרציונאליות הן סדירות ומדידות וניתן להכניס אותן למודלים וניתוחים אמפיריים, וכלכלת שוק היא אכן יעילה. וכל הדיבורים האלו על "מערכת אקולוגית וסתגלנית" וכו' שכותבים אנשים שאין להם ולו שמץ של מושג לגבי המורכבות, הגיוון והרוחב העצום של מודלים תיאורטיים ואמפיריים בכלכלה – אם הם כל כך בטוחים שכלכלנים מפספסים משהו עקרוני למה הם לא פשוט יושבים וכותבים מודל כלכלי טוב יותר, שמסביר דברים באופן בהיר יותר, שמסתדר טוב יותר עם נתונים היסטוריים, שמסוגל לספק תחזיות טובות יותר? הם לא עושים זאת כי זה יהיה קשה, אפילו קשה מאוד. אבל לדבר במילים כלליות על דברים שהם אינם מבינים זה קל, כי גם הקהל שלהם לא מבין, וממילא כולם שונאים את הכלכלנים ונורא רוצים להצדיק את הבורות שלהם. 

אבל עזבו את זה. כל אלו סיסמאות שזורק הנאואר ללא ביסוס וללא ידע על מנת להגיע לאיש הקש הראשי: "תיאוריית החלחול" שלפיה העושר מחלחל למטה מהעשירים אל העניים ועל כן משתלם להפחית את המיסים על העשירים:

—–

"… לכן התפיסה של Trickle-Down Economics ('תיאוריית החלחול') — שאנשים עשירים יוצרים מקומות עבודה, ושאם ייתנו להם הטבות והקלות מס ואם יהיה להם יותר כסף אז לכולם יהיה יותר טוב — היא מחשבה שגויה. תיאוריית החלחול הפכה לדת שמרנית, דפקה את מעמד הביניים, ובגללה סיימנו עם ריכוז עצום של עושר בידי העשירים."

—–

ובכן, ישנה בעיה עם הביקורת על "תיאוריית החלחול": הבעיה היא שאין תיאורייה כזו.

כן, שמעתם נכון, אין תיאוריית חלחול בקרב כלכלנים. מעולם לא הייתה, כפי שציין בצדק תומאס סאוול. אין מודל מתמטי של חלחול, אין מאמרים על חלחול, אין וויכוח תיאורטי, אין וויכוח אמפירי, כלום. ישנם אנשים עשירים ובעלי כוח שתורמים כסף רב למפלגות הגדולות בארצות הברית ומנסים להשפיע על מדיניות המיסוי תחת תירוץ כזה או אחר – אבל אלו תמיד היו, בכל מדינה ובכל תקופה, בלי שום קשר לשיטה הכלכלית או למה שהכלכלנים אומרים.

מה כן יש?

ישנם מחקרים רבים שבחנו את השפעות המיסוי על הצמיחה הכלכלית, ואתם יכולים לקרוא סיכום שלהם כאן (ראו את הטבלה החל מעמוד 8 עם סיכום המחקרים). רובם המכריע של המחקרים, שנערכו על מדינות שונות, בתקופות שונות ובשיטות סטטיסטיות שונות, מצאו השפעה שלילית של מיסוי על צמיחה – מה שמסתדר גם עם המודלים התיאורטיים וההיגיון שלפיו מיסוי מעוות את הקצאת ההון והעבודה במשק. על כן רוב מכריע של הכלכלנים טוענים כי בהינתן שכל שאר התנאים שווים, מיסוי פוגע בצמיחה. זה לא אומר שמדינות עם מס נמוך תמיד יצמחו יותר מאשר מדינות עם מס גבוה, ישנם גורמים רבים אחרים שמשפיעים על הצמיחה, וזה גם לא אומר שהצמיחה זה הדבר החשוב ביותר. זה כן אומר שאם נשלוט בכל שאר הגורמים מיסוי גבוה יותר יתורגם לצמיחה נמוכה יותר. זה הכל – לא חלחול, ולא טענה הנוגעת למידת המיסוי על העשירים. כלכלנים תומכים בהפחתת מיסים גם על העניים. בניגוד לאיש הקש של "תיאוריית החלחול" הטענה שמיסוי פוגע בצמיחה נסמכת גם על מחקרים אמפיריים וגם על מודלים תיאורטיים, ועל כן לפעילי השמאל המכנים את עצמם בטעות "כתבים כלכליים" וכותבים בכלכליסט ולחברם ניק הנאואר קשה הרבה יותר להתמודד איתה והם מעדיפים להילחם כנגד אותו איש קש.

נו, שיהיה להם לבריאות.

 

שכר המינימום

ניק הנאואר מעוניין בהגדלת שכר המינימום בארצות הברית. כתבתי מספר פעמים בעבר על שכר המינימום, בעיקר בעמוד הפייסבוק של הבלוג. הדיון בנושא שכר המינימום מבלבל בין שתי שאלות: הראשונה נוגעת לקשר בין שכר מינימום לאבטלה, והשנייה היא שאלה אידיאולוגית – האם שכר מינימום גבוה הוא ראוי בלי שום קשר להשפעתו על שיעור האבטלה.

באופן תיאורטי, כאשר אנחנו בתנאי מעבדה ולא משנים שום דבר אחר במקביל, הגדלת שכר המינימום תגדיל את האבטלה. אם אתה מעלה את השכר בחוק יהיו במדינה יותר אנשים שלא משתלם לאף מעסיק להעסיק אותם ברמת השכר החדשה, והם יהיו מובטלים. באופן מעשי מחקרים אמפיריים לא הצליחו ככל הידוע לי למצוא קשר ברור בין שכר מינימום לאבטלה, בין השאר מכיוון שהסיבתיות כאן יכולה ללכת בשני הכיוונים: מדינות שהאבטלה אצלן נמוכה מלכתחילה והן צומחות בקצב מהיר יהיו מוכנות יותר להגדיל את שכר המינימום אצלן, ולכן מהסתכלות נאיבית על הנתונים אנשים עלולים להתבלבל ולהסיק מהקורלציה את הסיבתיות ההפוכה. גם נושאים אחרים כגון ועדים, עובדי המגזר הציבורי ומחסומים שונים בשוק העבודה יכולים לשנות את התוצאות.

בראיון מצטט הנאואר דוגמה לגבי שכר המינימום בסיאטל שכבר נטחנה מכל כיוון אפשרי בעשור האחרון; בואו נאמר בעדינות שיש גם מספיק דוגמאות נגדיות למקרים שבהם שכר המינימום הגדיל את האבטלה (ראו בקישור הקודם סקירה של מחקרים) אבל משום מה הן לא מקבלות במה בכלי התקשורת. כפי שכתבתי בעבר לא נכון לבסס מדיניות על מאמר אמפירי יחיד, צריך לבדוק ספרות שלמה. אין גם סיבה לחשוב שגידול בשכר המינימום האמריקאי, שהוא נמוך למדי, ישפיע על כלכלת ארצות הברית בדיוק כמו שגידול בשכר המינימום הגבוה בשבדיה ישפיע על הכלכלה השבדית.

אבל מה עם השאלה השנייה, האידיאולוגית?

אתם יכולים לומר שאתם פשוט לא מעוניינים שיתקיים אדם בישראל עם הכנסה של פחות מ-30 ₪ בשעה. זה יהיה שכר המינימום, וכל מי שמרוויח כיום פחות מכך יהפך למובטל ויקבל מהממשלה סכום זהה. אני יכול כמובן לטעון בתגובה שלאבטלה יש מחיר פסיכולוגי קשה, שיש כאן בעיה כלכלית שפוגעת בתמריצים לעבוד ובצמיחת הכלכלה הישראלית, ושיהיה לכך מחיר משמעותי בהעלאת מיסים בגלל ששכר עובדי מדינה מוצמד לשכר המינימום. אתם יכולים לטעון בתגובה שאתם מוכנים לשלם את המחיר הזה על מנת שלא יהיו עובדים עניים בישראל ושלדעתכם המחיר הפסיכולוגי לא כל כך קשה. לגיטימי לחלוטין – כל עוד אתם מודעים למחיר ולא מכחישים אותו. זו בסך הכל שאלה של אידיאולוגיה.

ספציפית לגבי מדינת ישראל והיוזמות של דב חנין בעניין, נראה לי מעט מסוכן להקפיץ את שכר המינימום באופן דרמטי כפי שהוא מציע. גם אם אתם תומכים בהעלאתו של שכר המינימום מסיבות אידיאולוגיות, עדיף שהיא תהיה הדרגתית על מנת שעסקים יוכלו להתאים את עצמם ופקידי האוצר יוכלו לחשב את הגידול במיסים שנדרש על מנת לממן את העסק.

אז אם נסכם לשאלת שכר המינימום יש שני צדדים: צד אמפירי שככל הידוע לי עדיין לא הוכרע ואולי לעולם לא יוכרע (יש מעט מאוד "חוקי טבע" שהם תמיד נכונים בכלכלה), וצד אידיאולוגי שעליו, כמו על כל נושא אידיאולוגי, כמו על טעם ועל ריח, מיותר להתווכח. על כן לדעתי שאלת השכר המינימום היא פשוט שאלה שאיננה מעניינת במיוחד.

הבעיה עם תמיכתו של הנאואר בשכר מינימום גבוה היא שבמקום להציג אותה כהעדפה אידיאולוגית הוא מנסה לגבות אותה בטיעונים כלכליים שאינם נכונים, כצעד שיתמוך בצמיחה. אז בואו נדבר (שוב) על הקשר בין צריכה פרטית לצמיחה. 

 

צריכה וצמיחה

—-

"הדרך לשגשוג היא מעגל פידבק בין לקוחות ועסקים. כשלעובדים אין כסף, לעסקים אין לקוחות. כשלעובדים יש יותר כסף, לעסקים יש יותר לקוחות, ואז הם צריכים יותר עובדים. אנחנו צריכים מישהו שיוכל לקנות את הפתרונות שאנשים יוצרים, ולכן ככל שיותר אנשים ייכללו בתהליך הכלכלי ויהיו ממציאים, יזמים ולקוחות, כך מעגל הפידבק יהיה יותר איתן, הכלכלה תצמח יותר מהר, וכולם יחיו חיים טובים יותר ".

מסיבות פוליטיות וכלכליות מובנות, היעד הראשון של הנאואר, העלאת שכר המינימום הפדרלי ל־15 דולר בשעה, לא מתקבל יפה. הרעיון הזה הושאל מהנרי פורד, מייסד חברת המכוניות, שהבין שאם יכפיל את שכר עובדי הייצור שלו ל־5 דולר ליום, הם יוכלו להרשות לעצמם לקנות פורד. זה עבד מצוין: עובדי פורד הרוויחו יותר וקנו מכוניות, להנרי פורד היו יותר עבודה ורווחים, והוא נזקק לעוד עובדים.

—–

זוכרים שכתבתי על לא-כלכלנים ש"שולפים לוגיקות מהבטן" מבלי צורך להוכיח אותן תיאורטית או אמפירית? אז הנה, ויש לכם גם איזו אנקדוטה היסטורית משעשעת ובלתי ניתנת לאימות לקינוח. דבריו של הנאואר מבוססים ברמה של הומאופתיה, לא יותר. האם הייתם מצפים ממארגני הרצאות TED לאפשר הרצאה של הומאופת?

הטיעונים האלו הם הד לאותה טענה ישנה שלפיה הצריכה היא הדבר החשוב ביותר, ומכיוון שהעניים מוציאים שיעור גבוה יותר מהכנסותיהם על צריכה העברת כסף מהעשירים שחוסכים את מרבית הכנסתם לעניים שצורכים את מרבית הכנסתם תעזור באופן כזה או אחר לכלכלה. הבעיה היא שגם חיסכון הוא גורם חשוב המאפשר השקעות לעתיד; שבדיה איננה עשירה יותר מאיטליה בגלל שתושביה צורכים יותר וצריכה לא יכולה להיות מנוע צמיחה לאורך זמן (כפי שכתבתי כבר ברשומה שלי על ירון זליכה). בכל מקרה, כפי שכותב פול קרוגמן בספרו "End this depression now", הגידול באי השוויון בארצות הברית בתקופה שלפני המשבר הכלכלי דווקא לא גרם לצריכה לרדת ולחסכון לעלות, כך שהטיעון הזה אפילו לא מסתדר עם הנתונים. זהו אגב ההבדל בין כלכלנים מהשמאל כגון פול קרוגמן, שיש להם אמפתיה רבה לרעיונות של Occupy wall-street אך הם מחוייבים לנתונים, לבין אנשים מסוגו של הנאואר או הכתבים בכלכליסט שפשוט אינם מכירים את הנתונים וזה גם בכלל לא מעניין אותם – העיקר להיות חתרני ומגניב, נגד הכלכלנים ובעד העניים.

 

ביקורתו של הנאואר על התל"ג (התמ"ג?)

—–

הנאואר לא מבזבז זמן על הליכה מנומסת מסביב, ותוקף ישר את הכס הקדוש של הקפיטליזם, את התל"ג. "הדרך שבה אנחנו מודדים שגשוג וצמיחה, על ידי התל"ג, היא דרך נוראית לאפיין מה שקורה בכלכלה", הוא יורה. "הרי אם אשרוף את הבית שלך זה טוב לתל"ג, כי מישהו יצטרך לתקן אותו. ואם אמצא דרך חדשה לרפא סרטן ללא קרינה או כימותרפיה, זה יהיה טוב לאנושות אבל נורא לתל"ג. זו דרך נוראית, לא הולמת ולא נכונה לחשוב על כלכלה, ומדד גרוע לשגשוג".

—–

הכס הקדוש של הקפיטליזם הוא התל"ג?

באיזה עולם בדיוק? מה הקשר?

איך משפט כזה מופיע בעיתון המכנה את עצמו "עיתון כלכלי"?

[נשימה עמוקה]

[נרגע]

סליחה על ההתפרצות, ננסה שוב.

לפי ויקיפדיה, "קפיטליזם היא שיטה כלכלית וחברתית שהתפתחה באירופה בין המאה השש עשרה והמאה התשע עשרה, המבוססת בעיקרה על הזכות לקניין פרטי ועל הסדרת יחסים כלכליים באמצעות מנגנון השוק, תוך הסתמכות על אכיפת זכויותיהם באמצעות מוסדות חברתיים."

לא מצאתי את המילה "תל"ג" במשפט הנ"ל, ולא תמצאו אותו בשום הגדרה אחרת של "קפיטליזם". למעשה, הקפיטליזם התפתח מאות שנים לפני שהופיע רעיון מדידת התוצר, בשנות השלושים של המאה העשרים.  

היום לרוב מדברים על תמ"ג (GDP) ולא תל"ג (GNP), תוצר מקומי גולמי במקום תוצר לאומי גולמי (אני ברצינות תוהה האם הנאואר דיבר על GNP, או שבכלכליסט לא ידעו כיצד לתרגם את ראשי התיבות GDP לעברית). הביקורת של הנאואר בנושא איננה מקורית כלל; למעשה היא נלמדת בשיעורים הראשונים של קורסי מבוא לתואר ראשון. אני מעביר שקפים בנושא לסטודנטים שלי כבר שנים רבות, כתבתי על כך רשומה בגלגול הראשון של הבלוג באתר תפוז בשנת 2010 ופירטתי שם על כשלים נוספים במדידת התמ"ג מלבד אלו שהעלה הנאואר בראיון. כלכלנים כתבו על כך לפני עשורים רבים, זה ידוע פחות או יותר מאז שהמושג "תל"ג" הומצא לראשונה. זה נכון ואין בכך שום דבר חדש, בטח שלא "אנטי-קפיטליסטי". הנאואר אינו "תוקף את הכס הקדוש של הקפיטליזם", הוא פשוט מצטט משהו שכולם יודעים וגורם לזה להישמע חתרני, ולמזלו הוא מדבר עם מראיינת שנראה שאין לה שמץ של מושג בכלכלה אז היא מופתעת. לא מחזה יותר מדי יוצא דופן בעיתונות הכלכלית בישראל, לצערי.

הנאואר כמובן לא מציע שום מדד חלופי ברור לתמ"ג, רק איזה שהוא "נפנוף ידיים" שנשמע טוב על למדוד הצלחה כלכלית על ידי "סך הפתרונות שאנשים יוצרים לבעיות אנושיות". אחת הבעיות המרכזיות עם מדדים חלופיים רציניים לתמ"ג (כגון אלו שפיתחה ועדה בראשותו של ג'וזף שטיגליץ עבור נשיא צרפת בשנת 2008) היא שרובם נמצאים בקורלציה גבוהה מאוד עם התמ"ג לנפש ממילא, ולכן כלכלנים כבר מעדיפים להשתמש בתמ"ג לנפש שלגביו יש נתונים אמינים יחסית ממגוון רחב של מדינות ותקופות.

בכל אופן, שום קשר לקפיטליזם. צר לי. אין ספק שמדובר באחד המשפטים המטופשים ביותר שקראתי אי פעם בכלכליסט (והתחרות קשה).

 

פנטזיית הקלשונים

…והוא מזהיר אותם ממהפכה חברתית אלימה שתתרחש אם האי-שוויון ימשיך לגדול. "אני יודע שאתם נוטים להתעלם מטיעונים כאלה. רבים מכם אמריו לי בפרצוף שאני דפוק לגמרי. רבים מכם משוכנעים שאי-שוויון זה פיקציה כי הם ראו ילד עני עם אייפון", כתב ב"פוליטיקו". "אבל מהפכות, כמו פשיטות רגל, קורות בפתאומיות. לא יהיה לנו זמן להגיע לשדה התעופה, לקפוץ על מטוס המנהלים הפרטי ולטוס לניו זילנד. אם האי-שוויון ימשיך להתרחב כפי שהוא גדל עד כה זה יקרה, וזה יהיה נורא לכולם, אבל במיוחד עבורנו".
—-

(הקטע מופיע בגירסת הדפוס של המאמר, לא בגירסה האינטרנטית, אבל יש שם קטעים דומים)

אנשים רבים בעולם חיים בסרט. אני מבין אותם, זה כיף לחיות בסרט. בסרטים האירועים תמיד הרבה יותר מעניינים ודרמטיים, הגיבורים טובים, הרשעים רעים, קל להבין מה צודק ומה לא.

אחד הסרטים החביבים על ניק-הנאוארים למיניהם, דפני-ליפים וכתבים בכלכליסט הוא "ונדטה", סרט פעולה מצוין המבוסס על סדרת קומיקס ומהווה גם את המקור למסכת גיא פוקס המפורסמת (מעניין כמה מלובשי המסכה המודרניים באמת יודעים מי היה גיא פוקס ובעבור אילו אידיאלים נשגבים הוא מצא את מותו…). הסרט "ונדטה" מתאר את פעילות המחאה של אדם יחיד כנגד שלטון דיקטטורי מושחת, פעילות שבסופו של דבר מצליחה תודות לשיתוף פעולה מצד ההמונים ומסתיימת במותו ההירואי של הגיבור. הדור שראה את הסרט שיצא בשנת 2006 התבגר והפך לדור של המפגינים שהציפו את הרחובות במדינות מערביות בשנים האחרונות ואנשי התקשורת הצעירים שסיקרו אותם באהדה.

אך לצערנו הקונספט של פערים כלכליים גבוהים היוצרים מחאה ציבורית המיתרגמת לפעולה אלימה שמסתיימת בהפלת המשטר והקמתו של משטר צודק יותר הוא נטול כל ביסוס היסטורי (בטח בדמוקרטיות מערביות). זה פשוט לא משהו שקורה מחוץ לסרטים. מה שכן מתרחש לפעמים זה מאבק בין מספר אליטות, כאשר אחת מהן מנצלת את קשייו הכלכליים של הציבור על מנת לרתום אותו לפעולה ולהחליף את השנייה – כפי שלמשל קרה במצריים לאחרונה (ואז קרה שם שוב). אני לא מצליח לחשוב על דוגמה אחת למהפכה אלימה בהיסטוריה האנושית שעשתה הרבה יותר מלהחליף אליטה שלטונית מושחתת אחת באחרת.

לעומת כל אלו, ההתקדמות של הדמוקרטיה והליברליזם המערבי המודרני נעשתה לאט לאט, עקב בצד אגודל, באופן הדרגתי ושמרני ולא מהפכני בעליל. ראשית כל החלה עלייתם של הבורגנים על חשבון האצולה במערב אירופה, לאחר מכן מעמד הבורגנים הלך והתרחב ונוצר מעמד ביניים של ממש, ומספר האנשים שהיו רשאים לבחור לפרלמנטים אירופאים הלך וגדל, הבורגנים וערכיהם חדרו למדינות נוספות באירופה ומחוצה לה, וכך הלאה. לא ברור עד כמה המהפכה הצרפתית הייתה חיונית לעניין, יכול להיות שהיא הזיקה להתקדמות הדמוקרטיה בצרפת יותר ממה שהיא תרמה (אם נשווה אותה להתקדמות הדמוקרטיה בבריטניה), ובכל מקרה זו רק דוגמה אחת ויוצאת דופן שאיננה מעידה על הכלל.

לא יהיו קלשונים במדינות מערביות.

צאו מזה.

אנחנו חיים בעולם שהולך ומזדקן, הולך ונעשה פחות אלים, הולך ונעשה פחות מהפכני, ולאנשים שאינם כתבים אופנתיים בכלכליסט או פעילי-מחאות מקצועיים גם לא אכפת כל כך מפערי השכר וממדד ג'יני – לא מספיק על מנת לבסס את הצבעותיהם בבחירות על נושא זה, ובטח ובטח שלא מספיק על מנת למות למען המטרה. אנשים יוצאים לרחובות בגלל נושאים הרבה יותר ספציפיים, כגון מחירי מזון, פגיעה בסמלי הדת החביבה עליהם, פגיעה בתנאים של איגודי עובדים או מחירי השכירות בתל אביב, לא בגלל "פערים חברתיים" או מחסור ב"צדק חברתי", ואף אחת מהמחאות בנושאים כאלו במדינות מערביות לא התקרבה בכלל לאידיאל האלים של פנטזיית הקלשונים.

זה לא הולך להשתנות, וכל מי שחושב אחרת חי בסרט.

 

אי שוויון ושחיתות

—-

"…אם עושר, כוח והכנסה ימשיכו להתרכז בידי מעטים, נפסיק להיות דמוקרטיה קפיטליסטית ונהפוך לחברה ניאו־פיאודלית כמו צרפת במאה ה־18, לפני המהפכה. שום חברה פתוחה וחופשית לא יכולה לקיים לאורך זמן אי־שוויון כלכלי צומח כזה. השאלה היא לא אם זה יקרה, אלא מתי"

—-

מצטער שאני חוזר על עצמי, אבל כולכם מוזמנים להיכנס לרשימה הזו, למיין את מדינות העולם לפי מדד ג'יני ולהתחיל לבחון את התיאוריה המופלאה שלפיה יש קשר כלשהו בין מדדי אי שוויון אגרגטיביים כגון מדד ג'יני לבין לדמוקרטיה או שחיתות. אל תאמינו לי, תסתכלו בנתונים. תיכנסו ללינק. שימו לב למשל לאפגניסטן וביילרוס, שתי מדינות מופת של ממש שהן שוויוניות יותר מגרמניה, הולנד, קנדה, צרפת, שוויץ ורבות אחרות, שלא לדבר על זה שיותר ממחצית מדינות העולם הן שוויוניות יותר מארצות הברית. שום קורלציה. מה בנוגע לסיבתיות? טוב, סיבתיות צריך להוכיח. ככל הידוע לי עד כה אף אחד לא הראה סיבתיות משכנעת בנושא זה, שום עדויות, רק דיבורים באוויר.

על מנת לרכוש פוליטיקאים כל מה שצריך זה שיהיו כמה מיליונרים במדינה ותרבות של שחיתות, מדדי אי-שוויון אגרגטיבים כגון מדד ג'יני או אחוז ההכנסות שבידי האחוזון העליון בכלל לא חשובים. גם במדינה שוויונית להפליא שבה כולם מרוויחים בדיוק אותו הדבר יכול להיכנס מאפיונר למשרד האוצר ולכוון אקדח לראשו של השר. ארצות הברית של היום היא פחות שוויונית מארצות הברית של שנות החמישים, אבל האם היא יותר מושחתת? האם היא פחות דמוקרטית? האם ישראל של היום היא יותר מושחתת מישראל של שנות החמישים? על מה מבוססת הטענה שלפיה "שום חברה לא יכולה לקיים לאורך זמן אי שוויון כזה"? ההפך, לפי חלק מהמחקרים אי שוויון גבוה הוא הסטנדרט בהיסטוריה האנושית ואי שוויון נמוך הוא יוצא דופן. נראה סביר יותר להניח ששום חברה אנושית לא יכולה לקיים לאורך זמן אי שוויון נמוך.

ומה דעתכם על הגרף המצורף כאן למטה, שמצאתי לאחרונה במצגת של מכון טאוב?

 

כן, אתם לא מדמיינים. בנורבגיה הכנסות האחוזון העליון מהוות אחוז גבוה יותר מהכנסות כלל האזרחים מאשר בארצות הברית, וגרמניה, פינלנד ואירלנד עוקפות גם את ישראל בנושא זה (העמודות הסגולות הן ההכנסות ברוטו והכחולות הן נטו). דווקא מדינות מושחתות יותר כמו פולין, הונגריה ואסטוניה מדורגות יותר למטה. סותר את מה שחשבתם על העולם? ובכן, תפסיקו לקרוא את כלכליסט. מישהו שם מעלים מכם חלק מהעובדות.   

הטענות האלו שמשמיע הנאואר הן לא ניבויים. הן פנטזיות הנשענות על משאלות לב. הניק-הנאוארים למיניהם מעוניינים לחזור לחברה פיאודלית ובלתי צודקת שבמסגרתה הם יוכלו להפגין את גבורתם, לחבוש את מסכת גאי פוקס שלהם ולנסות לפוצץ את בנייני הפרלמנט. במציאות העולם המערבי צועד בדיוק בכיוון ההפוך: המגמה היא גידול באי השוויון במקביל לירידה ברמת השחיתות, ירידה בנטייה למחאות אלימות ועלייה בדמוקרטיזציה. איך זה מסתדר עם ההיגיון? פשוט מאוד: אי שוויון הוא ככל הנראה לא חשוב כל כך.

 

סיכום: מהי הבעיה עם ריכוז הכוח בידי מעטים?

בכתיבה על כלכלה נדרשת הפרדה בין עובדות לבין אידיאולוגיה. אני משתדל לעשות זאת כאן בבלוג כמיטב יכולתי. כתבי כלכליסט באופן קבוע נכשלים בהפרדה כזו עקב הטיה אידיאולוגית קיצונית המלווה בבורות בנוגע לעובדות, ולא מעט רשומות עבר בבלוג עסקו במאמרי העיתון.

אין שום דבר רע בלתמוך במיסוי גבוה יותר על עשירים או בשכר מינימום גבוה יותר מסיבות אידיאולוגיות, כל עוד אתם מודעים למחיר. כלכלנים ואנשי עסקים רבים הביעו דעות כאלו בעשור האחרון. אך הטענה כי שכר מינימום גבוה יותר יתמוך בצמיחה רחוקה מלהיות מבוססת על משהו מעבר למשאלת לב, הדיבורים על קלשונים ומהפכות אלימות הן לא יותר מפנטזיה, וההתקפות על "תיאוריית החלחול" הן לא יותר מתקיפת איש קש. השוואות שטחיות של נתונים ובלבול בין קורלציה לסיבתיות הם דברים שלא צריכים להופיע בעיתון כלכלי רציני במאה ה-21.

לצערי, דווקא פנטזיות הקלשונים הן מה שהופכות אנשים מסוגו של ניק הנאואר לפופולארים ומסיתות את הדיון מהנושאים העקרוניים יותר. הבעיה עם ריכוז הכוח בידי קבוצות קטנות של אנשים היא לא מדד ג'יני, שכר המנכ"לים, שיעור המס שהם משלמים, התנגדותם (?) לשכר מינימום או הגדלת הסיכוי להפיכה אלימה. הבעיה היא כוח פוליטי המאפשר לבעלי הון וארגוני עובדים חזקים להתנגד להרס יצירתי, להתנגד לקדמה טכנולוגית וארגונית, לרכוש פוליטיקאים ופקידים, לסחוט לעצמם סובסידיות והגנה ממשלתית ובעיקר – למנוע תחרות בסקטורים שלהם. את הכוח הפוליטי הזה הם מסוגלים להשיג במדינות עם מדד ג'יני גבוה או נמוך, מדינות סוציאליסטיות ומדינות קפיטליסטיות, בקיסרות סין ובאימפריה הרומית ובברית המועצות הקומוניסטית ובחליפות המוסלמית ובארצות הברית של אמריקה. במדינה אחת קבוצת הלחץ החזקה ביותר תכלול שני מיליארדרים, במדינה שנייה יהיה מדובר במאה מיליונרים ובמדינה שלישית – עשרת אלפים עובדי מערכת הביטחון. זה לא משנה בכלל.

וויכוחי קפיטליזם-סוציאליזם אידיאולוגים הם מסך עשן המתוחזק באדיבותם של כלכליסט, גלובס וגם דה-מרקר לעיתים וכל מני רובין-הודים-מטעם-עצמם; בזמן שהם עסוקים בניסיון לתייג "ניאו-ליברלים", לדבר על סטטיסטיקות של אי שוויון ולהתחרות מי יותר מגניב, אופנתי ובעד העניים, המאבק כנגד קבוצות הלחץ נזנח והקלשונים מופנים בכיוון הלא נכון.

בפעם הבאה שאתם נתקלים ברביעיית מילקי בסופרמרקט זכרו שמחירה אינו גבוה בגלל ביבי או בגלל לפיד; הוא גבוה בגללכם, בגלל העיסוק האינסופי במסך העשן הזה בעיתונים שאתם הכי אוהבים לקרוא, בגלל שלשם מופנים הנאומים של הפוליטיקאים שאתם בחרתם לכנסת, בגלל שניק הנאואר זוכה למאות אלפי צפיות ביוטיוב ומקביליו הישראלים זוכים לעשרות אלפי לייקים בפייסבוק, בגלל שאתם תמיד תעדיפו לשמוע תיאוריה פשוטה וקונספירטיבית, לשמוע על רעים וטובים, לחיות בסרט, לשמוע שכולם מושחתים, שאתם לא אשמים בשום דבר, שאתם לא חס וחלילה חברים בעצמכם באחת מקבוצות הלחץ, ש"שינויים מבניים" ו"רפורמות" הן סיסמאות של פקידים מרושעים שרוצים לפגוע בכם, שאין שום דבר שביכולתכם לעשות מלבד להחליף פוליטיקאי כושל אחד באחר, שהתפקדות למפלגות הגדולות היא בזבוז זמן, שיום אחד יגיע המשיח ויופיעו הקלשונים ואז לאחר מכן הכל יהיה טוב ומושלם, העשירים יתלו בכיכר העיר והעניים יקבלו את אוצרותיהם, ואז יהיה כאן צדק חברתי אמיתי, גן עדן. נו, אשרי המאמין.

 

להמשך הפוסט