עיתונאים – התאחדו נגד תביעות השתקה!

הפלטפורמה הפיראטית | 18.02.2015 | 11:09

יואב ליפשיץ

תביעת לשון הרע על סך של מליון ש"ח שהגיש בשבוע שעבר השר נפתלי בנט נגד העיתונאי דרור פויר מ"גלובס", על פרשנות שפרסם בטוויטר לנאום שנשא בנט – פויר טען שמדבריו של בנט עולה שהוא מתייחס לציבור הערבי כולו כאל גנב מכוניות – היא תביעת ראווה פוליטית. התביעה לא נועדה להתברר בבית משפט, וספק רב אם אכן תתברר שם. אם פויר ינהג כבנט ולא יתנצל, הדעת נותנת שנפתלי בנט ימשוך את התביעה לאחר הבחירות.

אם תתברר התביעה, בנט עשוי למצוא עצמו במצב דומה לזה של חברו למפלגה, רונן שובל, שפסק הדין שניתן בתביעת הדיבה שהגישה עמותת אם תרצו בראשותו נגד פעילי שמאל שקראו לעמותה "תנועה פאשיסטית", קבע שאכן יש בהגותו של שובל סממנים פאשיסטים. באופן דומה, בית המשפט עשוי לפסוק שאכן ניתן לפרש את דבריו של בנט כביטויים המכילים קורטוב של גזענות, אם לא למעלה מכך.

התביעה של בנט נגד פויר, על סך מוגזם של מליון ש"ח, כל כך מגוחכת שקשה אפילו לקרוא לה תביעת השתקה. זו בעיקר תביעת הצחקה. התביעה היא חלק מקמפיין בחירות, ועושה רושם שבנט רק חיפש עיתונאי להגיש נגדו תביעת דיבה. אם זה לא היה דרור פויר, עיתונאי אחר היה מגויס בעל כורחו לצורך הספקטקל, תביעה בסך מליון ש"ח על ציוץ בטוויטר. להערכתי גם בנט לא בונה על פסק דין לטובתו, הוא רק מקווה שחבר המושבעים בפייסבוק יתן לו לייקים על התביעה עד לבחירות.

בניגוד לתובעי דיבה אחרים, בנט דווקא בונה על "אפקט סטרייסנד" (על שם תביעת השתקה שהגישה ברברה סטרייסינד), תופעת רשת שגורמת לכך שנסיונות למנוע פרסום מסויים, דווקא מביאים לתפוצה רחבה יותר שלו באינטרנט. בנט כנראה מתקנא בנתניהו שנגדו אכן מנוהל קמפיין אישי ב"ידיעות אחרונות", ורוצה להראות לבוחרי הימין שגם הוא איש חשוב מאוד, גם אותו תוקפים אישית "בתקשורת". בנט רוצה שכולם ידעו שפויר כתב עליו דברים לא נחמדים, ובנט רוצה שכולם ידעו שהוא תבע אותו בסכום מגוחך.

אבל תביעות השתקה, שנקראות גם תביעות אסטרטגיות נגד השתתפות בדיון הציבורי, הן עניין לא מצחיק בכלל. זוהי בריונות משפטית שנועדה להלך אימים על אנשים וגופים שאין ממון רב בכיסם, על מנת שלא יכתבו דברי ביקורת חריפים על אנשים וגופים שביכולתם לאיים במשפט ארוך ויקר, שעצם ניהולו יגרום הפסדים רבים, של זמן, כסף ושעות שינה, לנתבעים.

עיתונאים, בלוגרים וכלי תקשורת רבים, כמו גם אזרחים מן השורה, מצאו עצמם נתבעים בתביעה השתקה, ולעיתים אף נאלצו להתפשר כדי להימנע מניהול ההליך המשפטי. החוק הישראלי לא נותן לנתבע בתביעת לשון כלים שיאזנו את מאזן הכוחות, לו יתברר כי אכן מדובר בתביעת השתקה שלא הייתה צריכה להיות מובאת לפתחו של בית משפט.

בכנסת היוצאת כיהנו מספר שיא של עיתונאים ואנשי תקשורת לשעבר. אחד מהם, מיקי רוזנטל, אף נתבע בעבר ע"י האחים עופר בתביעת השתקה מפורסמת בעקבות סרטו "שיטת השקשוקה". עקב האיום ששלחו עורכי דינם לכלי תקשורת ולבתי קולנוע ברחבי הארץ, נמנעה הקרנתו משך זמן רב. התביעה האסטרטגית הצליחה להשתיק במידת מה את הדיון הציבורי, לצמצם את המרחב בו הטענות שעולות בסרט מושמעות. הסעד היחידי שעמד לרשותו של רוזנטל לא היה משפטי, אלא הסעד שהעניקה לו הרשת, בדמות אותו אפקט סטרייסנד, שדאג שהסרט ותכניו לא ירדו מסדר היום.

פועלי המקלדת התאחדו! עיתונאים צריכים לנצל את קמפיין הבחירות הנוכחי, להתאגד – על ארגוני העובדים השונים המייצגים אותם, כלי התקשורת בהם הם עובדים, ונציגיהם בכנסת בכל המפלגות – ולדרוש כי בכנסת הבאה יחוקק חוק נגד תביעות השתקה. דווקא בעת הזו, עיתונאים מימין ומשמאל צריכים לנצל את תשומת הלב הציבורית ולייצר אפקט סטרייסנד משלהם, להציף את נושא תביעות ההשתקה ולדרוש את הגנת החוק מפניהן, להם ולציבור הרחב. 

להמשך הפוסט

פרקטיקות אנטי-פיראטיות פוגעות במכירות – המקרה של תעשיית המשחקים

הפלטפורמה הפיראטית | 29.12.2014 | 07:04

קובי נורילוב

טענה נפוצה של חברות המדיה הגדולות היא כי שיתוף תוכן באופן פיראטי פוגע בהכנסותיהן. אפילו אם מתעלמים לחלוטין מהכנסות ישירות מתוכן שלא כוללות מכירה של התוכן כמוצר (כגון פרסומות, מימון המונים, כפתור תרומות ישירות לאמנים), ומתייחסים רק למכירות כהכנסה, הטענה הזו עדיין מוטלת בספק, ספק שללא ספק גדל בחודשים האחרונים.

במהלך החודשים האחרונים יצאו מספר משחקים, כולם בעלי תקציב עצום ועם קהל מעריצים נרחב שחיכה שנים לצאת המשחק מרגע הכרזתו, שעושים שימוש במנוע הגנה נגד עותקים פיראטיים (DRM engine) בשם דֵנוּבוֹ (Denuvo). המנוע הוכתר כ"מנוע היחיד שלא ניתן לפריצה", לאחר  שקבוצות האקרים שונות לא הצליחו לפצח את ההגנה שלו (בינתיים המנוע, כמובן, נפרץ). אלא שנראה שדווקא מנוע ההגנה הוא זה שפגע במכירות של אותם משחקים.

אביא כדוגמה למכירות את אחד המשחקים שרבים ציפו לו בשנתיים האחרונות, The Lords of The Fallen. למרות שהציפייה למשחק הייתה רבה, המכירות שלו התגלו כנמוכות עד כדי כך שהוא לא מצא את מקומו באף רשימת סטטיסטיקות של רשתות בינלאומיות למכירת משחקים. הסטטיסטיקות האלו כוללות לרוב רשימה של בין מאה לאלף המשחקים הכי נמכרים בחודש ספציפי, והציפייה הייתה שמשחק חדש וכל כך מצופה יתברג גבוה בכל אחת מהרשימות האלה, לפחות בחודש השקת המשחק. CI Games, חברת הפיתוח וההפצה שיצרה את המשחק, ציפתה לכשבע מאות אלף מכירות בהסתמך על משחקים קודמים שהוציאו וזכו לביקורות מעולות ברובם, ביניהם סדרת המשחקים Sniper: Ghost Warrior המדמה מצבים שונים של צלפים בשטח עוין.

אלא שבשבוע הראשון להשקתו, הכנסות המשחק בקושי כיסו על הוצאות הפיתוח והשיווק. רק 200,000 עותקים נמכרו, ביותר ממאה מדינות. אחת הסיבות לכך היא חשש שהמנוע הזה, כמו מנועי הגנה אחדים בעבר, פוגע בחומרה, כך על פי טענות חלק מהמשתמשים, וגורם לירידה בביצועי המשחק. סיבה נוספת היא שהוא מונע או מגביל באופן קריטי את האפשרות של שחקנים ליצור תכנים בעצמם ולשלב אותם כחלק מהמשחק, ואפילו לשתף אותם עם שחקנים אחרים – פונקציה חשובה מאוד בעיני רבים מהשחקנים.

ישנם משחקים נוספים שהשתמשו במנוע דֵנוּבוֹ, ששחקנים רבים נמנעו מלקנות אותם בגלל המחיר הגבוה. למשל, Dragon Age Inquisition, שזכה לביקורות מעולות אך רבים לא יכלו לקנות אותו באופן מיידי במחיר הרשמי של הגרסה הדיגיטלית (370 ש"ח) או במחיר הרשמי של הגרסה הקשיחה (410 ש"ח). מעבר לכך, מיותר ממיליארד בני אדם נמנעה האפשרות לקנות את המשחק כיוון שמדינתם אוסרת על פי חוק את מכירת המשחק, כיוון שיש דמויות עם נטיות מיניות מגוונות. כך הודו, שבה יש עשרות מיליונים של לקוחות פוטנציאלים, פשוט אסרה על מכירת עותקים של המשחק בשטחן.

מסיבות אלה, רבים העידו שהם לא יקנו את המשחק, אם בגלל שהם לא יודעים אם הוא שווה את הסכום – מכיוון שאינם יכולים להוריד גרסה פיראטית בה יבדקו את המשחק כך שלא ישלמו "על עיוור" – או אם הם פשוט לא יכולים לרכוש אותו. חברת EA, בצעד נדיר – בעבר כאשר נתוני המכירות היו גבוהים היא מיהרה להפיץ אותם – מסרבת לשחרר סטטיסטיקות בנוגע למכירת המשחק הספציפי הזה, ולכן נותר רק להניח שהמכירות נמוכות באופן חריג.

אם נצא מתחום משחקי הוידאו, נוכל לראות שגם בתעשיית הסרטים והסדרות שיתוף תוכן פיראטי אינו פוגע במכירות ואף מעלה אותן. כך מעידה חברת HBO, שיצרה סדרות רבות וביניהן "משחקי הכס" שהפרק הראשון של עונתה האחרונה הוכתר כקובץ שהורד הכי הרבה בהיסטוריה של הרשת, עם מיליון הורדות ביום השידור עצמו. אחד מבכירי החברה, מיכאל לומברדו, העיד שלא הייתה לכך שמץ של השפעה שלילית על המכירות והכנסותיה של HBO.

במחקר בשם Benchmark Study ‘Deep Dive’ Analysis Report נמצא שאנשים שמורידים תכנים פיראטיים מוציאים כ-300% יותר כסף על תכנים מהאדם הממוצע שאינו מוריד תכנים. כלומר, הורדת תכנים מעודדת תשלום ליוצרים. לכן, אם הורדה פיראטית הייתה נפוצה יותר, יותר אנשים היו משלמים על צריכת תרבות, והכנסות היוצרים מהמוצר היו גבוהות יותר.

לאור כל זאת, אני חייב לתהות מדוע לא רק שחברות מדיה רבות בישראל טוענות שפיראטיות אינה רווחית, אלא מאשימות את הפיראטים בכל הפסדיהם. אולי זה קשור לכך שרבות אינן יוצרות תוכן אלא רק משווקות תוכן של יוצרים זרים וכל רווחיהן תלויים בכך שהצרכן הישראלי יצרוך את התוכן בפלטפורמה הספציפית שהן מספקות?

 

להמשך הפוסט

הצעה לסוני מ-2600

הפלטפורמה הפיראטית | 21.12.2014 | 15:18

כנראה שמעתם לא מעט על האקרים לאחרונה. על פי תקשורת ההמונים, האקרים לקחו את הוליווד כבת ערובה, עובדים עבור ממשלת צפון קוריאה, והם בעצם שווי ערך למחבלים. חלק מהדברים האלו כבר שמענו בעבר, והשאר הוא פשוט שטויות. כחלק קטן מקהילת ההאקרים העצומה והמגוונת, אנו חשים חובה לא רק לומר משהו, אלא לעשות מעשה.

ראשית, יש להבהיר דבר אחד: נותרו אצלנו מעט רגשות טינה כלפי סוני על חלקה בתביעת שהגיש נגדנו ה-MPAA [איגוד הסרטים האמריקאי, המייצג את 6 האולפנים הגדולים בהוליווד] בשנת 2000, עת נגררנו לבית המשפט פדרלי בעוון פרסום תוכנת מחשב שמאפשרת למשתמשי לינוקס לצפות בתקליטורי DVD. למדנו לקח חשוב על אמריקה התאגידית, על הממשלה, ועל כוחו של Digital Millennium Copyright Act [חוק זכויות היוצרים האמריקאי]. ראינו איך התקשורת מושפעת כל כך בקלות על ידי כוחות גדולים ממנה. למרות שהפסדנו בתביעה, בפועל הפכנו לקורבנות הראשונים של ה-DMCA, וכך הייתה לנו הזכות להיות אלה שיזהירו את שאר האזרחים מפני הבאות. מאז, המאבק נמשך. סוני נתנה לנו מוטיבציה. על כך אנו מודים להם.

כהאקרים, יש לנו מחויבות חזקה לחופש ביטוי, שאותה אנו מבטאים באופן קבוע במגזין שלנו, בתוכניות הרדיו שלנו, בכנסים שלנו, ובכל מדיום אחר שאנחנו פועלים דרכו. רוב ההאקרים בעולם חולקים את אותם ערכים בסיסיים.

בעבר הבענו מחאה כנגד סרטים שלא היו הוגנים לקהילת ההאקרים. כאשר בעלי שררה מבינים שהם עוררו את זעמם של האקרים, הם נוטים להתחרפן. אבל רוב הפחדים האלה מבוססים על פרנויה ובורות באשר לטיבה האמיתי של קהילת ההאקרים. סתימת פיות, השתקת דעות לא פופולריות, והימנעות ממחלוקת אינם מענייננו.

כפי שבטח שמעתם, סוני החליטה לבטל את שחרורו לאקרנים של הסרט השנוי במחלוקת שלהם "ראיון סוף". הם עשו את זה בגלל איום יחיד, מעורפל, שכולנו ראינו בזמן זה או אחר בערוץ IRC כלשהו ולא הקדשנו לו מחשבה שנייה. עם זאת, על ידי התמקדות באיום זה, סוני מנסה לחלץ את עצמה מהשערוריה שהיא עומדת במרכזה, בעקבות הסרט הטיפשי מאוד שהיא הסכימה להפיק – ולהאשים האקרים בכל העניין, שלא לומר האקרים מצפון קוריאה. (היא גם מנסה לברוח מאחריות לאבטחת המידע הלקויה שלה בטענה שהפגיעה המסיבית במערכות שלהם הייתה שוות ערך לפעולת טרור. אבל זה כבר סיפור אחר, או אולי סרט חדש לגמרי). באמצעות הכללה גסה, ובעזרת תקשורת ההמונים, קהילת ההאקרים כולה נצבעת במברשת רחבה וכהה מאוד.

החלטנו לחשוף את הבלוף שלהם. על מנת להוכיח שלהאקרים שום עניין בדיכוי של ביטוי כלשהו, לבטל מחלוקת, או להירתע מאיומים מעורפלים, אנו מבקשים מסוני לאפשר לקהילת ההאקרים להפיץ "ראיון סוף" עבורם ב-25 בדצמבר. עכשיו, אנחנו מודעים לכך שסוני עשויה להתייחס לשיטת הפצה זו כ"פיראטיות", אבל במקרה הספציפי הזה, המעשה הזה יכול להיות הישועה של תעשיית הקולנוע עצמה. על ידי העמדת הסרט לצפיה חופשית באינטרנט, מיליוני אנשים יוכלו לצפות בו ולהחליט בעצמם אם יש בו איכות ששווה את הרעש – בניגוד למצב בו אף אחד לא יצפה בו והאולפנים יתייחסו אליו כאל טוטאל לוס. בתי הקולנוע לא יהיו בפאניקה, מאחר ויהיו אלו השרתים שלנו שיהפכו למטרה של כל אותם איומים מעורפלים עתידיים (ואנו מאמינים הוליווד תתרשם ביותר מהדרך שבה הפצת peer-to-peer גמישה יכולה להתמודד עם התקפות על שרתים). וחשוב מכל, אנו נצא חוצץ כנגד גילוי של בריונות, באופן שתעשיית הקולנוע לא השכילה להתמודד עימו, שזה מפתיע בהתחשב בכמה שהם הסתמכו על טקטיקה מעין זו בעבר.

אנחנו מאוד מקווים שסוני לא תסרב להצעה זו בגלל האירוניה הדקיקה שגלומה בכך שהאקרים מבקשים להראות להם כיצד לנהל את התעשייה. אולי אם סוני הייתה מבלה פחות זמן בבתי משפט, ויותר זמן בעמידה לצד ערכים שהיא לכאורה מחזיקה בהם (שלא לדבר על לאבטח את המערכות שלה ולדאוג לפרטיותם של העובדים והשותפים שלה), הדרמה הזו אולי מעולם לא הייתה מתרחשת. מצד שני, איפה הייתה הוליווד בלי דרמה?

יותר מהעמדת היצירה לרשות (ולשיפוט) הציבור, חיוני שהאקרים יחשפו את פרצופם האמיתי. האקרים אינם מחבלים, בריונים או סוכני ממשלה, אלא אנשים יצירתיים שיכולים לבצע כל מיני תעלולים, ותוך כדי כך, למצוא פתרונות ייחודיים ודרכים מתוחכמות לשמירה על החופש. אנו מאמינים שזו ההגדרה שבאמת מפחידה את בעלי השררה וסביר להניח שזה מה שעומד מאחורי מסע ההפחדות שאנו חווים בימים אלו. אם לא נצליח לתקן תפיסות מוטעות אלו עכשיו, יכול להיות שבעתיד ינקטו אמצעים שישפיעו על כל אחד מאיתנו.

אנו נבנה עמוד מיוחד באתר האינטרנט שלנו בכוונה להקרין בו את "ראיון סוף" ב-25 בדצמבר. אם סוני תסכים, נקרע את התחת שלנו כדי שזה יקרה. אם היא לא תיתן לנו רשות, ניתן הפניות לאתרים שהצליחו להשיג ידם על עותק מהסרט. הכתובת לפניות מאנשי סוני, מפקידי ממשל צפון קוריאנים, מהאקרים מסביב לעולם או מהציבור הכללי היא interview@2600.com.

בצנזורה ובפחד יש להילחם בכל הזדמנות. הבהרנו את הנקודה הזו כשהתמודדנו מול סוני בעבר. עכשיו אנחנו חייבים להבהיר את הנקודה הזו שוב, הפעם לטובתה.

פורסם במקור באנגלית במגזין ההאקרים 2600.

להמשך הפוסט

על תרבות הנגד של קהילת רוכבי האופניים

הפלטפורמה הפיראטית | 11.11.2014 | 10:29

סרטונים של שליחי אופניים אמנם לא מכילים טכנולוגיה מתוחכמת – בדרך כלל הם פשוט מציגים אדם רוכב והחשיבות היא יותר לאיך הוא רוכב ולנסיבות – אך צפייה בהם מעוררת הרגשה של דפדוף בקומיקס מז'אנר הסייבר-פאנק. מדובר בעיקר באסתטיקה של התנועה המהירה והחלקה של השליח העלוב עם תוחלת החיים המקצועית הקצרה (שנגרמת מתאונות אבל גם שחיקה של ברכיים וגו'), אל מול איש העסקים שעומד בפקק בלימוזינה.

השליחים גולשים בנוף האורבני המגמד, משתמשים כראות עיניהם בתשתיות שנבנו למכוניות, מנווטים בין אותן חיות גדולות – כנראה צמחוניות, אך יכולות בקלות לקטול את השליח, גם אם בטעות - שלא יכולות לממש את הפוטנציאל שלהן בתנאי העיר המגבילים. כך הם זורמים להם במרחב, ללא יכולת להחליף הילוכים, באופני פיקיסי מינימליסטים ללא בלמי יד, ללא אפשרות נוחה להשתמש בחיישני אזהרה או בטכנולוגיית ניווט שתסיח את דעתם. זו דוגמה לערוץ יוטיוב של שליח. גם סרטי התעודה בנושא ביוטיוב מומלצים.

האתיקה של השליחים מעניינת גם היא. הם מגויסים לחברות השליחויות עקב נכונותם להיות עברייני תנועה סדרתיים שמבחינתם אדיבות לנהגים ולהולכי הרגל היא משנית למטרה העיקרית – עמידה בזמנים, אך הם מתרגזים מהיחס שהם מקבלים מהציבור שלא מבין ומתחשב בהם (למשל, פתיחת דלתות מכונית על רוכבים). בניו יורק שוטרים רכובים על אופניים מקיימים לעיתים מבצעי מעצר, אך הכושר הירוד ויכולת התיאום הגרועה עם שוטרים רכובים אחרים מונעת בדרך כלל את הצלחת המבצע.

גם הנסיבות הפוליטיות מרתקות. השליחים תלויים בשיטה הכלכלית שממררת את חייהם ומקדמת טכנולוגיה (אימייל וגו') שפוגעת בפרנסתם ובאופן אבסורדי, רוב הלקוחות שלהם הם האנשים בחליפות בדמות משרדי עורכי דין ורואי חשבון עם לוחות זמנים נוקשים. בכל זאת, למרות השכר הנמוך, היעדר ההטבות, עשן האגזוזים, הסכנה המרחפת ותנאי האקלים הקשים, עושה רושם שרובם אוהבים את העבודה שלהם. אולי זו ההתמכרות לאנדורפינים ולאדרנלין ואולי זה החופש היחסי שבלעבוד בחוץ, להפעיל את הגוף והראש (בצורה שונה מהמקובל), לפגוש לקוחות שמעריכים אותם ולחוות את העיר מגובה הכידון. מעניין שעם כל הביקורת החברתית שלהם, גם השליחים מקיימים מרוצי שליחים בהם החזק מנצח.

הרוכבים הם קהילה. הם אמנם חסרי אדיבות בכביש, חותכים ונתלים בכלי רכב כטרמפיסטים לא רצויים, אך כלפי הקולגות שלהם הם מפגינים אמפתיה רבה, למשל כאשר הם מארחים שליחי אופניים מכל העולם ומקימים קרנות תמיכה לאלו מהם שנפצעים

365 ימים" – "יום בחיי שליח אופניים בניו-יורק

תרבות האופניים מאופיינת על ידי אלמנטים נוספים של תרבות נגד. בערים מסביב לעולם, וגם בישראל, מתקיימות מסות קריטיות בהן בעצם מתקיימות מעין מתקפות DDOS (מניעת גישה מבוזרת) במרחב הציבורי, בדמות המוני מדוושים/גולשים/מחליקים, ומסתיימות ברייב, בירה, או מעצר. כך, גם אם רק לזמן קצר, הגלגל הפרימיטיבי גובר על התחבורה המודרנית. אם אתם טסים לחו"ל, יכול להיות לכם כיף להצטרף לפעולה מקומית כזו שתיקח אתכם גם לסיור בעיר וגם לאחת המסיבות הטובות באותו ערב (למשל, דוגמה מיני רבות). אגב, ישנן גם מסות קריטיות ששמות דגש על שמירה על החוק ומי שמעוניין ללמוד על נימוסי רכיבה זה הערוץ בשבילו (ברור שבעלי הערוץ הוא אנגלי!). בתרבות שמפרגנת לפצחנים (גם אם לא פרקטיים), אופנהCiFi גיפים ופסיכדליה, הרוכבים יוצרים לעצמם את המציאות שהם רוצים, גם אם בינתיים היא רק מרובדת.

      "רייב מסה קריטית בוונקובר"

Vancouver Bike Rave 2011 from Trevor Jansen on Vimeo.

עוד אנקדוטות על סולידריות של רוכבי האופניים:

 
בברכת ביטול העבודה ורכיבה שמחה ובטוחה!

הכותב הוא רוכב אופניים שמעדיף להישאר בעילום שם

 

להמשך הפוסט

"מעולם לא נעצרו כל כך הרבה גיקים" – מיני-ראיון עם גבריאלה קולמן על אנונימוס

הפלטפורמה הפיראטית | 05.11.2014 | 10:07

כל שנה ב-5.11, היום בו תכנן גאי פוקס לפוצץ את בית הלורדים בבריטניה, מקיימים חברי קולקטיב ההאקרים/אקטיבסיטים אנונימוס צעדות ברחבי העולם במחאה נגד שחיתות תאגידית וממשלתית, ובעד הדמוקרטיה וחופש הביטוי.

אתמול יצא לאור Hacker, Hoaxer, Whistleblower, Spy: The Many Faces of Anonymous, ספרה של האנתרופולוגית גבריאלה קולמן, שמספר את סיפורה של התנועה החל מהתארגנות ילדתותית של טרולים במערכת הפורומים האנונימית של 4chan ועד למעורבותה בפעולות פוליטיות ברחבי העולם והפיכתה ל"ארגון הטרור" של הלוחמים למען חופש מידע. לפני מספר שבועות קיימנו שיחה עימה על רקע הקרנת הסרט הדוקומנטרי על אנונימוס: We Are Legion: The Story of Hacktivists.  להלן חלקים מהשיחה הזו.

איך את מגדירה את אנונימוס? תנועה? רעיון? ארגון טרור? כוח טבע?

הייתי קוראת לאנונימוס תנועה, אך גם רעיון. ובגלל שזה רעיון, ובגלל זה התנועה נראית שונה מתנועות אחרות. בגלל שזהו רעיון יחסית אמורפי, עם אידיאולוגיה גמישה, אנשים תופסים את הרעיון בדרכים שונות. מצד שני, המבנה הזה לא ייחודי לחלוטין לאנונימוס. אני קוראת ספר על המאבק האירי לעצמאות וגם שם הקבוצות המוקדמות שפעלו שידרו מסרים שונים, ואנשים בערים שונות תפסו את המאבק למען הלאומיות האירית בדרכים שונות. אנונימוס דומים בהיבט זה, רק שהמאבק שלהם הוא למען האינטרנט. אני חושבת שיש מטא-פוליטיקה לאנונימוס – אנונימיות, חופש ביטוי וכו', אך המאבק לובש צורות שונות, ולפעמים אפילו פוגעים בפרטיות של אנשים לצורך כך, אך גם לכך יש גבולות. למשל, מישהו השתמש בשם של אנונימוס למחות כנגד מרפאה להפלות בבריטניה, והוא נעצר וזה היה ברור שאין מאחוריו תמיכה רחבה. כך שזה גמיש, יש תחומים שבהם ברור שהם לא פעילים. אני לא חובבת את ההגדרה של "טרור", ההתקפות של אנונימוס לא דומות להתקפה על תחנת כוח למשל. למרות שלפעמים יש נזק משני בפעולות של אנונימוס, לדוגמא חשיפה של ססמאות, אנונימוס לא אלימים ולא רוצים להיות אלימים.

כיצד היית מגדירה האקרים מבחינה פוליטית – האם הם ליברטאנים? ואולי קומוניסטים?

האקרים נתפסים כמי שנעים על הספקטרום שבין ליברלים לרדיקלים, כל מה שכולל אנטי-קפיטליסטים, קומוניסטים, ליברטאנים, סוציאל דמוקרטים, ליברלים. אני חושבת שלקרוא להם ליברטאנים זה מוגזם, למרות שהרבה אנשים מובילים בעמק הסיליקון הם ליברטאנים והם לפעמים נותנים את הטון, למשל פיטר קולס מאי-ביי. יש כמובן היבטים ליברטאנים לתרבות ההאקינג, כמו לדוגמא ביטקוין, ואלמנטים של סייברפאנק, אך אם מסתכלים על חלקים אחרים בעולם, כמו לדוגמא אירופה, אמריקה הלטינית או איזורים אחרים בצפון אמריקה מחוץ לעמק הסיליקון, רואים שיש מגוון גדול, וזה מה שמעניין – להאקרים ברחבי העולם יש אוריינטציה פוליטית מאוד מגוונת, חלקם אנרכיסטים אנטי-קפיטליסטים, חלקם סוציאל-דמוקרטים שמאמינים במדינת רווחה, וכולם עובדים ביחד תחת הדגל של אנונימוס למשל, ולכן זה מעניין לעיתים לראות כיצד האקרים עם אידיאולוגיות פוליטיות שונות משתפים פעולה יחד למטרה מסויימת. במובן זה הפוליטיקה של ההאקרים שונה מהרבה התארגנויות פוליטיות אחרות, וזו הסיבה שפרוייקטים כמו TOR או אנונימוס מחזיקים מעמד.

נראה שלאנונימוס יש עמדה ברורה בסכסוך הישראלי פלסטיני. הם תומכים בפלסטין, למשל באמצעות OpGaza (התקפה על אתרים ישראלים). מדוע זה נראה שאנונימוס נוקטים עמדה חד צדדית? האם זה באמת כך או שמדובר בהאקרים פלסטינים שפועלים תחת השם הזה?

אני לא בטוחה שאני יודעת את התשובה המדוייקת לכך, וצריך לערוך מחקר מעמיק יותר בנושא, אך הייתי אומרת שיש הרבה "מחלקות" שפועלות באיזורים שונים בעולם, לדוגמא באוקראינה או בפלסטין. אחד הדברים שחשוב להבהיר בנוגע לאנונימוס הוא שמבחוץ קשה להבין מה קורה, אך אם עוקבים אחרי "הסצינה", אחרי האנשים מאחורי החשבונות, ניתן יותר לדעת מה קורה. אחד הדברים שלא מפתיעים אותי הוא שהרבה מהפעילות הטקטית, הDDoS והפריצה למחשבים, מגיעה מ"אנונימוס גלובל", שנראה שאלו אנשים מברזיל ומהעולם דובר ספרדית, מאמריקה הלטינית, מפני שיש סיכון גדול בהאקינג ובDDoS מצפון אמריקה. 

הסרט מסתיים ברגעי השיא של שנת 2011  – אוקיופיי וול סטריט, גל של מחאות ברחבי העולם, ולאחר השנה הזו הרבה מחאות נעלמו וגם אנונימוס. יש קבוצות מקומיות שפועלות אך הליבה של אנונימוס נעלמה. מה קרה עם אנונימוס בשנים האחרונות?

הפעילות ב-2011 באנונימוס וברחבי העולם הייתה כל כך רחבה ומשמעותית באופן חסר תקדים שלאחריה כל פעילות אחרת נראתה לא פורה בהשוואה. בשנים האחרונות היה קשה להשתוות לרמת הפעילות הזו. היה דיכוי גדול מאוד של העפילות בצפון אמריקה ובאירופה ולציבור היה קשה להתאושש מזה ולמחות. המון גיקים והאקרים נעצרו מסיבות פוליטיות. מעולם לא נעצרו כל כך הרבה גיקים. בנוסף, שנת 2011 הייתה מעניינת בגלל שאנונימוס רדפו אחר פעילות פוליטית ברמה הגלובלית והם תמכו בפעולות בתורכיה, בקמבודיה, בפיליפינים. לתקשורת המערבית יש הטיה, היא לא מסקרת בשגרה את מה שקורה מחוץ לארה"ב והמערב. כך הרבה מהפעילות של אנונימוס שכן מתרחשת ברחבי העולם לא זוכה לסיקור.

ב-2013 סנודן חשף את הריגול של ה-NSA אחר האינטנט. אנחנו חשבנו שאנונימוס יפעלו בעניין זה, בגלל שחופש ממעקב הוא אחד מנושאי הליבה של אנונימוס, כי בלעדיו אין אנונימיות. ובכל זאת, לא ראינו פעילות בהיקף גדול מצידם נגד הממשל האמריקאי מאז החשיפות של סנודן כפי שהיה נגד הכנסייה הסיינטולוגית או מאסטרקארד.

זו שאלה שכולם שואלים את עצמה, האם צריכה להיות פעולה כירורגית או מחאה כנגד ה-NSA. קשה לצאת נגד יריב כמו ה-NSA, ולמעצרים הייתה השפעה גדולה על כך. אחד הפעילים הפיץ וידאו שתקף את ממשלת ארה"ב והוא נעצר, וזה השפיע על האקרים בצפון אמריקה. כמו שאמרתי, מי שפעילים הם ההאקרים מאמריקה הלטינית אבל לא מדובר במבצעים גדולים. אבל סך הכל זה נכון שאנונימוס שבמאבק מול ה-NSA הפעילות שלהם לא מורגשת.

להמשך הפוסט

לקראת חוק איסור אפליה ביומטרית

הפלטפורמה הפיראטית | 22.10.2014 | 11:46

יואב ליפשיץ

הנושא החשוב ביותר שיובא לפתחו של שר הפנים החדש יהיה גורלו של הניסוי הביומטרי. בשנה הקרובה יסתיים הפיילוט של המאגר הביומטרי, וממשלת ישראל, בהובלת משרד הפנים, תצטרך לקבל החלטה לגבי המשך הפרוייקט.

לא אפרוס כאן את כל הטענות נגד המאגר הביומטרי, רק אזכיר כי מדובר בסכנה קיומית למדינת ישראל ולדמוקרטיה הישראלית, גדולה בהרבה מבעיית המסתננים/פליטים שבה הרבה להתעסק שר הפנים הפורש, גדעון סער. השר לשעבר מיכאל איתן השווה דליפה אפשרית של המאגר לאסון צ'רנוביל. שר הבטחון הנוכחי, משה (בוגי) יעלון, התבטא בעבר כי המאגר מיותר ומסוכן, ורשויות הבטחון אוסרות על אנשיהן להצטרף למאגר בעצמם, עקב הסכנה הטמונה בקיומו. לדיפלומטים מאפשרים הנפקת תעודה חכמה ללא הצטרפות למאגר.

בין אם נצליח לבלום את הפרוייקט המסוכן, שהופך כל אזרח במדינה לחשוד שצריך לתת טביעות אצבע רק מעצם היותו אזרח, או לאו, הרי הטכנולוגיה הביומטרית היא כאן כדי להישאר. לא רק הממשלה משתמשת ומקדמת שימוש בטכנולוגיה הזו, גם השוק הפרטי. דני ירושלמי, ראש חטיבת הטכנולוגיות של בנק לאומי, הכריז בראיון שנתן לאחרונה כי "בתחום הביומטרי, אנחנו עוד לא שם אבל רוצים להיכנס לזה. כנראה שנלך על טביעת אצבע דרך הסמארטפון, כך שהלקוח יוכל להזדהות באפליקציה שלנו עם טביעת אצבע".

זיהוי ביומטרי הוא הרבה יותר בטוח ו-ודאי מזיהוי באמצעות ססמא, וזו הסיבה שתעודת זהות חכמה, ללא מאגר ביומטרי בצידה, היא דווקא צעד מבורך. אלא שיש להיזהר ממקרים בהם הקמת מערכת אבטחה ביומטרית מצריכה הקמת מאגר.

לצד אי-המודעות לסכנות שבמאגרים ביומטריים, אזרחים וצרכנים רבים מצטרפים לפרוייקטים ביומטריים עקב פיתוי מצד הממשלה או התאגידים. כך למשל, מי שלא מצטרף לניסוי הביומטרי לא יכול לקבל תעודת זהות חכמה איתה אפשר לקבל שירותי ממשל זמין דרך האינטרנט. דרכון ביומטרי לא רק יקצר את התור בנתב"ג, אלא ככל הנראה יהיה אחד התנאים לקבלת פטור מויזה לארה"ב. בלשכת התעסוקה מחייבים את המבקשים לקבל אבטלה לתת טביעות אצבע.

אם כך נוהגות הרשויות, אפשר בקלות לצפות כיצד ינהג המגזר העסקי כדי לעודד את צרכניו, שהינם לפעמים קהל שבוי – כמו למשל בהתנהלות מול הבנק, על מנת להצטרף למאגרים הביומטריים שיקימו. כך למשל, בדומה למדינת ישראל עצמה, צפוי שבנקים יספקו שירותים מקוונים מסויימים רק למי שיצטרף לשירות הביומטרי שלהם, וגופים אחרים יעניקו שירותי פרימיום, ויתכן שאף הנחות, רק למחזיקים בתעודה ביומטרית מטעמם, או בתעודת זהות ביומטרית שתתממשק עם השרתים שלהם. כבר עתה יש מקומות עבודה שמחייבים את עובדיהם לתת טביעת אצבע, ושמעתי אפילו על בית ספר שמחתים שעון נוכחות ביומטרי.

לכל הפרקטיקות האלו יש שם: אפליה.

(צילום מסך מתוך פעולת המחאה OccupyWifi כנגד המאגר הביומטרי)

בישראל קיימים מספר חוקים האוסרים על אפליה. חוק שוויון הזדמנויות בעבודה אוסר על אפליה במקום העבודה (ובקבלה לעבודה עצמה) מטעמים רבים: מין, נטייה מיני, מעמד אישי, הריון, טיפולי פוריות, טיפולי הפריה חוץ-גופית, הורות, גיל, גזע, דת, לאומיות, ארץ מוצא, השקפה, שיוך מפלגתי או שירות מילואים. חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים אוסר על אפליה באספקת מוצר או שירות ציבורי, או כניסה וקבלת שירות במקום ציבורי מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי או הורות. מעל כולם, מרחפת במשפט הישראלי רוחו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר ממנו נגזר האיסור הכללי לאפליה, שכן אפליה פוגעת בכבודו של האדם, ולעיתים אף בחירותו.

עלינו להתחיל לדבר על אפליה ביומטרית, שהיא אפליה על רקע סירוב למסור נתונים ביומטריים אישיים, המצויים בליבה של הזכות החוקתית לפרטיות (חלק מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו), ולקדם הכרה מפורשת שלה בספר החוקים. ההכרה בחשיבות ההגנה על הנתונים הביומטריים האישיים מפני הרשויות היא חלק מיסודות שיטת המשפט של העולם המערבי, ועד להופעת הניסוי הביומטרי, רק חשודים נדרשו לתת את טביעות האצבע שלהם לרשויות האכיפה.

אפליה ביומטרית מכרסמת בהגנה על פרטיות הנתונים הביומטרים, האישיים, שכן היא מעמידה אנשים, למשל במקומות העבודה או ברצונם לקבל שירות, בפני הכרח לוותר עליהם אם ברצונם לקבל שירות כאחד האדם ולסכן את הזכות שלהם לחיות חיים נטולי מעקב ככל האפשר. כשם שאנו לא רוצים שאנשים יוותרו על דתם או השקפתם או יבחרו דווקא במסלול חיים מסויים (למשל בנוגע להורות) מבלי לחשוש להשלכות במקום העבודה או בהתנהלות מול הממשל, כך עלינו לקדם חקיקה שתבטיח לאנשים שלא מעוניינים להצטרף למאגרים ביומטריים שונים, ממשלתיים או פרטיים, את ההגנה בדמות היעדר אפליה.

על אף חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והזכות לפרטיות, בג"צ עדיין לא נתן פסיקה ברורה בנושא המאגר הביומטרי ולא פסל את קיומו של המאגר הביומטרי, שכן כרגע ההצטרפות למאגר הביומטרי אינה בגדר חובה המחייבת את כלל אזרחי המדינה, אלא וולנטרית בלבד. כמו כן, בג"צ לא פסל את הפרקטיקות המפלות בין המצטרפים למאגר לבין אזרחים שאינם דיפלומטים המבקשים לקבל תעודה חכמה ללא הצטרפות למאגר, פרקטיקה שמטילה לחץ על אנשים להצטרף למאגר גם אם אינם מעוניינים בכך, ומעמידה בפניהם את הדילמה בין להצטרף למאגר הביומטרי לבין לוותר על קבלת שירותי מידע חכמים מהמדינה. זאת על אף שהנתונים הביומטריים מוגנים במסגרת חוק הגנת הפרטיות, והפרטיות עצמה היא חלק מחוקי היסוד.

איסור על אפליה ביומטרית יבטיח את ההגנה על הזכויות הדיגיטליות של האזרחים, לא רק מול הרשויות – קרי, היעדר הפללתם של אזרחים שמסרבים להצטרף למאגר הביומטרי והן היעדר אפליה בקבלת שירותים מן המדינה; אלא גם מול גורמים מסחריים ואחרים. האיסור יטיל על גופים המבקשים לעשות שימוש בטכנולוגיה ביומטרית את החובה לאפשר למי שלא רוצה להצטרף למאגר לא לדאוג מהמחיר שהוא משלם על כך, ולכן יקדם את השימוש בטכנולוגיה ביומטרית ללא הקמת מאגרים (באמצעות זיהוי חכם שאינו מצריך מאגר ומסירת מידע ביומטרי לגופים פרטיים).

בחוק המאגר הביומטרי יש להיאבק עד לביטולו. אך הפרוייקט הייחודי למדינת ישראל, פרוייקט שלא קיים באף מדינה דמוקרטית אחרת, מספק הזדמנות לחשוב על דרכים להתמודד עם הנושא הביומטרי כולו בצורה ייחודית, למשל בדמות חוק מתקדם המבטיח היעדר אפליה ביומטרית.

להמשך הפוסט

סיפור קצר, יפה ונטול פרסומות על Ello

הפלטפורמה הפיראטית | 06.10.2014 | 14:11

הארי בורק

והרי מבזק: 7 בחורים לבנים ועשירים יוצרים רשת חברתית חדשה, יפה וחפה מאידאולוגיה.

אני מתעורר משינה יפה, נטולת פרסומות. לראשונה בניו יורק, יורד כאן גשם (למה אני בניו יורק? נוט טו סלף – לבקר בתערוכה של ג׳ף קונס בוויטני מתישהו בימים הקרובים). אני נע לכיוון מכונת הקפה, אבל אין קפה. אני רותח וסופר-מעוצבן, אבל מחליט ללכת על תה ירוק במקום. אני מרוצה מההחלטה, בחושבי על אחוז הקפאין הגבוה והאיכויות האנטי-אוקסידנטיות הטמונות בה. אני שותה את התה מספל האיקאה שלי, שיקי ונטול פרסומות.

אני נע חזרה לחדר השינה שלי כדי להתלבש (אני עדיין לא לבוש). איזה בגדים כדאי שאלבש? אני מסתכל במגירה של מי שאת החדר שלו אני מסבלט ב-Airbnb. חולצת אמריקן אפרל לבנה וחלקה, שורטס של אקנה. הממ, לא. אני פשוט מרגיש יותר… עצמי היום. אני תוהה אם ארגיש מוזר ללבוש תחתונים צהובים וסגולים של מישהו אחר, אבל לא את התחתונים השחורים החלקים שלהם, ולדקה אני מנסה למרוט שערה מהאף, כשאז – אני רואה אותה. חולצת טי צהובה חלקה – מושלמת, אופטימית, הכי אני. אני מצלם סלפי במהירות וקורא את הכיתוב הגרפי המוקפד שלרוחב החזה. צהוב: צבע יפה, נטול פרסומות. אני מחייך.

בדרך לעבודה אני מבקר בחלק הקטן של ה-MoMA שמתפקד כמוזיאון לאמנות. מציפה אותי תחושה של סיפוק מסעיר ממה שאני רואה סביבי, ואני מרגיש אחווה מיידית עם האנשים האחרים שמבקרים כרגע בהיכל. אני מסתכל על עבודה של טרייסי אמין ומחייך. אובייקט יפה, נטול פרסומות. אני הולך להגיד שלום חטוף במשרדים של מגזין i-D, מצלם כמה תמונות אבל לא מעלה אותן, וממשיך בדרכי.

כשאני מתהלך בחוץ אני מרגיש נפלא בקשר לעצמי. יש לי תחושה משונה של קרבה לכל ההיסטוריה של ההתפתחות האנושית, שגורמת לי לעקצוץ נרגש מתחת לעור. השמש מזכירה לי שאני רק חלקיק קטן בכל המארג הגדול של המציאות, אבל שאני יכול להשיג כל כך הרבה יותר אם רק אתרכז בזה ואשאר חיובי. זה ממלא אותי אימה, אבל גם בתחושה חזקה של פרודוקטיביות. אני מחייך, וממשיך ללכת לכיוון העבודה.

—–

 הטקסט פורסם במקור באתר Rhizome, תורגם על ידי מיכל רונאל

להמשך הפוסט

הוידאומט הפיראטי

הפלטפורמה הפיראטית | 01.10.2014 | 12:40

לקראת יום כיפור אספנו רשימת המלצות לא ממצה על סרטים שעוסקים בפוליטיקה של שיתוף מידע. מי שהשתכנע ממסע התעמולה של תאגידי התוכן המולטי-מליונרים, ומתייסר מן המחשבה שצפייה בסרטים באמצעות הרשת אינה מוסרית, ישאר עם מצפון נקי גם לאחר הצפייה – ראשית, כי אלו סרטים שמופצים לצפייה חופשית ע"י יוצריהם; ושנית, חלק מן הסרטים עוסקים בנושא זה ממש: פיראטיות של תכנים היא מוסרית!

The Internet's Own Boy: The Story of Aaron Swartz

לפני כשנה וחצי התאבד אהרון שוורץ, ממייסדי Reddit, לאחר שעמד להיות מורשע ולרצות גזר דין ארוך בכלא. המעשה שבגינו עמד שוורץ מול כתב אישום פדרלי היה חדירה לבסיס הנתונים של JSTOR, מאגר המאמרים האקדמי, והורדת מלאי המאמרים שלהם במטרה לשחרר את סך כל הידע האקדמי לשימוש חופשי של הציבור.

בכך הצטרף שוורץ, פוליטיקאי צעיר, רגיש ונבון שבכמה פרוייקטים טכנו-פוליטיים חלוציים הצליח לאתגר את התפיסות הממסדיות בנוגע לשיתוף מידע, לשורה של לוחמי חופש מידע, כדוגמת ג'וליאן אסאנג', צ'לסי מאנינג או אדוארד סנודן, ששילמו מחיר כבד על המאבק לחברה פתוחה, חופשית ושוויונית יותר. שוורץ היה מעורב בין היתר בפיתוח טכנולוגיית ה-RSS, בפרוייקט קריאייטיב קומונס, במאבק לשחרור מאגרים משפטיים לעיון חופשי של הציבור ובמאבק המוצלח נגד SOPA – הצעת חוק אמריקאית שנועדה להילחם בהפרת זכויות יוצרים, אך זכתה לקיתונות של ביקורת על כך שהייתה מקנה כוח רב מדי לתאגידי תוכן לסגור אתרים שלמים ללא הליך משפטי ראוי.

ההספד הדוקומנטרי מ-2014 מגולל את סיפורו ההרואי והטרגי של גיבור האינטרנט, תוך שהוא מתעכב בתחנות חייו האישיות והפוליטיות, מילדות ועד בגרות. הצפייה בסרט מרגשת ומחנכת.

 

 

Mediastan

סרט תיעודי מ-2013 שג'וליאן אסאנג' עזר בהפקתו ושיצא לאקרנים בסמוך וכמענה ליציאת הסרט The Fifth Estate, סרט המתח ההוליוודי אודות ויקיליקס. מדיהסטן מתעד מסע של משלחת עיתונאים למדינות ה'סטן' במרכז אסיה, שם העיתונאים נפגשים עם עיתונאים עצמאיים ועורכי עיתונים, על מנת להציע להם נגישות למסמכים דיפלומטיים שהודלפו לויקיליקס ע"י צ'לסי מאנינג בתמורה להנגשת מידע מתוך המסמכים שרלוונטי לציבור הקוראים המקומי. מלבד הנוף עוצר הנשימה, מרתק לראות את הדילמות בנוגע לביטחונם האישי העיתונאים והדילמות הכלכליות שהעיתונות המקומית מתחבטת בהן. מומלץ מאוד!

 

Mediastan, WikiLeaks Film (Part 1 of 3) from ACIO on Vimeo.

 

We Are Legion – The Story of Hacktivists

מהו בעצם "ארגון" אנונימוס? כיצד הוא הפך מפורום אינטרנטי לארגון בעל ממשות? מה האתיקה של אנונימוס? כיצד הארגון קשור למחאות ברחבי העולם בכלל ולאביב הערבי בפרט? כל זאת ועוד בסרט הדוקומנטרי-מניפסטי אודות הקולקטיב ההאקטיביסטי (הלחם של האקינג ואקטיביזם) הבינלאומי.

הסרט מ-2012, מאת הבמאי של הדוקומנטרי על אהרון שוורץ, מתאר את התפתחותו של קולקטיב ההאקרים, שצמח ממעשי השובבות בפורומים האנונימיים של 4chan והתבגר לתוך מאבקים פוליטיים רחבי היקף, כנגד הכנסייה הסיינטולוגית, כנגד חברות הסליקה שחסמו העברות כספים לויקיליקס ועוד, בעודו מאמץ את המסכה של Guy Fawkes כסימן ההיכר שלו.

הצפייה בסרט קלילה ומהנה ברוח ה-Lulz, אך גם חושפת את תפיסת העולם הכנה והלא מתפשרת של "תת המודע של האינטרנט". הראיונות עם חברי הקולקטיב (שחלקם השתחררו מהכלא לפני הצילומים ואחרים מרצים עונשי מאסר בימים אלו), כותבים ואקדמים ושחוקרים אותם, חושפים אותנו לתת-תרבות נחבאת, אך חשובה ומשמעותית בעולמנו, שהתקשורת והפוליטיקה הממסדית נוהגות לצייר כאיום על החברה.

 

 

Steal This Film I + II

סדרת סרטים תיעודיים קצרים (2006, 2007) על טכנולוגיית ותרבות שיתוף הקבצים BitTorrent ואתר PirateBay. החלק הראשון צולם בשוודיה ומתאר את התרבות הפיראטית שבה (צבעוני, מגרה ומצחיק!). החלק השני עוסק בזכויות יוצרים ובהפרתן. נעשית בו סקירה היסטורית ופילוסופית מרתקת, בה מתגלית המציאות הבעייתית של ימינו לנוכח מהפכת המידע שמתנגשת במודלים כלכליים וחוקיים מיושנים ולא מוסריים. שווה ביותר. למי שרוצה ללמוד עוד אודות חופש הביטוי וזכויות יוצרים בעידן המידע, הפעם בהקשר של תעשיית המוסיקה, מומלץ לראות גם את Rip: A Remix Manifesto – עם פסקול מזהב ואנרגיות סוחפות.

 

 

בברכת sharing is caring וגמר חתימה טובה.

להמשך הפוסט

החומה הדיגיטלית של ברלין

הפלטפורמה הפיראטית | 28.09.2014 | 06:39

גרגורי ברלינרבלאו

בשבוע שעבר חזרתי מברלין. ביקור ראשון בעיר עם מערכת תחבורה ציבורית מהמתקדמות והיעילות בעולם, שירות אדיב בכל פינה, מחירים זולים בסופרמרקט, ועוד שלל סיבות נוספות לישראלי הממוצע להמשיך להתלונן גם בחו"ל. חוץ מה"פינוקים" השגרתיים האלו ואתרי התיירות, הבחנתי, במרחק הליכה מהרייכסטאג בבניין שדמה מעט למכונת כביסה. אותו הבניין התברר לי מאוחר יותר כמשכן הקנצלר.

הרעיון המרכזי שקסם לי בבניין היה עיצובו שמסמל את שקיפות השלטון הגרמני. ואכן, כל המשרדים בבניין קנצלרית גרמניה היו שקופים ופתוחים לעיני כל עובר ושב בכל רגע ורגע, ללא וילונות מוגפים וללא כל הפרעה. גרמניה יכולה לגרום לנו לקנא בהרבה מאוד דברים, והשקיפות, אחת מערכי הבסיס הפיראטיים, רק מתווספים לרשימה.

 אבל עד כמה שהדבר יישמע מגוחך, דווקא במדינה כזו, תמצאו שמגוון עצום של סרטוני יוטיוב חסומים למשתמש הגרמני ורשת WiFi (להלן וויפי) גוססת. כישראלי שמתגורר במרכז הארץ והתרגל ללכת ברחובות ראשיים בלי לפחד שיתקע בסמטה חשוכה בלי וויפי (עיריית תל אביב עצמה מספקת רשת פתוחה ברחבי העיר), היה לי ממש קשה להפנים שכשאדם יושב בבית קפה מרכזי כסטארבאקס, הוא מחזיק את האצבעות מול המחשב הנייד כאילו מדובר בגמר המונדיאל, מתוך תקווה שלפחות המדרגה התחתונה בגרם המדרגות בצד ימין בתחתית המסך תיצבע בלבן סוף סוף. המצב היה דומה ברחבי ברלין כולה, כך שאם הייתי שומע ציוץ לקיומו של וויפי בנקודה שבה הרגע עברתי, הייתי חוזר צעד מלא תקווה אחורה, ונעמד, אפילו באמצע הכביש, ומתפלל שהציוץ הזה לא היה פרי הדמיון. ליליד הדיגיטלי קשה לשרוד בלי סים קארד בברלין.

מצב ה"אינטרנט הפתוח לכל" בברלין אומנם זהה פחות או יותר למצב באירופה כולה אך גרמניה יוצאת דופן בתחום הזה. הסיבה העיקרית לכך שאצל בעלי מסעדות ואפילו ברייכסטאג אין לפעמים וויפי, היא שבגרמניה קיים חוק שמטיל על אדם שמספק אינטרנט בחינם את האחריות המלאה על כל מה שהמשתמש עושה באינטרנט באותה העת. מפלגות שונות כמו מפלגה הדמוקרטית, המפלגה הירוקה או המפלגה הפיראטית מנסות להפעיל לחצים על הפרלמנט לשנות את המצב, בינתיים ללא הצלחה ממשית.

כשכבר מצאתי חיבור לרשת, התברר לי כי מצבו של חופש המידע בגרמניה – במובן הרחב של החופש להפיץ ולצרוך מידע, לא במובנו הנוסף, האפשרות לקבל מידע בחופשיות מהרשויות – גרוע אף יותר מכך. בערוצי היוטיוב שולטת מעצמת זכויות יוצרים שמגבילה את הגרמנים הרבה יותר מאשר את עמיתיהם בארצות הסמוכות. מחלוקת מתמשכת בין פלטפורמת שיתוף הוידאו יוטיוב ו-GEMA – סוכנות זכויות יוצרים וביצועים שממוקמת בברלין ומינכן (המקבילה הגרמנית לאקו"ם), מביאה לכך כי סרטוני וידאו רבים אינם זמינים לצפיה עבור הגרמנים.

כתוצאה מפסיקת בית משפט בהמבורג, לפיה יוטיוב פוגעת בזכויות יוצרים כאשר נותנת במה לפירסום סרטונים ומוסיקה של יוצרים ללא הסכמתם, סרטוני מוסיקה של יוצרים החתומים בלייבלים גדולים, חסומים לצפיה בגרמניה מאז מרץ 2009. משא ומתן בין GEMA ויוטיוב לא צלח, והרי התוצאה העגומה לפניכם: מתוך 1000 הסרטונים הפופולריים ביותר ביוטיוב, 61.5% מהם חסומים בפני הגולש הגרמני, לעומת אפגניסטן בה חסומים 4% מהסרטונים, שוויץ בה רק אחוז אחד חסום, או ארה"ב שבה פחות מאחוז מהסרטונים חסום (0.9 אחוזים).

כתוצאה מהחסימה, גרמנים רבים למדו להשתמש בתוספים מיוחדים שמזייפים עבורם בפשטות כתובות IP שגויות, רק בשביל שיוכלו לשבור את החומה שהציבה בפניהם GEMA, ולצאת מהאינטרנט "הגרמני" אל האינטרנט הפתוח. הארגון מקבל ביקורות קשות לא רק מהגולשים, אלא גם מגוגל, ומבעלי הזכויות עצמן – מנכ"לי חברות סוני ויוניברסל בגרמניה, על כך שגרמניה היא מדינה מתקדמת במיוחד בשוק המוסיקה הדיגיטלית, ונראה כי GEMA "עדיין לא הבינה את זה".

במקביל למתרחש בגרמניה, המצב הפיראטי ברוסיה שונה במעט. אתרי הורדות רוסיים נמצאים בראש הרשימה של מקורות ההורדה הגדולים ביותר ברשת. אלא שגם ברוסיה יש איום על הוויפי. בזמן האחרון נחקק ברוסיה חוק חדש הדורש מאזרחים המבקשים לקבל גישה חופשית ל-WIFI להזדהות, על מנת שתתאפשר "הגנה מפני התקפות סייבר באתרים הרוסים"  (כך על פי דובר הקרמלין). החוק המדובר גורר ביקורות חמורות מצד ספקיות רשת, בלוגרים רוסיים ובעלי עסקי פרטיים הטוענים כי התהליך יהפוך להיות כאב ראש רציני עבור העובדים והלקוחות כאחד.

למרות החום, פקקי התנועה, ושלל הקיטורים הקלישאתיים, פרצה מתוכי איזו אנחת רווחה למראה ההודעה שיש אינטרנט חופשי בנמל התעופה בן גוריון. מאוד מוזר היה לגלות כיצד גרמניה השקופה, שבה המפלגה הפיראטית מחזיקה בארבעים וחמישה נציגים במצטבר בכל הפרלמנטים של מדינות גרמניה השונות (מתוכם חמישה עשר נציגים בברלין), לא הצליחה עדיין לשחרר את תעשיית המוסיקה הדיגיטלית מחומת זכויות היוצרים או לרשת את המדינה באינטרנט חופשי, תחום שבו מדינת ישראל נמצאת כבר כמה צעדים קדימה, עם ה-WIFI המתקדם ביותר בעולם

להמשך הפוסט