יואב ליפשיץ

לפני שבוע וחצי, לאחר שהמשטרה אסרה על קיום הפגנת שמאל שתוכננה למוצאי שבת בטענה בטחונית מפוקפקת (באותה שעה של ההפגנה היו אירועי תרבות המוניים בחוצות העיר תל אביב), פרסמה ח"כ תמר זנדברג סטטוס שביקר את החלטת המשטרה.

כך כתבה בסטטוס: "החלטת המשטרה על ביטול ההפגנה הערב לא מתקבלת על הדעת. המשמעות היא שלא ניתן להפגין נגד מלחמה בזמן מלחמה. אלה בדיוק הזמנים בהם המשטרה וגופי הביטחון צריכים להגן באופן קפדני על חופש הביטוי והמחאה ולא למהר לצמצם אותו".

זנדברג חרדה לחופש המחאה בזמן מלחמה וחשבה שההחלטה לא מתקבלת על הדעת, ולכן כנבחרת ציבור היה עליה ועל יתר חבריה למרצ שארגנו את ההפגנה לעשות מעשה – היה עליהם לקיים את ההפגנה למרות איסור המשטרה. אמנם זו היתה פעולה שאדם מן היישוב נעצר בגינה, אך המשטרה כנראה שלא הייתה עוצרת את חברי הכנסת של מרצ, וגם אם הייתה עוצרת – הם לא היו מועמדים לדין. לחברי כנסת מותר לפעול בניגוד לחוק במקרים שבהם הם מרגישים שסותמים להם את הפה. לצורך כך יש להם חסינות מהותית.

לעבור על החוק למען הציבור

החסינות המהותית מפני העמדה לדין פלילי, בגין פעולות שהם מבצעים במסגרת מילוי תפקידם, היא כלי המוענק לחברי הכנסת כדי שיוכלו לממש את תפקידם כשליחי ציבור ללא חשש מהעמדה לדין, גם במקרים בהם טובת הציבור כפי שהם תופשים אותה כנבחריו עלולה להיות מנוגדת להוראות הדין הקיים.

מדובר בכוח רב המופקד בידי אלו שהעם בחר בהם לשמש נציגיו (חסינות זו הינה מוחלטת ואינה ניתנת להסרה). אך נדמה כי מבין כל הכלים העומדים לרשות הח"כים, זהו אחד הכלים הפחות מנוצלים בארגז. אין טעם בחסינות אם לא מנצלים אותה. בדיוק כפי שאנו מצפים מנבחרינו להעלות הצעות חוק, להצביע ולייצג אותנו בוועדות, כך אנו צריכים לצפות ולדרוש מח"כים לשרת אותנו נאמנה בקידום הערכים שלשמם נבחרו, ולנצל מפעם לפעם את החסינות כחלק מתפקידם, עבורנו, למען הציבור ששלח אותם, כדי שאנחנו לא נצטרך לעבור על החוק במקרים בהם הוא מנסה להשתיק אותנו.

ח"כים רבים נתפסו עוברים על החוק למען תועלתם האישית, תוך שהם מסתתרים מאחורי החסינות הדיונית (הניתנת להסרה), לפיה אי אפשר להעמיד אותם לדין במשך כל תקופת כהונתם. שחיתות זו פוגעת באמון הציבור בכנסת וביושביה. לעומת זאת, אם תשתרש נורמה של מעבר על החוק (באופן חוקי, תוך ניצול החסינות) למען הציבור, באקט רובין הודי, הרי שהדבר יגביר את האמון וההערכה כלפי חברי הכנסת.

אם החסינות המהותית היא חסינות פונקציונלית, כזו שנועדה לשם מילוי התפקיד, הרי שהיא נועדה שישתמשו בה. כך אפשר לראות במימוש החסינות חלק מהותי מן השליחות, ומבחינה ציבורית, צריך לראות בח"כ שלא נדרש לנצל את החסינות המהותית מפעם לפעם כמי שמעל באמון הציבור ששלח אותו. זהו אולי תפקיד ביצועי ראשון במעלה שח"כ שאינו שר יכול לקחת על עצמו, ובכך להשפיע על המציאות בעצמו, בעצם חשיפת מידע למשל, ללא צורך בעזרה מחבריו או בתמיכה קואליציונית.

בתקופה בה החופש להפגין מאויים כאשר אזרחים נעצרים ועומדים בפני אישומים מופרכים על השתתפות בהפגנות חוקיות, זו חובתם המוסרית של חברי הכנסת לא רק לכתוב סטטוסים זועמים, לא רק להעביר ביקורת במליאה (ולהצביע בעד החוק שיפקיע את הסמכות הזו מהמשטרה), אלא גם לנצל את החסינות שהוענקה להם כדי לממש את הזכות הזו עבור הציבור. ציפיתי מח"כ סתיו שפיר שלאחר בחירתה לכנסת היא תקים אוהל מחאה בשדרות רוטשילד שישרת את כלל המוחים, למרות שכרגע הדבר אסור על פי חוק. אותה אנשי הסיירת הירוקה לא יעצרו, אבל מבחינתה מה שהתחיל ברחובות נגמר בקלפי.

ההסטוריה הגלויה של ההדלפות

מבחינה הסטורית, חסינות מהותית היא בראש ובראשונה הגנה על חופש הביטוי העומד בבסיס הדמוקרטיה. אם במאמר הקודם בבלוג קראנו לחוקים המגבילים את זרימת המידע "הצפנה משפטית", הרי שהחסינות המהותית היא המפתח לאותו הצופן. החסינות המהותית ממנה נהנים חברי הכנסת היא פרצה חוקית מובנית, דלת אחורית בהצפנה המשפטית. החסינות המהותית הופכת את הח"כ לכלי חסין ובלתי ניתן לעצירה להזרמת מידע לציבור.

מספר דוגמאות בולטות בהסטוריה של הפרלמנט הישראלי לשימוש נבחרי הציבור בחסינות לצורך הזרמת מידע לציבור:
בנימין נתניהו, יו"ר האופוזיציה דאז, חשף בשנת 1994 מעל בימת הכנסת את מסמך שטאובר, שהכין את הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק לקראת פגישה עם מקבילו הסורי.
ח"כ זאב אלקין הדליף לפעילי ימין מידע סודי על אודות המאחזים שאותם מתכנן צה"ל לפנות. מעניין שאותו אלקין, ביושבו כיו"ר ועדת חוץ ובטחון, השעה מוקדם יותר השנה את ח"כ עמר בר-לב מחברותו בארבע ועדות משנה לאחר שהדליף לעיתונות חומר לא מסווג מתוך הועדה, ובפעם אחרת קרא לחקור מי הדליף מסמכים לא מסווגים לבמאי הסרט "שומרי הסף".
הח"כים זהבה גלאון, ניצן הורוביץ ודב חנין הפרו את צו איסור הפרסום ופוצצו את פרשת האסיר X מעל דוכן הכנסת, לאחר שכבר התפרסמה ברשתות זרות.

המקרה של פרשת האסיר X הוא מקרה מעניין, מאחר והורוביץ סיפר מאוחר יותר כי המידע היה ברשותו, וכי הוא טיפל בפרשה זו עוד קודם לכן מול היועמ"ש. ובכל זאת, הורוביץ לא חשף את הפרשה – שוודאי מעניינת את ציבור הבוחרים של מרצ – אלא רק לאחר שנחשפה בעיתונות הזרה, ועוררה הדים גם בארץ, לאחר פרסום (שהוסר) באתר וואלה וברשתות החברתיות.

יתכן אפילו שהורוביץ היה זה שבעצמו הדליף את פרטי הפרשה לעיתונאים, אך גם אם לא, הרי שמישהו בכל זאת הדליף את הפרטים. ח"כים, ופקידים אחרים בשירות המדינה, מדליפים מידע כל הזמן. כל מידע שמגיע מוועדת השרים לענייני חקיקה או מן הקבינט המדיני-בטחוני מקורו בהדלפה, סביר להניח ע"י שר כזה או אחר בעל אינטרס בפרסום המידע.

ההשפעה של מראית העין

כולם בצמרת השלטון והצבא מדליפים מידע אסור לפרסום כל הזמן, ומסתתרים מאחורי הטייטל "בכיר". זוהי פרקטיקה מקובלת שעליה מושתתות רבות מן החשיפות בעיתונות. אך האקט הזה נעדר נראות, ולכן קל להדחיק את מעשה ההדלפה, הלא חוקי לעיתים, עצמו. מאחר שהעיתונאי אינו מסתיר את זהותו של המדליף קל לנו לדמיין עיתונאי אמיץ ושקדן שחשף מידע שאף אחד לא רצה לחשוף, אך כמעט תמיד קיים אדם שזהותו נשמרת בסוד, שרצה לחשוף ושיתף את העיתונאי במידע הזה. הגנה ואי-חשיפת המקור היא חלק חשוב באתיקה העיתונאית, אך בה בעת היא מאשררת את הפעולה הזו כפעולה מגונה, וזאת למרות שהיא עושה טוב לחברה.

ההדלפה היא אפוא החלק המגונה של הדמוקרטיה, אך אין שום סיבה שבעידן הנוכחי, עידן המידע, היא לא תזכה לכבוד המגיע לה. בלי הדלפות לא היינו מתוודעים לעוולות שנעשות לנו ובשמנו. ההדלפה חיונית לדמוקרטיה ולעיתונות ככלב שמירה, אך היא אינה ממוסדת (המידע אינו שקוף מראש) ונתפשת כאקט סורר – אין הגנה חוקית חזקה למדליפים. האוטונומיה של העיתונות, בדומה לאוטונומיה של האמנות נותנת הכשר, אך זוהי אוטונומיה מוגבלת. העיתונות הישראלית לא הרשתה לעצמה לחשוף את פרשת האסיר X וחשיפת דברים שהם סודיים באמת, בניגוד לדברים מביכים לדמויות בודדות כגון פרשות מין או שחיתות.

במאמרו "נימוסים והליכות בעידן ויקיליקס" כותב סלבוי ז'יז'ק על החשיבות שבמראית העין:
 "מלכתחילה היה בפעילות האתר [ויקיליקס] משהו שחרג מן התפיסות הליברליות של חופש מידע. אל לנו לאתר את החריגה הזו ברמת התוכן. הדבר המפתיע היחיד בגילויים של ויקיליקס הוא שאין בהם כל הפתעה. הרי גילינו בדיוק מה שציפינו לגלות, לא כן? השיבוש היחיד היה ברמת מראית העין: לא נוכל עוד להעמיד פנים שאיננו יודעים את מה שכולם יודעים שאנחנו יודעים. כאן נעוץ הפרדוקס של המרחב הציבורי: אפילו אם כולם יודעים עובדה לא נוחה, עצם אמירתה בציבור משנה את כל התמונה."

בפראפרזה ובהמשך לכך: עצם הידיעה שיש מי שמדליף את העובדה הלא נוחה, גם היא חשובה. ויקיליקס אינו עיתון כפי שנהוג לחשוב על עיתון, אלא אתר שמזקק את פעולת העיתונות לכדי פרסום הדלפות. ויקיליקס שם את הדגש על כך שבבסיס העיתונות, הדיון הציבורי וכו' עומדת ההדלפה, שחרור המידע על ידי צד שמעוניין בכך. ובנוסף, ויקיליקס הנרדפת מזכירה לנו שפעולה זו נתפשת כפעולה מגונה.

כך גם עצם העיסוק בהדלפת מסמך, שעולה כאשר ח"כ נוקט בפעולה זו ולא כאשר מדובר בחשיפה עיתונאית שלא נותנת את הדגש לעצם ההדלפה, ובשאלות הנלוות לכך – מדוע מסמך זה מסווג מלכתחילה? האם האינטרס הציבורי באמת נפגע מעצם חשיפתו? – עשוי להוביל לשיח שמאפשר לערער ולבחון מחדש עמדות ואולי אף לשינוי המדיניות. לכן השקפה של מידע ציבורי, תוך ניצול חסינותו למען שליחותו, זו אחת הפעולות הדמוקרטיות ביותר שחבר כנסת יכול לבצע.

שאלה של השקפה

אני מעדיף לקרוא לאקט הזה "השקפה" במקום הדלפה. לרוב מדובר במידע שהוא מידע ציבורי, שעליו להיות שקוף ולעמוד לרשות הציבור מלכתחילה, אך אינו שקוף בניגוד לאינטרס הציבורי הרחב. ייתכן שח"כים חוששים שיראו בהם אנרכיסטים אם יממשו את זכותם החוקית לחופש ביטוי מוחלט לצורך מילוי תפקידם, ובדיוק בשל כך עלינו להשתמש בטרמינולוגיה חיובית עבור פעולה לטובת הציבור. השקפה של מידע ציבורי מתוך תפישת עולם כי המידע שייך-כבר לציבור עצמו, ולא הדלפה של חומרים שאדם בעל אינטרס החליט לסווג אותם.

אין חשש שעקב "ניצול יתר" של הזכות הזו הפרלמנטרים ישללו אותה מעצמם, אלא להיפך. שימוש תכוף, מכל קצוות הקשת הפוליטית, בזכות העומדת לרשות נבחרי הציבור להזרים מידע אל הציבור תחזק את מעמדה של פעולת ההשקפה, וכך יהיה קשה יותר לעשות שימוש פוליטי וציני בוועדת הכנסת לצורך "הסרת חסינות" במקרים שבהם ברור שבג"צ יחליט שקיימת לגביהם חסינות מהותית (למשל התבטאויותיה של חנין זועבי).

משחררי מידע כענת קם או אדוארד סנודן נאלצים לשלם מחיר כבד ולא פרופורציוני בעבור פעולותיהם (קם איננה מרגלת אך זהו הקלון שדבק בה, סנודן צריך להיות מוכר כגיבור אמריקאי). ייתכן שהפקיד שמחזיק בידיו את הגזרות הכלכליות שמתכנן האוצר לתקציב הבא או את פרוטוקולים של ועדה כלשהי שאין סיבה אמיתית מלבד אינטרסים להשאירם חסויים, חושש למסור אותם לעיתונאים.

נורמליזציה של פעולת ההשקפה ורדיקליזציה של חופש הביטוי על ידי ח"כים שלא יועמדו על כך לדין תביא בטווח הארוך לשינוי החוקים בנוגע לפעולה המגונה של שחרור מידע שהאינטרס הציבורי מצדיק את השקפתו, חופש ההפגנה ועוד. עד אז זוהי חובתם של ח"כים בודדים לקחת את המשימה הזו על עצמם.