יואב ליפשיץ

הנושא החשוב ביותר שיובא לפתחו של שר הפנים החדש יהיה גורלו של הניסוי הביומטרי. בשנה הקרובה יסתיים הפיילוט של המאגר הביומטרי, וממשלת ישראל, בהובלת משרד הפנים, תצטרך לקבל החלטה לגבי המשך הפרוייקט.

לא אפרוס כאן את כל הטענות נגד המאגר הביומטרי, רק אזכיר כי מדובר בסכנה קיומית למדינת ישראל ולדמוקרטיה הישראלית, גדולה בהרבה מבעיית המסתננים/פליטים שבה הרבה להתעסק שר הפנים הפורש, גדעון סער. השר לשעבר מיכאל איתן השווה דליפה אפשרית של המאגר לאסון צ'רנוביל. שר הבטחון הנוכחי, משה (בוגי) יעלון, התבטא בעבר כי המאגר מיותר ומסוכן, ורשויות הבטחון אוסרות על אנשיהן להצטרף למאגר בעצמם, עקב הסכנה הטמונה בקיומו. לדיפלומטים מאפשרים הנפקת תעודה חכמה ללא הצטרפות למאגר.

בין אם נצליח לבלום את הפרוייקט המסוכן, שהופך כל אזרח במדינה לחשוד שצריך לתת טביעות אצבע רק מעצם היותו אזרח, או לאו, הרי הטכנולוגיה הביומטרית היא כאן כדי להישאר. לא רק הממשלה משתמשת ומקדמת שימוש בטכנולוגיה הזו, גם השוק הפרטי. דני ירושלמי, ראש חטיבת הטכנולוגיות של בנק לאומי, הכריז בראיון שנתן לאחרונה כי "בתחום הביומטרי, אנחנו עוד לא שם אבל רוצים להיכנס לזה. כנראה שנלך על טביעת אצבע דרך הסמארטפון, כך שהלקוח יוכל להזדהות באפליקציה שלנו עם טביעת אצבע".

זיהוי ביומטרי הוא הרבה יותר בטוח ו-ודאי מזיהוי באמצעות ססמא, וזו הסיבה שתעודת זהות חכמה, ללא מאגר ביומטרי בצידה, היא דווקא צעד מבורך. אלא שיש להיזהר ממקרים בהם הקמת מערכת אבטחה ביומטרית מצריכה הקמת מאגר.

לצד אי-המודעות לסכנות שבמאגרים ביומטריים, אזרחים וצרכנים רבים מצטרפים לפרוייקטים ביומטריים עקב פיתוי מצד הממשלה או התאגידים. כך למשל, מי שלא מצטרף לניסוי הביומטרי לא יכול לקבל תעודת זהות חכמה איתה אפשר לקבל שירותי ממשל זמין דרך האינטרנט. דרכון ביומטרי לא רק יקצר את התור בנתב"ג, אלא ככל הנראה יהיה אחד התנאים לקבלת פטור מויזה לארה"ב. בלשכת התעסוקה מחייבים את המבקשים לקבל אבטלה לתת טביעות אצבע.

אם כך נוהגות הרשויות, אפשר בקלות לצפות כיצד ינהג המגזר העסקי כדי לעודד את צרכניו, שהינם לפעמים קהל שבוי – כמו למשל בהתנהלות מול הבנק, על מנת להצטרף למאגרים הביומטריים שיקימו. כך למשל, בדומה למדינת ישראל עצמה, צפוי שבנקים יספקו שירותים מקוונים מסויימים רק למי שיצטרף לשירות הביומטרי שלהם, וגופים אחרים יעניקו שירותי פרימיום, ויתכן שאף הנחות, רק למחזיקים בתעודה ביומטרית מטעמם, או בתעודת זהות ביומטרית שתתממשק עם השרתים שלהם. כבר עתה יש מקומות עבודה שמחייבים את עובדיהם לתת טביעת אצבע, ושמעתי אפילו על בית ספר שמחתים שעון נוכחות ביומטרי.

לכל הפרקטיקות האלו יש שם: אפליה.

(צילום מסך מתוך פעולת המחאה OccupyWifi כנגד המאגר הביומטרי)

בישראל קיימים מספר חוקים האוסרים על אפליה. חוק שוויון הזדמנויות בעבודה אוסר על אפליה במקום העבודה (ובקבלה לעבודה עצמה) מטעמים רבים: מין, נטייה מיני, מעמד אישי, הריון, טיפולי פוריות, טיפולי הפריה חוץ-גופית, הורות, גיל, גזע, דת, לאומיות, ארץ מוצא, השקפה, שיוך מפלגתי או שירות מילואים. חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים אוסר על אפליה באספקת מוצר או שירות ציבורי, או כניסה וקבלת שירות במקום ציבורי מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי או הורות. מעל כולם, מרחפת במשפט הישראלי רוחו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר ממנו נגזר האיסור הכללי לאפליה, שכן אפליה פוגעת בכבודו של האדם, ולעיתים אף בחירותו.

עלינו להתחיל לדבר על אפליה ביומטרית, שהיא אפליה על רקע סירוב למסור נתונים ביומטריים אישיים, המצויים בליבה של הזכות החוקתית לפרטיות (חלק מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו), ולקדם הכרה מפורשת שלה בספר החוקים. ההכרה בחשיבות ההגנה על הנתונים הביומטריים האישיים מפני הרשויות היא חלק מיסודות שיטת המשפט של העולם המערבי, ועד להופעת הניסוי הביומטרי, רק חשודים נדרשו לתת את טביעות האצבע שלהם לרשויות האכיפה.

אפליה ביומטרית מכרסמת בהגנה על פרטיות הנתונים הביומטרים, האישיים, שכן היא מעמידה אנשים, למשל במקומות העבודה או ברצונם לקבל שירות, בפני הכרח לוותר עליהם אם ברצונם לקבל שירות כאחד האדם ולסכן את הזכות שלהם לחיות חיים נטולי מעקב ככל האפשר. כשם שאנו לא רוצים שאנשים יוותרו על דתם או השקפתם או יבחרו דווקא במסלול חיים מסויים (למשל בנוגע להורות) מבלי לחשוש להשלכות במקום העבודה או בהתנהלות מול הממשל, כך עלינו לקדם חקיקה שתבטיח לאנשים שלא מעוניינים להצטרף למאגרים ביומטריים שונים, ממשלתיים או פרטיים, את ההגנה בדמות היעדר אפליה.

על אף חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והזכות לפרטיות, בג"צ עדיין לא נתן פסיקה ברורה בנושא המאגר הביומטרי ולא פסל את קיומו של המאגר הביומטרי, שכן כרגע ההצטרפות למאגר הביומטרי אינה בגדר חובה המחייבת את כלל אזרחי המדינה, אלא וולנטרית בלבד. כמו כן, בג"צ לא פסל את הפרקטיקות המפלות בין המצטרפים למאגר לבין אזרחים שאינם דיפלומטים המבקשים לקבל תעודה חכמה ללא הצטרפות למאגר, פרקטיקה שמטילה לחץ על אנשים להצטרף למאגר גם אם אינם מעוניינים בכך, ומעמידה בפניהם את הדילמה בין להצטרף למאגר הביומטרי לבין לוותר על קבלת שירותי מידע חכמים מהמדינה. זאת על אף שהנתונים הביומטריים מוגנים במסגרת חוק הגנת הפרטיות, והפרטיות עצמה היא חלק מחוקי היסוד.

איסור על אפליה ביומטרית יבטיח את ההגנה על הזכויות הדיגיטליות של האזרחים, לא רק מול הרשויות – קרי, היעדר הפללתם של אזרחים שמסרבים להצטרף למאגר הביומטרי והן היעדר אפליה בקבלת שירותים מן המדינה; אלא גם מול גורמים מסחריים ואחרים. האיסור יטיל על גופים המבקשים לעשות שימוש בטכנולוגיה ביומטרית את החובה לאפשר למי שלא רוצה להצטרף למאגר לא לדאוג מהמחיר שהוא משלם על כך, ולכן יקדם את השימוש בטכנולוגיה ביומטרית ללא הקמת מאגרים (באמצעות זיהוי חכם שאינו מצריך מאגר ומסירת מידע ביומטרי לגופים פרטיים).

בחוק המאגר הביומטרי יש להיאבק עד לביטולו. אך הפרוייקט הייחודי למדינת ישראל, פרוייקט שלא קיים באף מדינה דמוקרטית אחרת, מספק הזדמנות לחשוב על דרכים להתמודד עם הנושא הביומטרי כולו בצורה ייחודית, למשל בדמות חוק מתקדם המבטיח היעדר אפליה ביומטרית.