יואב ליפשיץ

תביעת לשון הרע על סך של מליון ש"ח שהגיש בשבוע שעבר השר נפתלי בנט נגד העיתונאי דרור פויר מ"גלובס", על פרשנות שפרסם בטוויטר לנאום שנשא בנט – פויר טען שמדבריו של בנט עולה שהוא מתייחס לציבור הערבי כולו כאל גנב מכוניות – היא תביעת ראווה פוליטית. התביעה לא נועדה להתברר בבית משפט, וספק רב אם אכן תתברר שם. אם פויר ינהג כבנט ולא יתנצל, הדעת נותנת שנפתלי בנט ימשוך את התביעה לאחר הבחירות.

אם תתברר התביעה, בנט עשוי למצוא עצמו במצב דומה לזה של חברו למפלגה, רונן שובל, שפסק הדין שניתן בתביעת הדיבה שהגישה עמותת אם תרצו בראשותו נגד פעילי שמאל שקראו לעמותה "תנועה פאשיסטית", קבע שאכן יש בהגותו של שובל סממנים פאשיסטים. באופן דומה, בית המשפט עשוי לפסוק שאכן ניתן לפרש את דבריו של בנט כביטויים המכילים קורטוב של גזענות, אם לא למעלה מכך.

התביעה של בנט נגד פויר, על סך מוגזם של מליון ש"ח, כל כך מגוחכת שקשה אפילו לקרוא לה תביעת השתקה. זו בעיקר תביעת הצחקה. התביעה היא חלק מקמפיין בחירות, ועושה רושם שבנט רק חיפש עיתונאי להגיש נגדו תביעת דיבה. אם זה לא היה דרור פויר, עיתונאי אחר היה מגויס בעל כורחו לצורך הספקטקל, תביעה בסך מליון ש"ח על ציוץ בטוויטר. להערכתי גם בנט לא בונה על פסק דין לטובתו, הוא רק מקווה שחבר המושבעים בפייסבוק יתן לו לייקים על התביעה עד לבחירות.

בניגוד לתובעי דיבה אחרים, בנט דווקא בונה על "אפקט סטרייסנד" (על שם תביעת השתקה שהגישה ברברה סטרייסינד), תופעת רשת שגורמת לכך שנסיונות למנוע פרסום מסויים, דווקא מביאים לתפוצה רחבה יותר שלו באינטרנט. בנט כנראה מתקנא בנתניהו שנגדו אכן מנוהל קמפיין אישי ב"ידיעות אחרונות", ורוצה להראות לבוחרי הימין שגם הוא איש חשוב מאוד, גם אותו תוקפים אישית "בתקשורת". בנט רוצה שכולם ידעו שפויר כתב עליו דברים לא נחמדים, ובנט רוצה שכולם ידעו שהוא תבע אותו בסכום מגוחך.

אבל תביעות השתקה, שנקראות גם תביעות אסטרטגיות נגד השתתפות בדיון הציבורי, הן עניין לא מצחיק בכלל. זוהי בריונות משפטית שנועדה להלך אימים על אנשים וגופים שאין ממון רב בכיסם, על מנת שלא יכתבו דברי ביקורת חריפים על אנשים וגופים שביכולתם לאיים במשפט ארוך ויקר, שעצם ניהולו יגרום הפסדים רבים, של זמן, כסף ושעות שינה, לנתבעים.

עיתונאים, בלוגרים וכלי תקשורת רבים, כמו גם אזרחים מן השורה, מצאו עצמם נתבעים בתביעה השתקה, ולעיתים אף נאלצו להתפשר כדי להימנע מניהול ההליך המשפטי. החוק הישראלי לא נותן לנתבע בתביעת לשון כלים שיאזנו את מאזן הכוחות, לו יתברר כי אכן מדובר בתביעת השתקה שלא הייתה צריכה להיות מובאת לפתחו של בית משפט.

בכנסת היוצאת כיהנו מספר שיא של עיתונאים ואנשי תקשורת לשעבר. אחד מהם, מיקי רוזנטל, אף נתבע בעבר ע"י האחים עופר בתביעת השתקה מפורסמת בעקבות סרטו "שיטת השקשוקה". עקב האיום ששלחו עורכי דינם לכלי תקשורת ולבתי קולנוע ברחבי הארץ, נמנעה הקרנתו משך זמן רב. התביעה האסטרטגית הצליחה להשתיק במידת מה את הדיון הציבורי, לצמצם את המרחב בו הטענות שעולות בסרט מושמעות. הסעד היחידי שעמד לרשותו של רוזנטל לא היה משפטי, אלא הסעד שהעניקה לו הרשת, בדמות אותו אפקט סטרייסנד, שדאג שהסרט ותכניו לא ירדו מסדר היום.

פועלי המקלדת התאחדו! עיתונאים צריכים לנצל את קמפיין הבחירות הנוכחי, להתאגד – על ארגוני העובדים השונים המייצגים אותם, כלי התקשורת בהם הם עובדים, ונציגיהם בכנסת בכל המפלגות – ולדרוש כי בכנסת הבאה יחוקק חוק נגד תביעות השתקה. דווקא בעת הזו, עיתונאים מימין ומשמאל צריכים לנצל את תשומת הלב הציבורית ולייצר אפקט סטרייסנד משלהם, להציף את נושא תביעות ההשתקה ולדרוש את הגנת החוק מפניהן, להם ולציבור הרחב.