טל מסינג ויואב ליפשיץ

ההיסטוריה כיום היא אמצעי שליטה. זו דרך לפרש את התזה הקונטרוברסלית של הכלכלן הפוליטי פרנסיס פוקויאמה: "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון" אינו קובע שההיסטוריה אכן נגמרה, אלא שההיסטוריה מצליחה להיפטר מהפוליטי, ומפצה על כך בעוד היסטורי. קחו למשל דוגמה ישראלית: האם השואה אינה אמצעי השליטה האולטימטיבי בנו? ככל שעוברות השנים, כך התוקף ההיסטורי שלה מתחזק, והפצרתו של פרופ' יהודה אלקנה במאמרו "בזכות השכחה" נדמית רחוקה מתמיד. כמפלצת, היא הופכת מאיימת יותר עם גילה. זכורה לנו הסצינה ב-This Must be The Place של פאולו סורנטינו, בה כוכב רוק בגמלאות מתגלגל בעקבות הסיפור היהודי שלו, יחד עם צייד נאצים בשם מרדכי, ברדיפה עד פסגת הר מושלג של קצין ה-SS הישיש שעינה את אביו באושוויץ. הרעיון ברור: ככל שהשואה מזדקנת, מתקמטת, נמקה, כך היא מסוכנת יותר. השואה היא המפלצת הזקנה בעולם.

כפי שכותב תיאורטיקן והיסטוריון האמנות בוריס גרויס בחיבורו The Weak Universalism: "לחיות בתוך המודרניות משמעו שאין לנו זמן – לחוות חסך מתמיד, חוסר זמן שנגרם בשל העובדה שפרויקטים מודרניים לרוב ננטשים בלי שהם זוכים להתממש – כל דור חדש מפתח את הפרויקטים שלו, הטכניקות שלו, ואת השדות המקצועיים שדרכם מתממשים הפרויקטים הללו, שנזנחים בתורם על ידי הדור שמגיע אחר כך. במובן זה, זמן ההווה שלנו איננו פוסטמודרני אלא אולטרה מודרני – בגלל שזהו הזמן שבו החסך בזמן, החוסר בזמן, הולך והופך ברור. אנחנו יודעים את זה כי כולם עסוקים היום – לאף אחד אין זמן".

במשמעות הרחבה הזו, זהו זמן ללא פוליטיקה. ההיסטוריה ביטלה את האפשרות של הנצחי, הקבוע, הרעיון המתמיד דרכה, והפכה הכל למשתנה-תמידית, נזיל, בר חלוף. ההיסטוריה מלאה-מדי בהיסטוריה, כך שאין בה מקום לחיים. במובן הזה, ניתן לטעון כי הפוליטיקה הוחלפה על ידי ההיסטוריה, כך שאת צורת השליטה כיום אינה ביו-פוליטיקה, אלא ניתן לכנותה ביו-היסטוריה. המשמעות כיום של שליטה בחיים היא תיעודם, כך ששליטה ותיעוד הופכות מילים נרדפות: המאגר הביומטרי, הטיימליין של פייסבוק, חברת המעקב בחסות פריזם וה-NSA, וגוגל כארכיון המוות זוכר-הכל של החיים. הנפטלין הדיגיטלי, אם תרצו.

לשליטה בזרימת המידע יש פן כלכלי מובהק: עבור גורמים אינטרסנטיים המשימה היא לייצר מחסור מדומה במידע, ביכולת להשתמש בו, ובכך להפוך אותו למשאב מוגבל בדומה למשאבים פיסיים. או בקצרה: להכפיף את המידע לזכות הקניין, בין אם באמצעות קניין רוחני שמגביל את היכולת להפיץ מידע, חוקים שמגבילים את חופש הביטוי (אסור להסית, אסור לקרוא לחרם), או באמצעות צווי איסור פרסום למיניהם.

לכל הפרקטיקות האלו אנחנו מציעים לקרוא "הצפנה משפטית". כך מגבילים את שוק הרעיונות, את הדיבור, את האפשרות לשינוי. אם רעיון מסוים הוא פסול, או אם מידע חשוב נשמר בסוד, אם אי אפשר להשתמש בו כי הוא מוצפן משפטית – הדבר משרת את הסדר הקיים. ויסות המידע, באמצעות הצפנה, הוא אמצעי שליטה.

מנגד להצפנה המשפטית, עומדת הגרסה שלנו למשפט המפורסם "מידע רוצה להיות חופשי", והיא קביעה פשוטה ופסאודו-מדעית: "מידע הוא חופשי". המידע אינו משאב ככל המשאבים, בעיקר מבחינה פיסיקלית – אפשר לשכפל אותו בעלויות זניחות עד אפסיות, או לתת אליו גישה בלתי מוגבלת לכולם כך שהנאה של אחד לא תפגע בהנאה של אחר (בעיקרון התלמודי של "זה נהנה וזה אינו חסר", אותו מיישמת באופן מושלם טכנולוגיית הטורנט).

אך את ההיגיון של ההיסטוריה כאמצעי שליטה ניתן להרחיב אל הרשת כולה, שבאמצעות דפדפנים, תוספים, זכרונות מטמון, מצלמות רשת, צילומי מסך, היסטוריות גלישה, עוגיות, טראקרים, רוגלות, סוסים טרויאנים, אלגוריתמים לזיהוי פנים, תיוגים, הארדיסקים ועננים, עוקבת ומתעדת כל רגע ורגע של ההיסטוריה שלנו. המקריות של ההיסטורי, קדחת הארכיון, דחקה את הנצחיות של הפוליטי, וכך אנו נרדפים לעד על ידי ההיסטוריה. למעשה הטענה שאנו חיים בהווה נצחי אינה מדויקת. היום, יותר מאי פעם, אנו חיים אחורנית, שרועים בתוך עבר מתמשך.

השגרה שלנו רוויה בעבר ואף לא עבר ליניארי. במקום עדויות מצטברות, זכרונות חלקיים ורוחות רפאים אבודות של הווה שנהדף ללא הרף לאחור, אנו רוחצים בתוך מים עומדים, ניצבים על מישור אינסופי, סטטי וסטטיסטי, שבו דברים מצטברים לצדדים, במבנה הערימה השטוחה, ה-Stack הממוחשב. יותר מכל, ההיסטוריה שלנו, הפוליטית והנפשית, בנויה כמו מסד נתונים, עם ערימות, מגירות ומחיצות נשלפות בהתאם לרצון האלגוריתם.

אם כן, יש לדחוף את האבסורד המודרני שמצביע עליו גרויס לשיאו, את החסך בזמן, ולהפגיש בין  "אלה שאין להם זמן" לכאלה ש"נולדו בלי זמן", שנמחקו: הילידים הדיגיטליים, שמקפידים לנטרל את פרופיל הפייסבוק שלהם בתום השימוש. כוחו של הפיראט-יליד טמון בכך שהסיפור שלו לא סופר, שהוא נולד ללא זמן, ולכן שורד במעבר בין עידנים, תקופות והיסטוריות. כל עוד אין לו זמן, הוא לא מקורקע במרחב, בטריטוריה, במדינה. הוא היה כאן לפנינו, ויהיה כאן אחרינו, הוא מופיע והולך מהנצח אל הנצח.

דומה כי מימרתו הידועה של סופר הסייברפאנק ויליאם גיבסון נעשית נכונה מדי יום: העתיד כבר כאן, הוא רק לא מופץ באופן שווה. ועליה יש להוסיף: תפוצתו ללא ספק מאיצה מרגע לרגע. העתיד הוא לא מכוניות מעופפות, אלא מה שמתרחש בכיס שלנו, ומתחת לכרית שלנו. וככל שהעתיד נעלם, מתבזר, נדחס ומתקפל, כך אנו עוברים לגור בתוך הענן – על הסטיות, האלגוריתמים, הדפוסים, והמרחבים שלו. מחסני הענק של אמזון מאורגנים לפי אלגוריתם משוכלל, שמנהל את העובדים לפי היגיון אולטרה-יעיל המובן למחשב בלבד.

רמזים לזמניות שעליה מצביע גיבסון ניתן למצוא באפליקציית שיתוף התמונות סנאפצ׳אט, שמאפשרת לשולח לבחור "תאריך תפוגה" דיגיטלי, זמן מחיקה עצמית שנע בין שניה אחת ל-10 שניות. הפעולה של טכנולוגיות מסוג זה היא של מחיקה, השמדה, ושכחה מוחלטת באופן שבו רק מידע דיגיטלי יכול להיעלם. זוהי היעלמות אחרת, חדשה ואנטי-היסטורית. היעלמות רדיקלית, כזו שלא משאירה שום עדות, עקבה או סימן, מלבד שיבה לאנרגיה פוטנציאלית, חום שמשתחרר ממיקרו-מעבד עלום במערך הענן ומיד נקפא, כוויה בלתי נראית במדיה מגנטית.

המחיקה יוצאת לא רק נגד ההיסטוריה, אלא גם מול העתיד כאמצעי שליטה. הרציונל שבבסיס השיטה הכלכלית הוא הקרבה של הווה עבור העתיד שלנו: לעבוד קשה עכשיו, כדי שמחר יהיה טוב יותר. ללמוד כדי שתהיה לך עבודה מוצלחת – מה שמכונה ב"בולו'בולו" (ספרו של הנס וידמר השוויצרי, שהעדיף לחתום עליו ב-1983 תחת שם העט PM) מכונת העבודה הפלנטארית, המשותפת לקומוניזם ולקפיטליזם. במקרה מבחן אחד שהותיר את חותמו, ראינו את אקט המחיקה מתבצע ברמה הלאומית – נגד העבר, בלי חשש מפני השלכות העתיד. זה מה שקרה באיסלנד ב-2008.

איסלנד נכנסה למשבר כלכלי שנגרם בשל מערכת הבנקאות שלה, והצעד הראשון שעשתה על מנת לצאת ממנו היה להתעלם מהאזהרות, להשליך את הבנקאים לכלא ולסרב לקחת על עצמם את החוב. חוב בנקאי לאומי הוא וירטואלי, במיוחד באופן של התנהלות המערכת הבנקאית היום, בה אין הצמדה של הון לאומי לנכסים ממשיים (סטנדרט הזהב). גם חוב שייך לסדר הסימבולי, גם הוא "מידע" שאפשר לשחק איתו. שורת החוב, דף החשבון, ההיסטוריה הבנקאית, היא תיעוד העבר שבאמצעותו מנסים לנווט את העתיד – "בגלל החוב ההיסטורי, עכשיו עליכם לשעבד את הכלכלה שלכם למדינות אירופה".

בסירובם, האיסלנדים מצאו דרך לשלוט בפוליטיקה שלהם במקום שהיא תשלוט עליהם: הם מחקו את התיעוד לגבי החוב ברשומות בדיליט אחד קצר, כמו בסנאפצ'אט. איסלנד השתחררה מהפחד מן העתיד (ירידת דירוג האשראי), שתמיד מלווה את הפוליטיקה הנציגותית, ויצרה פוליטיקה "חדשה" תרתי משמע – לא רק מחיקת ההיסטוריה, אלא מנגנון פוליטי חדש, טכנולוגיה חדשה, הכולל גם כינון חוקה באמצעות ההמונים.

ייתכן, אם כן, שהעתיד של ההצפנה, והצפנה כפוליטיקה, הוא ברוח ג'יימס בונד ו"משימה בלתי אפשרית": בהודעות המשמידות את עצמן לפי רצון השולח. הודעות, כמו סיפורים קצרצרים, המופיעות ונעלמות בזמן הקריאה, הקריאה בלבד, והקריאה שלנו – עם העיניים שלנו – בלבד, לא שלהם, מי ש"הם" לא יהיו. מידע שמכיר במה שגרויס, בעקבות אגמבן, מזהה כ"חסך בזמן". מידע שנחסך מהזמן, מופיע בין קפליו, ומזכיר יותר מכל את נדיפותו של הדיבור, שהיה פעם חופשי לפני שתועד. כך שאם יש רמז לפוליטיקה רדיקלית כלשהי, הרי שניתן למצוא אותו באנטי-ארכיון הגחמני, אנונימי והישרדותי של 4chan.

4chan, מערכת פורומים שנוסדה ב-2003 ומשמשת כלא-מודע המבעבע, הוולגרי והתזזיתי של הרשת, הביאה לנו כמה מנכסי צאן הברזל של התרבות הדיגיטלית, שכיום שגורים בפי כל משתמש עם פוטושופ. כך, למשל, ה-LOLcat, חתול עם כיתוב משעשע באנגלית קלוקלת, הוא אחד האלים במיתולוגיה המקוונת הזו, ואיתו תופעות כמו הריק רול, הלהיט הוויראלי "Chocolate Rain" של טיי זונדיי, ארגון הטרור הווירטואלי "אנונימוס", ורבות אחרות. כולן התהוו בזכות מנגנון המחיקה האבולוציוני הייחודי של האתר, שמשמיד את זיכרון הפורומים באופן שרירותי בין כמה שעות לכמה ימים אחרי הפרסום בלבד, ומאלץ רעיונות ויזואליים (ממים) עקשניים במיוחד לשרוד.

האם מנגנון שרירותי כזה אינו הבסיס של הדמוקרטיה האתונאית? פרופ' עירד מלכין, המתמחה בהיסטוריה של יוון העתיקה ומי שקיבל השנה את פרס ישראל על מחקרו, טען במאמרו "דמוקרטיה ללא דמוקרטיה" כי הדמוקרטיה המודרנית מחמיצה את העיקרון הבסיסי של הדמוקרטיה האתונאית בכך שהיא סטתה מהמכניזם שעליה התבססה – שיטת ההגרלה. "בדמוקרטיה נהוג לבחור ולהיבחר לפי התור", מצטט מלכין את אריסטו, ומסביר כי שיטת הבחירות המוכרת לנו – בחירה של העדפת מועמד אחד על פני השני לפי תכונות שאנחנו מזהים בו כמו כריזמה, מנהיגות או מסורת – היא בעיני אריסטו היא שיטה המקבילה לאוליגרכיה, בעוד שאנחנו נוהגים לראות בה את שיאו של הרגע הדמוקרטי.

בעיני הפילוסוף הצרפתי קלוד לפורט, הרגע הדמוקרטי הוא הרגע של ההחלפה בין מנהיגים, בו "הכס ריק". זהו פרק זמן שבו המדינה והאזרחים נתונים בכאוס מזרה אימה שמאפשר הכל: הקשרים וההיררכיות החברתיות מתאפסים, וכל האפשרויות פתוחות. זהו מצב של שלילה מוחלטת בו אין משמעות למנהיג אחד כ"עדיף" על פני האחר אלא הם נבחרים במנגנון הגרלה אוטומטי, בו השליטה אינה נמדדת על פי איכות, אלא נספרת, מכומתת לחישוב מכאני בלבד. במובן מסוים, מצב הביניים נטול השלטון הוא המצב הנצחי בו מצוי 4chan, כך שאותו רגע דמוקרטי משתחזר ללא הפסק. נוספת על כך העובדה שאכן אין מנהלים בפורום, שכן הזהויות כברירת-מחדל בעל-כורחן אנונימיות (ומכאן "אנונימוס").

הדמוקרטי, וזהו מימד שנשכח כיום, הוא במידה רבה הטרור המוחלט של הארעי, המקרי, והבלתי-מתועד, הלא ידוע, המחוק, הרגע בו אחריו "שום דבר לא יהיה כשהיה". זו הטבולה ראסה הפוליטית שנדמית כיום כבלתי-אפשרית. הפוליטיקה, ואיתה ההיסטוריה, צריכה פחות להתבסס על ההארד-דיסק, ולהידמות יותר ל-RAM – זיכרון גישה אקראית. זיכרון נדיף, מהיר, שנמחק בעת כיבוי המחשב, מתרוקן ומתחדש עם כל הפעלה.

השנה חגגנו 25 שנה להולדת הווב. אם במהלך חצי היובל הזה הלך והשתכלל הווב כטכנולוגיה של תיעוד, זו העת ללכת בעקבות ההצעה המהפכנית של סנאפצ'אט, 4chan ואיסלנד, ולהקדיש את התקופה הקרובה, לאור חברת התיעוד הביו-היסטורית שלנו, לחדשנות בתחומי המחיקה, הגרלה והצפנה: להמצאת טכנולוגיות לחיסול הזמן.

 —–

הטקסט לעיל מבוסס על דברים שנשאנו בחודש מאי האחרון בכנס "הלם ההווה" במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון. שווה לחשוב בהקשר הזה על אפליקציות נוספות שהתוודענו אליהן מאז – YO, סיקרט, פרוטון מייל ואחרות, אבל נשאיר זאת לפעם אחרת.

בשאיפה, הבלוג הזה יהיה במה לטקסטים מגוונים ככל האפשר – אקטואליים, תיאורטיים, משפטיים או אפילו טכנולוגיים גרידא – בנוגע לפוליטיקה הפיראטית שמעסיקה אותנו ורבים אחרים ברחבי העולם. כשמו של הבלוג, המרמז הן על פלטפורמה טכנולוגית והן על פלטפורמה רעיונית (מצע), אנחנו מקווים להפוך את הבלוג הזה לפלטפורמה, בלוג קבוצתי בעריכתנו, שיהיה פתוח ומזמין לכותבים אורחים לכתוב את מחשבותיהם בנושאים שלשמם התכנסנו.