כפיראטים, יש לנו לא מעט דברים להגיד על 8200 לאור מכתב הסרבנות, אך אנו מעדיפים לקחת את הזמן ולנסח את המחשבות בבהירות. בינתיים, שאלה אחת מציקה לנו, איך זה שאומת הווצאפ לא עקפה שוב את הוראות הצנזורה ולא הפיצה את שמות החותמים על המכתב?

היינו מצפים שבשלב זה כבר נדע מיהם החותמים, שעותקים מן המכתב הלא-מפוקסל עצמו יופצו כשמועה ברוטר.נט וברשתות החברתיות ושהסרבנים יתוייגו ע"י חבריהם בפייסבוק. אמנם הדבר מנוגד להוראות הצנזורה היבשות, אך אם הרציונל הוא שלא חושפים שמות של חיילים שמשרתים ביחידה (כחוגרים או כמילואימניקים), הרי שברור שזו רק שאלה של זמן עד שהסרבנים יודחו מן היחידה, כפי שהדיחו את החותמים על מכתב הטייסים.

הדבר מוזר מפני שעל פניו נראה שהמחנות הפוליטיים יהיו מעוניינים בחשיפת השמות, כל צד מטעמיו הוא – הימין כדי לדעת את מי להוקיע כבוגדים ולקלל בטוקבקים והשמאל כדי לדעת למי להתייחס כגיבור. גם הסרבנים עצמם, כך פורסם, מעוניינים להיחשף. לכאורה, הגוף היחידי שלא מעוניין בחשיפתם הוא הצנזורה. ובצוק איתן, לדוגמא, נוכחנו לדעת שהאתיקה של הצנזורה לא תמיד עולה בקנה אחד עם הפרקטיקה של חשיפת המידע, והישראלים אינם יודעים לדחות סיפוקים. אם שמות של הרוגים הודלפו עוד לפני שסיפרו להוריהם, כיצד שמות הסרבנים נותרו חסויים?

האם הנטיה הסטלינסטית של חוגים מסויימים בשמאל, שוודאי מכירים חלק מן החותמים, סוף סוף מצאה לה סוד שהיא שמחה לשמור עליו, מתוך מחשבה שכך היא מגינה על הסרבנים? האם הימין הפגוע, שיחסו ל"בוגדים" מ-8200 הוא כיחס מאצ'ו אל בחורה שהתחיל איתה בחוף הים והיא סירבה לו – "לכו לכו יא שמאלנים", "מי צריך אתכם, אצלנו בחורות עומדות בתור לשרת ביחידה" – בכל זאת שומר על כבודם של מיטב בנינו? ואולי לשני הצדדים נוח להישאר בבורותם ולדמיין שהסרבנים מי שאינם (אשכנזים אליטיסטים לעומת אנרכיסטים אידיאולוגים)?

הסבר אפשרי אחד הוא שהחיילים מיחידת המודיעין יודעים לשמור על בטחון שדה. המכתב שהופץ לכלי התקשורת אולי לא כולל את שמות החותמים, ויתכן שמעורבותו של עו"ד מיכאל ספרד בתהליך מלמדת על קשר שתיקה בין הסרבנים עצמם לבין הצנזורה. אך לפחות ברמה הגלויה, הסרבנים אומרים שאין להם בעיה להיחשף – ובכך הם מנגידים את פעולתם לאנונימיות של גוף המודיעין כנגדו הם יוצאים.

במידה והם עצמם אינם מעוניינים בשלב זה להסתבך באופן פלילי מעבר למה שהם עשויים בעקבות סרבנותם, הרי שעל חבריהם, מכריהם, וסתם אנשים שנחשפו למידע במסגרת עבודתם בתקשורת, מוטלת החובה המוסרית לחשוף את שמם באמצעים הרגילים למעקף הצנזורה (מיילים, פייסבוק, ווצאפ, עיתונות זרה, אתרים שיושבים על סרברים בחו"ל).

כף רגלם של הסרבנים לא תדרוך יותר ביחידה, ולכן חשיפת שמותיהם לא תסכן את בטחון המדינה. מנגד, חשיפת זהותם תעזור לשפוך אור על סוגיות שעולות בשיח סביב אקט הסרבנות, אך בהיעדר מידע מדובר בספקולציות בלבד – מה דרגתם? כמה זמן הם שירתו ביחידה? מהו שיוכם הסוציודמוגרפי? השיח הציבורי בנושא חייב להיות מבוסס על עובדות, והעובדה הבסיסית, אך המגונה בסיפור הזה, טרם נתגלתה.

אחרי שנסיים לדון בעובדות אלו, שאולי יתבררו כאינן רלוונטיות, נוכל להתפנות לדון בטענות הסרבנים לגופם של דברים. הדברים שלהם יקבלו משקל רב יותר, ויהיו אפקטיבים הרבה יותר, לאחר שכמו סנודן, הם יצאו מן הצללים.