מחשבות על דמוקרטיה ישירה: אל תדחיקו את הפוליטי

הפלטפורמה הפיראטית | 23.09.2014 | 12:03

יואב ליפשיץ

בשבועות האחרונים עמלים מספר פעילי מחאה בעבר על הקמת "מפלגה ישירה", מפלגה שכל נציגיה בכנסת הם נציגים נשלטים, בובות על חוט, וכפופים כולם למנגנון ההצבעה הישירה הפנים מפלגתי. בעזרת הדגם הזה הם מקווים לעשות האקינג לפוליטיקה הישראלית, לפרוץ את קיר הבטון בו נתקלים אזרחים שבאמת רוצים להשפיע על הפוליטיקה ומגלים שהיא נשלטת בידי קבוצת מיעוט, קבוצת ריכוז, הנתונה ללחצים ולהשפעות מצד בעלי הון וקבוצות אינטרסים אחרות, ולא מביאה לידי ביטוי את האינטרס של ההמון, של 99%, של הבלתי מיוצגים בפוליטיקה הנציגותית.

הדברים האלו, שנכתבים לאחר פגישה עם חלק מאותה קבוצה ומסכמים מספר תובנות שלי בנושא, מובאים מתוך שאיפה לראות את הניסוי שלהם מצליח, כי הצלחה של הניסוי שלהם חשובה לחברה הישראלית. דווקא כמי שתומך בדמוקרטיה אופקית כקריאת כיוון, כקונספט, וחושב ששיטת ממשל שבה מפלגות מתייעצות עם בוחריהן וההמונים יכולים להצביע על תקציב המדינה (אם טיוטות ומסמכי הגלם של התקציב היו פתוחות לרואי חשבון וכלכלנים מן הציבור, הייתה נחסכת מנערי האוצר המבוכה ולנו המצוקה עת הם גילו שהגרעון גדול משחשבו) , להעלות חוקים להצבעה, או להחליט מה נעשה עם אוצרות הטבע, היא שיטה טובה יותר, הן מבחינה מוסרית (דמוקרטית) והן מבחינה תועלתנית (רווחה מצרפית) – חשוב לי להגיד כמה דברים לפעילים אלו ואחרים שמקווים להקים מפלגת פוסט-מחאה, לפי מודל דמוקרטי מתקדם, רדיקלי, כזה או אחר.

 

לאנשי הדמוקרטיה הישירה,

אל תדחיקו את הפוליטי.

בתנועת המחאה הייתה התנערות מן המושג "פוליטי". אנשי המחאה הצהירו עליה שהיא "לא פוליטית", למרות שאין דבר כזה מחאה לא פוליטית. זו התוצאה של הפקרת הפוליטיקה לפוליטיקאים והכתמתה בלכלוך שקשה להסיר. על מנת להסירו, פעילי המחאה חשבו שעליהם להסיר את הפוליטיקה מן התודעה. אלא שאת הפוליטי אי אפשר להדחיק, וכל תנועת מחאה, לא כל שכן מפלגה היא פוליטית.

אתם משתמשים בביטוי "ללא אג'נדה", מאחר ולשיטתכם כל מי שמצטרף, יכול להחליט על ההחלטות המפלגה, והכל נזיל. אך דמוקרטיה ישירה היא אג'נדה, ואפילו אג'נדה רדיקלית, הקוראת לשינוי השיטה מקצה לקצה, במדינה בה הכוח מרוכז בידי מעטים והציבור מחפש להמליך עליו מנהיג. הכירו בכך שיש לכם אג'נדה. אל תפחדו מן המילה הזו.

האשליה הכי גדולה של דמוקרטיה ישירה, וחלק מכוח המשיכה שלה, היא שמדובר בדאוס אקס מכינה. המחשבה שדמוקרטיה ישירה היא תוכנה אובייקטיבית, נקייה מהטיות, מחשבון-על שמסכם את רצונו האמיתי של העם, היא מחשבה נאיבית. כמו כל יצירה, גם היא מעשה ידי אדם, וניתן לעצב אותה ואת שפתה בדרכים שונות. האירוניה היא שיחידים שסולדים מקבלת הכרעות "עבור העם", כפי שעושים פוליטיקאים אינטרסנטים, בורחים מקבלת הכרעות ומכריזים שהתוכנה שפיתחו מדברת "בשם העם". אלא שבפוליטיקה גם אי-הכרעה בנושאים מסויימים הינה הכרעה פוליטית. פוליטיקה ישירה אינה כלי מדעי מן המדעים המדוייקים (וגם המדע עצמו הוא נראטיב פוליטי), אלא כלי פוליטי, שאפשר להנדס אותו כך ואפשר להנדס אותו אחרת, אך כך או כך – אתם מקבלים הכרעה פוליטית. אתם שחקנים במשחק הפוליטי.

מפלגה שבורחת מן הפוליטי אל הטכנוקרטי, ומכריזה שהבסיס שלה כולל רק מערכת קבלת החלטות במודל הדמוקרטיה הישירה היא מגדל קלפים רעוע. הדמוקרטיה הפיאודלית (ייצוגית) שלנו מלאת פגמים, אך דמוקרטיה ישירה היא לא מילת קסם. דמוקרטיה ישירה פר סה עלולה בקלות להתברר כמקסם שווא. כרגע דמוקרטיה ישירה היא מודל אוטופי, אך דמוקרטיה ישירה אינה אוטופיה. זו אולי שיטה טובה יותר, אך גם לה יש פגמים וכשלים.

דמוקרטיה ישירה בלבד, בה "הכל הולך" ואין קווי מתאר ברורים, שצומחת מתוך מפלגה ישירה ללא חוקה, גם היא דמוקרטיה פגומה שעלולה להביא לתוצאות הרסניות. עקרון הכרעת הרוב הוא עיקרון-על בדמוקרטיה, אך בידינו ידע היסטורי רב ואנו יודעים שעקרון זה אינו מספיק לבדו. הישענות על עיקרון הכרעת הרוב בלבד עד כדי אבסורד היא הגחכה של הרעיון הדמוקרטי, המובילה לשרירותיות הרוב. מודל מתקדם הנשען על שיטת הצבעה בלבד הוא צעד אחורה בהיבט ההיסטורי.

למשל, כולם מסכימים היום שלא תיתכן דמוקרטיה ללא מתן זכות הצבעה לנשים, ושלא ניתן בכלל להצביע על האופציה שלא לתת זכות הצבעה לנשים. עד לפני זמן לא רב במונחים היסטוריים, הדבר לא היה ברור כלל ונדרש מאבק בנושא זה. הרציונל הדמוקרטי מתפתח, ודמוקרטיה ישירה היא אוונגרד פוליטי. בנוסף אליה, יש תובנות מתקדמות שחייבים ליישם במסגרת האבולוציה הדמוקרטית.

כמי שלקחו על עצמם את המשימה להציב בפני הציבור דגם של דמוקרטיה מתקדמת, עליכם לחשוב כיצד צריכה להיראות דמוקרטיה מתקדמת במאה ה-21, בשיאו של עידן המידע, שלא לומר הדמוקרטיה של העתיד. לפרוייקט ונוס יש חזון משלו, לתנועה הפיראטית יש אג'נדה ברורה של פוליטיקה של מידע במגוון נושאים, מהו החזון שלכם?

האם דמוקרטיה מתקדמת, שתאפשר להמונים להביא לידי ביטוי את חוכמתם, מחייבת שקיפות רדיקלית וחופש מידע? ללא שקיפות ונגישות למידע מתקבלות החלטות על סמך מידע חלקי, ולכן בהכרח פחות חכמות. האם ניתן להגביל את חופש הביטוי בדמוקרטיה רדיקלית? לכלוא מסתננים ללא משפט? מה בדבר לגליזציה לעומת רדיפת צרכני קנאביס? אלו רק דוגמאות. האם דמוקרטיה רדיקלית יכולה לתמוך בפרוייקט כמו המאגר הביומטרי או שתתנערו מאחריות ותגידו ש"הציבור יחליט"?

ובכלל, חישבו מראש על מה הציבור רשאי להחליט ועל מה לא לפי כללי המשחק שאתם מפתחים. האם הוא רשאי להכריע בעד הוצאה להורג? האם הוא רשאי להכריע על הלאמת רכוש? האם הוא רשאי להכריע האם לנשים או לערבים יש זכות הצבעה? האם הצבעה כזו היא ממן האפשר? האם הכיוון הוא קומוניזם דיגיטלי או ליברליזם דיגיטלי? אל תגידו שגם בשאלות האלו "הציבור יחליט" תחילה. זוהי לולאה שאין איך לצאת ממנה. עליכם האחריות לקבל סדרה של הכרעות מקדמיות. אתם המייסדים, אתם אנשי החזון, גם אם אין לכם משנה סדורה עדיין.

אל תתחמקו משאלת הגבולות. אינכם רוצים לקבוע גבולות, כי אתם רוצים להציג דגם שהוא תשליל לפוליטיקה האנכית בה הכל נקבע מראש, ורוצים שהכל יהיה פתוח לדיון ומזמין, מן המסד ועד לטפחות. אך מישהו חייב מתישהו להצביע על חזון, יעד וגבולות גזרה, ומכיוון ואתם הראשונים עם השאיפה ליישם את המודל, המאמצים המוקדמים שאולי מבינים טוב יותר מאחרים את הטכנולוגיה הזו – המלאכה מוטלת עליכם. אל תברחו ממנה, הנהיגו באמצעות דוגמא. חלק מן הבקורת על קבוצות הפועלות במודל של do-ocracy היא שלפעמים דברים לא נעשים כי כל אחד "סומך" על זה שהאחר יעשה במקומו. הדחקת הפוליטי תגרום לבלבול. הציגו קריאת כיוון, ואם היא מספיק טובה ההמונים יצטרפו. אם החזון שלכם לא יהיה מספיק טוב, מישהו יציע חלופה אחרת.

לכן ראשית כל, לפני שאתם כותבים קוד לתוכנת הצבעה אלקטרונית, עליכם לכתוב קודקס ולהכין פרוגרמה. לפני שאתם כותבים תקנון, עליכם לבצע סיעור מוחין כיצד נראית דמוקרטיה מתקדמת מבחינתכם, ועל מה יש לשמור כדי לאפשר זאת. מהו המסר הפוליטי של הטכנולוגיה שאתם מציעים? זוהי השאלה המטא-פוליטית והיא השאלה החשובה ביותר.

דמוקרטיה ישירה היא רק חלק מהחזון, אך דמוקרטיה ישירה אינה השקפת עולם ואינה חזות הכל, אלא רק שיטת ממשל. כלי ולא מטרה. טכנולוגיה פוליטית חדשה חייבת להסתייע במכלול שלם של כללי יסוד חדשים, שחלקם קוראים תגר על הגבולות המוכרים לנו, בדיוק כמו דמוקרטיה ישירה. השיטה הפוליטית הנוכחית פגומה לא רק בגלל שהיא שיטה נציגותית, אלא בגלל שמדובר במערכת אקולוגית שלמה של חוקים שנועדו לשמר אותה. לכן עליכם להציע מתווה שלם, על מנת שיהיה בר-קיימא ויביא לתוצאות המיטביות.

אל תפחדו לאתגר את השיטה במגוון דרכים ולצאת נגד חוקים ופרקטיקות קיימות. חלק מן הכללים החדשים, בדיוק כמו דמוקרטיה ישירה, הם כבר חלק מהקומון סנס של הציבור המתקדם, אבל לא באים לידי ביטוי בגלל שלמבנה הפוליטי הנוכחי, שנועד לרכז כוח פוליטי וכלכלי רב בידי מעטים ולו יצר שימור עצמי מפותח, יש אינטרס שלא להביא אותם לידי ביטוי. זהו המאבק, והוא לא רק סביב דמוקרטיה ישירה. אימרו בקול ברור: יש לנו אג'נדה והיא פרוגרסיבית!

 

זיכרו את האוהלים, כי מן האוהלים באתם. זיכרו שהכל סובב סביב הכלכלה. המונח "קוד פתוח" אותו מאמצים התומכים בדמוקרטיה ישירה בא מן העולם הכלכלי, ועניינו בזכות הכלכלית החשובה והחברתית מכל: זכות הקניין. הארכיטקטורה הפוליטית נועדה לשרת סדר יום כלכלי מסויים. השיטה הכלכלית-פוליטית מרכזת כוח רב בידי מעטים, הנתונים ללחצים כלכליים, ומובילה לכך כי פוליטיקה ריכוזית מייצרת כלכלה ריכוזית. זהו מחולל הצמיחה של ההון-שלטון. מרבית הטייקונים לא עשו את הונם בזכות כשרון יזמי או עסקי יוצא דופן, אלא באמצעות חוקים שמעודדים ניצול וגניבה בחסות החוק. ביזור פוליטי מוביל לביזור כלכלי, מכיוון ואת ההמונים יהיה קשה לשכנע להצביע על חוקים שפועלים לטובת הטייקון, ולהיפך. כך שדמוקרטיה ישירה היא כלי לכלכלה דמוקרטית ושוויונית יותר.

חישבו על שאר תחומי החיים בהם קיימת ריכוזיות, המובילה לריכוזיות כלכלית ולפערים חברתיים: על המבנה ההיררכי של מקום העבודה, על המונופול בתחום הדת (הרבנות), או בשדה המשפט (מה בדבר חוכמת ההמונים העתיקה, חבר מושבעים?), על מוסד כמו הבנק המרכזי ועוד.

זיכרו את האוהלים ואת מה שאפשר את מחאת האוהלים. את האתוס והאתיקה שצמחו בהם ומצמיחים אתכם. את החופש להפגין, את המרחב הפתוח והמחבק המאפשרים דיון ושינוי. צאו אל הרחוב. ברשת תתקיימנה ההצבעות, אך זו רק המפה. הטריטוריה של המאבק הפוליטי נמצאת ברחוב (הדיגיטלי).

השיח סביב דמוקרטיה ישירה או "חוכמת ההמונים" דומה לעיתים לשיח של חסידי השוק החופשי ו"היד הנעלמה". אמונה מיסטית, דתית כמעט, בכוחו המסתורי של ההמון להביא לתוצאות טובות יותר. אלא שההמון לא תמיד חכם, לפעמים הוא גזען ויכול גם לבצע לינץ'. היזהרו שלא ללכת בעיניים עצומות אחר מנגנון פשטני כזה או אחר, חיקרו אותו, תמיד הטילו בו ספק וחישבו כיצד אפשר לשפר אותו.

אנו בעד השוק החופשי ואנו בעד דמוקרטיה השתתפותית, אך עם זאת למדנו להכיר שהשוק החופשי לא תמיד מתפקד הכי טוב, ויש מקום לאסדרה ברמות שונות המעודדת תחרות או שומרת על אינטרסים רחבים יותר, בין אם מדובר בחוקי הגבלים עסקיים שנועדו להגן על השוק מכוחם של המונופולים או חוקים לשמירה על משאבי טבע יקרים שלא יפלו לידי מעטים. המציאות יותר מורכבת מן המודל המופשט של הכלכלן או איש מדעי המדינה.

אל תדחיקו את הפוליטי, כי הפוליטיקה נמצאת בפרקטיקה. בשלב זה מפלגה ישירה היא רעיון תיאורטי בלבד, ולפרקטיקה עצמה חשיבות מכרעת. לכן בטרם אתם משווקים לציבור חלומות על תוכנת פלא, יש להתנסות בדמוקרטיה ישירה כמנגנון פנים מפלגתי, ולגלות את הבאגים שלה. יש מקום רב לניסוי, טעיה, והפקת לקחים. יש להקדיש לתשומת לב קפדנית לתהליכי הגדילה, מהכרעה במסגרת קבוצה קטנה והומוגנית לקבוצה גדולה יותר ומגוונת. זהו ניסוי שחייב להיות הדרגתי (למשל, לחשוב על דמוקרטיה אלכסונית לפני שמנסים להגשים דמוקרטיה אופקית), ולהתקיים תוך בקרה מתמדת. ניסוי מוצלח יפחית את חשדנות הציבור הרחב לכלים של דמוקרטיה ישירה.

זיכרו שיש דרכים נוספות לבזר את הכוח בתוך המפלגה: הגרלה של הנציגים או של חברי הועד, גם היא בהשפעת הדמוקרטיה האתונאית, או הפרדה בין הנהלת המפלגה ("המוסד המרכזי" הקבוע בחוק, הכולל גם את יושב/ת הראש) לבין נציגיה בפרלמנט על מנת ליצור איזונים ובלמים ועוד. אל תתקבעו רק על הדמוקרטיה הישירה, התנסו במודלים אלו ואחרים, השיטה בסוף תהיה מעורבת, מדורגת. היכנסו להרפתקאות שמטרתן בדיקת היתכנות להעצמת הדמוקרטיה.

קחו את שנת תשע"ה כשנת למידה והתנסות. שחקו, צרו כללי משחק חדשים, קבלו הכרעות, והכי חשוב: אל תדחיקו את הפוליטי.

 

ביום רביעי ה-1.10 יקיימו אנשי היוזמה מפגש פתוח בכיכר הבימה בתל אביב.

להמשך הפוסט

פעם יצאנו לרחוב להפגין, היום אנחנו יוצאים לרגל אחרי השכנים

הפלטפורמה הפיראטית | 18.09.2014 | 12:18

עמיר גרד

בערב חמים ונטול רקטות אמ-75 של שלהי יולי 2014 טיילתי עם כלבתי באזור שכונת מגוריי. קצת אחרי השעה שמונה בערב, בסמוך לערוגת צמחים, החל הטקס שלשמו התכנסנו וכלבתי עשתה את צרכיה. באותם רגעים חלפו לידי זוג נשים שנראו כאם ובת: שתיהן היו לבושות בגדים ספורטיביים ונראה כי היו עסוקות במה שמכונה "ג'וגינג". רק שבמהרה התברר לי כי החברה המבוגרת יותר מבין השתיים היתה עסוקה בדבר מה נוסף לצד ההליכה: ריגול.

עוד טרם סיימה כלבתי את עשיית צרכיה, נבחה לעברי האישה: "נמאס לי כבר לדרוך על חרא!". הבטתי עליה בהלם כשהיא ממשיכה בהליכתה עם פלג גופה העליון מופנה לעברי תוך כדי האטת הקצב. בשלב זה התחלתי להתקדם אל עבר עמדת ה"שקי קקי" שניצבת כשש פסיעות מן הנקודה שבה כלבתי הטילה גלליה, למען אאספם ואשמור על רחובות עירי וארצי נקיים. ברגע שהחלו רגליי לנוע לכיוון המטרה, האישה, שעצרה לגמרי והביטה בי בזרועות שלובות, החלה להטיח כלפיי האשמות מכאן ועד נתב"ג 2000 על כך שבגללי הרחובות מלאים בצואה של כלבים, שבגללי המדינה מלוכלכת, ועוד ועוד.

האירוע הגיע לשיאו ברגע שבו האישה צעקה משהו כמו "אני אשים לזה סוף הפעם" ושלפה את סמארטפונה לתפארת משטרת הגללים הישראלית. כאן הפסקתי להבליג וצעקתי על מרגלת הקקי שאל"ף היא עוברת על החוק ובי"ת אני מתכוון להרים את הקקי וגימל שתתעסק בענייניה. לא עזר: פלאש המצלמה להסרת עיניים אדומות החל להבזיק, ואני הושטתי ידי אינסטינקטיבית וכיסיתי פרצופי בניסיון נואש להגן על שארית זכות האדם הטבעית שלי לפרטיות. התמונה צולמה והאישה המשיכה בג'וגינג שלה, כשאני נותר שם בפינת הרחוב, רועד, נסער והלום על האופן הברוטאלי שבו הפרטיות שלי נרמסה.

אני תמיד אוסף אחרי כלבתי בגלל שבעיני זה אלמנטרי, זה סביבתי וזה מוסרי, כי לאף אחד לא מגיע לדרוך על חרא ברחוב. זה עניין של יהרג ובל יעבור בעיני, ועדיין אני חושב שגם בהנחה ולא הייתי אוסף את הגללים והאישה היתה תופסת אותי – הרי שאין לה שום זכות לצלם אותי. כאן העניין קומם אותי כפליים – בגלל שהיא צילמה והפכה אותי לעבריין מועד על סמך מחשבה. צולמתי ותויגתי על-ידי אישה זו כעבריין בלי שעשיתי שום דבר למעשה: סתם שוטטתי ברחוב וזכותי הטבעית לפרטיות עברה חיסול ממוקד.

אני לא יודע מה התכוונה האישה לעשות עם התמונה שכנראה התחרבשה לה, ואם עשתה משהו בכלל. מה שאני כן יודע זה שמפחיד נורא שכל אדם עם סמארטפון יכול להיהפך לשטאזי מהלך, ואפילו לא זה: שטאזי לא אומרים לך כשהם מצלמים אותך, אז אולי עדיף כבר שטאזי. זהו איבוד פרופורציות מוחלט של תרבות לינץ' הפייסבוק המכוערת כל-כך שהתפתחה במדינה. היום זה אני שהוחלט שלא התכוונתי להרים גללי כלבתו, מחר זה אתם שהתעכבתם יותר מדי בפתיחת השקיות בתור של הסופר.

בחסות מצלמות הסמארטפון, כולנו הפכנו סוכני ריגול וביון המנהלים מלחמה קרה אחד נגד השני. שטאזי בלתי מאורגן ובלתי מנוהל שמורכב מתאים עצמאיים מפוזרים בפריפריה. באמצעות טכנולוגיה מתוחכמת מן המזרח הרחוק, כל אחד הופך סוכן, שוטר, חוקר, שופט ומוציא להורג. כולם בעינינו הפרעה לסדר הציבורי, מחבלי צואת כלבים אקראיים. מדינת משטרה? הלוואי. זו כבר מדינת המשטר האזרחי.

להמשך הפוסט

הפרט המגונה שטרם נחשף בפרשת הסרבנות ב-8200

הפלטפורמה הפיראטית | 15.09.2014 | 12:24

כפיראטים, יש לנו לא מעט דברים להגיד על 8200 לאור מכתב הסרבנות, אך אנו מעדיפים לקחת את הזמן ולנסח את המחשבות בבהירות. בינתיים, שאלה אחת מציקה לנו, איך זה שאומת הווצאפ לא עקפה שוב את הוראות הצנזורה ולא הפיצה את שמות החותמים על המכתב?

היינו מצפים שבשלב זה כבר נדע מיהם החותמים, שעותקים מן המכתב הלא-מפוקסל עצמו יופצו כשמועה ברוטר.נט וברשתות החברתיות ושהסרבנים יתוייגו ע"י חבריהם בפייסבוק. אמנם הדבר מנוגד להוראות הצנזורה היבשות, אך אם הרציונל הוא שלא חושפים שמות של חיילים שמשרתים ביחידה (כחוגרים או כמילואימניקים), הרי שברור שזו רק שאלה של זמן עד שהסרבנים יודחו מן היחידה, כפי שהדיחו את החותמים על מכתב הטייסים.

הדבר מוזר מפני שעל פניו נראה שהמחנות הפוליטיים יהיו מעוניינים בחשיפת השמות, כל צד מטעמיו הוא – הימין כדי לדעת את מי להוקיע כבוגדים ולקלל בטוקבקים והשמאל כדי לדעת למי להתייחס כגיבור. גם הסרבנים עצמם, כך פורסם, מעוניינים להיחשף. לכאורה, הגוף היחידי שלא מעוניין בחשיפתם הוא הצנזורה. ובצוק איתן, לדוגמא, נוכחנו לדעת שהאתיקה של הצנזורה לא תמיד עולה בקנה אחד עם הפרקטיקה של חשיפת המידע, והישראלים אינם יודעים לדחות סיפוקים. אם שמות של הרוגים הודלפו עוד לפני שסיפרו להוריהם, כיצד שמות הסרבנים נותרו חסויים?

האם הנטיה הסטלינסטית של חוגים מסויימים בשמאל, שוודאי מכירים חלק מן החותמים, סוף סוף מצאה לה סוד שהיא שמחה לשמור עליו, מתוך מחשבה שכך היא מגינה על הסרבנים? האם הימין הפגוע, שיחסו ל"בוגדים" מ-8200 הוא כיחס מאצ'ו אל בחורה שהתחיל איתה בחוף הים והיא סירבה לו – "לכו לכו יא שמאלנים", "מי צריך אתכם, אצלנו בחורות עומדות בתור לשרת ביחידה" – בכל זאת שומר על כבודם של מיטב בנינו? ואולי לשני הצדדים נוח להישאר בבורותם ולדמיין שהסרבנים מי שאינם (אשכנזים אליטיסטים לעומת אנרכיסטים אידיאולוגים)?

הסבר אפשרי אחד הוא שהחיילים מיחידת המודיעין יודעים לשמור על בטחון שדה. המכתב שהופץ לכלי התקשורת אולי לא כולל את שמות החותמים, ויתכן שמעורבותו של עו"ד מיכאל ספרד בתהליך מלמדת על קשר שתיקה בין הסרבנים עצמם לבין הצנזורה. אך לפחות ברמה הגלויה, הסרבנים אומרים שאין להם בעיה להיחשף – ובכך הם מנגידים את פעולתם לאנונימיות של גוף המודיעין כנגדו הם יוצאים.

במידה והם עצמם אינם מעוניינים בשלב זה להסתבך באופן פלילי מעבר למה שהם עשויים בעקבות סרבנותם, הרי שעל חבריהם, מכריהם, וסתם אנשים שנחשפו למידע במסגרת עבודתם בתקשורת, מוטלת החובה המוסרית לחשוף את שמם באמצעים הרגילים למעקף הצנזורה (מיילים, פייסבוק, ווצאפ, עיתונות זרה, אתרים שיושבים על סרברים בחו"ל).

כף רגלם של הסרבנים לא תדרוך יותר ביחידה, ולכן חשיפת שמותיהם לא תסכן את בטחון המדינה. מנגד, חשיפת זהותם תעזור לשפוך אור על סוגיות שעולות בשיח סביב אקט הסרבנות, אך בהיעדר מידע מדובר בספקולציות בלבד – מה דרגתם? כמה זמן הם שירתו ביחידה? מהו שיוכם הסוציודמוגרפי? השיח הציבורי בנושא חייב להיות מבוסס על עובדות, והעובדה הבסיסית, אך המגונה בסיפור הזה, טרם נתגלתה.

אחרי שנסיים לדון בעובדות אלו, שאולי יתבררו כאינן רלוונטיות, נוכל להתפנות לדון בטענות הסרבנים לגופם של דברים. הדברים שלהם יקבלו משקל רב יותר, ויהיו אפקטיבים הרבה יותר, לאחר שכמו סנודן, הם יצאו מן הצללים.

להמשך הפוסט

האם קים קרדשיאן תציל אותנו מה-NSA?

הפלטפורמה הפיראטית | 12.09.2014 | 15:27

עמנואל גולדשטיין 

בדומה לתובנה הידועה של האנתרופולוג והבלשן קלוד לוי-שטראוס, שהגדיר כך גילוי עריות, קים קרדשיאן היא תשובה ללא שאלה. קרדישאן היא צופן סתרים, אמזונה וירטואלית, מכונת אניגמה עם תחת מושלם. הירוגליף, כתב חרטומים מודרני הנכתב באמצעות גיפים תזזיתיים, קלטות סקס, כותרות בבאזזפיד, קליפים עם קנייה ורצפי אימוג׳י אקראיים. כל תיעוד של קרדשיאן שואל: מה לעזאזל קורה כאן?

פרנואידים, אנחנו, כולנו, קוראים בה כל מה שנרצה. היא התגלמות סך הפרנויות שלנו, המתמצות בשאלה עוכרת השלווה מכולן: מי את? הופעתה עומדת ללא הצדקה, אלא כהצדקת עצמה. כוחה התיאורטי כה חזק עד כדי הוצאתה מהכוח אל הפועל. אל לנו להיפלא שמכל בני האדם על הכדור, היא תהיה הראשונה לפרסם ספר שולחן-קפה מכובד המבוסס אך ורק על צילומי הסלפי שלה את עצמה (אגב, טייטל הספר שיתפרסם בהוצאת Rizolli הנחשבת – "Selfish"). כשהאמנית הצעירה מאדי וארנר התבוננה בכל אלה, היא גילתה בקרדשיאן מושא למחקר אמנותי.

וארנר הופנטה, כמו רבים, מיכולת השכפול העצמי המדהימה של KK והימצאותה הנצחית בירכתי התודעה, הימצאות המקשה עלינו לדמיין תמונה כלשהי ללא קרדשיאן שזורה בה, ויצרה פרויקט אמנות רשת מושלם בהשראתה ובאמצעותה. קרדשיאן, כמו ה-NSA, נמצאת אצל כולם, בכל מקום, כל הזמן.

הפרויקט של וארנר, תוסף הכרום Kardashian Krypt, מאפשר למשתמש להחביא מסרים מוצפנים בתוך הקובץ הנפוץ, המלוכלך אך גם התמים ביותר בעולם – תמונה של קים קרדשיאן. קליק אחד ואתם מקודדים את המסר, ואז כל מה שנשאר לעשות הוא לשלוח את התמונה לנמען הרצוי. בקליק אחד מצידו, המסר יפוענח ויגיע ליעדו בלי שאף עין עוינת תהיה עדה למתרחש.

באמצעות ה-Krypt קרדשיאן מגשימה את ייעודה במלואו: סטגנוגרפיה מהלכת, אפופניה בעלת קימורים קטלניים, קונספירציה טהורה המסתירה שום דבר, ובדיוק משום כך איש לא יחשוב לחפש בה דבר, לבד מהחיפוש האובססיבי המתקיים ברמת פני השטח שלה ללא הפסק.

ואם נהיה לרגע רציניים, ייתכן שבלי לשים לב, וארנר עלתה על מענה טקטי חדש לפוליטיקת המעקב שהשתלטה עלינו פוסט 9/11. הדרך להיעלם היא לאו דווקא על ידי הקטנה, מזעור ומינימליזציה, אלא על ידי העצמה, הגברה ומקסימיזציה. הכיוון הוא לא אחורה, לסגת, אלא קדימה, להסתער. עוד סודות, עוד אינפורמציה, עוד מסרים, מוצפנים בסוכנים היומיומיים והרדומים ביותר, בנוף הכי בנאלי של המערב: הסלבס. אאוריקה, בשביל זה הם שם! הם הנשק שלנו, של האזרח הקטן. הנציגים האמיתיים, החוץ-פרלמנטריים, שלנו. הם שם, אחרי הכל, עבורנו. פוליטיקאים אלטרנטיביים שמטרתם לעורר במקום לשעמם.

ובאמת, האם הסלבס הם לא הלוחמים שלנו, האנשים האחרונים שמסתכנים בשהייה במרחב הציבורי, חשופים לפפראצי, לאלפי העיניים הציבוריות, לשליטה המוחלטת של ההון? צבא הבנאליה המובל על ידי סא״ליות ליידי גאגא, קייטי פרי, ניקי מינאז׳, ריהאנה וביונסה בפיקוד הרמטכ"לית קרדשיאן, בעלת מספר העוקבים-חיילים-נאמנים הגבוה ביותר באינסטגרם? אל לנו לסלוד ממי שנמצאים שם עבורנו. הם אנחנו, נגד כל ההם האחרים. זהו חיל החלוץ החדש של המהפכה.

להמשך הפוסט

ג׳ניפר לורנס והאירוטיקה החדשה של ההדלפה

הפלטפורמה הפיראטית | 05.09.2014 | 19:50

עמנואל גולדשטיין

״בְּלִי שָׁדַיִם/ מִבַּעַד מִיקְרוֹסְקוֹפּ אוֹ טֵלֶסְקוֹפּ/ נִרְאֶה אוֹתָךְ/ בְּלִי שָׁדַיִם״ (עודד כרמלי)

ידוע כי כל סיטואציה אירוטית זקוקה לפנטזיה, למבט חיצוני, על מנת לשאת את עצמה – כך שכל סוג של יחסים מיניים תמיד מתקיימים בין יותר משתי דמויות. הפרשייה הרועשת של השבוע, שערוריית הסלבס בה הודלפו לאתר 4chan תמונות פרטיות של ג׳ניפר לורנס, קירסטן דאנסט, קייט אפטון ונסיכות הוליוודיות נוספות, דוחפת את ההיגיון הזה לקצה.

האם מה שרואים באותן תמונות – כך סיפרו לי, כמובן שזה אינו דיווח ממקור ראשון – אינו אותה כמיהה ברורה למבט הנוסף, אובייקט החשק של המחזת התמונה? האם אין במרכז הדימוי תשוקה עמוקה להתגלות, לדלוף, להיחשף?

המבט השלישי, המבט שלנו, נוסף לכל סיטואציה, לכל תמונה. אין אף תמונה שאינה תמונת סלפי. אין אף אינטראקציה בין שני אנשים ושניהם בלבד, וגם לא בין אדם לעצמו. היא תמיד בין היחיד להמון, בין כולם לכולם. אינטימיות בין שני אנשים אינה אפשרית יותר. כל מפגש מערב לפחות שלושה מרחבים: בין אדם לחברו, בין אדם למקום, ובין אדם לרשת. כל אירוע שואף להתרבות, להתפצל, לדלוף, להישטף, להיראות. כל רגע מצולם שואף לפרסום, הכרה עולמית, שווי שוק, ריבונות. כל מפגש, גם המצומצם וגם – ואולי בעיקר – החשאי ביותר, מכוון לעיניים המציצניות ביותר, אחרת כאילו לא קרה.

המסר כאן, מעבר לאירוטי, טכנולוגי או תרבותי, הוא פוליטי: כל מה שמוסתר, ייחשף. כל המפוקסל יתבהר. כל רמז יהפוך לעובדה. כל שמועה תבקש להפוך להוכחה. כל ניואנס יהפוך לתרועה. כל טפח יגלה טפחיים. מחלצות העלים של אדם וחווה יבשו והתנדפו ברוח. כל התפוחים ננגסו.

אנו יודעים יותר מדי, רואים יותר מדי. אופציית ההיעלמות אינה על השולחן יותר. אנחנו הנדל האנושי: מולחמים ראש בתוך התחת של השני באופן רקורסיבי, באמצעות אלגוריתם סוטה ומרושע במיוחד, שמאפשר לנו לראות רק שרשרת אנאלית רצופה המלמדת אותנו את שאנו כבר יודעים, מזינה אותנו כל פעם מחדש בהפרשותינו שלנו.
 
העניין המסתורי ביותר בפרשה הוא כיצד בוצעה הפריצה. האם היה אדם אחד מעורב או שמא היתה זו התארגנות קבוצתית? אוסף פרטי שנאסף בצורה אובססיבית או שיתוף פעולה נרחב ומתוזמן? אחרי שבוחנים את כל ההשערות שהועלו, המבנה העיקרי שמצטייר לאור פרמטרים כמו מאסת המידע, מגוון השמות, איכות החומר ואופן שחרורו הסנודני לאוויר הפתוח, הוא של הדלפה קלאסית. הרי ההיגיון המפורש של ויקיליקס, ״לא ראינו משהו שלא ידענו קודם – ובכל זאת״, מתאים לסיטואציה באופן מוחלט. אסתטית, זו הדלפה.
 
עבודה כה יסודית היתה יכולה להתבצע על ידי ״מישהו מבפנים״, סוכן NSA ואקספלויט מסוג DROPOUTJEEP, המאפשר גישה קלה ומיידית לכל מכשיר iOS. כמעט נדמה כי מישהו כאן ניסה להעביר נקודה. במילים אחרות: אחרי סנודן וממשיכו הסודי שפוצץ את פרשת ההאזנות של ה-NSA לקנצלרית גרמניה, האם יש מדליף שלישי? ורביעי? ו-n+1?
 
אכן, ״מבעד מיקרוסקופ או טלסקופ״: זו נקודת קיצון נוראה בתולדות המהפכה המדעית. הפנטזיה תתגשם ותהפוך לסיוט. החושך יואר בפלורסנט של חדר חקירות. פיסת הבד של תחתוני התחרה כבר לא תשאיר מקום לדמיון, אלא תבטל אותו: היא תהפוך לסיסמה חלשה בגישה אל האמת העירומה. כך יופרט הדמיון, ייארז לראווה וייסחר בביטקוין למרבה במחיר בשוק השחור של הדימויים העניים. הפיקסל יעונה, יטולטל, ייתלה בכיכר העיר.
 
אנו מתקרבים למה שבדרפ״א מכנים Total Information Awareness, כך שכל סוד שואף להגיע למדליפו. למעשה, מאז ויקיליקס וג׳וליאן אסאנג׳, הסודות עצמם פיתחו מעין מודעות עצמית, דחף להתגלות. זוהי האירוטיקה החדשה של ההמונים: דיוניסוס יצא מהצללים, והוא מרחף מעל הכל, מטיל את צלו הפרוורטי על כל מחווה אנושית.

 —–

אפרופו עמנואל גולדשטיין, כל האוהבים והשונאים החדשים שלנו שהכרנו כאן מוזמנים להאקתון הראשון שאנחנו מארגנים, סביב פרויקט הסייבר-טרור שלנו אוקיופיי ויי-פיי, שייערך ביום ראשון ה-7.9, ויכלול גם סדנה מעשית ותיאורטית למתחילים.

להמשך הפוסט

גבי אשכנזי אינו מרגל

הפלטפורמה הפיראטית | 03.09.2014 | 07:41

יואב ליפשיץ

המלצת המשטרה בעניין העמדתם לדין של הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי ודוברו האישי אבי בניהו מעלה שאלה עקרונית: מדוע לא למצות איתם את מלוא חומרת הדין? לפי המיוחס לאשכנזי, מעשיו עולים כדי עבירת "ידיעה סודית" מפרק הריגול בחוק, שעניינה "מי שמסר ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך".

לפי פרק זה, את בניהו עצמו, שנתפס גם כשבביתו מחשב צבאי ועליו מידע סודי שנים רבות לאחר שסיים את תפקידו כדובר צה"ל, באחד מסעיפי עבירת "ריגול חמור", אותה עבירה בה הרשיעו את ענת קם. לפי סעיף זה די באחזקת ידיעה סודית על ידי אדם שאינו מוסמך לכך – ולאחר שחרורו בניהו לא מוסמך לכך – כדי להרשיע בעבירת ריגול חימור. לפי המלצת המשטרה, מעשיו של אשכנזי בפרשה סיכנו את בטחון מדינת ישראל, כך שיתכן שאפשר להרשיעו לפי סעיף שעניינו מסירת ידיעה סודית, ללא סמכות, בכוונה לפגוע בבטחון המדינה. במקרה זה העונש המירבי הוא מאסר עולם. במידה ורק החזיק בחומר הסודי, העונש המירבי הוא חמש-עשרה שנים.

בניגוד לדעת פרשנים, בנסיבות העניין המלצת המשטרה אינה הפגזה כבדה, ובמקום להמליץ להעמידם לדין כמרגלים, ממליצים להעמיד את שניהם לדין בעבירות שנשמעות אפרוריות כמעט, כגון הפרת אמונים וגילוי הפרת חובה, עבירות שמשמשות להעמיד לדין פקידי מדינה שסרחו או העבירו מידע שאסור היה להם להעביר, ולא ממצות את קשת המקרים בהם אנשי צבא בכירים מחזיקים או מעבירים מידע בטחוני חשוב, שעשוי לסכן את בטחון המדינה.

עבירת "ריגול חמור" היא העבירה בה הורשעה ענת קם, למרות שלא מסרה ידיעות לאויב או לגורם זר כלשהו, אלא לעיתונאי ישראלי שהעביר את הידיעה שפרסם בעיתון ישראלי במסננת הצנזורה. ואם זה המקרה, מדוע, בבחינת קל וחומר, לא להרשיע את הרמטכ"ל לשעבר ועוזרו בעבירה החמורה ביותר שניתן לפי עובדות המקרה היבשות, שצחוק הגורל – הינן זהות, לפרשיה של ענת קם?

זאת מפני שהשימוש שנעשה בעבירת הריגול החמור במקרה של ענת קם, ובמקרה זה בו בוחרים שלא לעשות בה שימוש, הוא פוליטי. ענת קם הייתה הפקידה הזוטרה שהביכה את המערכת כולה, ולכן המערכת רדפה אחריה בכל האמצעים העומדים לרשותה; כולל צו איסור פרסום על עצם מעצרה ע"י השב"כ (וצו איסור פרסום על עצם קיומו של צו איסור הפרסום), כיאה למי שנחשדה בריגול, ומעצר בית עד תום ההליכים (חלופת מעצר פחות אופיינית כשמדובר במרגלים, ממנה ניתן ללמוד כי גם בית המשפט ידע שאינה מרגלת מסוכנת, גם אם לפי החוק מעשיה נופלים בגדר "ריגול חמור").

השימוש הפוליטי בעבירת הריגול החמור אפשרי מכיוון שההיסטריה הישראלית בכל הנוגע לשימוש פסול – כראות המערכת – במידע, הובילה לכך שאין בחוק העונשין הישראלי דיפרנציה בין עבירת בטחון שדה קלה לחמורה, בין הדלפה לעיתונאי ישראלי לבין שימוש אישי בו, בין אחזקת מחשב או דיסק צה"לי, אפילו בטעות או ע"י עיתונאי, ללא סמכות, לבין פריצה למחשבי הצבא והוצאת חומר מתוכם. למרות שסעיפים שונים בעבירה מקימים עונש שונה, כולם נופלים תחת עבירת "ריגול חמור" וממיטים על העוברים עליהם את הקלון, המשפטי והציבורי, הנלווה אליה.

למה הדבר דומה? לכך שכל עבירת מין, מהטרדה מינית ועד אונס, הייתה נכללת תחת סעיף האינוס בחוק; או לכך שכל אירוע שמסתיים במותו של אדם אחר, מגרימת מוות ברשלנות ועד רצח, היה חלק מעבירת הרצח. חוק העונשין אינו יכול לסבול מצב כזה, בו מסכת עובדות שונה המתאימה לעבירה קלה מקימה גם עבירה חמורה בהרבה ממנה. זהו מצב שאינו תקין ומתאים למשטרים לא-דמוקרטיים ודכאניים.

כשזהו המצב, למערכת אכיפת החוק יש מקום רב לתמרן, וברצותה היא תרדוף אחר אדם במלוא עוצמתו של החוק, גם כאשר ברור לכולם שאיננו מרגל (או אנס, או רוצח…), וברצותה תפעיל שיקול דעת מקל. הכל שרירותי ותלוי במידה רבה בגחמות השלטון ואדוני המערכת. הפעלת מלוא כובד החוק כנגד ענת קם היא תוצאה של פגיעה אישית שחוו בניהו ואדונו, ובסיטואציה הפוכה – בה הם הצד החלש – היו יכולים למצוא עצמם מורשעים באותה עבירה ממש. המצב הזה יוצר גם אנומליה לפיה גם אם היו  רוצים להרשיע את אשכנזי ובניהו בעבירה פחותה יותר בטחון שדה, אין בנמצא עבירה כזו, ולכן נאלצים לפנות לעבירת הסל הקלה ביותר של הפרת אמונים.

ענת קם לא הייתה מרגלת, אלא חיילת שהוציאה מסמכים שהיא חשבה שמעידים של הפרה של הוראות בג"צ לידי עיתונאי ישראלי. בדיעבד, גם קם סבורה כי הגיע לה לשלם מחיר על המעשה שעשתה, אך לא בדמות ההרשעה בריגול חמור. גבי אשכנזי ואבי בניהו אינם מרגלים. אם העובדות נכונות, מדובר בשני מושחתים שניצלו את משאבי הצבא ומיקומם בהיררכיה לטובת הקריירה הפוליטית/אישית שלהם, בסיטואציה שרבים רואים בה פוטש של ממש.

אם המערכת הייתה מבקשת להרשיע את אשכנזי ובניהו בעבירות מפרק הריגול בחוק היינו עדים לסיטואציה אירונית בה שני אלו, שרדפו אחרי ענת קם והביאו להרשעתה כמרגלת, היו מזדעקים ויוצאים כנגד הניסיון להגדיר אותם כמרגלים. דובר צה"ל לשעבר, שאחרי הרשעת קם טינף עליה בכל כלי תקשורת אפשרי, היה פועל לחשיפת האנומליה, חוסר הפרופורציות ואי-הצדק שבעבירת הריגול החמור בחוק העונשין הישראלי, והנושא היה זוכה לתהודה ציבורית כפי שלא זכה בפרשת קם. סביר להניח שגם רבים מעם ישראל שראו בקם מרגלת-בוגדת, היו יוצאים להגנתם ואומרים שאולי הם עשו מעשה שלא יעשה, אך מרגלים הם לא.

גם אנחנו היינו נותנים לו גיבוי, וייתכן שהיה נכתב טור בשם "גבי אשכנזי אינו מרגל". אבל המשפטנים במשטרה ואולי גם בפרקליטות המדינה מפעילים שיקול דעת, וגם אם יוגש כתב אישום נגד אשכנזי ובניהו, זה יהיה בעבירות שאינן לקוחות מעולם הריגול. המשטרה חסכה מאיתנו את הדיון הציבורי בשאלה האם רמטכ"ל שמעביר חומר סודי לעיתונאים הוא מרגל או לא. פרשת אשכנזי ובניהו לא תביא לביטול התקדים החמור שנקבע בפרשת ענת קם ואורי בלאו. וכך, למרות ריבוי העיתונאים לשעבר בכנסת החוק לא ישונה, ובפעם הבאה שירצו לרדוף אחרי מישהי כדוגמת ענת קם, או עיתונאי כדוגמת אורי בלאו, יוכלו לנפנף בפניהם בעבירת הריגול החמור. 

להמשך הפוסט

לאן גולש השר ארדן?

הפלטפורמה הפיראטית | 26.08.2014 | 07:03

שלשום קראנו ב"העין השביעית" שמשרד התקשורת בראשותו של השר גלעד ארדן מקדם הצעת אסדרה לפיה כל בעל נקודת קצה לגלישה באינטרנט (ראוטר, סלולרי חכם, מודם לוויני ועוד) יוכל לדרוש מספקית האינטרנט שלו פירוט של היסטוריית הגלישה, של כל מכשיר שהתחבר לרשת.

כך למשל מעביד יוכל לבלוש אחרי הרגלי הגלישה של עובדיו להם סיפק מכשיר סלולרי. מעבר לכך שהדבר מנוגד באופן ברור לזכות לפרטיות, שהינה זכות יסוד בישראל (מנויה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו), ולפסקי דין מובילים בנושא, המחשבה שמעבידה תוכל לדעת להיכן גולשות העובדות שלה בדרכן הביתה באמצעות הטלפון שסיפקה להן החברה, אמורה לזעזע כל שכיר.

חורה במיוחד השימוש שהצעת החוק עושה במונח "גלישה בטוחה" להצעה שמשמעותה פיקוח וניטור אחר הרגלי הגלישה של אנשים. הדבר דומה לטענות של מתקיני מצלמות אבטחה במעגל סגור במקומות ציבוריים כי הם עושים זאת לטובת בטיחות או בטחון (safety) המבקרים, בעוד המטרה העיקרית של אלו המתקינים את המצלמות היא אבטחת (security) הרכוש ששייך להם. זו שפה אורווילינית ממש, היוזמה הזו פוגעת קשות בבטיחות הגלישה.

לו היה רוצה גלעד ארדן לקדם גלישה בטוחה באמת, כלומר גלישה מאובטחת בה אף אדם זר, לרבות המעסיק או גורם ממשלתי כלשהו, לא יכול לעקוב אחר היסטוריית הגלישה או לקרוא את המיילים שלנו הוא היה מעודד הקמת שרתים של TOR בישראל, יוצא בגלוי נגד פרקטיקות הריגול של ה-NSA אחרי אזרחי ישראלי (כולל ראש הממשלה אולמרט ושר הבטחון דאז ברק), או מכניס לבתי הספר ביחד עם שר החינוך מערך שיעורים של "מסיבות הצפנה", שם קוד לאירוע בו מומחי אבטחת מידע מלמדים אזרחים מן היישוב כיצד להצפין בקלות את המידע על המחשב שלהם ואת התקשורת עם מחשבים אחרים.

ברוח הצעת משרד התקשורת בראשו הוא עומד, אנחנו חושבים שעל השר ארדן לחשוף בפנינו את הרגלי הגלישה שלו באופן קבוע. אנו חושבים שהשר הוא עובד שלנו, הציבור, וכמעסיקיו, מתפקידנו להגן על השר ארדן מפני גלישה לא בטוחה, שעלולה להעמיד בסכנה אותו באופן אישי, את הקריירה הפוליטית שלו ואולי את מדינת ישראל. אם ירשה לנו, אנו נשמח להתקין רוגלה קטנה במחשב המשרדי ובמכשיר הסלולרי שלו, עליהם אנחנו משלמים בכספי המיסים, שתחשוף בפנינו את הרגלי הגלישה של השר.

אם השר יסרב, ומכיוון והדבר נוגע לבטחון הציבור וגם כי אנחנו – כמו המדינה – מציצנים עלובים, אנו קוראים למי שיש בידיו את היסטוריית הגלישה של השר, שישקיף אותה דרכנו. אנו מעודדים את ההדלפה, אנחנו חושבים שהיא חיונית לדמוקרטיה הישראלית, ומבטיחים לנהוג במידע כאילו היינו עיתונאים של ממש.

להמשך הפוסט

חברי הכנסת צריכים לעבור על החוק

הפלטפורמה הפיראטית | 19.08.2014 | 07:05

יואב ליפשיץ

לפני שבוע וחצי, לאחר שהמשטרה אסרה על קיום הפגנת שמאל שתוכננה למוצאי שבת בטענה בטחונית מפוקפקת (באותה שעה של ההפגנה היו אירועי תרבות המוניים בחוצות העיר תל אביב), פרסמה ח"כ תמר זנדברג סטטוס שביקר את החלטת המשטרה.

כך כתבה בסטטוס: "החלטת המשטרה על ביטול ההפגנה הערב לא מתקבלת על הדעת. המשמעות היא שלא ניתן להפגין נגד מלחמה בזמן מלחמה. אלה בדיוק הזמנים בהם המשטרה וגופי הביטחון צריכים להגן באופן קפדני על חופש הביטוי והמחאה ולא למהר לצמצם אותו".

זנדברג חרדה לחופש המחאה בזמן מלחמה וחשבה שההחלטה לא מתקבלת על הדעת, ולכן כנבחרת ציבור היה עליה ועל יתר חבריה למרצ שארגנו את ההפגנה לעשות מעשה – היה עליהם לקיים את ההפגנה למרות איסור המשטרה. אמנם זו היתה פעולה שאדם מן היישוב נעצר בגינה, אך המשטרה כנראה שלא הייתה עוצרת את חברי הכנסת של מרצ, וגם אם הייתה עוצרת – הם לא היו מועמדים לדין. לחברי כנסת מותר לפעול בניגוד לחוק במקרים שבהם הם מרגישים שסותמים להם את הפה. לצורך כך יש להם חסינות מהותית.

להמשך הפוסט

מקוקיז לעוגיית המדלן של ה-RAM

הפלטפורמה הפיראטית | 14.08.2014 | 10:59

טל מסינג ויואב ליפשיץ

ההיסטוריה כיום היא אמצעי שליטה. זו דרך לפרש את התזה הקונטרוברסלית של הכלכלן הפוליטי פרנסיס פוקויאמה: "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון" אינו קובע שההיסטוריה אכן נגמרה, אלא שההיסטוריה מצליחה להיפטר מהפוליטי, ומפצה על כך בעוד היסטורי. קחו למשל דוגמה ישראלית: האם השואה אינה אמצעי השליטה האולטימטיבי בנו? ככל שעוברות השנים, כך התוקף ההיסטורי שלה מתחזק, והפצרתו של פרופ' יהודה אלקנה במאמרו "בזכות השכחה" נדמית רחוקה מתמיד. כמפלצת, היא הופכת מאיימת יותר עם גילה. זכורה לנו הסצינה ב-This Must be The Place של פאולו סורנטינו, בה כוכב רוק בגמלאות מתגלגל בעקבות הסיפור היהודי שלו, יחד עם צייד נאצים בשם מרדכי, ברדיפה עד פסגת הר מושלג של קצין ה-SS הישיש שעינה את אביו באושוויץ. הרעיון ברור: ככל שהשואה מזדקנת, מתקמטת, נמקה, כך היא מסוכנת יותר. השואה היא המפלצת הזקנה בעולם.

להמשך הפוסט