בזכות ההחלטה של נתניהו לנאום בקונגרס

רועי צ'יקי ארד | 19.02.2015 | 12:57

"תני לי ת'שמיים\ ותני את הגבול\ תני לי לשלוף לך מתוך השרוול"

ארץ ישראל שלי, א.ב. דן

 

הקוראים בוודאי מכירים את  שיטת 'מצליח'. לעקוף ולהגיע לדלפק, וכשצועקים עליך, להגיד שלא הבנת שיש תור. לפני שנים, חבר ילדות הכריז שיזמין את החברים לשיפודים בכרם. הוא אמר שישלם ושנמשיך. רק כשרדף אחרינו בעל המקום עם החשבון, הוא שילם. "אם אני כל יום מרמה ב30 ש"ח", הוא הסביר לי, "בסוף השנה יש לי עשרת אלפים ש"ח יותר". הנחתי שהוא ייכנס לכלא מתישהו. היום הוא באירופה, מנהל חברת הייטק, ואיפה אני?

האיש שמתיישב בטעות בפירסט קלאס במטוס ועושה את עצמו ישן בחוזקה. זו לא ממש שחיתות, זה עממי, וישראלי, לדפוק קצת את המערכת. אם זו לופטהנזה, זו מצווה. אני לא מדבר על תביעות דרקוניות נגד קשישים, אלא על עיגול פינות כיפי וקצת מביך. אני מדבר על ישראליות שהיא פנטזיה על מזרח תיכוניות שלמעשה הישראלים לא ממש מכירים, כי הם לא היו במצרים, ירדן. אולי דיברו עם מוסכניק.

לא עשו על כך מחקרים, אבל שיטת ה'מצליח', שלא כשמה, מצליחה רק בכ30 אחוז מהמקרים. אם נתפסת, ראוי לסגת באגביות,כמו חבר הילדות ששילם לבסוף כאילו התבלבל. אבל יש כאלה שכאשר הם זוכים לתגובה תוקפנית על הנסיון הכושל, לא מוכנים להיות בצד הרע. זה לא עניין של חישוב תועלת. הם פשוט לא מוכנים לראות את עצמם בצד שנחשב לדופק. הם הנדפקים. כך שהם מתחילים להאמין לשקר של עצמם ולהאבק (אם זה בחו"ל, מול האנטישמים, זו הזדמנות פז להזכיר את אושוויץ). אני שקרן? כל החברים שלך שקרנים ואנחנו לפחות לא צבועים. זה קרה לא מזמן כש'סטטוסים מצייצים' נתפסו מוכרים פרסומות בפייסבוק ונסגרו על ידי החברה. במקום למלמל דברי התנצלות, הם החזירו אש נגד החברה האמריקאית וזכו לאהדה על כך. בנט נתן את המוטו – 'מפסיקים להתנצל'. זו סיסמת בחירות מצוינת שמנסה לאגד את האנשים האלה, אף שדווקא בקרב הציונות הדתית עדיין שורר נימוס מסוים.  

בחו"ל, הישראלי עוד יותר אוהב "למצלח". אני זוכר טיול לתורכיה, בימי הזוהר של הדילים, בתור הזהב של הרגע האחרון. עמדתי בתור לפני החזרה לארץ לצ'ק אאוט במלון. ההנהלה ידעה שהלקוחות שותים מהמיני-בר ברגע האחרון, ולפני שהחזירו את הדרכונים שלחו עובדת עם ווקי-טוקי לפשפש בחדרים. אחת התיירות הישראליות, אשה כבת שישים, טענה שלא לגמה, אבל אחרי בדיקה נאמר לה שפקק הבירה בחדרה פתוח והיא צריכה לשלם. היא החלה לצעוק ולהתווכח, אף שניתן היה להריח את הבירה מפיה. היא אמרה שזה שקר ועצרה את כל התור. התורכים האדיבים היו המומים והישראלים לא רצו לבגוד במחנה שלהם. מאחורי גבה, שאלתי בעדינות כמה עולה הבירה, משהו כמו שלושה ש"ח. נתתי את הכסף בשקט והעסק שכך, כשהישראלית הרגישה שניצחה.    

מהבחינה הזאת, נאום נתניהו בקונגרס הוא כמו הישראלי החביב שמנסה להדחף. בפריז למשל זה הצליח לו להיות בשורה הראשונה. אבל פה הוא בוזה, ועוד כשהחברים מסתכלים. מה, לא ידעתי שחוסיין אובמה לא רצה שיזמינו אותי. (יצא לי חוסיין? לי? התכוונתי לחוסן!) אני רוצה להציל את מדינתנו משואה שניה, ואתם מדברים איתי על הבחירות? די לעסוק בפוליטיקה קטנה. תענו לי על דבר אחד ואני מוכן לבטל: הפצצתם את אושוויץ – כן או לא?

בזמנו, נתניהו עלה על קמפיין 'ביבי טוב ליהודים'. גם מהפלסטינים נתניהו דרש להכיר בישראל כמדינה יהודית,  במקום 'מדינה ישראלית'. המחנה ה"ישראלי" סבור שהציונות הצליחה בכך שנוצר עם ישראלי ושאפשר להסתדר עם הערבים פה. והמחנה ה"יהודי" נוסח הימין סבור שהרצל כשל, הוא סחב אותנו עד לפה כדי שוב לקבל אנטישמיות והשמדה, כשהערבים מחליפים את האירופים וקמים לכלותנו.  

ובכל זאת, על אף בחירתו בקלף היהודי, נתניהו (יחד עם אולמרט), הוא מראשי הממשלה הישראלים ביותר, השילוב הזה של חביבות וגניבת סוסים, שאין למשל אצל הרצוג ויחימוביץ' הפורמליים, וכמובן גלאון ולבני – האם יש דבר שישראלי שונא מפורמליות פוצית? אני ממליץ לראות את הקטע ב"מתנחל" שרץ ביוטיוב שבו חנוך דאום מציק לגלאון וקשישות קיבוץ בארי, כשהוא משתעמם מדבריה הדי-שבלוניים של גלאון (ראיתי שכתב בשם מורן שריר גם הזכיר זאת בעיתון זה, אבל אני חשבתי קודם). כאלה אנחנו, קטנים ומעגלי פינות, וככה אנחנו רוצים להיות, מול העולם והמרצ שלהם. 

למרות עשורים שהוא לא שולט, השמאל בישראל לא מבין את זה. למרות תבוסות חוזרות ונשנות, הוא שוב ושוב נוטל על עצמו את תפקיד כפוי הטובה המורה הנזפנית, והימין משחק (בטבעיות) את הילד הבעייתי. ברור שהישראלי ילך עם הילד שמזייף פתק ממעתיק במבחן, שממילא אין לו חשיבות.

ישראל לא רק עושה את עצמה דוד מול גוליית, כשיש לה פצצת אטום וצבא שיכול להביס את האימפריה הבריטית, אנחנו באמת מרגישים כדוד, כשרוליק עם אייפון עדכני ולהק מטוס חמקן (דנידין?). מה זה ישראלי? יאיר לפיד עם שרירים של ג'ים שבטוח שהוא הילד השברירי שמצולם מרים את ידיו בשואה. כדאי לשים לב שהמאבק לנאום בקונגרס היה בדיוק בזמן נסיונו של נתניהו לערער את "פרס ישראל", סמל הממלכתיות. אין דבר פחות ישראלי מפרס ישראל, שמנסה להוכיח שהאינטלקט היהודי נשמר פה.

החיכוך של נתניהו הוא לא רק עם אובמה, שנותר די המום מהחוצפה, אלא גם עם חברי הקונגרס היהודים, אפילו עם אייב פוקסמן מהליגה נגד השמצה. יהודים וישראלים הם שני עמים שונים מאוד, כשם שהבריטים שונים כל כך מאמריקאים או אוסטרלים. כדאי לשים לב כמה טינה יש כלפי היהודים המסכנים מצרפת או ארצות הברית שבאים לפה, ושעל אף האהבה שלהם לישראל, האכזבה שלהם מהישראלים אדירה. כשישראלים מגיעים לחו"ל, הם פעמים רבות מרתיעים ומורתעים מהקהילה היהודית הגלותית, אבל יסתדרו עם הפלסטינים שיודעים מה זה חומוס, ואפשר להתבדח איתם ולהחליף כיפים בלי שיחווירו.

מדי פעם פונה חבורת ישראלים לרשויות ומנסה להשיג הכרה בלאום ישראלי, אבל הרשויות, אף שהכירו לאחרונה בלאום הארמי אולי במטרה לפלג את הנוצרים, הכחישה את קיומו של העם הישראלי, זה שהמדינה הצליחה ליצור על הדרך. אבל בהתנהלות של נתניהו, הוא מקדם את הרעיון. אנחנו ישראלים ואנחנו נדחפים. אנחנו לא היהודים המנומסים האלה. ונתניהו צודק, מדובר בפורמליקה. השמאל צריך להתשחרר מהחשיבות התהומית שהוא נותן לכל העניין. כל צד רוצה להשיג נקודות, ואפשר לחשוב שנאום קצת לפני בחירות בניגוד לאיזה תקנון זו הצרה הגדולה של ישראל, שנתניהו והשיטה שלו החריבו בה כל כך הרבה חלקות.

 

להמשך הפוסט

תכנית ב' ל18 במרץ – מה השמאל-מרכז יכול לעשות במקרה שהתוצאות לא ישתפרו

רועי צ'יקי ארד | 15.02.2015 | 23:51

כמעט חודש לבחירות, ונתניהו, חבול משלל שערוריות כאריה שאל רעמתו כרכו חוטי חשמל ומנורות שרופות, עם מפלגה מזדקנת ואחרי קדנציה עלובה ומלחמה עלובה ומיותרת, עדיין מוביל. המרוץ די צמוד ויכול להיות מהפך בהצבעה של הרגע האחרון. הסיכוי קיים וכדאי לשמאל-מרכז להיאבק, ולא רק בינו ובין עצמו. אבל ללא הפתעה – נתניהו הוא ראש הממשלה הבא.  

בשמאל מאשימים את "הקמפיין". אבל זה כמו שהישראלים בוכים על "ההסברה". הסיבה לאהדה של נתניהו היא פשוטה: הישראלים פשוט ימנים. אף שבסקרים, הישראלים מעידים שענייני חברה וחינוך חשובים מבעיית אירן, הגישה המדינית-בטחונית והשבט קובעים אם אתה ימני או שמאלני. זה הולך לכל הכיוונים: אני מניח שעמיתי נחמיה שטרסלר, סמל מהלך לקפיטליזם, לא יצביע לימין. בהנחה שגולדה מאיר נחשבת היום ימין, מאז בחירות 1965, שהתרחשו לפני חצי מאה שנה, מעולם לא ניצח בבחירות מועמד שמאל-מרכז שלא היה רמטכ"ל במיל' או איש ליכוד במיל'.

בטור הזה אעשה דבר שמבחינתי הוא די בזוי – עיסוק בסקרים, בסחר-מכר ובפוליטיקה במובנה הרע. ובכל זאת, ייאמר לזכותי, אני מקווה, שהרעיון שאני מציע מקורי יחסית.

בואו נדבר על 18 במרץ, היום שאחרי הבחירות. כדי לא לחטוא לכך שמשאלת לבי תקבע כאן, נשתמש פשוט בסקר האחרון לזמן כתיבת המאמר, מיום שישי, שהוא במקרה של וואלה, ונראה לי די מייצג. כך הסקר: הליכוד 25, המחנה הציוני 23,  הבית היהודי 13, הרשימה המשותפת 12, יש עתיד 9, כולנו 8, ש"ס, ישראל ביתנו ויהדות התורה 7, מרצ 5, יחד 4 (ישי 3 + מרזל 1).  סקרים אחרים נעים מנדט או מקסימום שניים לכל כיוון.

על פי הסקר, אם לא יהיו חדשות מיוחדות, ימליצו על הרצוג 49 חברי כנסת ועל נתניהו ימליצו 63, אולי 62 אם נוריד את מרזל. כחלון צפוי ללכת עם מי שזוכה, כדי להתמנות לשר אוצר, ומן הסתם, אחר כך גם יש עתיד צפויים לעבור צד לזוכה. אבל גם אם כולנו תתמוך בהרצוג, יש לו רק 57 אצבעות. כלומר, אם הבחירות ימשיכו במסלול הנוכחי, נתניהו יהיה קרוב לוודאי הזוכה. אלא אם דרעי, גפני או ליברמן יפתיעו, ובניגוד לרצון של הבוחרים שלהן, ימליצו על הרצוג, וזאת בנוסף על כולנו.

אבל יש דרך מסוימת שיכולה להוביל לכך שראש הממשלה הבא, גם עם תוצאות כאלה, לא יהיה נתניהו. ישנה תוכנית ב' שאפשר לנסות במקרה הפסד, תחת הכותרת "ממשלת חרום חברתית" או "קואליציית רק לא ביבי". זה יהיה דבר מפתיע ותקדימי בפוליטיקה הישראלית וכרוך גם בוויתור על אגו. במקום להמליץ על הרצוג באופן חסר סיכוי, מפלגות השמאל והמרכז יתאמו ביניהם להמליץ על חבר כנסת בעל סיכוי גבוה יותר להרכיב ממשלה – משה כחלון, או רוטציה של כחלון-הרצוג. כחלון הוא רק מנהיג המפלגה השישית בגודלה. הוא גם איכזב בבחירת הרשימה שלו, אבל איכשהו הוא צבר פחות דם רע עם שאר המפלגות. הוא גם לא סדין אדום כמו ליברמן ולפיד. המפלגות החרדיות, ליברמן ויש עתיד יעדיפו אותו על נתניהו, שישאר עם בנט ומרזל. כחלון הוא גם בחירה סבירה, בפוליטיקאי מנוסה, בערך כהרצוג כעת, ובוודאי יותר מנתניהו כשזה נבחר. התפקוד המעולה של ריבלין כנשיא גם מראה שעבר רוויזיוניסטי זו לא מילה גסה. כחלון הוא האיש המועדף על הישראלים מבחינה חברתית וממשלה בראשותו יכולה להתמקד בהורדת מחירי הדיור ויוקר המחיה, הדברת העוני והצלת הבריאות והחינוך ליהודים ולערבים פה, כמו שממשלת החרום של פרס-שמיר התמקדה בהורדת האינפלציה. אבל שכחו מכל זה – אני לא מציע להצביע לו, אבל הוא היחיד שיכול לנצח במתמטיקה הנוכחית את נתניהו, ולשבור את השיתוק.

יהיה כאן הישג היסטורי שהיה צריך להתרחש מזמן – ראש ממשלה מזרחי ראשון במדינת ישראל. זה צעד שיכול ליצור איזו ברית חדשה, שבה המזרחים לאו דווקא בליכוד לנצח. היכן נוסה דבר כזה? לא רחוק. ברשות הפלסטינית אמנם יש ראיס, אבל ראש הממשלה לשעבר סלאם פיאד הגיע ממפלגה קטנטנה בשם "הדרך השלישית".

מבחינת השמאל-מרכז (למעשה, גם הימין), כחלון טוב מנתניהו. אף שהתנגד להתנתקות, מאז שעזב, הציג עמדות מדיניות וחוקתיות נוסח-בגין. הוא מדבר על רצון לשלום, דבר שאפילו גלאון לא מזכירה כבר בפייסבוק. והוא בוודאי טוב מבחינה חברתית, עם כל הביקורת עליו. 'ממשלת חרום חברתית' בראשות כחלון, אולי עם רוטציה של הרצוג בתפקיד ראש הממשלה ושר האוצר, יכולה לקבל את התמיכה של המחנה הציוני, יש עתיד, החרדים, ישראל ביתנו ומרצ, ואפילו לנסות לסגור רשת בטחון של הרשימה המאוחדת תמורת ועדת הפנים ושיפור תנאי המגזר הערבי (כשם שהטמילים הפילו את המנהיג בסרי לנקה לאחרונה על ידי קואליציה עם איש התנועה שלו), כלומר גב של 81 חברים. זו ממשלת הרע במיעוטו, וייתכן שהרע במיעוטו אינו רע כל כך: אני לא בטוח שהרצוג טוב מכחלון, וכאיש ליכוד כחלון יוכל לקבל החלטות מדיניות אמיצות יותר. והכי חשוב – אם תוצאות הבחירות יהיו כאלה, מה הברירה?.   

להמשך הפוסט

קקטוסים \ מתיו סוויני

רועי צ'יקי ארד | 26.12.2014 | 22:12

אחרי שעזבה, הוא קנה עוד קקטוס
מהסוג שהיא קנתה לו
בשדה התעופה של מרקש. יצא במצוד
ברחבי לונדון, ואז בקאמדן
מוקף עדרי ילדים אוחזי-ידיים
ששיתקו את השוק, הוא מצא את הקקטוס,
שילם, ולקח הביתה בשבילה.
שבוע אחר כך חזר עם אחר,
ואז עוד אחד. הוא פותה לבדוק
זנים נוספים, בוהקים, זוהרים באדום –
כחיוכה של מוכרת החנות
שבה לא הבחין. קנה גם מרבד
לסלון בצבע חול
וגמר את סוף השבוע בצביעה מחדש
של הקירות בבז', והתקרה בכחול חיוור.
הוא שלח את הרהיטים השחורים הבלויים לריפוד
בגווני קינמון, ונשכב על הספה
בגלביה חומה, כשהקקטוסים מכל עבר,
ומוזיקה ערבית ברקע. אם תשוב,
חשב, היא אולי תרגיש בבית.

 

(ישראלית: רועי צ'יקי ארד)

 

מתיו סוויני, משורר אירי, יליד 1951. ברשת יש עוד שירים שלו שתרגמתי.

להמשך הפוסט

מעט על חוקי הדמיקולו

רועי צ'יקי ארד | 28.11.2014 | 12:00

תתארו לכם שחברי הכנסת יציעו חוק המטיל קנס כבד בגין רכיבה על קורקינט חשמלי בשלג, או חוק יסוד בשם "חוק החמידות" שיקבע שמדינת ישראל היא האומה עם האנשים החמודים בעולם. האם אלה חוקים טובים? לא. הם בוודאי לא יעשו טוב לציבור. מצד שני, הם גם לא יגרמו רע לאיש, חוץ מאלה שישמעו על קיומם.

אילו הייתי ח"כ, הייתי מן הסתם מצביע נגדם (בהנחה שההצבעה לא היתה מתקיימת בשעות הבוקר המוקדמות), אבל הבעיה היא עם עצם הידיעה שבפוליטיקה הישראלית יש אנשים ציניים כל כך שיכולים להעביר חוקים כאלה. ואת זה ידענו קודם.

חוקים מהסוג הזה, שמטרתם להיכנס לסטטיסטיקה ולקדם את המציע במפלגתו, ממלאים את עיתותיהם של חברי הכנסת, ואף עשויים לפורר ממשלות ולפגוע במעמד המעורער של ישראל בעולם. לפני שבוע עבר בקריאה ראשונה חוק עם כינוי מרשים ונשכני, "חוק המשתמטים". "הערב ישראל הפכה למדינה מתוקנת", הכריז ח"כ יוני שטבון (הבית היהודי) יוזם החוק. שמו רומז שהחוק נועד להגביר את אחוזי הגיוס, ולהפנות משאבים לאלה ששפכו את דמם למען המולדת. אם כך מפתיע שהוא נתמך בידי ש"ס. בירור נוסף יראה שהחוק לא קשור לאלה שהשתחררו מפטורים רפואיים, דתיים, נפשיים, מוסריים או לאומיים, וגם לא על עריקים שנענשו, אלא באלה שממש ערקו ולא אותרו על ידי לוכדי העריקים. גם לפני החוק, לערוק זה עניין לא חוקי, ולכן העריקים נמצאים בחו"ל או מסתתרים. כשהם מגיעים לנתב"ג, גם אם זה לבקר את הוריהם החולים, הם עומדים בפני סכנת מעצר. החוק מטיל על אותם עריקים עונש משונה – שלא יקבלו מלגות מהאוניברסיטה, למשל מלגת פר"ח – כשממילא אפשר להתקשר למשטרה צבאית ולאסור אותם. חברת כנסת שאיתה דיברתי, הסבירה לי: מדובר בחרטוט.

חוק הלאום שמרעיד את המדינה ומעצבן את האמריקאים, ואפילו אנשי ימין הגונים יותר כמו ריבלין וארנס, מאיים יותר, אבל מעשית לא שונה בהרבה. כרגע יש שני חוקי לאום מפלים מאוד, של אלקין ושל שקד, שיעברו ככל הנראה. אלא שאחרי שהמצלמות יצלמו את המחוקקים המאושרים, אותם מחוקקים התחייבו לגנוז את ההצעות, לטובת חוק לאום מרוכך שהציע נתניהו, חוק שאינו רחוק מזה שלבני זממה. גם אם אין בו טעם, החוק של נתניהו סמלי והורדו ממנו האיזורים המעשיים. יקבע בו שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, אף שהקורא בוודאי משוכנע שישראל היא מדינה איראנית או סלובקית. שוב, בתקופה בוערת וגזענית כזו, חוק כזה בוודאי יעצבן את המיעוט הערבי וזו בעצם מטרתו. ואם הערבים והשמאלנים ואפילו הניו יורק טיימס כועסים, חברי המרכז מרוצים. סביר להניח שעל אף הכותרות הזועמות, מצב הערבים לא ישתנה. גם לפני החוק וגם אחריו וגם אם החוק יבוטל – אזרחי ישראל הערבים ישארו כשהיו, אזרחים סוג ב'.

אחד החוקים מאותו סוג הוא חוק הנכבה שגרר זעם גדול כשעבר ב2011. הוא לא היה צעד בכיוון הנכון אבל גם לא היה צעד בשום כיוון. לאחר שלימור לבנת נעדרה מההצבעה על חוק הלאום היא החליטה לאזן את זה בהחלטה להפעיל את חוק הנכבה על הסינמטק שבו מתקיים פסטיבל "48 מ"מ", פסטיבל שני של סרטי נכבה. אבל מסתבר שהעמותה שכרה את אולם הסינמטק עבור הפסטיבל, כך שאין לסינמטק כל הוצאות, שלא לדבר על שהמוסד עצמו זוכה לתקצוב זניח מהמדינה. נוסח החוק מדבר על כך שיגקעו מהתקציב הוצאות שהן במובהק קשורות לאירוע. כך ששוב, זהו חוק שאין בו כלום מלבד הכותרת שלו והתחושה הצורבת של מיליון ישראלים לגבי הכאב שלהם לצד הרצון של לימור לבנת להראות לחברי המרכז שהיא קשוחה את הערבים ונכנסת במשקפופרים מהסינמטק.

גם "חוק חנין זועבי" המאפשר הדחה של חבר כנסת, או למעשה חברת כנסת התומכת במאבק מזוין עם ישראל, נמצא באותו ז'אנר לא עילי. תמיכה במאבק מזוין פוסלת ממילא מפלגה או אדם לרוץ לבחירות, אבל ככל שזועבי מרגיזה רבים, לא נמצאו ציטוטים שלה הקוראים למאבק מזוין בישראל. מטרת החוק היא בעצם לפגוע בבית משפט העליון, שיאלץ פעם אחר פעם לבטל את החלטות הכנסת לגבי השעיית זועבי, או חבר כנסת (ערבי) אחר לשמחת הטוקבקיסטים. נתניהו קם על רגליו להילחם בעד החוק, לבני נאבקת בו, אבל "חוק חנין זועבי" לא יביא להדחת חנין זועבי.

מבול חמצמץ כזה של חוקי אוירה רומז שלמדינת ישראל אין בעיות. אבל העיסוק הזה בא על חשבון הדאגה לאזרח הפשוט, תומך ליברמן או זחאלקה, שסתם רוצה לגמור את החודש.

אפשר לציין כמקרה הפוך את החוק של דב חנין (חד"ש) להעלאת שכר המינימום ל30 ש"ח לשעה, שהצליח להעלות את הנושא לתודעה, וקיבל לאחרונה רוח גבית ראויה מההסתדרות שדורשת עוד 1000 ש"ח לשכר מינימום. החוק יתן לאנשים שהכי זקוקים לכך תזונה טובה יותר, חימום לחורף, ואפשרויות חינוך סבירות יותר לילדים. כשלחוק מתווספים מנגנונים לתגמול עסקים קטנים ובינוניים ומעסיקים זעירים, העלאת שכר מינימום תזניק את הצריכה ויש מקרים רבים בעולם שהעלאה כזו מגבירה את התעסוקה. זו בדיוק התשובה לחוקי הדמיקולו – משהו ממשי. לרגע כזה נועדה פוליטיקה.

הגדרה אחת לשבוע:

חוק הלאומי – כשמדברים איתכם על לאום, לאומי, הפועלים, המזרחי, בינלאומי, פאג"י ובנק ערבי ישראלי גוזרים קופון עליכם ב30 מיליארד ש"ח על ריביות ועמלות ב9 חודשים

להמשך הפוסט

עם יהודה גליק, כמה דקות לפני היריות – גרסה מלאה

רועי צ'יקי ארד | 01.11.2014 | 21:37

התפרסם בגרסה מקוצרת

זה התחיל ככנס די נינוח בשם "ישראל חוזרת להר הבית" בירושלים, שהתמקד בעיקר בשאיפה של יהודים להתפלל בהר בלי לספוג צעקות. אבל רבים מקרב מאה האנשים בקהל תמכו בכל החבילה, הכוללת את סילוק מסגד אל־אקצא והקמת בית מקדש מפואר. תאריך האירוע נקבע ל–ו' בחשוון, היום בו הרמב"ם עלה להר הבית לפני כמה מאות.

גליק, הרוח מאחורי המגמה החדשה לעלות להר הבית,  ניהל את האירוע בחביבות. הוא בעבר שבת רעב כדי שהמשטרה תתיר לו לעלות להר הבית ולהתפלל. כשהסלולר שלו צלצל בתחילת האירוע הוא התבדח "אני משאיר תמיד את הטלפון פתוח ככה שאם יגידו שיש אישור לבנות בית מקדש, אני עוזב באמצע".  את הפקקים שגרמו לאיחור בפתיחת האירוע האשים בהומור ב"פרובוקציה של המשטרה, עיר עמים והפלסטינים שסגרו את איילון כדי שלא יוכלו להגיע לכאן".

הדובר הראשון היה הרב ישראל אריאל, ראש מכון המקדש, שהכריז שהוא לא מגיע למכון בגין, כי בגין גירש אותו מימית  ואמר "אני נכנס לבניין הזה רק בגלל נושא הכנס. מורשת בגין היא מורשת עלובה. הוא מכר את סיני". אחר כך אמר: "האם וושינגטון היתה מוותרת על הבית הלבן ופריז על מגדל אייפל? אנחנו העם המושפל ביותר מכל העמים". הוא לא שכח את הקורבנות וסיים ב"נראה כהנים בעבודתם".

גליק ומירי רגב, מעט לפני היריות. צילום: אמיל סלמן

אחריו, יו"ר ועדת הפנים מירי רגב אמרה שלפני שנפגשה עם העולים להר הבית חשבה שמדובר בקומץ הזויים. "החלטתי להיפגש עם ההזויים האלה, לראות מה יש להם להגיד" בסופו של דבר היא השתכנעה. רגב תקפה את הנשים המוסלמיות המקוננות בהר הבית: "הן מקוננות כי משלמים להם. התנועה האיסלמית משלמת כדי ליצור חיכוך", בסוף האשימה את הבית היהודי ובנט בכך שאינו לוחץ לאשר את התקנות שיתירו לילדים להתפלל בהר ואמרה "לא יקרה כלום אם יהודים יגידו שמע ישראל, אפילו אם זה מרגיז את הירדנים. יהודים יעלו להר הבית. נקודה" ואמרה שגם נתניהו תומך בכך.

רגב לא יכולה לספוג ביקורת בלי לתקוף, גם מימין. כשהאשימו אותה נוכחים שהם לא רוצים לחכות יותר, היא אמרה "עשיתי בזמן קצר יותר ממה שעשיתם בהרבה שנים". כשהאדריכל יורם גינזבורג, העובד על מודל של המקדש, תקף את נתניהו, היא הניחה בגלל המראה החילוני שלו הכולל עגיל באוזן, שהוא עיתונאי בהארץ, ותקפה אותו ככזה. אחר כך, גליק עלה, הגן על אנשי הבית היהודי, ואמר שגם אנשי הארץ והשמאלנים הם אנשים שאפשר ללמוד מהם.

אחריה נאם סגן שר הדתות אלי בן דהן, שמכיוון שרגב לא היתה כדי לשמוע, הוצג כ"נואם המרכזי, איש ממשלת ישראל". בן דהן, נואם מוכשר פחות מרגב, בעיקר ניסה להדוף את הביקורת על הבית היהודי והעביר אותה הלאה לנתניהו ולבני. "הצלחנו לשנות את השיח", ניסה למצוא צד אופטימי. "עכשיו אנחנו לא קומץ הזויים. אבל יקח זמן. גם יבוא הזמן שבו ראש הממשלה ואולי שרת המשפטים יתמכו בתקנות התפילה ליהודים".

ח"כ משה פייגלין, עולה קבוע להר, אמר לכל אלה שחשבו איך לשכנע את נתניהו, שזה לא הפתרון. הבעיה תיפטר אם הוא עצמו יהיה ראש ממשלה. "ברור שכשאני אהיה ראש ממשלה, לא יהיה ווקף בהר הבית", אמר והזכיר ראיון שבו אמר שיום אחרי שיבחר לראש ממשלה יעלה להר הבית.

אחריו דיבר מנכ"ל אם תרצו מתן פלג, שהציע נישואין לרעייתו בכותל, וכתב רומן בנושא בשם 'בין רישיקש להר הבית', על בחור שהאמין בהתנתקות ובסוף מצא את יעודו בהר הבית. גליק היה מאושר שהנושא מחובק על ידי מגוון אנשים, גם חילוני כפלג. "פעם רק מיכאל בן ארי היה מגיע לכנסים כאלה", אמר לי גליק בהתרגשות לפני שהאירוע התחיל.

מנגד, אמר אדריכל המקדש יורם גינזבורג שהוא ויהודה עציון לא הוזמנו לעלות לדבר כי גליק מנסה להציג גישה אחרת: "הוא רוצה גם שערבים יהיו שם. מבחינתנו, אין אל-אקצה, אין כיפת סלע או זיקה מוסלמית. אנחנו אפילו חישבנו כמה מיליארדים המוסלמים חייבים לנו דמי שכירות על גזילת המקום", גינזבורג, שנראה כחילוני, לא ממש אוהב את החילונים וקורה להם "הדת הכי קרובה ליהדות" ואת איזור המרכז הוא מכנה "תל אביב פלשת". הוא התגאה שהוא האדריכל הראשון שהסכים לעבוד עם עציון לאחר ש22 סירבו. שאלתי אותו מה יהיה עם המוסלמים שרגילים להתפלל שם, הוא ענה לי "טאף לאק". הוא הראה לי חוברת אדריכלית שהדפיס המתארת את ההשפעה על ירושלים אחרי הקמת המקדש, עם שלושה מיליון איש שיגיעו עד הפרבר רמאללה. עציון בזמנו התחיל לפעול פרקטית כשתכנן בימיו במחתרת היהודית לפוצץ את כיפת הסלע.

רבים באירוע כל כך אוהבים את הר הבית שהם ממעיטים בערך הכותל. כשהוא אוחז עט פיילוט, גינזבורג הציע אפילו להחרים את העליה לכותל עד שהממשלה תתיר ליהודים להגיע באופן המוני להר הבית. "עם כל הכבוד לכותל, הכיוון הוא הר הבית, איפה שהיה בית המקדש", אמר גם פלג, מנכ"ל אם תרצו. "חשוב מאוד שיהודים יכירו את המקום הכי חשוב לעם היהודי, הר הבית. הכותל המערבי הוא רק קיר תמך שבנה הורדוס", אומר עידו, פעיל לעליה להר הבית ואחרים אמרו שמאז שהם גילו את הר הבית נראה להם מיותר להגיע לכותל.

בין הנואמים יוצאי הדופן היה נור מזאריב, המכונה גם ניר, בדווי מזרזיר, שהתיישב בין מירי רגב לפייגלין, הצטלם הרבה, והרגיש בבית. "זו הארץ של העם הנבחר", הוא התעקש על הבמה. "אם אין לכם בית מקדש, אין לכם עצמאות. היום כמעט עשו בי לינץ' כי דיברתי עברית בנצרת, לא בדאעש. איך בכלל הפלסטינים הם עם? המקור של הערבים מסעודיה. הם שבטים מצפון אפריקה. כל חמולה, תקרא לעצמה היום עם". בעיקר הובעה על הבמה העמדה של הימין הקיצוני שכבר חלחלה למיינסטרים הישראלי, שהעולם לא כועס עלינו בגלל שאנחנו מתנהגים רע, אלא כי אנחנו טובים מדי ופייסנים מדי, ואם נקח את הר הבית דווקא נזכה להערכה, כבימי שלמה המלך.

לאחר שגליק נתן תעודת הוקרה ל'נשות המקדש', הוא  הפתיע והזמין את אביב טטרסקי מעמותת השמאל  עיר עמים, שמיודד איתו. טטרסקי סיפר שגם לו היה קשה שבראש השנה המקום הפך הר הבית\חראם אל שריף לאתר קרבות, ושגם לתנועות הר הבית אחריות לכך. הוא גם ציין שזו בעיה ש30 אלף פלסטינים לא מקבלים אישור כניסה להר הבית מאז רצח שלושת הילדים בחודש יולי. היו כמה שברכו על כך ואמרו 'ברוך השם', אבל גליק עלה וציין שגם הוא היה רוצה שהפלסטינים יוכלו להתפלל, ושניהם לחצו ידיים.

גליק הוא פעיל ימין יוצא דופן, שמתיידד גם עם חילונים ושמאלנים. הוא סיפר לי שדיבר בעצמו באירוע של "עיר עמים". בניגוד לפייגלין שהתעקש שלא לראות את העליה להר הבית כחלק משיח זכויות האדם, אלא כריבונות ישראל, גליק מציג את הבעיה כשאלה של חופש פולחן לכל הדתות, וכך מצליח לגעת בקהלים רחבים יותר. 

לפני שיצאתי, אחרי שאחת הדוברות כינתה אותו "דוד המלך" בגלל צבע שערו, לחצתי לו יד. התיידדנו כבר בחתונה של ציפי חוטובלי, שאליה הגיע כשבכיסיו עפר מהר הבית. ודיברנו על כך שלמרות שהוא דווקא לא מעורר כעס בשמאל ואין לו אויבים גדולים וכי ברור שזה רע שמציקים ליהודים או בני כל דת כשהם במקום הקדוש להם. טעיתי כמובן. 

"הערבים יודעים במי לפגוע", כתבה לי אחת הפעילות בחבורה של גליק, כשביררתי לשלומו אחרי שנורה. "הם עשו ככה לשר רחבעם זאבי ועכשיו ליהודה גליק. יהודה דווקא היה בעדם. תמיד נדהמתי כמה כיבד אותם".

להמשך הפוסט

מיוחד לסוכות: על הרביצה במיטה – גרסה עברית שלי לצ'סטרטון

רועי צ'יקי ארד | 09.10.2014 | 03:11

על הרביצה במיטה \ ג.ק. צ'סטרטון

עברית: רועי צ'יקי ארד

רביצה במיטה יכולה להתגלות כחוויה עילאית, כאשר יש לך עפרון צבעוני ארוך דיו לציור על התקרה. דרך נוספת לטיפול בנושא היא בעזרת כמה דליי צבע ומטאטא. אלא שאז הצבע נוטה לטפטף מטה כבגשם פיות מוזר ושופע שנושר על פניך, ויש שימצאו בכך חסרון מסוים. לכן אני חושש שלמטרה האמנותית המדוברת חיוני לדבוק בשחור-לבן. התקרה הלבנה תהיה הבחירה הסבירה ביותר למטרה זו. למעשה, זהו השמוש היחיד העולה בדעתי לתקרה לבנה.

הייתי קרוב לפספס את החוויה הנשגבת של רביצה במיטה. במשך שנים ארוכות, חיפשתי חללים פנויים לאיור בבית. הנייר הינו קטן מדי עבור יצירה אלגורית של ממש, או במילותיו של סירנו דה ברז'ראק "הבו לי ענקים".

אך כשניסיתי לחפש איזורים פנויים בחדר המודרני, זה שאנו חיים בו, התאכזבתי פעם אחר פעם. בכל מקום, עמדתי מול דוגמאות אינסופיות שניצבו כחיץ ביני ובין תשוקותיי. בחנתי את הקירות וגיליתי להפתעתי שכולם כבר מכוסים טפט. בחנתי את הטפט ומצאתי שהוא מרובב דימויים סתמיים, המזכירים זה את זה באופן מעורר בוז. לא עלה בדעתי להבין מדוע סמל שרירותי מסוים (ונטול כל משמעות דתית או פילוסופית) צץ על כל הקירות הנלבבים של ביתי, כמעין אבעבועות שחורות. ספרי הקודש כנראה התייחסו לטפטים בפסוק "אל תאמרו חזור ושוב בדרך הגויים". גם בשטיח התורכי אני מוצא גודש צבעים חסרי משמעות, באופן שעשוי להזכיר את האימפריה העותמנית. ובקשר למאכל המתוק הקרוי מגדן תורכי, אני לא יודע בדיוק מה מתוק לחיך התורכי, אולי טבח המוני במקדוניה. בכל מקום אליו פניתי, על סף דמעות, כשלצידי עפרונות ומברשת צבע, גיליתי שאחרים, באופן בלתי מוסבר, היו לפני, משחיתים את הקירות, את הוילונות ואת הרהיטים בעיצוב ילדותי וברברי.

בכל הבית, לא מצאתי שטח פנוי לציוריי עד שקרתה ההזדמנות כשהארכתי את הרביצה במיטה מעבר לזמן היאה. פתאום, נהרת הרקיע הצחור עמדה לפניי ונגלה מרחב של לבן טהור, גן עדן כמעט. אך אבוי! כדרך כל הרקיעים, כשהם נראים, הם בלתי ניתנים למגע. התקרה נראתה חמורה ומרוחקת יותר מאשר שמי התכלת מעבר לחלון. שכן ההצעה שלי לצייר על התקרה בקצה הזיפני של מטאטא  לא עודדה – אין צורך להסגיר בידי מי, רק אציין שזו דמות חסרת זכויות פוליטיות – ואפילו הרעיון הצנוע לחרוך באש המטבח את קצה מקל המטאטא ולהפוך אותו לפחם, לא זכה להוקרה. אני משוכנע שממוחם של אנשים מסוגי נבעה ההשראה המקורית לכיסוי תקרות הארמונות והקתדרלות בשלל מלאכים מורדים ואלי נצחון. קרוב לוודאי, שרק מתוך כך שמיכלאנג'לו היה כרוך אחרי העיסוק הנכבד והעתיק של רביצה במיטה, הוא העריך שעל תקרת הקפלה הסיסיטינית ניתן לשחזר דרמה אלוהית.

כיום, רוח הדברים כלפי הרביצה במיטה נגועה בצביעות והעדר בריאות. מכל הסימנים לדקדנס שבמודרניות, אין מסוכנת ומאיימת מאשר התלהבות מענייני זוטא על חשבון ערכי יסוד. אם יש משהו פגום יותר מהכרסום ביסודות מוסר, זו התגברות נושאי המוסר המשניים. עדיף כבר היום להאשים אדם בטעם רע מאשר במידות מוסר קלוקלות. בימים אלה, מידת הנקיון לא נמצאת ליד מידת האלוהות, שכן נקיון נחשב עקרון חיוני, בעוד עיסוק באל הינו חטא חסר כפרה. רשאי מחזאי לצאת במתקפה על מוסד הנישואין, כל עוד הוא לא פוגע בנימוסי החברה. פגשתי רואי-שחורות חובבי איבסן שהטיפו לאיסור לגימת בירה, אך תמכו בשתיית חומצה ציאנידית.

כך במיוחד קורה בתחום ההיגיינה; מתוכו בולטת ההתייחסות לרביצה במיטה. במקום לראות בזמן ההתעוררות, כפי שראוי, החלטה של נוחות והתנהלות שבוחר אדם באופן אישי, שאינה מעידה על מוסריות או על העדרה, בעיני רבים נחשבת הקימה בשעת בוקר מוקדמת כאמת מוסר בסיסית.

הקמצן קם בשעת בוקר מוקדמת; והפורץ, כך עודכנתי, מתעורר אף בשעות הלילה לפני כן. זו סכנה גדולה לחברתנו שכל המנגנונים ינועו בצורה מתוקנת בשעה שהנשמה תקרטע בקצב הפכפך. על פעולותיו מעוטות הערך של האדם ותכנוניו להיות חופשיים, גמישים וגדושי יצירתיות. מאידך, אין לקפל את העקרונות והאידאלים אליהם שואף האדם.

אלא שהמצב הפוך בתכלית. אנו מחליפים עקרונותינו ללא הרף, אבל ארוחת הצהריים נשארת בעינה. אני אעדיף אנשים עם תפישות נטועות בקרקע, אך לגבי ארוחת הצהריים – הנח להם לאכול אותה לעתים בגן, לעתים במיטה, לעתים על גבי הגג, ופעמים מסוימות במעלה צמרת העץ. הנח לאנשים להתווכח על העקרונות החשובים, אבל שיתכתשו על כך במיטה, בתוך סירה או בכדור פורח. הצמיחה מבשרת הרעות של רדיפת מנהגים טובים היא תוצאה של דגש עז מדי על התכונות שדי בהרגל לקבע, מול הקלת ראש בתכונות שאין בכוחו של הרגל להבטיח -  מידות פתאומיות ונשגבות של רחמים בעלי השראה או נדיבות. אם יפול בחלקנו נסיון פתאומי, אנו עלולים להכשל. אדם יכול להתרגל לקימה בחמש בבוקר, אבל הוא לא יכול להרגיל עצמו לעלות על המוקד עבור עקרונותיו. הנסיון הראשון עשוי להיות גורלי. הבה נעניק יותר תשומת לב לבחירות מלאות הגבורה והלא צפויות. אני מעז לומר שכאשר אקום מהמיטה הזו, אעשה דבר בעל משמעות רבת מעלה.

לאלה שמעוניינים להשכיל באמנות הכבירה של רביצה במיטה, חשוב שאוסיף אזהרה תקיפה. עבור אלה שיכולים לנהל את עיסוקם במיטה (כעיתונאים) ואף יותר בשביל אלה שעבודה מהמיטה אינה אפשרית עבורם (נאמר, משליכי צלצל על לוויתנים), ניכר שעל הפינוק הזה להתקיים באופן קבוע. אבל זו לא האזהרה שאליה התכוונתי. זו האזהרה: אם אתה רובץ במיטה, עשה זאת רק כשאין הצדקה לכך. אני לא מתכוון, כמובן, לחולים מביננו. אבל אם אדם בריא רובץ במיטה, עליו לעשות זאת ללא תירוצים שיכסו על כך, ואז הוא יקום כאדם בריא. אם ישאר במיטה מתוך עילות היגייניות משניות, אם ימצא לכך הסבר מדעי כלשהו, הוא יקום היפוכונדר.

 

* מתוך Tremendous Trifles, אסופת קטעים מהדיילי מייל, 1909.

לפני כמה חודשים יצא התרגום היפהפה של עודד וולקשטיין למבחר של צ'סטרטון, "אדם בלתי מעשי" (הוצאת שלם). אני תורם תרגומון נוסף כמתנה לקוראיי לכבוד חג הסוכות שחגים כמה חבריי היהודים והשומרונים, כי אחרי הכול, זהו חג קדום של קישוטי תקרה בסוכה.

להמשך הפוסט

ביבי נכשלת, תן לנו לנצח

רועי צ'יקי ארד | 03.08.2014 | 15:56

סיכום של הסבב הנוכחי שאני מקווה שנגמר:

לצוק איתן יצאנו עם ראש ממשלה שעלה לשלטון על הטיקט של מיטוט חמאס ופרסם רבי מכר שעסקו ביחס הקשוח הרצוי להדברת הטרור. שר הביטחון של המלחמה היה מהניציים בשרי הביטחון בתולדות ישראל. שר החוץ הוא אחד שממש לא אכפת לו מה יגידו בעולם, למעשה ירגיש לא בנוח אם ישראל תהיה אהודה איפשהו. בממשלת המלחמה, נמצאות כחברות בכירות מלבד הליכוד שתי המפלגות הימניות ביותר על לוח המכוונים של הכנסת, הבית היהודי-האיחוד הלאומי וישראל ביתנו. בדפי פייסבוק של אנשי ימין כבר מציעים קונספירציות ששרה נתניהו כושפה על ידי שמעון פרס, שסיירת מטכ"ל נשלטת על ידי הקיבוצים ושנתניהו הוא סוס טרויאני של השמאל, אבל למעשה, מימין לסקאלה של הממשלה הזו זורם רק נהר הירדן.

משמאל, המחאה נגד המלחמה היתה רפה. להפגנות הגדולות ביותר הגיעו אלפים בודדים, חוששים לשלומם, כשמולם תמיד קהל נלהב שתומך במלחמה. עד הסוף, מרצ לא הצטרפה להפגנות. כמו במלחמת לבנון, מפלגת העבודה נתנה גב ואף עודדה. שותפיו הקואליציוניים של נתניהו ביש עתיד ובתנועה לא ניסו להרגיע אותו, אלא פיזרו בכל שלב הצהרות לוחמניות שהתחרו עם אלה של נתניהו. גם דעת הקהל נתנה לנתניהו את הסכמתה להעמיק, לרוצץ ולמוטט בתמיכה של 87 אחוז. כמובן שלא רואיינו ערבים לסקרים, בכל זאת מלחמה.

מבחינת מנהיג מצרים סיסי, המלחמה דפקה את אויביו מהאחים המוסלמים. לא נוצרו גלי סרבנות ולא דווח על טייסים שכותבים מכתבי חרטה לתקשורת. גם ההורים השכולים לא מחו, כשילדיהם נלקחו. העיתונות כולה, מלבד כמה כותבי דעות בהארץ שהוקעו כבוגדים (חלק מהפובליציסטים בהארץ תמכו), צהלה, העניקה עצות אוויליות, וניבאה שנראה את החמאס מתחנן על ברכיו. כדי לא להעכיר את החוסן הלאומי, העיתונות אתרגה את מערכת הבטחון. גם כשהיו טעויות קשות, כמו מות שבעה חיילים שנסעו לתופת בנגמ"ש מהסיקסטיז או אי הטיפול במנהרות, אף שהיתה חברה שקיבלה כסף לדאוג לזה, התקשורת לא לחצה, כדי לשמור על אחדות השורות. כי זה לא הזמן. כי זה לא הזמן. כולם שכחו את המסקנה ממלחמת לבנון השנייה, שנשמעת כהדהוד קלוש: קל להיכנס למלחמות וכיף, קשה לצאת מהן ובעסה.

זו היתה ההזדמנות האידאלית, המושלמת, לתת לצה"ל לכסח, עם כל ארסנל הנשק העצום והמתקדם שלו, שגובה 63 מיליארד ש"ח. זה היה הצ'אנס להראות איך עוד יותר כח הוא התשובה למה שלא הלך בכח בסבבים הקודמים. זו היתה ממש הזדמנות מדעית לבדוק אחת ולתמיד את היתכנות ההצעה של הימין והימין הקיצוני.

אני הייתי נגד הגישה הזו. בגלל הפגיעה הנרחבת בחפים מפשע, בגלל המטרות המתחלפות, בגלל שלא ברור מה הטעם לנסות שוב דברים שכשלו, ובגלל שהיה ברור לי שנגיע למצב שאליו הגענו היום. אבל בכל זאת קיוויתי, כישראלי, שבעיקר רוצה טוב לאנשים שהוא מכיר, משפחתו וחבריו, שהם ישראלים, שהיא תביא שקט לדרום, ושהביטחון יתחזק. כמובן שהייתי שמח אילו החמאס היה נופל. אף שאנחנו משתדלים, הם נבלות גדולים אפילו מאיתנו, במיוחד כלפי עמם שלהם. במאמר מוסגר, גם אבו-מאזן לא גליק גדול.


אבל הגישה הזאת כשלה. הביאה איתה רק קדחת. הרגנו מעל 1800 עזתים, שרובם הגדול חפים מפשע ובהם מאות ילדים וילדות מתחת לגיל 12, הרגנו בבתי ספר, הרגנו בשווקים, הרגנו בחוף הים. 67 משפחות שכולות חדשות נוספו אצלנו, אמהות שבורות, ילדים שלא יראו את אבותיהם. החרבנו את כל עזה, כדי להראות ש"בעל הבית השתגע", בזבזנו מיליארדים שיכלו להגיע לחינוך, בריאות ורווחה, דיור ציבורי, להעלאת שכר מינימום. ומה השגנו? החרבנו מנהרות שייחפרו מחדש ומשגרים שיותקנו מחדש, הרגנו כמה אנשי חמאס שרבים יתגייסו במקומם כדי לנקום את מות אחיהם, את הרס בתיהם. השגנו רק את חיזוק חמאס שעמד להתמוטט לפני המערכה, עד כדי כך שאנשיו ירו במסכי כספומטים כי לא קיבלו משכורות והסכימו לממשלת פיוס, ממשלה בלי שרי חמאס היתה מעבירה את עזה לידי אבו מאזן, ושהיתה עבור נתניהו תירוץ לפוצץ את המשא ומתן והשקט, במקום לברך את האל הטוב.

עוד הישג של המלחמה זו התפרקות החבילה בישראל. אלימות ושנאה בין ימנים לשמאלנים, בין יהודים וערבים, שלא זכורה שנים, ומאיימת על ישראל לא פחות מרקטות. אני הייתי עד להכנות של כנופיה אנטישמית להרביץ לערבי שהסתיימו בפציעת סגן ראש העיר הערבי של חיפה, רופא המשפחה ד"ר סוהיל אסעד, שעבר במקרה עם בנו בדרך להפגנה. לא ראיתי שהמקרה זעזע מישהו. אם כנופיות נאו-נאציות היו פוצעות סגן ראש עיר יהודי בליון או בטולוז למשל כי סתם חיפשו יהודי ברחוב, בוודאי היינו רואים את נשיא צרפת מתייחס לכך, בוודאי תושבי העיר היו מוחים על כך. עוד הישגים: חזרה של האיבה עם תורכיה, שהיא מעצמה אזורית חשובה, ואויב חדש ומפתיע – קטאר, שאני לא זוכר כאויבת לפני המלחמה ועתה כששמה עולה, ריר ניגר מזווית הפה של האנשים.

אני תומך ביוזמת החלפת שם רחוב מעון ראש הממשלה, עזה, ל"צוק איתן", כדי שהמלחמה הזו לא תישכח. המסקנה של "צוק איתן" היא שדרך הכח (גם של חמאס) כשלה, לא הובילה לדבר. היא משולה להטחה בחוזקה של הראש בצוק איתן. הגיע הזמן פעם אחת לנסות בטוב. הימין כשל, מיצה את מה שיש במזוודתו השחורה, צריך לנסות את דרך השמאל לגבי עזה. קודם כל להבין שיש בעיה בסיסית בעזה, שאף גוף מדיני לא היתה מוכנה לחיות איתה. אומרים בצדק שאף מדינה לא היתה מסכימה לקבל קסאמים על עריה, אבל אין אף גוף מדיני בעולם לא נמצא במצור כרגע, מאז שסרייבו נפתחה. כל גוף מדיני היה נלחם כדי לפתוח את המצור הזה, בן השנים, כל גוף היה גם מנסה לעקוף את המצור ככל יכולתו. לכן צריך לפתוח את המצור הזה, כמובן לא כמתנה על האלימות, תחת אבו מאזן ובפיקוח בינלאומי כלשהו. פתיחת המצור תנגוס בעסקי המנהרות של החמאס, ותפגע במוטיבציה לתמיכה עממית בפעולה התקפית. אפשר אפילו לגבש תוכנית של שקט תמורת פתיחת הרצועה. על כל שלושה חודשי שקט לדרום, לפתוח יותר את הגבולות, לשחרר אסירים ולהפוך את החיים בעזה לאנושיים יותר. 

ישראל חייבת לחזור למשא ומתן עם אבו מאזן, שהפסקתו קשורה לסבב הדמים הנוכחי, ולפעול בכנות, משהו שנתניהו לא ממש עושה בו שימוש אפילו כלפי פנים; להשלים את הפעימה הרביעית בשחרור האסירים שהתחייבנו לה וחמקנו, תוך השפלת אבו מאזן שהוצג ככלי ריק; נתניהו עשה לפלסטינים, עם לבני, את מה שעשה למחאה החברתית עם טרכטנברג, מיסמס ואז התנער, כשאף אחד כבר לא זכר במה מדובר. הוא פוליטיקאי מעולה. הוא מדינאי מזוויע. אי אפשר לעבוד על כולם כל הזמן, רק על הישראלים. כרגע חמאס חזק כי אין לו מה להפסיד. צריך שיהיה בעזה משהו כדי שיוכלו להפסיד אותו.

ביבי, נכשלת בכוח, תן לנו לנצח.

להמשך הפוסט

אז מה אתה מציע?

רועי צ'יקי ארד | 20.07.2014 | 16:34

דיאלוג שהיה 

טקסט שפרסמתי בימי 'עופרת יצוקה', 9 בינואר 2009, אולי לא נכון לגבי המלחמה הזו, אבל נכון לגבי הבאה

-"שמענו את הדעה שלך, או.קי, אז מה אתה מציע?"
-"לדבר עם חמאס ולהגיע איתם להפסקת אש תמורת פתיחת עזה ונורמליזציה. אם ייכנסו אוכל, נפט ותרופות, חמאס לא יירו קסאמים".
-"אתה יודע שאי אפשר לדבר איתם. אתה לא יכול להאשים את כולם כל הזמן ולהתנגד לכל מלחמה אוטומטית. יש לפעמים מלחמות שעם כל הכאב צודקות. בוא נראה אותך, אז מה אתה מציע?".
-"אני מציע להגיע איתם להפסקת אש".
-"אבל אסור לדבר איתם. זה בלתי אפשרי. אתה יודע מי אלה? חלאות אדם. המשך של איראן. זה לא נגד הכיבוש, הם היו הורגים אותך על המקום. שמעת מה אמר משעל? אז מה אתה מציע. תן לי הצעה אחת".
-"אני מציע לפתוח את עזה ולא לעשות חיסולים ושהם בתמורה יפסיקו את הקסאמים. זה ההסכם שהם רוצים, אני חושב".
-"אי אפשר לחתום על דבר כזה. בשביל זה צריך לדבר איתם. אסור לדבר איתם. הם רוצים להשמיד אותנו. קראת את האמנה של החמאס? צריך לנקות את עזה מהאנשים האלה. אז מה אתה מציע?".
-"להגיע איתם להסכם".
-"אבל הם רוצחים, הם נאצים, הם יותר גרועים מהנאצים. הנאצים לא הסתתרו מאחורי ילדים. החמאס חתיכת פחדנים. שמע, אני גם שמאל כמוך, אבל יש מציאות. אני רק רוצה ממך שתענה לי על שאלה אחת. אתה מוכן?".
-"כן".
-"מה אתה מציע?"
-"אני מציע להגיע איתם להסכם".
-"אבל ברק ניסה הכול. שמעת מה הוא אמר".
-"ממתי אתה מתייחס אליו ברצינות? לפני שבועיים פה צחקת עליו שהוא שלומיאל מוחלט ואידיוט".
-"אנחנו מדברים על ברק. הוא נתן להם משאיות והם הפציצו".
-"ברק לא הגיע איתם להסכם שיפתח את עזה כמו שהם רוצים. הוא ארגן את המלחמה בדיוק לכריסמס ולפני שאובמה עולה, כדי להספיק כמה שיותר".
-"עזוב, אתה מאשים כל הזמן, אתה אטום לגמרי. נחזור אחורה: אני שואל אותך מה אתה מציע. אם יש לך פתרון, אני אוכל את הכובע".
-"הפסקת אש. אני שואל – מה אתה מציע? הרי המלחמה רק תעלה את הקסאמים".
-"אתה מחליף נושא ולא עונה לי על השאלה. תגיד לי מה אתה מציע".
-"עניתי לך כבר שצריך לדבר איתם ולהגיע לאיזה הסכם".
-"אתה אוהב אותם? אתה חושב שטוב לפלסטינים איתם?".
-"לא. אבל הם שולטים שם ולכן רק איתם אפשר להגיע לאיזה הסכם".
-"שמע, זה הגיון של שינקין. לך תגיד את זה בשדרות. לך תדבר איתם על הפסקת אש שבה החמאס מתחמש".
-"אבל בכל הפסקת אש הצדדים יכולים להתחמש".
-"שמע, אתה חי בבועה תל אביבית. שותה אספרסו כל היום"
-"גם אתה גר פה. אתה גר בבן גוריון אני בבן ציון, מה ההבדל? ואני שותה קפה שחור".
-"אתה ממש ציני בזמן מלחמה. אבל בניגוד אליך יש הנהגה והם צריכים לעשות משהו, לא? לך אין הרי הצעה. מה אתה היית מציע?".
-"לדבר איתם"
-"די. תציע משהו ריאלי".
-"למה אי אפשר לדבר איתם?".
-"זה דבר שאי אפשר".
-"אפשר לדבר עם כל מי שיש לו פה ואזניים. איזה דבר נורא יקרה ברגע שנדבר איתם? בוא תגיד לי מה יקרה".
-"חביבי, אתה נותן להם מתנה שאתה מוכן לדבר איתם".
-"איזו מתנה? אנחנו רוצים שקט בדרום, לא?"
-"נו באמת, מה אתה מציע. תן משהו ריאלי וסביר. חשבתי שאתה איש חושב. אתה כל הזמן מקטר אוטומטית. אני עצמי נגד מלחמות. ראיתי 'ואלס עם בשיר'. אבל אנחנו במצב לא נסבל. אף מדינה לא תסבול שיורים באופן קבוע על ערים שלה, וצריך לעשות משהו. מה אתה מציע, למשל?".
-"צריך להגיע להפסקת אש איתם"
-"כן, הבנתי, אבל מה אתה מציע?".

 

(תודה ליונתן אמיר. בטקסט כדאי להחליף את אהוד ברק לנתניהו ואני כבר גר בתקווה ולא בשדרות בן ציון)

להמשך הפוסט

ארבעה דברים בענייני השעה

רועי צ'יקי ארד | 10.07.2014 | 16:19

1.

      היום התפרסמה כתבה של ארין הלל-מזרחי על אנשי מגדל YOO  שלא הכניסו את אנשי גבעת עמל ב' חסרי-המקלט פנימה באזעקה. כדאי גם לשים לב שהמאבק צובר התאוצה, שהוא לטעמי המאבק החברתי הכי חיוני בסיסי כרגע, על העלאת שכר מינימום ל30 ₪, ממוסמס בגלל המלחמה הטיפשית והמיותרת הזו.

נזכרתי בטיול לירדן שערכתי לפני כמה שנים עם חברתי דאז. התחלנו בעקבה ובדרך לעמאן היינו צריכים להחליף אוטובוס בעיירה בשם מעאן, שהיא אחד המקומות המסכנים והמאובקים ביותר שראיתי בירדן. כנראה שפעם מעאן היתה משמעותית בגלל תחנת הרכבת החיג'אזית, שלא לדבר על מעון המקראית, אבל עכשיו אין רכבת שם וגם מעון חרבה. בכל מקרה, אני והחברה עברנו אוטובוס והצטופפנו בו עם כולם, עד שהנהג יטרח לצאת לדרך. היה יום חם מאוד. נראה שלא מגיעים לשם הרבה תיירים ועוד מישראל, וכולם נורא שמחו לראות אורחים, אבל לא ידעו אנגלית. ואז אחד הגברים המבוגרים הלך למכולת והביא לי ולחברה שלי אורנג'דה מוגזת, פנטה או משהו, חייך, ולא הסכים לקבל את הכסף. אחר כך הביט עלינו באושר שותים את הקינלי שלו.

אני חושב על ההבדל בין אנשי המגדל ההוא, שאני בטוח שגם בהם יש אנשים בסדר, והאנשים הפשוטים, העניים והנדיבים שראיתי במעאן, מניח שהם לא שונים בהרבה מאנשי עזה שנהרגים כאלה. וחושב מי באמת טוב יותר, או את מי הייתי מעדיף לפגוש במדבר, כשאני צמא.

 

2.

      בתחילת השבוע ערכתי כתבה בירושלים על נושא שלא קשור למלחמה, כך שאני לא בטוח שהיא בכלל תפורסם בימים כאלה. כשאני מגיע לירושלים, אני תמיד מעדיף להישאר ללילה. הרבה פעמים אני בוחר במזרח העיר בהוסטל סיטאדל, ישן על הגג עם תיירים ותיירות תפרנים מאירופה ומתעורר לראות את אל אקצה\הר הבית, הכנסיות ובית כנסת החורבה בזריחה, שהם מראות מרגשים.  

 אבל הפעם החלטתי להיות ילד טוב ירושלים המערבית ולא לקחת סיכונים. הגעתי בטעות לכיכר ציון. לסוף דעוך של הפגנת כהניסטים כדי שהממשלה תיכנס יותר חזק בערבים, מה שבסוף הצליח להם. הכהניסטים אמרו דברים איומים, אבל היו ילדים מבולבלים, כך שהתקשיתי מאוד לשנוא אותם או לחשוש מפניהם. כמו בחוק גודווין הפוך, ציפיתי לפגוש את המפלגה הנאצית ופגשתי את רחוב סומסום. אחד הילדים שר "יש לנו שלוש-אחד (שלושה נרצחים שלנו ונרצח שלהם), רוצים שלוש שלוש" ומישהו צעק לו "רוצים שלוש-מאתיים".

אל הילדים הצעקניים שהלכו עם שלט עלוב של 'מוות לערבים' שנכתב על מה שנראה כמכסה של ארגז קרטיבים, ניגש איש מבוגר והתווכח עימם "הם בני אדם כמוכם, יש להם אזניים כמוכם". הילדים החזירו לו "תתבייש לך, אנחנו העם הנבחר. הם עבדים שלנו, שינקו לנו את הרגלים. אנחנו בני מלכים. אנחנו דוכסים". הגבר המבוגר אמר להם "תאמינו לי אני יותר ימני מכם, אבל גם הם בני אדם" והתחיל לתקוף אותם שלא עשו צבא. "אנחנו לא ימנים בכלל", ענה לו אחד הילדים. "אנחנו רק חושבים שצריך להשמיד את הערבים". מדי פעם הם פרצו ב"מי שמאלני כאן?", למזלי הגעתי בחולצה כתומה ולא חטפתי מהלומות.

באמצע הכיכר, ישבו בשקט כעשרים אנשי שמאל בעיגול והדליקו נרות לזכר המתים. חלקם היו בשיחות עם הילדים הכהניסטים. נראה לי שהשמאלנים מדי פעם חטפו אולי יריקה, אבל סיקרנו מאוד את הימנים ואני חושב שטוב שהגיעה המשמרת הזו.

שעה לאחר מכן שבתי למקום וראיתי שהשמאלנים נותרו ולא נשארו הרבה ימנים. הימנים שנשארו פשוט הקיפו את פעילי השמאל, מקללים אך מסוקרנים. בעיקר נראה שהילדים הימנים מנסים להרשים את הבנות הימניות, לעתים על ידי תוקפנות. בחורה צרפתיה חמודה עמדה עם כתובת ימנית לגיטימית 'ישראל ללא לטרור'. ניגש אליה אחד הילדים ואמר לה 'למה ללא טרור? תכתבי ישראל ללא ערבים'. אבל היא לא הבינה את דבריו כי היא לא דוברת עברית. 'זאתי ערביה עם צעיף', התחיל ללעוג לה עם חבריו. נראה לי שמעבר לבעיה של יהודים-ערבים, הילדים האלה הם נוער חרדי שנפלט ממסגרות. אני קורא את הדברים הנוגעים ללב שהם כותבים בדף נוער חרדי בע"מ וחושב שמעבר לענייני משטרה והסתה צריך כאן  טיפול רציני יותר של מערכות החינוך והרווחה בילדים טובים בסך הכול.

 3. 

אני רוצה להגיד משהו מפתיע בזכות הימין. הימין מעריך את הערבים יותר מהשמאל.

למעשה, הימין חושב שהערבים טובים מהיהודים. הוא סבור שאם נפציץ את הפלסטינים, אם נכסח אותם ואת ילדיהם (בטעות, כרגע כ16 ילדים לפי אמדן מסוים), הערבים לא ידרשו נקמה כמונו אלא יפעלו בשכל קר, יבינו שאין לנו דבר וחצי דבר נגדם כפלסטינים והסיבה היא מדיניות הנהגתם שיורה טילים עלינו. כך הם פשוט יפנו נגד ההנהגה שלהם שהורסת את חייהם. בניגוד אלינו, חמומי המוח שתמיד מאשימים את הצד השני ודורשים לכסח אותו בתגובה ואף פעם לא מאשימים את הממשלה שלנו כמי שאחראית גם היא ללהבות.

 

4. 

     לא ביקרתי בועידת ישראל לשלום, יוזמת הארץ, שהתקיימה למחרת ההפגנה, כי נותרתי בירושלים. אם לומר את האמת, אני משתעמם מועידות, נאומים ורבי שיח. אני מגיע לוועידות כדי לסקר אותם לצרכי פרנסתי כעיתונאי, אבל יותר מכל ועידה שבה ביקרתי, אעדיף באופן אישי לשבת בחוף הים בתחתוניי ולאכול ליצ'י. נראה לי שכל נושאי השלום והמלחמה מדוברים מדי, כל תכניות השלום מוכרות וגם כל הפרשנויות, משמאל ומימין. מעולם לא נמצאתי ועידה טובה מליצ'י, במיוחד הליצ'י הנהדר של הקיץ הזה. גם אם הועידה תוביל לקצת שקט, הליצ'י והים יעניקו את השקט גם בלי הועידה.

ובכל זאת, אני רוצה לומר משהו בעד הועידה המושמצת הזו. רבים דיברו על התזמון האומלל של הועידה. אני דווקא חושב הפוך: ועידת שלום תחת מזגנים בזמן שקט, אם למשל היתה מתרחשת לפני חודש, היתה מפגש מנומנם שגורם למשתתפיו להרגיש צודקים מאחרים ובסוף המצב נותר רע כשהיה. דווקא התזמון הבוער, מעורר המחלוקת והבעייתי הראה שזה מאבק נחוץ כרגע, הזכיר שבסיס הבעיה היא בהחזרת אש על האש שלהם, שהיא פעמים רבות תגובה לאש שלנו ולהפך. צריך פה מים. הרבה מים. ומראה שהאומץ האמיתי עבור שני הצדדים הוא להביא את המים ולא את האש.

 

להמשך הפוסט