אין עניין בפועלי בניין – הסרט לצפיה

 בישראל מתו בעשור האחרון על הפיגומים כ300 עובדים. יותר מבאסון הכרמל, אסון המסוקים, אסון ורסאי, וההרוגים הישראלים ובמלחמות בעזה ולבנון גם יחד. בעשור, הביטוח הלאומי מוציא סכום של מעל שלושה מיליארד ש"ח כדי לפצות את משפחות ההרוגים והפצועים, שלעתים הופכים לנכים לכל חייהם ואינם יכולים לפרנס את המשפחות.

רוב מקרי ההרג היו נמנעים אילו היתה אכיפה סבירה, אילו היה אכפת למישהו ואם שיטת התעסוקה היתה הופכת מסודרת וישירה. יחסית למספר העובדים בבניין, בישראל יש בערך פי חמישה הרוגים מבאנגליה,. בכל זאת, הידיעה היחידה על אסון באתר בניה בשנה האחרונה שעשתה רעש בתקשורת העברית פורסמה כשנפלה בלטה תועה מאתר בנייה על בחורה צעירה מירושלים ופצעה אותה בינוני. אילו היה מת פועל ערבי או סיני, זה לא היה אייטם, אלא מבזקון שורה.

נאדר שתיוי, נהרג בטבעון, בנו איהב מרואיין בסרט

 

 לפני קצת מעל לשנה התחלתי לצלם סרט תעודי בשם 'אין עניין בפועלי בניין' לסדרה "ואקום" בטלויזיה החינוכית ולבאז הפקות על המוות הבלתי נסבל של פועלי הבניין. הסרט, ששודר בשבת בערוץ 2, הוא המשך של סדרת הכתבות שלי בהארץ, שנשאה את אותה כותרת. לטעמי, הכתבות והסרט הן הדבר המשמעותי ביותר שעשיתי כעיתונאי. אני לא בדיוק במאי תיעודי, אבל כשגל גבאי ביררה אם אני יודע לביים, הנהנתי.

את גל גבאי אני מכיר מימי בכל הנגב, המקומון של ידיעות אחרונות בבאר שבע. היינו רביעיה בעייתית של כותבים צעירים, אני, גל, שירה צחור ושמעון איפרגן המיתולוגי שנותר בדרום. אני הייתי כתב התרבות והמגזין המשונה, והיה לי מדור מוזיקה בשם "תת תרבות". לא הייתי חברתי יותר מדי באותה תקופה. הייתי קפיטליסט מאוד, ואני זוכר שכתבתי אפילו מאמר בעד בניית תחנת "קול אמריקה" בערבה שאמור היה לשדר תעמולה לרוסיה ונגד הציפורים שלימדו בלימודי סביבה כדוגמא לכתבים אנטי-אקולוגיים. בהשראת התקופה ההיא כתבתי סיפור קצר בדיוני בשם "בחירות מקומיות" שמופיע בספר "החלום הישראלי".

בעקבות סדרת הכתבות ב"הארץ", ח"כ ניצן הורוביץ לקח את העניינים לידיו בועדת העובדים הזרים (שמה הרשמי של הועדה מביך – הועדה לבעיית העובדים הזרים) והקדיש לנושא מספר דיונים. מי שעוד סייעה היא אסמא אגבריה-זחלקה מארגון העובדים מען שנאבקת לאגד את הפועלים ועושה עבודת קודש. בעקבות הסרט, פנה דב חנין לועדת העבודה והרווחה לכנס דיון דחוף, שאולי יוביל גם הוא להעלאת הערנות ולהגברת האכיפה.

מאז הכתבות והסרט, נחשפתי לעוד פרטים מזעזעים על התחום, הרקוב מהיסוד ועד הפנטהאוז. ההזנחה מגיעה מכל מקום: מהקבלנים שיעדיפו לעבוד עם קבלני משנה ולא לשכור עובדים ישירות במטרה להוריד את עלות העבודה והאחריות, גם אם המשמעות היא עוד סוכות אבלים. מקבלני המשנה, שפעמים רבות באים מהכפר של הפועלים, וכדי להרויח במכרז יחסכו את חצי האחוז על בטיחות אם בכלל ישלמו לפועלים בסוף. אחראית כמובן המדינה שפשוט מניחה לטבח הזה להתרחש.

גם למשטרה אחריות על החקירות השלומיאליות. המשטרה ויתרה משום מה על שוטרים מיוחדים לחקירות תאונות עבודה ולכן אין מה לעשות עם הממצאים החובבניים וסוגרים עסקת טיעון. אחראית הפרקליטות שמוותרת לקבלנים וסוגרת תמיד על עונש על-תנאי וכמה אלפי ש"ח פיצויים, בדיון בועדת העובדים הזרים אמרה עו"ד פורר נציגת הפרקליטות אומרת "הסתכלתי על הקנסות ולתת 5000 ש"ח, 10000 ש"ח או 20000 לקבלן (שפועל נהרג באתר הבניה שלו) זו בדיחה". אחראי גם משרד האוצר, שמתקצב מהנדסים למחלקת הבטיחות בסביבות ה5500 ש"ח בערך ולכן גם אם ישנם תקנים, אי אפשר למלא אותם בעובדים טובים. העובדים לא מקבלים מכונית ומצפים מהם לשחוק את המכוניות של עצמם באתרי בניה, בסופו של דבר החסכון של מאות אלפים מוביל להפסד של מיליארדי ש"ח לתשלום פיצויים לפצועים ולמשפחות הרוגים.

האחריות היא גם של הרשות השופטת שלא הכניסה מעולם קבלן לכלא, כך שאין לקבלנים ולמערכת אינטרס להשתפר, וקבלנים עם דם על ידיהם ממשיכים לעבוד לעתים גם בפרויקטים ממשלתיים. ההרג קשור גם לתקן של הפיגומים שאם היה משתפר ונאכף היו נמצאים עוד בני אדם רבים בינינו. אשם גם משרד התמ"ת שהנושא באחריותו ולמרות שהתעורר בשנה האחרונה עדיין אחראי למצב. הציבור היהודי שבגלל שמדובר בערבים ישראלים ומהשטחים וסינים לא מזיז לו. הציבור הערבי שבגלל שמדובר פועלי בניין ולא רופאים או רואי חשבון לא מזיז לו, וממילא הכול מאללה. אחראית למצב גם שיטת התעסוקה הקבלנית שמורידה מכולם אחריות (הקבלן יעביר את האשמה לתת-קבלן והוא יעביר לקבלן הפיגומים שיחזיר את התפוח לקבלן. בדרך כלל אף אחד לא מזהה את גופת הפועל שנותר על הרצפה בסוף המשמרת, הוא לא שייך לאיש). המצב קורה גם באשמת הפועלים שלא דואגים לבריאותם ולעתים מעדיפים מתוך מאצ'ואיזם לעבוד בתנאים מסוכנים.

אחריות למצב אפשר למצוא בהיקף הרחב של תחום זיוף הדרכות הבטיחות העבודה שנוח לכולם ולא מודבר, המהנדס חסן שולי המרואיין בסרט טוען בסרט שהרוב הגדול של אישורי ההדרכות מזויף. אחראית למצב גם תאוות הבצע בשוק הנדל"ן הבוער והדוהר, שמוביל לכך שנדל"ן זה כסף ומהר, הדבר האחרון שחשוב זה אם פועל ייפול, ממילא אין עונש ואין סנקציה. התקשורת גם אשמה, כי אם היתה עושה רעש על כל פועל שנופל למותו, המדינה אולי היתה מתעוררת, אבל היא חושבת שזה לא מעניין מספיק לדיווח. קרו מקרים משונים השנה, כמו ילד בן 15 מהשטחים שנפל למוות מהפיגומים כשהחוק מחייב גיל 18 ומעלה כמובן. הקבלן לא בכלא, ככל שאני יודע. העיתונות לא סיקרה. הנער נותר כמבזק נטול-שם.

למעשה, אחרי שקצת חקרתי את הנושא הבנתי שמספר המתים בשנה, בסביבות שלושים, הוא נס. היו צריכים למות הרבה יותר בתנאים הנוכחיים. אגב, המספר יותר גדול, כי בשל שעות העבודה הארוכות, לעתים באופן בלתי חוקי, עובדים רבים מתים בחזרה הביתה בתאונות דרכים שמדווחות כסטטיסטיקה אחרת. וגם עובדים רבים מתים כתוצאה מנשימת אבק, או מגורמי מחלה שקשורים לתעשיית הבניין ולא מנפילה.

ישיבת הועדה לעובדים הזרים היתה מעין טרגי-קומדיה של אפרים קישון. כל אחד הסביר מדוע הוא לא אחראי אלא דואג לעניין במסירות והעביר את האשמה הלאה, חושף עובדות מדהימות על גופים האחרים. פרטים פשוטים כמו מספר המיליארדים המדויק שהביטוח הלאומי מוציא על תאונות בתחום הבניין מדי שנה, או כמות הפצועים, לא ניתן היה לבירור. מה שברור הוא שפתרון קל אין כאן וגם אשם אחד שאפשר להפיל עליו את הסיפור לא תמצאו למרות שזה נח.

רבי אליעזר מספר על מגדל בבל, "אם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם עליו, ואם נפלה לבנה היו יושבין ובוכין" כרקע להרס מגדל בבל ולימי הרשע ההם שמהם קם אברהם ועזב ליצור משהו חדש. נראה שהוא מתאר את הקפיטליזם החזירי של ימי בום הנדל"ן בישראל של אוירת קבוצות הרכישה. ניסיתי בסרט להראות שלכסף הגדול הזה יש ריח של דם. בישראל, השקל חשוב מחיי אדם, פורח כאן עיוורון רצחני לאנשים שבנו את המקום שבו אנחנו ישנים ואוכלים ואוהבים, אף שיש שתי מפלגות שמתהדרות במילה 'בית' בשמן – הליכוד ביתנו והבית היהודי. אתם מוזמנים לצפות ולשתף את הסרט. זו הזדמנות להגיד תודה לכל מי שעזר להכנתו.

הנה הלינק לסרט אם לא הצלחתי להעלות