הסדנה להיסטוריה חברתית

 יותר ויותר היסטוריונים, גיאוגרפים וחוקרי אדריכלות מבינים בשנים האחרונות שהסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו מתמצה ב"נראטיבים מתנגשים" או באתוסים לאומיים או דתיים מהופכים, כאלו  הניזונים רק מחוויות שונות והדגשים אחרים של מאורעות היסטוריים, אלא בנוי לתוך הסביבה החומרית עצמה. ירושלים, שהפכה בחודשים האחרונים למוקד מרכזי של אלימות ומתיחות, היא דוגמה מובהקת לאופן שבו הקצאה של קרקעות וזכויות בנייה, מתווי אמצעי התחבורה, אפילו חומרי הבניין – ובראשם האבן הירושלמית עצמה – הפכו לצמתי מחלוקת, אפליה ומדון. כיצד השתנו פניה של העיר בד בבד עם גיבושן של זהויות חדשות ומתחים חדשים? הסדנה להיסטוריה חברתית הזמינה שלושה היסטוריונים העוסקים ביחסי יהודים וערבים בין ומחוץ לחומות ירושלים כדי לעגן את הדו-קיום השברירי בעיר, וגם את המתקפות האחרונות עליו, בהקשרים רחבים יותר. ב-18 לדצמבר נקיים בבית הקפה הקרוסלה בירושלים מפגש לא-וירטואלי לחלוטין שיוקדש לסוגיות אלו. להלן תמציות משלוש ההרצאות המתוכננות. הציבור מוזמן.

  היישוב הישן ורכישת קרקעות בירושלים וסביבותיה: הרדצ"א כמשל / הלל כהן

 במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, פעלו יהודים מבני היישוב הישן ברכישת אדמות להתיישבות, בירושלים המתרחבת ובסביבותיה, והסתייעו בכך בקשריהם עם האליטה הירושלמית הערבית, בעיקר המוסלמית. מנקודת המבט של ערביי העיר, בתחילתו של גל זה לא נחשבה מכירת אדמות ליהודים לבעייתית מבחינה אסלאמית ואף לא מבחינה לאומית. כך הצליחו יהודים לרכוש את הקרקעות לבניית מאה שערים, שכונת הבוכרים, שכונת ניסן ב"ק ושכונות נוספות וכן אדמות לבניית מוסדות ברובע היהודי, דוגמת ישיבת פורת יוסף. אחד האישים הבולטים בתחום רכישת הקרקעות היה הרדצ"א – רבי דוד צבי אריה שניאורסון, מצאצאי האדמו"ר בעל התניא מלאדי, מיסד את חסידות חב"ד, שהצליח לרכוש אדמות לא רק בירושלים וסביבותיה – חלק משכונת המוגרבים בעיר העתיקה, קברי הסנהדרין ואדמות שכונת סנהדריה, נווה יעקב ועוד – אלא היה שותפו הבכיר של יהושע חנקין ברכישת אדמות עמק חפר. הרדצ"א עמד בקשר עם אנשי עסקים ערבים בירושלים, וכן עם המוח'תארים של הכפרים הסמוכים – סילואן, א-טור, א-ראם ועוד. את עסקיו ניהל הרדצ"א מביתו בשכונה הירושלמית 'זכרון משה', שם חי עד אחרית ימיו. הצצה לפעילותו של הרדצ"א מאפשרת לבחון מחדש את שאלת הגבולות בין הישוב הישן לחדש, את הזיקה המורכבת של היישוב הישן לסביבה הערבית בקרבה פעל עד לראשית הציונות, את השינוי שחל בקהילה זו ובזהותה אל נוכח ההתיישבות הציונית החדשה – ואת ההחלטות שקיבלו זרמים שונים ביישוב הישן בשאלת היחס לציונות המתיישבת. השינוי ביחס הערבי והיהודי לשאלת הקרקע, והמאבק על הקרקעות, היו אחד הגורמים המרכזיים בהתגבשותן של זהויות לאומיות מודרניות בירושלים.

 (תודה ליוסק'ה רום – שאשתו המנוחה עליזה היתה נכדתו של הרדצ"א – שהציע לי לעיין בארכיון המשפחה)

קברי הסנהדרין. תמונה מסוף המאה התשע עשרה.

 הדים וצללים: ירושלים של ראשית המאה העשרים  דרך יומני המוסיקאי ואצף ג'והריה / תאופיק דעאדלה 

עד מחצית המאה התשע-עשרה נותרה ירושלים בתוך חומותיה והתאפיינה בעיקר בבנייה מסורתית. אולם עם דעיכת השלטון העות'מאני, החלו המעצמות המערביות תופסות קרקעות בתוך החומה וסביב לה, ובכך החל הנוף הירושלמי לובש חזות חדשה. כנסיות ומנזרים החלו פורחים סביב חומות העיר ודרכים מן ואל העיר וסביבתה החלו נסללות. עמודי מתח גבוה שהוקמו בצדי הדרכים הללו הובילו אל תוך העיר קווי חשמל ועמם המצאות חדשות שהדהימו את תושביה.  

התמורה העירונית הנרחבת הזו משתקפת במפות, צילומים ומסמכי בעלות בקרקע מהתקופה. אולם המונומטים המזדקרים והרחובות הנמתחים השתרבבו גם אל יומניהם של רבים מבני העיר, והללו מספקים הצצה אינטימית אל האופן בו נחוו התמורות הללו על ידי בני הזמן והעיר. תושבים אלו תיעדו את חייהם וקורותיהם במסירות וראו בכתיבת יומן פרקטיקה המאפיינת אותם כגברים ונשים מודרניים בעולם משתנה ודינמי. אחת הדמויות הצבעוניות שגדלה בירושלים בשנים הללו וכתבה ביומן באדיקות הוא המוזיקאי הנוצרי ואצף ג'והריה, בן חסותה של משפחת חוסיני. מיומניו של ואצף ניבטת אלינו ירושלים הטרום-מודרנית על בתי החצר המשותפים, השווקים ובתי המרחץ שבה. אולם העולם הישן, האפלולי והקריר נשטף לפתע באור פנס הלוקס המאיר את הסמטאות באור חדש. כך גם קול הפונוגרף שבקע מבתי הקהוה והדהד ברחובות, ובין כולם מקפץ ואצף עם העוד ובתי השיר. קריאה ביומניו של ואצף ובני דורו, לצד בחינת הנוף האורבני שעטף אותם, מאפשרת התבוננות על זהות עירונית בתמורה.

שער יפו, שלהי התקופה העוסמאנית

חברה בורגנית תחת שלטון קולוניאלי: המעמד הבינוני הערבי-פלסטיני בירושלים בתקופת המנדט / איתמר רדאי 

בתקופה העות'מאנית המאוחרת, וביתר שאת בתקופת המנדט הבריטי, החל לצמוח המעמד הבינוני-גבוה העירוני, הערבי-פלסטיני. בני שדרה חברתית זו, פקידי הממשלה, בעלי המקצועות החופשיים והיזמים ששירתו אותם, התאפיינו בהשכלה אירופית, ובתרבות פנאי וערכים בורגניים שהושפעו מהמערב, לצד מסורות והשפעות עות'מאניות ולבנטיניות. התרבות שטיפחו היתה לפיכך מודרניות היברידית תוססת, וזו שגשגה מאוד תחת השלטון הקולוניאלי הבריטי, שסיפק לה מקומות תעסוקה וסביבה נוחה לקיומה. רבים מבני המעמד הבינוני היו נוצרים, אך היו בהם גם מוסלמים. ירושלים, בה נמצאו רוב משרדי הממשלה, הייתה מטבע הדברים מקום מושבו העיקרי של בני מעמד זה, שהתרכזו בעיקר  בדרום העיר, ברובע השכונות טאלביה, בקעה וקטמון. מבחינה פוליטית, הזדהו בני המעמד הבינוני בדרך כלל עם מטרותיה של התנועה הלאומית הערבית-פלסטינית, אולם בעימותים אלימים נטו בדרך כלל להיות פסיביים, כמו לאחר פרוץ המרד הערבי-פלסטיני (1936– 1939). בחינה קרובה של מערכת היחסים בין הבורגנות העירונית הזו לבין חוגים אקטיביסטיים יותר בכפרים בשנים אלו חושפת דינמיקה מתוחה בה החלו בני המעמד הבינוני לראות במורדים הכפריים סכנה, מסיבות חברתיות ומעמדיות, בעוד האחרונים, מצדם, ניסו לכפות על העירוניים נורמות אנטי-בורגניות ואנטי-נוצריות. דפוס זה, שהיה אופייני ליחסים בין מעמדות בינוניים עירוניים לכפריים תחת שלטון קולוניאלי, היה אחת הסיבות לכישלונה של התנועה הלאומית הערבית-פלסטינית בתקופת המנדט.

שכונת טאלביה בתקופת המנדט

*  ד"ר הלל כהן מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון ובתכנית ללימודי ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים

** ד"ר תאופיק דעאדלה הוא עמית בתכנית לפוסט-דוקטורט על שם מרטין בובר באוניברסיטה העברית. 

 * **ד"ר איתמר רדאי הוא המנהל האקדמי של תכנית קונרד אדנאואר לשיתוף פעולה יהודי-ערבי במרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב.

 עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים