און ברק

צינורות הנפט, שצצים שוב ושוב בחדשות הימים האחרונים, נחלצים מאלמוניותם היחסית רק כשהם דולפים. בשאר הזמן הם נותרים מתחת לאדמה ומתחת לרדאר הביקורת הציבורית. יש לכך סיבות היסטוריות: צינור הנפט הוא טכנולוגיה שפותחה במאה ה-19 כדי לצמצם, ואם ניתן – לבטל כליל, ביקורת ציבורית על הפקת ושינוע אנרגיה ובדרך זו לסכל חלוקה של רווחי הנפט בין חברות הקידוח לבין עובדיהן. את החשאיות הביטחונית שאופפת את קו צינור הנפט אילת-אשקלון (קצא"א) הדולף יש להבין לא רק על רקע השימוש הקודם שלו בהזרמת נפט איראני לאירופה, אלא גם על רקע היסטוריה אחרת, של צינורות נפט כנשק לשבירת שביתות ואיגודי עובדים וככלים לניהול מאבקים מקצועיים כסוגיות ביטחוניות. בחינה היסטורית מעלה כי הפיכתו של הנפט ל"משאב אסטרטגי", היתה פועל יוצא של הצלחתן של חברות נפט בארצות הברית, ברוסיה, ואחר כך במזרח התיכון לצמצם את השימוש בו כמשאב ציבורי, כזה שרווחיו מתחלקים בין מפיקיו ומוביליו. הנזקים הסביבתיים של מדיניות זו נתפשו כמחיר נסבל, בעוד שהיבטיה הפוליטיים, הכרוכים בפגיעותם של הצינורות להתקפות יזומות, הובנו כבעיה פתירה ואף כתמריץ לשיתוף פעולה בין חברות האנרגיה והנשק.

דליפת הנפט בנחל עברונה. צילום: אליהו הרשקוביץ

מאז המהפכה התעשייתית, מתבסס העולם המודרני יותר ויותר על שריפה של דלקים פחמניים (פחם, נפט וגז טבעי). תמורה זו העניקה כוח חסר תקדים לעובדי כפיים דוגמת כורי פחם או עובדי שדות נפט ומתקני זיקוק, והללו השתמשו ביכולתם החדשה לשתק מערכות נרחבות, לעיתים מדינות ואף יבשות שלמות, על מנת ללחוץ על מעסיקיהם להתחלק עמם ברווחים בצורה שוויונית יותר. בשנים האחרונות, טוענים היסטוריונים כמו טימות'י מיטצ'ל  ואחרים כי את עצם המעבר מפחם לנפט יש להבין על רקע ניסיונות של בעלי ההון והאליטות הפוליטיות לצמצם את כוח המיקוח של כורי ומעמיסי הפחם. כריית פחם תלויה בעובדים הפועלים באוטונומיה יחסית מתחת לאדמה, הרחק מעיניי וידיי ההנהלה ובנסיבות המקשות על החלפתם בעובדים זמניים בלתי מיומנים. לעומת זאת, הפקת הנפט הנה קלה הרבה יותר לשליטה. עובדי תעשיית הנפט – שמספרם קטן בהרבה – כיוון שהזהב השחור פורץ אל פני השטח בכוח גזים או בסיוע משאבות – נותרים מעל האדמה, קרובים יותר למפקחים ולמנהלים, כך שיכולתם לשבש את תהליך ההפקה מצומצמת בהרבה.

באמצע המאה ה-19, חזה אחד הכלכלנים הבריטיים החשובים, ויליאם סטנלי ג'בונס, שפחם הוא משאב מתכלה שעתיד לאזול בעתיד הנראה לעין. אולם ב-1909, נוכח גלי השביתות ששיבשו בשנים אלו את מגזר האנרגיה הגלובלי מוטה הפחם, טען אחיינו, הרברט סטנלי ג'בונס, כי המגבלה היחידה – אך המשמעותית לא פחות מההידלדלות הפיזית של המשאב – על משטר האנרגיה מבוסס הפחם, ועל יכולתה של האימפריה הבריטית להסתמך עליו, היא העבודה המאורגנת. ספרו של ג'בונס ג'וניור נפל על אוזניו הקשובות של וינסטון צ'רצ'יל, מי שב-1911 הסב את הצי המלכותי הבריטי מפחם (משאב שאנגליה וויילס התברכו בו בשפע) לנפט (שאף טיפה ממנו לא נמצאה באיים הבריטיים) אחרי שכשל בדיכוי הפגנות ושביתות כורים שנה קודם לכן. למעשה, עצם החלטתו של צ'רצ'יל להציב כוחות צבא כעתודה לדיכוי שביתת כורים ענקית בוויילס ב-1910 כמעט וגדעה את הקריירה הפוליטית הקצרה והמזהירה שלו והכתימה את שמו עד סוף ימיו.

המעבר לנפט צמצם, אפוא, את יכולתם של עובדים וכורים לשבש את הפקת האנרגיה אולם בעיית השינוע נותרה בעינה. בהקשר זה, רואים מיטצ'ל, ולפניו דניאל ירגין והיסטוריונים אחרים את צינור הנפט כטכנולוגיה לשבירת התאגדויות עובדים. מחקריהם הצביעו על כך שחברות נפט אמריקניות התחילו להשתמש בצינורות נפט בשנות הששים של המאה ה-19 בפנסילבניה לא מכיוון שידעו כבר אז כי ניתן יהיה להזרים דרך הצינורות כמויות גדולות יותר של נפט אלא דווקא משום שסירבו להיעתר לדרישות השכר של העגלונים שהובילו נפט בחביות לתחנות הרכבת. חברות נפט רוסיות אימצו את השיטה עשור אחר כך בבאקו, ומאותן סיבות. בתחילת המאה העשרים, גם צ'רצ'יל הביא בחשבון את העובדה שהסבת הצי מפחם לנפט המוזרם דרך צינורות תאפשר לעקוף את מעמיסי הפחם ודרישותיהם. צנרת הנפט החדשה היתה חשופה אמנם לבלאי, לדליפות אקראיות, כמו גם לפגיעות מכוונות (דברי ימי החבלה בצינורות נפט חוזרים לפחות למהפכת 1905 ברוסיה), אולם חברות הנפט הניחו שמסילות הברזל שהובילו נפט בחביות לפני המעבר לצינורות היו אף יותר פגיעות לחבלה מכוונת, וחשוב לא פחות, חשופות גם לשביתות של עובדי מסילת הברזל ואיגודיהם החזקים. בניגוד למסילה, גרסו החברות, את צנרת הנפט ניתן להטליא בקלות רבה יותר ולהשיבה לשימוש במהירות.

יתרה מזאת, על צינורות הנפט ניתן היה להגן בעזרת כוחות צבאיים שיכלו להשתמש באמצעים שלא ניתן היה לעשות בהם שימוש נגד עובדים. כאלו היו למשל "פלגות הלילה המיוחדות" שהוקמו על-ידי הקצין הבריטי אורד וינגייט על מנת להגן על צינור הנפט כרכוכ-חיפה מחבלה בימי המרד הערבי של 1936-1939. אם ניתן לראות בניסיון המבצעי ובתורת הלחימה שהנחילו ווינגייט וקצינים בריטיים אחרים למגויסי ההגנה נדבך חשוב ביצירת הצבא שהקימו האחרונים עם סיום המנדט, הרי שצה"ל שואב חלק חשוב ממורשתו מצינור נפט.

כוח של פלגות הלילה המיוחדות, 1938

ישראל, אם כן, אינה ייחודית בסקיוריטיזציה של צנרת הנפט שלה (ולאחרונה גם של מתקני הפקת הגז הטבעי): ברחבי המזרח התיכון ובמקומות רבים אחרים בעולם קשרו צינורות הנפט בין אנרגיה לביטחון ובין תעשיות הנפט והנשק. אולם אין להבין את העובדה שמדובר בקישור רווח כאינדיקציה לכך שנפט הנו "נכס ביטחוני" או "משאב אסטרטגי" מעצם מהותו. למעשה, ההיסטוריה של צנרת הנפט מעלה שנפט הפך לנכס פגיע ולמשאב מזהם בין היתר כתוצאה מריכוזו בידי בעלי הון ואליטות פוליטיות שלא רצו להתחלק בו. יכולתם של בעלי הכוח הללו להכתיב אימוץ של טכנולוגיה עוקפת איגודי עובדים הפכה את שינוע הנפט לעניין חסכוני בעובדים המתנהל כמעט ללא מגע יד אדם. במקום מעורבות ופיקוח של בעלי מקצוע אנושיים בתהליך, הם העדיפו להסתמך על כוחות שיטור שלא היו מעורבים בהיבטים הטכניים והתפעוליים שלו. חלק מההשלכות של הבחירה הזו – הסבת חלק ניכר מרווחי האנרגיה לתקציבי ביטחון – אנו רואים כמובן מאליו; חלק אחר מההשלכות הללו – זה הקשור להיבטיה הסביבתיים של הבחירה בצינורות – איננו רואים כלל.

* הצטרפו אלינו לערב עיון בירושלים, על ירושלים. ב-18 בדצמבר תארח הסדנה להיסטוריה חברתית שלושה היסטוריונים העוסקים בתולדות העיר למפגש ודיון עם הקהל. כולם מוזמנים. המפגש יערך בקפה "הקרוסלה", רחוב בנימין מטודלה 1, ירושלים, בשעה 19:30. לתקצירי ההרצאות ופרטים נוספים לחצו כאן.

** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים.