באביב שעבר, הזמינה קרן רש"י את עורכי הסדנה להיסטוריה חברתית להיות שותפים להכנת טיוטה לתוכנית אב לשימור בית הספר מקווה ישראל. נקודת המוצא הייתה שתהליך השימור אינו שלם ללא היכרות מעמיקה עם ההיסטוריה של מקווה – זו שנכתבה וזו שעדיין לא נכתבה. זו שנכתבה עסקה בעיקר במנהלי בית הספר ומדיניותם והדגישה במיוחד את "תור הזהב" של בית הספר בתקופת המנדט. אך בית ספר אינו רק דמות מנהליו וחזונם, וההיסטוריה שלו לא מתמצה בשלושה עשורים של עשייה. הדו"ח שהגשנו לקרן כלל את ההקשר העות'מאני להקמתו של בית הספר והאינטראקציה עם הכפר יאזור השכן, את המאבקים על שפת ההוראה, את חוויות התלמידים ומאבקם להכנסת כדורגל לבית הספר, את היחס לתלמידים הערבים ועוד. כמה מן הנושאים הללו יטופלו בקיצור בסדרת מאמרים שנכתבה על ידי צוות המחקר שהוקם במסגרת הסדנה להיסטוריה חברתית לצורך כתיבת הדוח. מאמרו של ג'ורדאנו בוטקייה הוא השני בסדרה זו. 

ג'ורדאנו בוטקייה 

כפי שהסבירה צמרת דפני-לוי, בשליש האחרון של המאה ה-19 תאמה שאיפתה של רשת אליאנס לשפר את מצבם של יהודי ארץ ישראל את האינטרס של השלטון העות'מאני. בית הספר מקווה ישראל היה ביטוי מובהק של המדיניות החינוכית של אליאנס, מדיניות שנבעה מן הערכים הבסיסיים שביקשה התנועה לקדם.  התרחבות ההשפעה של רעיונות ציוניים בקרב יהודי ארץ ישראל לקראת סוף המאה ה-19 אילצה את אליאנס להגדיר את גישתה כלפי התנועה הציונית ובה בעת להחזיק בחזונה העצמאי.

לאליאנס היו עם היווסדה בשנת 1860 שתי מטרות בסיסיות, שלא השתנו עד 1968, עת שונה הסעיף הראשון של תקנון אליאנס: לתרום לאמנסיפציה ולהתקדמות של היהודים במקום מושבם, ולהציע תמיכה וסיוע ליהודים אשר סבלו ונרדפו בשל מוצאם. לשם הגשמת מטרות אלה התמקדה אליאנס בעיקר בבנייה של מערכת חינוך מודרנית המבוססת על התרבות והשפה הצרפתית, מערכת חינוך שנועדה להפוך את היהודים לנתינים מודרניים ומשכילים בכל מקום שבו נמצאו. בהתאם לתפיסת ראשי התנועה שעל יהודי צרפת מוטלת המשימה "לתרבת" את אחיהם היהודים במזרח ובדרום אגן הים התיכון, ביקשה אליאנס לתרום להתפשטות של מורשת צרפת ושל ערכי החירות והשוויון שהנחילה המהפכה הצרפתית באמצעות מערכת החינוך שלה. בית הספר מקווה ישראל הוקם אפוא במסגרת הפרויקט החינוכי הרחב הזה ונועדה לו משימה "מתרבתת". הדבר בא לידי ביטוי בארבע המטרות הברורות שלו, העולות מהתכתובת של מנהלי בית הספר: הראשונה, הכשרת הדורות הבאים לעיבוד האדמה; השנייה, לשמש כהוכחה שיהודי מסוגל לעבד את האדמה בכל מקום שבו נקרית לו ההזדמנות לעשות כן. המטרה השלישית היתה לתרום ליכולתם של היהודים בארץ להתפרנס והאחרונה, כיבושה "השקט" של הארץ. בהתאם לערכיה של אליאנס, ראו מקימי בית הספר את המוסד כחלוץ בכל הקשור בחידוש חיי התרבות היהודיים.

התלמידים בבית הספר מקווה ישראל, השליש הראשון של המאה העשרים

הקמת מקווה ישראל שיקפה את התפתחותם של רעיונות חלוציים שקשרו בין עבודת האדמה והבאת הקדמה לחברה היהודית עוד לפני הופעתה של התנועה הציונית. בנאום שנשא אל מול הוועד המרכזי של אליאנס ב-11 בינואר 1869 הביע נשיא הארגון, אדולף כרמיה, את תקוותו לתחיית החברה והתרבות היהודית בארץ, באמצעות הקמתו של בית ספר לחקלאות: "בארץ המובטחת יוקם מוסדנו והיהודים של זמננו שוב ימצאו את להט אבותינו בעיבוד האדמה". בעיני הנשיא סימל הפרויקט חזרה לערכים המקוריים ולסגנון החיים של היהודים שגרו בארץ הקודש בתקופה הקדומה: "עם חקלאי ורועה, עם ישראל ראה את אלוהים כחבר וכשומר של האדמה". החזרה לעיבוד האדמה היתה גם חזרה רוחנית תוך מיזוג המסורת עם המודרניזציה, שעלו בקנה אחד  עם החזון לייסד את "ירושלים החדשה". התפקיד של מקווה ישראל להכשיר לעיבוד אדמה בארץ ישראל שיקף את הרעיון של "התחדשות הגזע באמצעות העבודה החקלאית והחיים בחיק הטבע", רעיון שגם תנועות אחרות בנות הזמן היו שותפות לו. במונחי התקופה, כשדיברו אלה על "התחדשות הגזע", הם כיוונו להתחדשותו של העם היהודי.

"עם חקלאי ורועה". נשיא אליאנס, אדולף כרמיה

ההיבט החלוצי בפרויקט של אליאנס ניכר גם בשם המוסד החינוכי, שאותו בחר מייסד בית הספר קרל נטר. הוא טען ש"המילה "מקווה" טומנת בחובה רעיון של קיבוץ גלויות ותקווה. הוא [בית הספר] נוסד בשאיפה לקבץ יהודים מהעולם כולו, שפיללו שיהיה זה הצעד הראשון  בקיבוץ כל עם ישראל בארץ אבותינו". חלומו של נטר להחיות את ערכי התקופה המקראית, שבה עבדו היהודים את האדמה, בלט גם בשמות שבחר לכנות בהם את הקרקעות בבעלות מקווה ישראל: הר אברהם, שרה, יצחק ויעקב, מישור רחל ולאה וכדומה.

עם התפתחותה של התנועה הציונית והתגברות הפעילות הציונית בארץ, התעורר ברשת אליאנס ויכוח באשר לגישה שעל אנשי המוסד לאמץ כלפיה. גם אם ראשי בית הספר חלקו כמה רעיונות עם התנועה הציונית, תחילה לא היה לו כל ערך ציוני במובן הלאומי. הפרויקט של אליאנס היה קידום חינוך ואמנסיפציה של היהודים כדי להפכם לאזרחים מודרניים במדינותיהם. בארץ פעלה אליאנס גם לחיזוק הנוכחות היהודית, אולם אליאנס לא ביקשה לקדם ריבונות יהודית. לכן גם לא פעלו בבתי הספר האחרים של אליאנס לעידוד עלייה לארץ ישראל. בעוד שכמה ממנהלי מקווה ישראל בראשית המאה ה-20 לא הסתירו את אהדתם לציונות, אליאנס עצמה נקטה קו זהיר וחשדני כלפי התנועה הציונית. בהתכתבות מנהלי בית הספר אף נמצאים מכתבים שבהם הוועד המרכזי מייעץ להימנע מביטויי תמיכה בתנועה הציונית. גישה זו לא היתה מוגבלת למקווה ישראל. גם בבתי ספר אחרים של אליאנס ניכרה לעתים גישה חשדנית ואפילו עוינת כלפי הציונות והארגונים הציוניים. במשך שנים ארוכות העדיפה אליאנס שלא לנקוט עמדה ברורה בעד או נגד הציונות.

לאחר מלחמת העולם הראשונה והצהרת בלפור, ניכר שינוי ביחס לציונות הן במקווה ישראל והן באליאנס. בהתכתבות בין מנהל בית הספר לוועד המרכזי של אליאנס משנת 1918 נאמר כי "איננו יכולים לראות ברעיונות הציוניים ובתכנית שלהם, המבוססת על השפה [העברית], אוטופיה בלתי ניתנת להשגה, כמו לפני המלחמה. שאלת ארץ ישראל יצאה מהמסגרת של קבוצה פוליטית קטנה והפכה לעניין כלל יהודי". אך למרות האמירה הברורה הזו נותר יחסה של אליאנס לציונות מסויג וזהיר ולפעמים אנשי הוועד המרכזי אפילו הביעו את אכזבתם מביטויי אהדה לציונות שהפגינו כמה ממנהלי בית הספר.  

בסיכומו של דבר, בית הספר מקווה ישראל חיפש את מקומו במציאות המשתנה של ארץ ישראל לנוכח התפתחותם של הרעיונות הציוניים בקרב החברה היהודית אך הוא נשאר תמיד נאמן לפרויקט המקורי של אליאנס. גם אם אנשי הציונות המעשית ואליאנס חלקו את הדגש על החזרה לעבודת האדמה כבסיס להתחדשות של החברה והתרבות היהודית בארץ, משנותיהם נשארו שונות מאוד, כמו גם מטרותיהם הסופיות. אליאנס לא שאפה לבנייה של מדינה יהודית עצמאית והמודל שלה נשאר תמיד האמנסיפציה של יהודי צרפת. בניגוד לפרויקט הלאומי של הציונות היא הציעה את המודל האוניברסלי שלה והוסיפה להדגיש את ההקניה של התרבות הצרפתית כדרך להפיכתם של היהודים לאנשים מודרניים ולאזרחים טובים שייהנו משוויון זכויות בארצות מושבם.

 ג'ורדאנו בוטקיה השלים תואר ראשון באוניברסיטת וונציה באיטליה בשפות ותרבויות של הים התיכון ושל המזרח התיכון והוא לומד עכשיו לתואר שני בעברית באוניברסיטה ינאלקו (INALCO) בפריז ועוסק בהיסטוריה של יהדות לוב.

** הצטרפו אלינו לערב עיון בירושלים, על ירושלים. הערב, ה-18 בדצמבר, תארח הסדנה להיסטוריה חברתית שלושה היסטוריונים העוסקים בתולדות העיר למפגש ודיון עם הקהל. כולם מוזמנים. המפגש יערך בקפה "הקרוסלה", רחוב בנימין מטודלה 1, ירושלים, בשעה 19:30. לתקצירי ההרצאות ופרטים נוספים לחצו כאן.

***עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים