ליאת קוזמא

 קזבלנקה של 1926 היא עיר בצמיחה. ערב הכיבוש הצרפתי של 1912, הייתה קזבלנקה עיירה בת 20,000 נפש אולם ב-1921 כבר היו בה 110,000 תושבים ובעשור שלאחר מכן הכפילה העיר את גודלה. הצרפתים הפכו אותה לבירתה של מרוקו, ולנמל המרכזי שלהם – מה שעודד הגירה משמעותית של כפריים ושל אירופאים שביקשו לעצמם הזדמנויות כלכליות. הסרטון שלפנינו סורק את הנמל הסואן של קזבלנקה ואת השדרות הרחבות בהן מתערבבים זה בזה מכוניות, כרכרות, אופניים וחמורים. המצלמה חולפת עוד על פני סוכנות הרכב של סטרואן וקולטת גם את הפיגומים שמזכירים שהעיר עדיין בבניה. האדריכלות הצרפתית-מרוקאית שנגלית לעינינו משלבת זו בזו נורמות בניה אירופאיות בנות הזמן לצד מוטיבים מקומיים, ערבים, מוסלמים, מרוקאיים – השרוגים זה בזה בערבוביה ומבקשים להעניק לבנייה הקולוניאלית גם מראה מקומי.

כדקתיים ורבע מתחילת הסרט אנחנו מגיעים אל "הרובע המיוחד," לביקור בן 45 שניות. הקשתות הסימטריות והרחובות הישרים מזכירים לנו שמדובר בבניה חדשה, אך הם צרים מכדי לאפשר מעבר מכוניות ומבהירים לפיכך שהתרחקנו ממרכז העיר. ההרכב האנושי של הרובע שונה מאוד ממה שראינו במרכז העיר – והנוכחות הנשית מתעתעת – נשים בלבוש חלקי, בשמלות קצרות ובקומבינזונים. אכן, אנחנו ברובע המיוחד, הוא בוסביר – רובע הזונות של קזבלנקה, שהוקם כמה שנים קודם לכן. אכן, לצד השדרות הרחבות והבתים רחבי הידיים, הקימו הצרפתים בקזבלנקה רובע זונות.

 שאלת מיסוד הזנות הייתה שאלה שנויה במחלוקת בצרפת של ראשית המאה העשרים. תומכיה היו בעיקר אנשי הממסד המשפטי והרפואי. הם  טענו שזנות היא רע הכרחי וכי על המדינה למסדו כדי למנוע את פגיעתו ואת השפעתו על החברה המכובדת. בדיקות רפואיות שבועיות אמורות היו לוודא שהנשים בריאות ולא מפיצות מחלות מין, מחלות שעלולות היו לפגוע בכח הלוחם של המדינה, במקרה של גברים צעירים; וברעיות ובילדים בבית, במקרה של גברים מבוגרים יותר ובעלי משפחות. מערכת בתי הזונות וכן הרבעים המגודרים אמורים היו להבטיח את תיחומה של הזנות למקומות מסוימים בעיר וכך להיטיב את הפיקוח עליהם: ברבעים מתוחמים פוחתת האינטראקציה בין הזונות ולקוחותיהן לבין החברה המהוגנת וניתן לפקח ביתר קלות, למשל, על נגישותם של קטינים אל הרובע ועל אכיפת גיל מינימום בקרב הזונות עצמן.

 מתנגדי הזנות הממוסדת, מצידם, הצביעו על כשליה. רופאים החלו לטעון שההגנה הרפואית שמעניק המיסוד אינה אלא אשליה: אישה שנבדקת אחת לשבוע תדביק את לקוחותיה אם תידבק בעצמה למחרת הבדיקה; התנאים ההגייניים של הבדיקה עצמה גם גרמו לכך שהבדיקות הרפואיות הגבירו את תפוצת המחלות יותר מאשר בלמו אותן. מהכיוון הפמיניסטי וההומניסטי, הביקורת הופנתה כלפי כח היתר שהמיסוד נותן בידי המשטרה. ראשית – כלפי הזונות עצמן, שהן לבדן עוברות בדיקות רפואיות ואשפוז כפוי, בעוד הגברים שהדביקו אותן נותרים מחוץ למשוואה; ושנית, כלפי נשים שהסתובבו לבדן, והיו חשופות למעצרים שרירותיים בחשד לזנות לא מדווחת. תומכי המיסוד לא סתרו טענות אלה, אך גרסו שהפתרון לא יכול להיות ביטול המערכת, אלא שיפורה.

שדרת תחנת הרכבת, קזבלנקה, 1930

 בוסביר היה רובע שנבנה במיוחד כדי לשכן את הזונות של קזבלנקה. במרחק של כמה קילומטרים מהעיר, הוא אכסן כ-400 נשים, והיה פתוח 16 שעות ביממה. כיאה לבניה מודרניסטית, כל החדרים בו היו זהים, והובילו לחצרות פנימיות, זהות גם הן. אורחי הרובע יכלו ליהנות גם מקולנוע, חמאם וחנויות מכולת. כיאה לרובע קולוניאלי, הוא גם התחלק לשני חלקים: באחד שהו רק נשים אירופאיות, ובשני – נשים מקומיות, מוסלמיות ויהודיות. ההפרדה נשמרה כדי להבטיח שאירופאים ומקומיים לא יתערבבו אלה באלה. קו אוטובוס הוביל גברים מקזבלנקה לבוסביר, וחניית אופניים איפשרה להגיע מהעיר גם בדרך זו. המרחק מהעיר הבטיח, לכאורה או שלא, אינטראקציה מינימלית בין זנות לבין חלקיה המכובדים של העיר.

 רובע הזונות של קזבלנקה שימש מעין מעבדה לניסוי חברתי, שכמותו לא ניתן היה לערוך בצרפת עצמה. חשיבות מיסוד הזנות במרוקו, כמו גם בשטחים אחרים בשליטת צרפת, נבעה מנוכחותם המוגברת של חיילים צרפתים במדינה. בתי הזונות הממוסדים נועדו בראש ובראשונה להגן על בריאותו של הכח הצרפתי הלוחם – ובוסביר היה חלק ממערכת זו. בנוסף אליו היה נפוץ במרוקו גם "בית זונות שדה", היינו, אוהל שהתלווה אל כוחות שפעלו לדיכוי מרידות שבטיות ברחבי המדינה.

 בוסביר היה מעבדה בכמה מובנים. ראשית, הרובע היה מעבדה עירונית שאפשרה בחינת האפשרות לבנות "רובע זונות סטרילי." השאלה האם ניתן ליצור רובע הנקי לחלוטין ממחלות בהנתן בידוד אמיתי מהעיר  הייתה שאלה שניתן היה לענות עליה אמפירית רק מחוץ לאירופה. שנית, הרובע היה מעבדה רפואית שבה התאפשרו טיפולים שהיו שנויים במחלוקת בצרפת. לצד בדיקות רפואיות שבועיות, קיבלו הנשים בבוסביר גם טיפולי מנע שונים על בסיס יומיומי, טיפולים אשר נועדו לבער מחלות סמוך ככל הניתן למגע המיני. נראה, עם זאת, שהטיפולים האלה היו חסרי תועלת ממשית.

 רובע בוסביר היה מעבדה גם במובן זה שהלקחים שהופקו שם השפיעו באופן ישיר על מדיניותה של צרפת במקומות אחרים. השאלה האם בוסביר הצליחה באמת להשמר ממחלות מין השפיעה על הויכוח בין מצדדי המיסוד לבין הקוראים לביטולו בצרפת עצמה. כל צד נאחז בנתונים שתמכו בעמדתו. באיזורים אחרים בעולם תחת שליטה צרפתית, כמו וייטנאם ותוניס, למשל, נבחנו תוכניות להקים רובע דומה. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, המושל הצרפתי של לבנון ביקש "אנשי מקצוע" ממרוקו שיעזרו לו להקים רובע דומה בבירות.

 בפועל היתה המציאות סטרילית פחות ממה שדמיינו אדריכלי הרובע. רופאים צרפתים שטיפלו בחיילים ששבו מצפון אפריקה גרסו שאלה שחזרו מקזבלנקה היו נגועים במחלות מין. המוניטין ה"נקי" של הרובע גרם לחיילים לבטוח בו לחלוטין, וכמובן – להדבק. יתרה מזאת, גברים מרוקאים וחיילים צרפתים העדיפו את הזונות הלא רשומות של העיר, על פני אלה של בוסביר. ערב רומנטי תחת הירח היה אטרקטיבי יותר מאשר החוויה המכנית של ביקור בבוסביר. עבור גברים מסוימים, הנסיעה בקו האוטובוס המיוחד סימן אותם כצרכני זנות והפומביות היא זו שדחפה אותם לחפש חלופות בעיר עצמה. עוד הצביעו מבקרים על כך שלמרות היומרה ההגיינית של הרובע, לא הותקנו בו מים זורמים ופחי האשפה היו מלאים על גדותיהם ומשכו המוני זבובים, מה שלא התיישב עם האוטופיה ההגיינית שביקשו מושלי העיר להציג. עיתונאים ופעילים חברתיים צרפתים שביקרו ברובע העירו שהוא "לא בדיוק גורם להם גאווה גדולה בהיותם צרפתים".

 לא הרבה נשאר מרובע בוסביר. עם סגירתו ב-1953, מעט לפני עצמאותה של מרוקו, הוא הוסב למגורי משפחות. עד לפני כעשור, שמות הרחובות עדיין איזכרו את זהותן הנשית של דיירותיו המקוריות. אולם בראשית שנות האלפיים הוחלפו שמות רחובות דוגמת "הרבאטית"  וה"הפזית" לשמות נייטרליים. הזנות עצמה הוצאה אל מחוץ לחוק אך כמו במקומות אחרים בעולם, משמעו של דבר רדיפה משטרתית של הזונות עצמן, והעדר מענה לבעיותיהן הרפואיות, כגון מחלות מין וסיבוכי היריון והפלה. הזונות חיות בשולי החברה ומהססות לפנות הן למשטרה והן למערכת הרפואית. סוגיות כמו העלאת מודעות ל-HIV מטופלות היום על ידי ארגונים חברתיים, אך לא על ידי הרשויות, שמסרבות להכיר בחומרת הבעיה. מיסוד הזנות, כפי שתואר כאן, נכשל בכל קנה מידה אך גם היפוכו – הפללה והתעלמות – אינם טובים יותר. כמו השלטון הקולוניאלי הצרפתי, גם הממשלה המרוקנית כושלת בטיפול באחת הבעיות המתמשכות של מרוקו המודרנית.

* עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים.