באביב שעבר, הזמינה קרן רש"י את עורכי הסדנה להיסטוריה חברתית להיות שותפים להכנת טיוטה לתוכנית אב לשימור בית הספר מקוה ישראל. נקודת המוצא הייתה שתהליך השימור אינו שלם ללא היכרות מעמיקה עם ההיסטוריה של מקוה – זו שנכתבה וזו שעדיין לא נכתבה. זו שנכתבה עסקה בעיקר במנהלי בית הספר ומדיניותם והדגישה במיוחד את "תור הזהב" של בית הספר בתקופת המנדט. אך בית ספר אינו רק דמות מנהליו וחזונם, וההיסטוריה שלו לא מתמצה בשלושה עשורים של עשייה. הדו"ח שהגשנו לקרן כלל את ההקשר העות'מאני להקמתו של בית הספר והאינטראקציה עם הכפר יאזור השכן, את המאבקים על שפת ההוראה, את חוויות התלמידים ומאבקם להכנסת כדורגל לבית הספר, את היחס לתלמידים הערבים ועוד. כמה מן הנושאים הללו יטופלו בקיצור בסדרת מאמרים שנכתבה על ידי צוות המחקר שהוקם במסגרת הסדנה להיסטוריה חברתית לצורך כתיבת הדוח. מאמרו של דותן הלוי הוא השלישי בסדרה זו (למאמרים קודמים ראו כאן וכאן). 

דותן הלוי

"בזה הננו מביעים נזיפה לתלמידים כהנשטוק, מונסטרוסקי, גטלר וכהן אהרון שנכנסו לפרדס בלי רשות וקטפו תפוחי זהב," זעקה המודעה שנתלתה על אחד מקירות בית הספר מקוה ישראל ב-16 בנובמבר 1919. "אנו מודיעים לתלמידים שקטיפת פירות וירקות בלי רשות אסורה," נכתב בהמשך לצד ציון העונש הצפוי לחבורה הסוררת. על המודעה היה חתום אליהו קראוזה, מנהל בית הספר דאז, שנהג ליידע את תלמידיו באמצעות מודעות מעין אלה על תקנות המשמעת של המוסד, על הפרתן וכמובן על שכרם של העבריינים.

 מודעות אלה, שנשמרו בארכיון מקוה ישראל, מסייעות להבין את ההיסטוריה של בית הספר מנקודת מבט הכרחית כל כך, אך למרבה התימהון בלתי מוכרת, נקודת המבט של התלמידים. סיפורם של תלמידי מקוה ישראל תואר עד כה בספרים ובמאמרים דרך תכניות הלימוד, אופני ההכשרה החקלאית או פועלם הציוני של בוגרי בית הספר. במלים אחרות, חווית הלימודים והחיים במקוה ישראל תוארה מנקודת המבט של המבוגרים, המחנכים, בעלי הסמכות. אולם, כל מי שבילה דקתיים בבית ספר יודע כי חיי היומיום מורכבים בהרבה מן האידיאלים וכללי המשמעת שקובעים המחנכים. הכרזות שנתלו ברחבי מקוה ישראל בראשית המאה העשרים – אף שגם הן מייצגות את הסמכות – מלמדות על האופנים שבהם התנגדו התלמידים לסמכות הזו או ניסו לחמוק ממנה.

בלי רשות בפרדס, קוטפים תפוחי זהב. אחת המודעות של מנהל בית הספר נוזפת בתלמידים הסוררים ומזהירה את האחרים.

בשנת 1914, התמנה לניהול מקוה ישראל, בוגר המוסד, האגרונום אליהו קראוזה. בניגוד לקודמיו, קראוזה סטה מהגישה החינוכית האליאנסית, כפי שהוצגה במאמר הקודם בסדרה זו, ואימץ את שאיפות הציונות כאידיאולוגיה חינוכית. במהלך 40 השנים בהם ניהל קראוזה את בית הספר, נעשה המוסד לעוגן מרכזי בקשרים שבין ציונות ועבודת אדמה. מעמד זה לא הושג בלי עמל, המודעות על קירות בית הספר מעידות כי בתקופת המנהל המיתולוגי, הונהג המוסד בצורה נוקשה באמצעות ניהול קפדני של הזמן והמרחב בבית הספר. תקנון בית הספר קבע לכל שעה – מקום מתאים וכללי התנהגות מתאימים. על המעבר ממקום למקום התריע הפעמון המפורסם של בית הספר, עמוד השדרה של סדר היום. עם הצלצול הראשון של היום בשעה 5:30 היו התלמידים קמים, מסדרים את מיטותיהם ונפרדים מחדרי השינה עד הערב. במהלך היום נעו התלמידים בין האתרים השונים של בית הספר על פי הוראות מדויקות. אל חדר האוכל נדרשו להיכנס מבלי לדבר, בשעות מוגדרות וחבושים בכובע, אותו הסירו בשעת הארוחה. החצר הייתה מקום בו יכלו התלמידים "להתעמל כרצונם" בשעות המוגדרות אך לא "לריב ביניהם ולהקים צעקות." דגש חשוב בתקנון הושם על ניקיון והיגיינה בסופו של כל יום, אגב פירוט הכללים לשעות הלילה:  "עם צלצול הפעמון של הערב צריכים כל התלמידים ללכת לבית השינה… כל אחד ואחד אל מקום מיטתו בלי רעש ושאון, פושט את בגדיו ומחליף [את] כותנת היום בכתונת הלילה ומתכסה בסדין העליון עם השמיכה… כל התלמידים צריכים לשכב במיטותיהם במנוחה גמורה ולא להשתוחח ביניהם. בזה מפריעים את המנוחה של כל התלמידים [ו]שוללים הם החירות ללימודים ולעבודה ליום מחר." בשנות השלושים אף חולקו חדרי השינה וכיתות לימוד על פי תנועות הנוער איתם זוהו התלמידים כמו השומר הצעיר, מכבי הצעיר, בית"ר והנוער הציוני. חדרי האוכל חולקו לארבע זרמים כלליים יותר: חדר אוכל לדתיים, חדר אוכל לאלו המזוהים עם השמאל הפוליטי, חדר אוכל לימין הפוליטי, וחדר אוכל נפרד לאלו שלא היו משויכים לתנועת נוער כלל, אשר כונו בתקנון בית הספר בכינוי המחמיא- "פראים". לסניפי תנועות הנוער בתוך בית הספר היה תפקיד חשוב גם בארגון פעילות אחר הצהריים של התלמידים, מה שסייע לארגן ולמשטר גם את שעות ה'פנאי'.

אם נסתפק בנקודת המבט של מנהלי בית הספר, הרי שסדר יומם של התלמידים נשלט מזריחה עד שקיעה על פי צלצולי הפעמון. אולם בניגוד לאופן הסדור בו נשקף מקוה ישראל דרך התקנון והרציונל החינוכי, המודעות שנתלו חדשים לבקרים על קירות בית הספר גם מלמדות על הזדמנויות למכביר, אותן מצאו התלמידים, לשבור מסגרות ולעבור באלגנטיות בין מרחבים ומועדים באמצעות קיצורי דרך, פרצות בגדר, מקומות לינה אלטרנטיביים, פינות עישון, מקומות מפגש סודיים בין בנים ובנות ועוד. על מקרה מובהק של שבירת מסגרות שכזו ניתן ללמוד למשל ממודעה מה-6 ליוני 1923:

"בעת האחרונה התלמידים שלנו יותר מדי שטופים במשחק הכדור-רגל, עד שהם שוכחים את הלימודים ואת שעות המנוחה שלהם אחרי העבודה המייגעת בחום הקיץ. המשחק הזה רק מזיק להם. אנו אוסרים על התלמידים לשחק בכדור-רגל בזמן ההפסקות, בצהרים ולפנות ערב. בין שיעור לשיעור עליהם לנוח. שעות המנוחה בצהרים נִתנו לנוח ולהחליף כוח ולא להתעייף שוב במשחק כדור-רגל. הרשות נתונה ליום השבת בלבד."

תלמידי מקווה ישראל אורזים תפוזים, 1930

הכדורגל היה אז מוכר כבר בארץ, ערבים ויהודים החלו בועטים לשער כבר בשלהי התקופה העות’מאנית ואגודת הספורט 'מכבי' נוסדה כבר ב-1906. אולם, נראה כי כניסת המשחק אל תרבות הפנאי של מוסדות חינוך החלה בראשית תקופת המנדט. מודעה זו היא עדות להגעתו של המשחק למקוה ישראל. אכן, כפי שעולה מהמודעה, בעיניו של מנהל המוסד היה במשחק התמים כדי לזעזע את 'מבנה הזמן' עליו מושתת הסדר הבית הספרי. ההפסקה בין השיעורים ובין המלאכות אשר נועדה לחידוש כוחות, לקריאה והכנת שיעורים, הייתה למשיסה. המשחק ביטל אותה, ואף היה עלול לפגום גם במרצם של התלמידים במסגרות הזמן הבאות. מודעה שהתפרסמה באותו ענין לאחר עשר שנים של מאבק מתמשך בכדורגל מעידה כי היה במשחק גם כדי לערבב את התחומים בבית הספר ולשבור, תרתי משמע, את מסגרות המרחב שלו:

 "חצר בית הספר הלא היא רשות הרבים ועל כן אסור לשחק בה בכדור יד או בכדור רגל. מלבד זה גורם המשחק גם הפסד ממון לבית הספר, כי הכדור שובר זכוכיות ומנורות חשמל. ההנהלה מזהירה שלא לשחק בכדור בחצר. המקום למשחקים הוא החורשה או המגרש הספורטיבי."

נקודת המבט השונה של התלמידים על המרחב של מקוה ישראל באה לידי ביטוי גם בשטחי החקלאות. אלה שימשו בתפיסה החינוכית כמקומות העבודה של התלמידים מחד וכמקור הכנסה למוסד מאידך. אולם אם נתבונן בהם רק דרך נקודת מבטה של הנהלת המוסד, נחמיץ את החוויה הבסיסית של רבים מתלמידי בית הספר והיא גניבת תוצרת חקלאית לשימוש עצמי. כפי שראינו בדוגמא בה נפתח מאמר זה, תלמידי בית הספר הרבו לבקר במטעים ובכרמים מחוץ לשעות העבודה, תוך שהם מדלגים בנקל מעל סייגים חינוכיים ופיזיים כאחד. למרות העונשים התדירים ואף הדחת תלמידים אחת לכמה חודשים, המודעות מההנהלה מלמדות כי תופעה זו סירבה להפסק.

בילוי מקובל נוסף בשטחים החקלאים שלא בגדר שעות העבודה היה הרחצה בבריכות ההשקיה. על אף שלא לכך נועדו הבריכות, רבים לא עמדו בפני הפיתוי בחום הקיץ. אחת מהמודעות שנדרשו לתופעה זו קראה ב-16 באוגוסט 1922: "שנה שלמה נלחמנו במחלה ההודית פה במקוה ישראל עד שנפטרנו ממנה, עכשיו התחילו שוב להתרחץ בבריכה. אנו מודיעים כי כל תלמיד שייתפס מתרחץ באיזו בריכה שהיא, ישולח מבית הספר מיד, כדי להגן על הבריאות של האנשים." המנהג להתרחץ בבריכות המשיך והשתלב עם שבירת מסגרת נוספת, היא הטאבו על מגע בין בנים ובנות במקוה ישראל. ויקטוריה פריינטה, בתו של אחד מעובדי בית הספר שהתגוררה בכפר החקלאי סיפרה על כך לימים:  "לאחר שגמרנו בלילות הקיץ את העבודה היינו הולכות לבריכה… ואנו הבנות נכנסנו כשלגופינו כותנות בלבד. וכאשר כבר היינו בהן קפצו פתאום "טרזנים" מן העץ הסמוך ישר לתוך הבריכה. ולא אחרים היו אלא חניכי מקוה ישראל. וכשהתחלנו לצעוק הופיע אבא מיד והנערים נעלמו כהרף עין אל תוך פרדס סמוך." עדות למפגשים ליליים כאלה בין בנים ובנות בבית הספר נשמרו גם בפזמון המקואי "אור-דרור," המקונן באופן היתולי על הארת שדרות בית הספר בנורות חשמל אשר הפכה גם את הלילה לנתון לפיקוח:   

אור דרור יש חדש/ רבותי סקנדל,/ את כל מקוה עוד מעט/ יאירו בחשמל.

 לאן הולכים, לאן נסים/ אם יש כבר בחורות/ אם על כל עץ זוג פנסים/ יתקינו בלילות.

 בסוף לטיולי חצות,/ רומנטיקה בלול, לא יהיו מתרוצצות/ בנותיו של המנהל.

 אור דרור/ אל געת, אל קטוף/ האור- זה חושך של ממש/ לנשיקות זה סוף.

 הרגולציה של המרחב והזמן במקוה ישראל הייתה קשורה, אם כן, גם ברגולציה של גופם של התלמידים ואופני השימוש הנכונים בו. אלמנטים זכוכיתיים ושברירים כמו חלונות ונורות חשמל אפשרו תצפית ופיקוח על התלמידים ועל זמנם הפנוי. אולם, אמצעים ספונטאניים כמו כדורי הרגל או פרצות בגדר סיכנו את ההרמטיות של המרחב הזה והגוף התלמידי סרב שוב ושוב לצמוח רק בערוגות של החקלאות המותרת ויצא למסעות קטיף שונים ומשונים, בפרדסים, בבריכה או במגורי הבנות.

 * דותן הלוי הוא סטודנט לתואר שני בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב
** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים