תמיר קרקסון

 היום לפני 157 שנה, ב-7 בינואר 1858, נולד אליעזר פרלמן בלוז'קי שבאימפריה הצארית (כיום בבלארוס). בשנת 1881, לאחר שהספיק לחיות בפריס ובאלג'יר ולשמש ככותב פעיל בעיתונות העברית במרכז אירופה ומזרחה, עלה לארץ-ישראל והתיישב בירושלים – בירת מחוז (סנג'ק) שולי יחסית באימפריה העות'מאנית. פרלמן הפך לבן-יהודה, כינוי שבו השתמש עוד קודם כפסבדונים, והיה לאינטלקטואל ירושלמי בולט: לאומי יהודי-עברי בכל רמ"ח איבריו, ובה בשעה גם עות'מאניסט מושבע, שקרא ליהודי ארץ-ישראל לקבל על עצמם את האזרחות העות'מאנית ולהתגייס לצבא האימפריה, והאמין כי הלאומיות היהודית תתגשם אך ורק תחת העות'מאנים.

בן-יהודה ידוע בזיכרון הקולקטיבי הישראלי בעיקר כ"מחיה הלשון העברית". בעשורים האחרונים נתגבשה דמותו כ"יהודי מבדח" הבודה מילים "ממוחו הקודח", כמאמר השיר שכתב ירון לונדון. יום הולדתו של בן-יהודה הוא הזדמנות להצביע על היבטים נשכחים בפעילותו של האיש, שהיה שחקן מרכזי בהתפתחותה של תרבות עברית-ספרדית חדשה בירושלים העות'מאנית של ראשית המאה העשרים.

אליעזר בן-יהודה עם אשתו השנייה, חמדה לבית יונאס, 1912.

בשנים 1908-1884 ערך בן-יהודה, בין השאר, שלושה עיתונים ירושלמים מובילים: "הצבי", "האור" ו"השקפה", שפעלו לסירוגין. במפנה המאה העשרים, לאחר שהתקשה להתחרות בעיתונים העבריים שהופיעו באימפריה הצארית, החליט להפוך את עיתונו, "השקפה", לעיתון מקומי בלבד. מהלך זה, יחד עם פקפוקו ביכולתו להנחיל את התרבות העברית ולשונה לקהל היעד ה"טבעי" לכאורה שלו, זה של בני "העלייה הראשונה", הוביל אותו לתור אחר קהלי יעד חדשים להנחלת האידיאולוגיה שלו ולשיווק עיתונו; הבולט שבהם היה היישוב הספרדי בירושלים. כמו רבים מבני דורו בעולם היהודי ובמזרח התיכון, דגל בן-יהודה ב"תזת שקיעה", שלפיה נופלים הספרדים בארץ-ישראל, מרביתם דוברי לאדינו שמוצאם בעיקר ממערב אנטוליה ותראקיה, מאבותיהם ה"דגולים". בן-יהודה ייחל ל"תחייה" לאומית-עברית בקרבם, שתתחולל באמצעים חינוכיים.

קשריו של בן-יהודה עם בני עירו הספרדים, ובהם אחדים מראשי העדה, היו מסועפים וחמים. אף בהפקת עיתונו היו מעורבים ספרדים, בהם שלמה ישראל שיריזלי (שַיִ"ש), שהחל לעבוד בשנת 1898 בבית הדפוס של בן-יהודה כמַגִיהּ, מעמיד ומדפיס. זמן קצר לאחר מכן פתח שיריזלי בן העשרים – שסב סבו עלה ארצה מסרס הסמוכה לסלוניקי – בפעילות ספרותית משל עצמו, כאשר חיבר והוציא לאור מילון לאדינו-צרפתי ראשון מסוגו; בהמשך ייסד הוצאת ספרים בלאדינו ובעברית. בשנת 1901 רכש שיריזלי את דפוס בן-יהודה, בשיתוף ידידו בן-ציון טראגאן, וכעבור שנה הפך גם לשותף בעיתון "השקפה".

להתמקדותו של בן-יהודה בקהל המקומי הירושלמי הייתה משמעות ברורה של הגדלת הרכיב הספרדי בעיתון בעשור הראשון של המאה העשרים. הפיכת "השקפה" לעיתון מקומי הביאה לתמורה מרחיקת לכת בסיקור היישוב הספרדי בעיתון ובהשתתפותם של ספרדים בו. בתקופה זו החלו לפעול בירושלים וסביבתה צעירים ספרדים רבים שנהו אחר התרבות העברית ולשונה, הקימו אגודות לאומיות ותמכו במוסדות חינוך ברוח רפורמיסטית-לאומית. בן-יהודה התייחס לפעילות זו בחיוב גדול והעניק לה ביטוי נרחב בעיתונו. כל הארגונים פעלו תוך זיקה והפריה הדדית, ויצרו יחד זירה תרבותית עברית-ספרדית בירושלים של התקופה.

במסגרת זירה תרבותית זו בלטה התאגדותם של מאות צעירים – מרביתם ספרדים – באגודות הלאומיות "צעירי ירושלים", "צעירות ירושלים" ו"צעירי חברון" (1904). עד מהרה פנו "צעירי ירושלים" לבן-יהודה בבקשה שיוציא לאור, בסיועם, גיליון שני של "השקפה" בכל שבוע. "התשלום היחיד והמיוחד", כתבו לו, "אשר אנו הצעירים נוכל לשלם לכבודו [...] הוא – שנוסיף לעבֹד להרעיון והמטרה הקדושה, להשכלה ובפרט להרחבת הדִבור בלשון עברית אשר היא חיי רוח אדוננו ומטרתו בחיים" ("השקפה", 14.6.1904).

שלא כאנשי זרמים ציוניים אחרים, בן-יהודה לא תפס את הספרדים שעברו מודרניזציה כ"חומר אנושי" ראוי פחות מבני "היישוב החדש" להגשמת מטרותיה של הלאומיות היהודית, ולכן לא התקשה להשיב לחברי ארגון זה, שהיו ברובם ספרדים, כי הם-הם הצעירים דוברי העברית העומדים לנגד עיניו, וכי המחשבה עליהם החזיקה אותו לאורך כל רגעיו הקשים:

ברגעים הנוראים האלה, חזיתיכם, ידידי הצעירים בני הנעוּרים [...]. כן, ראיתיכם, חזיתיכם, ידידי הצעירים, בדמיוני. דמותכם עמדה לפני עיני בחלום ובהקיץ, דִמיתי אתכם לי, קיויתי, יחלתי לכם! והנה באתם! (שם).

 בן-יהודה ראה אפוא את הצעירים הספרדים שתמכו בלאומיות, בתרבות ובלשון העברית, כ"עִברים" לכל דבר – מבלי להתייחס מפורשות לספרדיותם. הוא תמך בהתלהבות ביוזמת "צעירי ירושלים", ובסיועם כמפיקים וככותבים הגביר את תדירות ההוצאה לאור של "השקפה" החל מיוני 1904. שותפות זו שרדה במשך עשרה חודשים, וניכרה בשינוי שער העיתון. 

שער "השקפה" בגלגולו החדש כעיתון מקומי, ינואר 1902.

שער "השקפה" לאחר שהחלה השותפות עם "צעירי ירושלים", יוני 1904 (השערים באדיבות פרויקט "עיתונות יהודית היסטורית", מבית הספרייה הלאומית ו"מפעל התיעוד – יהודי ארצות האסלאם", אוניברסיטת תל אביב).

במאמריהם של שני צעירים ספרדים בלטה ביתר שאת התמורה שהתחוללה בעיתון: טראגאן, שכתב לעיתון גם לאחר הגירתו לאלכסנדריה בשנת 1905; ועמיתו, אברהם אלמאליח – חוקר וכותב פורה, איש ציבור ולימים חבר הכנסת הראשונה. כך למשל, אלמאליח קרא לרפורמות מובהקות בתלמוד התורה הספרדי, שרובן אכן בוצעו לימים, וקידם תוכנית לימודים לאומית-עברית בבית היתומים הספרדי – שהוקם בשנת 1902 בין הרחובות יפו ואגריפס של ימינו. הסימביוזה בין בן-יהודה לאלמאליח הגיעה לשיאה באוקטובר 1906, כאשר האחרון הצטרף לשיריזלי כשותף ב"השקפה" והפך לחבר מערכת העיתון; במשך כשנה הוא אף שימש כעורכו בפועל. בשלב זה גברו מגמותיו האוטונומיות, כאישיות ספרדית הפונה בעצמה ובמישרין אל העדה הספרדית, וקוראת להפיץ בקרבה את התרבות והשפה העברית.

בן-יהודה תלה תקוות גדולות ביישוב הספרדי, שהיה בעיניו הן מופת ל"אותנטיות" והן נשא אופטימלי של התרבות העברית ולשונה. תקוות אלו הובילו אותו לשיתוף פעולה ניכר עם בני היישוב הספרדי, ועד מהרה הבשילה "אופציה" תרבותית עברית-ספרדית בירושלים העות'מאנית של ראשית המאה. ממחקרים עדכניים עולה כי זו התפתחה אף ביתר שאת ממהפכת "התורכים הצעירים" (1908) ועד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, והיא קשורה בוודאי להתגברות מגמת ההתעת'מנות. אולם, עם תום התקופה העות'מאנית וראשית ההגמוניה הפועלית – שנתגבשה תוך דחיקתה המתמדת של האליטה הספרדית, כמו גם של בני "העלייה הראשונה" – נגוזה "אופציה" זו כחלופה ממשית ליחסי אשכנזים וספרדים ביישוב. האליטה הספרדית איבדה את שארית אחיזתה ביוצאי ארצות האסלאם בארץ ונדחקה לשולי העשייה הציבורית.

בשנת 1922 נפטר בן-יהודה, שושבינה של ה"אופציה" שהכזיבה. מאז תויגה והונצחה דמותו באופן שהשכיח רבדים חשובים בפעלו. אין זה מקרה שרבדים אלו דווקא היו קשורים לעולם העות'מאני שנכחד ונותר בשולי הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, כמו גם ליישוב הספרדי, שנדחק לקרן זווית. עם ציון יום הולדתו של בן-יהודה, ראוי להעלות מתהום הנשייה גם את הצדדים הללו בעשייתו.

 * ביום שני הבא, ה-12 בינואר 2015, ייפתח כנס "לשון ראשון" בראשון לציון בדיון על מעמדו וחשיבותו של בן-יהודה במפעל "תחיית" השפה העברית, במלאת 157 שנים להולדתו (ראו: http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4608527,00.html).

 ** תמיר קרקסון כותב עבודת דוקטור בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים, בנושא "מדפיסים, כותבים וקוראים בלאדינו ובעברית באימפריה העות'מאנית, 1912-1876", בהנחיית פרופ' ירון בן-נאה. המאמר מבוסס על פרק מעבודת המוסמך של קרקסון.

*** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים