מאמר חמישי בסדרה מיוחדת לציון 100 שנים למלחמת העולם במזרח התיכון. מאמרים נוספים בסדרה תוכלו לקרוא כאןכאןכאן וכאן

אבי-רם צורף

בתקופת מלחמת העולם הראשונה פרסם הסופר והמסאי יהושע רדלר-פלדמן (ר' בנימין, 1880-1957) – אחד ההוגים המובילים של התפיסה הדו-לאומית בארץ ישראל, ומי שביקש לכונן ברית יהודית-ערבית על אדני הזיקה הדתית ההדוקה בין יהדות ואסלאם – שורה של רשימות פובליציסטיות בעיתוני 'החרות' ו'הפועל הצעיר'. ברשימות אלה בקש ר"ב לנתח את מקורותיה ואת מהלך התפתחותה של המלחמה ולבקר את המבנים הפוליטיים הקולוניאליים שהביאו להתמשכותה. ברשימותיו זיהה ר"ב קולות שוליים שהתריסו נגד התפיסות הלאומיות השליטות, וכנגד הצגת המלחמה כמופת של נאמנות לאומית. כתיבתו של ר"ב ביקשה להציע ניסוח מחודש של מחשבה לאומית יהודית, שניתן לכנותה 'לאומיות שכנגד' (counter-nationalism), המערערת על המחשבה הלאומית האירופית.

הלשון הדתית שגיבש ר"ב בכתיבתו יצאה כנגד השיח החילוני שעליו נשענו התפיסות הלאומיות בנות הזמן, אשר קידש את מערכי הזהות האתניים והפוליטיים. בכתיבתו יצר ר"ב תמהיל ייחודי המשלב את זיהויה התיאולוגי של כנסת ישראל בלשונם של המקובלים עם ספירת מלכות, הספירה הקבלית הנקבית, יחד עם עמדה פמיניסטית פציפיסטית וביקורת אנטי-קולוניאלית. אלה הפכו בידיו לתפיסה הפורעת את הסדר הפוליטי המקובל, ומציעה מחשבה לאומית אלטרנטיבית לזו האירופית בכלל ולזו הציונית בפרט. נראה כי בעידן בו הפכה המחשבה הדתית לשפחה המשרתת את השיח הלאומי ואת מערך הדימויים הכוחני המאפיין אותו, מהווה תפיסתו של ר"ב ביטוי לעוצמתה של המחשבה הדתית ככוח מתריס וביקורתי, המערער על יסודותיהם של המבנים הפוליטיים של מדינות הלאום. עמדתו של ר"ב קוראת לאימוצה של שפת המדוכאים, אשר בה טמונים יסודותיה של ביקורת פוליטית רדיקלית.

רבי בנימין

ר"ב, שעלה לארץ ישראל ב-1907, פרסם במהלך המלחמה מעל דפי 'החרות', עיתון שיצא בירושלים על ידי בני הקהילה היהודית הספרדית, שורה של רשימות ביקורת שדנו בהתפתחויות הפוליטיות והצבאיות באירופה ובשטחי האימפריה העות'מאנית. בפרשנותו לאירועי המלחמה פרש ר"ב את עמדתו הרואה בתופעה זו סמל לפשיטת הרגל המוסרית של אירופה ה'נאורה', תופעה החושפת את הכזב העומד במוקד הדימוי העצמי שאותו ייצרה לעצמה. כך, ברשימה שפרסם באוגוסט 1915, קרא ר"ב תגר על התמונה שהצטיירה מעל דפי העיתונים היוצאים לאור ברחבי מדינות ההסכמה, שהטילו את האחריות הבלעדית לפרוץ המלחמה על כתפיה של גרמניה. בדבריו ביקש ר"ב לחשוף את הקולות שהשתיק הסיפור אותו הפיצו מדינות ההסכמה, הלא הם קולותיהם של העמים אשר דוכאו תחת ידיהן, קולות שהשמעתם תשרטט תמונה שונה בתכלית. 'עמי ההסכמה אינם בבחינת 'צאן קדשים", טען, 'אדרבה. הם שכבשו את העולם. רוסיה ואנגליה לבדן שולטות בחצי העולם. ושלטון זה לא בא על טהרת הקדש והמוסר. בשלטון זה דבק עוד דמם של העמים הנדכאים'. את תדמיתן הנאורה, גרס ר"ב, יוצרות מדינות ההסכמה באמצעות הסטת המבט מן הדיכוי המתמשך עליו הן אחראיות בארצות אותן כבשו מעבר לים. לא ניתן, לשיטתו, להפריד את ההישאבות של אירופה אל מצב המלחמה המתמשך משאיפות ההתפשטות והשליטה הקולוניאלית מחוצה לה. קולותיהם המושתקים של בני העמים הכבושים מערערים על הנרטיב ההגמוני של מדינות ההסכמה ומבטלים את יתרונן המוסרי מול גרמניה.

בדבריו אלה השתלב ר"ב בשיח הביקורתי המרקסיסטי האנטי-אימפריאליסטי, שבמסגרתו זוהו מגמות ההתפשטות הקולוניאליסטיות כשלב נוסף בהתעצמותו של הסדר הקפיטליסטי. דבריו מהדהדים את טענתו של לנין, ולפיה את המלחמה לא ניתן להבין אלא כמלחמה אימפריאליסטית לביצור השליטה בטובין הכלכליים העולמיים. אצל ר"ב התמזגה הביקורת המרקסיסטית על הניצול הכלכלי של המושבות בערעור היהודי על עבודת האלילים. מדינת הלאום האירופית, המתאווה לשלטון ולהתפשטות טריטוריאלית, הפכה בעיניו לאלילות המודרנית המהווה ביטוי מובהק לחילונה של אירופה.

גיליון של עיתון "החרות" מ-1909

כנגד האופי האגואיסטי של ההתנהלות המדינית באירופה, הציב ר"ב ברשימה שפרסם ביולי 1916 את התנהלותה של האימפריה העות'מאנית ביחס לתושבים אשר הגיעו אליה במסגרת הסכמי הקפיטולציות. ברשימה זו טען ר"ב כי האחרונים, המשמרים זיקה הדוקה אל ארצותיהם ואל 'באי-כוח השלטונות של המקומות שיצאו משם', אינם מבקשים להגיע לכדי היכרות אינטימית עם המרחב אליו היגרו. עם זאת, על אף שעיצבו את עצמם כיסוד מנוכר למרחב, לא דחתה האימפריה העות'מאנית את המהגרים מעליה. אדרבה, ביטולן של הקפיטולציות באוקטובר 1914 ביטא, לשיטתו, את דחייתן של התפיסות הלאומיות השוביניסטיות שפשו באירופה. הוא טען כי 'מהלך המאורעות עד עכשיו גלה לכל, כי עותמניה חופשית רחוקה ממדת-גאוה טפשית כזאת וכי אדיר כל חפצה למשוך אל חוג עבודות ההתחדשות כחות אינטליגנטיים עד כמה שאפשר, וכי בנדון זה אינה שמה שום הבדל ופדות בין מושלמים, נוצרים ויהודים'. ר"ב ביקש לראות את האימפריה כמי שמשמרת את המרקם הרב-לאומי אשר התקיים בשטחה, וכמי שאיננה נכנעת לסדר הפוליטי הלאומי האירופי ומוסיפה לאתגרו. עם זאת, ראוי להזכיר כי דווקא בתקופה זו ניתן לזהות את העקבות שהותירו האידיאולוגיות הלאומיות האירופיות במרחב העות'מאני. אלה באו לידי ביטוי, בין היתר, בקידומה של אידיאולוגיה לאומית עוסמאנית-מוסלמית אקסקלוסיבית שפעלה כנגד התגבשותן של תנועות לאומיות מתחרות בגבולות האימפריה ותרמה בצירוף נסיבות מסוים גם לרצח העם הארמני.

רבי בנימין (משמאל), עם מרטין בובר

גם את קולן של הנשים, הבין ר"ב כעמדת שוליים המאתגרת את הסדר הגברי הקיים. כך, ברשימה שפרסם מעל דפי עיתון 'הפועל הצעיר' ביולי 1915, אשר במוקדה עמד תיאור הלחימה בין אוסטרו-הונגריה לאיטליה, סימן ר"ב את ראשיתה של תנועת השלום המודרנית בפעילותה של ברתה פון-זוטנר, ובכתיבת ספרה האנטי-מלחמתי Die Waffen Neider! (פרקו את הנשק מעליכם!). דמותה היוותה סמל לחיבור בין שתי המדינות אשר נדחה במהלך המלחמה. נאומה של פון-זוטנר האוסטרית על גבעת הקפיטולין ברומא, תואר על ידו כקול המפיץ את תורת ישראל אשר ניתנה בסיני. באמצעות השימוש בדמות זו עיצב ר"ב את רעיון השלום כרעיון של התרסה העולה מקריאתם של קולות השוליים, של מי שהוצאו משדה הפעולה הפוליטי. בתוך דבריו הוסיף ר"ב קול שולי נוסף – רעיון השלום, המתואר בדבריו כרעיון נשי, ואף נתפס על ידו כרעיון יהודי. הזיקה ההדוקה בין הנשיות לבין היהודיות הופיעה אצל ר"ב כבר עשור לפני פרוץ המלחמה, באחד מקטעי היומן שלו. בקטע זה גיבש ר"ב, על יסוד הזיהוי של ספירת המלכות הנקבית עם כנסת ישראל, 'ישראל בחינת נוקבא', עמדה המאמצת את תפיסתו של אוטו ויינינגר שזיהה את היהודי כנשי, חלש, ועל כן כמי שאיננו מסוגל לעצב את עצמו כישות פוליטית, תוך שהוא מהפך תפיסה זו על פיה. מימושה התיאולוגי של כנסת ישראל, אליבא דר"ב, טמון באמירת ההן הפוליטית לנשיותה, בהיותה שכינה, משכן להשראת האלוהות בעולם הממשי. בכך מנסח ר"ב את הלאומיות היהודית כהתרסה כנגד קווי המתאר הגבריים של הלאומיות האירופית, וכנגד השיח המלחמתי אשר הועיד לנשים את המרחב הביתי המנותק משדה העשייה הפוליטי.

נראה אם כן, כי על המסד התיאולוגי של 'ישראל בחינת נוקבא' הרכיב ר"ב את המשמעויות הפמיניסטיות והפציפיסטיות שמצא בדמותה של ברתה פון-זוטנר, ואת ביקורת הנאורות והקולוניאליזם שהשמיעו העמים המדוכאים. ר"ב ביקש לעצב את הלאומיות היהודית כ'לאומיות שכנגד', לאומיות של קולות השוליים – היהודי, האשה, והנתין הקולוניאלי – המציעה את הסדר הפוליטי העות'מאני כסדר פוליטי אלטרנטיבי לזה האירופי. כנגד השימוש המודרני המקובל בשפה הדתית כנותנת הגושפנקא לתאוות הכוח הלאומית, עולה דמותו של ר"ב כסמל לניסיון עיצובה של לאומיות בעלת תכלית תיאולוגית המייצרת שיח מינורי, אשר קורא תגר כנגד הסדר הפוליטי השולט, הבנוי על יסודות של תאוות התפשטות טריטוריאלית.

* אבי-רם צורף כותב עבודת דוקטורט במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון בנגב  "על גבולם של עולמות- תיאולוגיה, ספרות ופוליטיקה ביצירתו של יהושע רדלר-פלדמן (ר' בנימין, 1880-1957)" בהנחייתו של פרופ' אמנון רז-קרקוצקין.

** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים