ליאור שטרנפלד

ביקורת נוקבת על הכחשת השואה של אחמדי-נז'אד נשמעת, אולי במפתיע, גם מתוך איראן עצמה. קולות אלו מאפשרים בחינה מחודשת של חלקה של איראן במלחמת העולם השנייה. למשל, בשנת 2009, באחד הדיונים המתוקשרים בין הנשיא אחמדי-נז׳אד למועמד הרפורמיסטי לנשיאות מיר-חוסיין מוסוי, תקף האחרון את הנשיא על הכחשת השואה שלו ולאחר מכן ביאר כי לאיראן היה תפקיד בהצלת פליטים בתקופת המלחמה. רק מעט נותר מאותם פליטים לאחר המלחמה: ברחוב לאלהזאר במרכז טהראן שכן בית קפה ״פולוניה״; בעיר אהואז קיימת עד היום שכונה בשם קמפולו (קיצור לקמפ-פולוניה), ואיראנים שגדלו בשנות הארבעים זוכרים כיצד שיחקו בבובות פולניות והתענגו על ממתקים פולנים. בכמה ערים באיראן ישנם בתי קברות פולנים וכנסיות פולניות קתוליות; על שעריו של בית הכנסת דניאל בטהראן כתוב: ״בית הכנסת היהודים האירופאים״. מי היו, אם כן, אותם פליטים אליהם התייחס מוסוי בדבריו? באילו נסיבות הגיעו פולנים, יהודים ונוצרים, לאיראן? ומה היה חלקה של המדינה במלחמה שמקצת ממנהיגיה בחרו להשכיח? מאמר קצר זה ינסה לבאר מעט סיפור לא מוכר זה של פליטות והגירה הכרוך במלחמת העולם השנייה.

 ערב מלחמת העולם השנייה חתמה ברית המועצות של סטאלין על הסכם אי-התקפה עם גרמניה הנאצית. "הסכם ריבנטרופ-מולטוב" קבע בין היתר כי לאחר כיבוש פולין בספטמבר 1939 יחולק שטח המדינה בין שתי המעצמות הכובשות. מיד עם הגעת כוחות הכיבוש הסובייטים למזרח פולין החל תהליך של ״סובייטיזציה״ של אזור ההשפעה שלהם. משמעות הסובייטיזציה היתה גירוש של כל מי שנחשב ל״אויב המעמד״. הגדרה זו כללה את הבורגנות, תעשיינים, אמנים ואינטלקטואלים – או כל מי שהסובייטים חשקו ברכושו על מנת לתחזק את הכיבוש ולכלכל את צבאם הגדול. בתוך חודשים ספורים גורשו ממזרח פולין לגולאגים בסיביר 1.8 מיליון תושבים.

 ביוני 1941 הפרה גרמניה את הסכם אי-ההתקפה ותקפה את ברית המועצות, תקיפה שהובילה להצטרפותה המידית של האחרונה לבעלות הברית. הממשלה הפולנית הגולה החליטה לנצל את המצב החדש והחלה לפעול ממקום מושבה בלונדון לשחרור אותם פולנים מהגולאגים בסיביר. במהלך משולב של ממשלת בריטניה, ברית המועצות והממשלה הפולנית הגולה הוחלט כי כל הפולנים ישוחררו ויועברו להודו ולאיראן. היעדים שנבחרו לשיכון הפליטים היו קשורים באסטרטגיה רחבה יותר: בעלות הברית כבר תכננו בשלב זה לכבוש את איראן, על מנת להבטיח את שליטתן בנתיבים הימיים במפרץ הפרסי ובים הכספי וכן כדי לשמר את הרצף היבשתי הבריטי מהודו ועד מצרים ותעלת סואץ. חשיבותה של איראן למאמץ המלחמתי נבעה מיכולתה לספק נפט לצי ולצבאות בנות הברית. בריטניה, ברית המועצות והממשלה הפולנית הגולה החליטו שהגברים הכשירים בגיל גיוס יצורפו לכוח הפולני הגולה בפיקוד הגנרל ולאדיסלאב אנדרס, שיוצב תחת פיקוד הצבא הבריטי במזרח התיכון. הנשים, המבוגרים והילדים ישהו במחנות פליטים שיוכנו מראש בהודו ואיראן. 

באוגוסט 1941 פלשו בעלות הברית לאיראן, אילצו את רזא פהלוי לוותר על כסאו בטענה שתמך בגרמניה הנאצית, והמליכו תחתיו את בנו, מוחמד רזא פהלוי. באותו זמן נשלחו פקידים לבחון את מצב הפולנים בגולאגים ולעיניהם נחשפה הטרגדיה במלוא עוצמתה. מתוך 1.8 מיליון הפולנים שנשלחו לגולאגים רק 850 אלף נותרו בחיים, ומצבם הבריאותי של רבים מהם היה ירוד. ההחלטה שהתקבלה על ידי בעלות הברית, בשיתוף משרד החוץ האיראני וגורמים ממשלתיים נוספים באיראן, היתה לפנות כ-450 אלף מתוכם להודו ו-400 אלף לאיראן, ולשכנם בבסיסי צבא-איראן שנותרו נטושים בטהראן. עוד הוחלט כי החולים והילדים ישוכנו באספהאן, בגלל אקלימה הנוח והרשת הרחבה של הכנסייה הארמנית בעיר, רשת שתוכל לסייע בהקמת מוסדות עבור הפליטים. ללא עיכוב נוסף החלו להעביר בספינות דרך הים הכספי את הפליטים שנקלטו תחילה בבנדר-י פהלוי (כיום בנדר-י אנזלי), שם חיכו להם נציגי הצבא הבריטי, הצבא האדום, הצלב האדום וארגון הסיוע היהודי – הג׳וינט. בנמל הם עברו תהליך של רישום ובדיקות רפואיות ומשם פונו לטהראן ואספהאן. למרבה הצער, עשרות רבות של אנשים שהגיעו במצב של תת תזונה, מתו מאכילה מוגזמת  דווקא עם הגיעם לחוף מבטחים. בית קברות פולני שנותר עד היום בעיר בנדר-י אנזלי הוא עדות לתקופה ולטרגדיה הנוראה. 

חיילים ופליטים פולנים מגיעים לחופי איראן, 1942

מכל מקום, הגברים הכשירים הצטרפו עוד בנמל לצבא אנדרס (מנחם בגין היה בין המגויסים לצבא זה), והשאר עברו למחנות שהוכנו עבורם. בין אלה היתה גם קבוצה של כשבע מאות ילדים יהודים, רבים מהם יתומים, שיהיו מוכרים לימים בכינוי "ילדי טהראן".  ילדים אלה נשארו באיראן עד 1943 ואז הובאו לארץ-ישראל על-ידי הסוכנות היהודית. באשר לכלל הפליטים, אלה הונחו שלא לצאת מתחומי המחנות, שם ידאגו לכל צורכיהם. אולם, יש לזכור שאנשים אלו רק שנתיים קודם לכן היו חלק מן האליטה של פולין. כעת, משהיו חופשיים שוב (באופן יחסי) הם לא התכוונו לתת  להנחיה זו לעצור בעדם מלשקם את חייהם. תוך זמן קצר עזבו רבים את המחנות והתקרבו למרכז טהראן, ושם החלו להקים מוסדות שאותם הכירו מימיהם בפולין. נוכחותם של כמעט חצי מיליון חיילים מצבאות בנות הברית סייעו לתוכניותיהם. הפולנים הקימו בתי קפה ובארים, בתי קברט ובתי בושת, עסקים שניתן היה לקשור לכלכלת מלחמה. בית הקפה ״פולוניה״ שנזכר לעיל, הוקם באותן שנים והוסיף לפעול עד לשנות ה-70. נשים פולניות אף החלו לעבוד אצל נשים איראניות מהמעמד הבינוני העירוני הצומח כ״עוזרות אישיות״ ויועצות אופנה – על סמך עברן כנשות המעמד הבינוני-גבוה בפולין של לפני המלחמה. קבוצת נשים אחרות הקימה מפעל בובות שזכה להצלחה רבה ושנים לאחר המלחמה אלפי ילדים וילדות איראנים המשיכו לשחק בבובות הפולניות. 

הנרייטה סולד עם כמה מילדי טהראן

בתום המלחמה עזבו רוב הפליטים את איראן. מיעוט זעום מתוכם בחר לחזור לפולין ורובם בחרו לעבור לאוסטרליה, ניו זילנד, או ארצות הברית – מקומות שהיתה בהם קהילה פולנית מבוססת. כעשרה אחוזים מן הפליטים החליטו להישאר באיראן והמשיכו לחיות ולהשפיע על הנוף העירוני וההתפתחות של המעמד הבינוני בערים. התקופה בין הדחת רזא שאה להדחתו של מחמד מוסדק מראשות ממשלת איראן בשנת 1953 קרויה בהיסטוריוגרפיה האיראנית ״העידן הליברלי,״ על שום פריחת העיתונות והפעילות הפוליטית, וגם צמיחת מעמד ביניים עירוני חדש. הפליטים הפולנים היו שותפים לעיצובה של טהראן (ואספהאן) כערים קוסמופוליטיות ומרובדות מבחינה סוציולוגית. סיפורם מסייע להכניס את איראן לסיפור הגלובלי של פליטות והגירה הכרוכים בתוצאות מלחמת העולם השנייה. 

מחנה פליטים פולני בטהראן, תקופת המלחמה

פרק זה בהיסטוריה האיראנית נותן לאיראן תפקיד שונה מזה המיוחס לה בדרך כלל בנראטיב ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. אינטלקטואלים איראנים העלו אותו מדי פעם (גם בניסיון לכרוך את ההיסטוריה של איראן עם זו של אירופה) אולם הסיפור לא הפך לנחלת הכלל ואיראנים רבים אינם מודעים לו. סיפור נוסף שזכה לחשיפה בספרו של פריבורז מוח׳תארי לפני שנים מעטות היה על מבצע הירואי של דיפלומט איראני בשגרירות צרפת בצרפת בשם עבדול חוסיין סרדארי. סרדארי הציל אלפי יהודים בפאריז כאשר סיפק להם דרכונים איראנים. לצד הכחשת השואה שיוחסה למדיניותה הרשמית של איראן -לפחות בתקופת נשיאותו של אחמדי-נז׳אד- שומה עלינו לזכור כי איראן שייכת למשפחת אומות מצומצמת שפתחה שעריה לפליטים רבים בזמן המלחמה וסייעה להם להעביר את שנות המלחמה, ועבורם היא היתה מקלט והמקום שהשיב להם את חייהם.

 * "ד"ר  ליאור שטרנפלד הוא מרצה להיסטוריה במחלקה ללימודי המזרח-התיכון באוניברסיטת טקסס באוסטין, ארה״ב. מחקרו עוסק בהיסטוריה חברתית של איראן המודרנית.

** עיקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים