רות רודד

 לאחרונה הלכה לעולמה הסופרת, הקולנוענית, וההיסטוריונית האלג'יראית הפרנקופונית אסיה ג'באר, אשר עזבה את מולדתה לצמיתות ב-1980בגלל הזרות התרבותית ודיכוי הנשים שחשה. בשל תרומתה הייחודית לשפה הצרפתית, נבחרה ג'באר לאחת מארבעים החברים ב"אקדמיה הצרפתית" היוקרתית המכונים "בני האלמוות". היא הביאה ליצירותיה שלל זהויות תרבותיות ופוליטיות: בֶּרבֶּרית בעלת השכלה צרפתית, רומנטיקנית, לאומנית, היסטוריונית, קולנוענית, פמיניסטית, סמל פוסט-קולוניאלי ופמיניסטית אסלאמית.

ג'באר, אשר נולדה בשם פאטמה-זהרא עימאליינה בשנת 1936, הייתה בין האלג'יראיות היחידות בדורה שזכו להשכלה גבוהה; אולם המחיר שהיא שילמה על כך היה ניתוק משפתה ותרבותה.

 מוצאה הבֶּרבֶּרי של ג'באר סייעה לה לזכות בחינוך צרפתי מפני שהצרפתים והאלג'יראים אשר "צורפתו" ראו בברברים רומאים, עם ים תיכוני ולטיני. נימות ממורשתה הברברית של ג׳באר מופיעות ביצירותיה, כגון דמות האשה החזקה והמסורת של מסירת מידע בעל פה. בסרטה ״הנובה של נשות הר שנוה" משנת 1976 נשות השבט מוסרות מידע על חויותיהן במלחמת השחרור האלג'יראית ואף את ההיסטוריה של השבט לאורך הדורות. כך שומרות הנשים מדור לדור מידע שאיננו מופיע בכתובים. 

מורשת הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה ניכרת ביצירותיה לא רק בשימוש בשפה הצרפתית, אלא גם ביחס שלה לנשים אלג'יראיות ולדת האסלאם, יחס אשר מתאפיין לא פעם בנימות אוריינטליסטיות של זלזול בבני המזרח, תרבותם וחברתם. בשלבים המוקדמים של יצירתה, היה יחסה לאסלאם שלילי, אולם בהמשך, היא גילתה יחס מורכב יותר כלפי האסלאם בהשפעת חוויותיה האישיות והפוליטיקה האלג'יראית.

אסיא ג'באר, 1992. קרדיט: Michel-georges bernard

יחסה לנשים מסורתיות עבר תהפוכות שונות לאורך שנות היצירה שלה. לעיתים מדגישה ג'באר את הניגוד בין נשים אלו לבין הנשים המודרניות המשוחררות, וזאת פרי חינוכה הצרפתי; אך לעיתים היא מציגה נשים מסורתיות בעלות עצמה ועצמאיות, אולי לאור היכרותה עם נשים כאלו בארצה. גם האסלאם מוצג באופן דו-ערכי: תחילה באור שלילי כתופעה נחשלת, שוב, בהשפעת נקודת המבט הצרפתית, ובמהלך הזמן, כמשענת לנשים בעת צרה. נימות אוריינטליסטיות אלה ואחרות אשר הופנמו על ידי ג'באר מופיעות במרבית יצירותיה. עם הזמן, היא החלה לחתור תחת הקלישאות הללו, וכך קנתה לעצמה מוניטין כסופרת פוסט-קולוניאלית. אולם עדיין ניתן להבחין בדעות, במטאפורות, ובביטויים אשר הם ללא ספק פרי השכלתה הצרפתית והפנמת דעות מערביות. 

ב-1956, בשיא המאבק הלאומי האלג'יראי, פורסמה יצירתה הראשונה של פאטמה בת ה-20 בשם העט אסיא ג׳באר. רומן רומנטי זה חשף את אהבותיה של אלג׳יראית צעירה, בדומה לרומן "שלום לך עצבות", של פרנסואה סגאן אשר גרם לסנסציה בצרפת שנה קודם, ול"פנים חדשות במראה" שפרסמה יעל דיין כמה שנים אחר כך.

לאחר שהצטרפה לתנועה הלאומית, החלה ג׳באר לכתוב לעיתון הרשמי של חזית השחרור האלג׳יראית, ופרסמה שני רומנים אשר תיארו את המאבק הלאומי בגוונים רומנטיים. רומנים אלה התמקדו בחוויות הנשים האלג׳יראיות והחלו להביע תודעה פמיניסטית, אם כי של נשים בורגניות ״משוחררות״. ברומנים אלה, ג׳באר התחילה לגלות את האסלאם כחלק אינטגרלי בחייהם של האלג׳יראים והמהפכה והחלה מוצאת פנים חיוביות באסלאם. באותו זמן, סיימה ג׳באר לימודים לתואר שני בהיסטוריה תחת הדרכתו של המזרחן לואי מסיניון.

בהמשך לסרט אשר סיפר את תולדות אלג'יריה הקולוניאלית מנקודת מבטן של הנשים האלג'יראיות כנגד ההיסטוריה הצרפתית ההגמונית, והאלג'יראית הגברית השלטת, חיברה ג׳באר ספר אוטוביוגרפי היסטורי מבריק בשם ״האהבה: הפנטזיה״ (1985) אשר הביא לה הכרה כאחת הסופרים הפוסט-קולוניאליים המובילים בעולם. הספר נפתח בתיאור של הסופרת כילדה ששוחררה מגורל הילדות באלג'יריה על ידי אביה אשר החליט לשלוח אותה לבית ספר צרפתי וכך ניצלה מחיי האלג׳יראיות, החיות כאסירות בבתיהן. במהלך הספר, מחזירה ג'באר את הנשים האלג׳יראיות לתולדות ארצן כקרבנות של המצב הקולוניאלי ושל דעות פטריארכאליות מקומיות, אך גם כפעילות מרכזיות במלחמות ההתנגדות והשחרור. בספר זה מתחילה ג׳באר לתאר את האסלאם באופן חיובי יותר ואף כתומך בזכויות הנשים.

ספר המשך ל״אהבה״ אשר פורסם ב-1987 תחת הכותרת: "אחות לשהרזאד" כלל מסר פמיניסטי חזק אף יותר, אולי בהשפעת שהותה בצרפת, אשר צייר דיוקן סטראוטיפי של האשה האלג׳יראית, אך גם חתר תחת דעות קדומות מערביות, ועסק בבעיות המגדריות של נשים מודרניות. בספר זה מביעה ג'באר יחס מורכב לדת האסלאם ולחיי הנביא בעת עלית האסלאמיסטים במולדתה.

בראשית שנות התשעים של המאה העשרים פנתה אסיה ג'באר למקורות האסלאמיים הקלאסיים כדי לכתוב רומן  פמיניסטי, תחת הכותרת "הרחק ממדינה". מטרתה היתה לשחזר את התקופה הפורמטיבית בתולדות האסלאם מנקודת מבטן של נשים אשר באו במגע עם הנביא מחמד, נשים אשר קולותיהן נדחקו לשוליים או הועלמו על ידי מלומדים גברים לאורך ההיסטוריה המוסלמית. יצירתה של ג'באר שייכת לתנועה רעיונית ומעשית אשר צמחה בשנות התשעים בקרב נשים מוסלמיות במקומות שונים בעולם, תנועה המכונה הפמיניזם האסלאמי.המסר העיקרי של יצירה מורכבת וחתרנית זו הוא שנקודת המפנה לגבי נשים בתולדות האסלאם היתה מותו של הנביא, ובמידה גדולה עוד יותר, מותה של בתו פאטמה ששה חודשים לאחר מכן. בעיר מדינה המקורית, נשים היו חזקות ועמדו על שלהן, אך המוסלמים התרחקו מאז ממציאות זו, ומכאן כותרת הספר.

ג׳באר הפכה את פאטמה בת הנביא לסמל פמיניסטי כאשר היא אומרת ״לא" לגברים בעלי העצמה במדינה. בדומה להוגה האיראני, עלי שריעתי, אותו הכירה בעת לימודיהם המשותפים בצרפת, ליקטה ג'באר את הסיפורים על פאטמה מהמקורות הקלאסיים, סיפורים שהם מעטים ובלתי מחמיאים, והציעה ראיה אלטרנטיבית של ראשית האסלאם. אם שריעתי הפך את פאטמה למהפכנית אסלאמית, אזי ג'באר הפכה אותה לפמיניסטית אסלאמית. לעומת דמותה הבולטת של פאטמה, דיוקנה של אשת הנביא, עאישה בנת אבי בכר אצל ג'באר היא שולית ופאסיבית יותר מהגיבורה העולה ממקורות אסלאמיים רבים. התיאור של ג׳באר את עאישה הוא גם רחוק מאד מתיאורים פמיניסטיים נפוצים יותר, כגון, עאישה המלומדת, עאישה כמקור של מידע חשוב על חיי הנביא, עאישה הנושאת תקדימים אסלאמיים מוקדמים, או עאישה הפעילה הפוליטית השנויה במחלוקת. אך בסופו של דבר, מציגה ג׳באר את עאישה ופאטמה כמציגות שני סוגי פמיניזם. תפקידה של עאישה הוא לזכור ולספר, פמיניזם של העט, בעוד תפקידה של פאטמה הוא למרוד: היא פמיניסטית לוחמת. כאשר השתיים מתמזגות, הן מעצימות את כל הנשים המוסלמיות.

"הרחק ממדינה" לא עורר תגובות נזעמות בעולם המוסלמי, למרות שתורגם לערבית כנראה. רק כאשר להקה מרוקאית ניסתה להעלות על במה ברוטרדם מחזה מוזיקלי המבוסס על הרומן, ההפקה בוטלה עקב לחץ מצד קבוצות אסלאמיסטיות.

ככל שהתרחקה אסיא ג׳באר ממולדתה עם הגירתה לארה״ב ב-1997 היא התמקדה יותר במצבן ותחושותיהן של נשים צפון אפריקאיות במגען עם החברה האירופית הרב-תרבותית. קהל הקוראים הישראלי התודא ליצירתה כאשר הרומן ״לילות שטראסבורג״ (1997) הופיע בעברית בשנת 2008. בספר זה, יהודיה אלג׳יראית מופיעה בין שלל נשים וגברים המתמודדים עם זהויות מורכבות והיסטוריות אישיות וקבוצתיות.

אמנם אסיא ג׳באר לא זכתה בפרס נובל לספרות, כפי שקיוו רבים, אולם היא השאירה קורפוס של יצירות מרתקות ומאתגרות המשקפות לא רק את נסיונה היא אלא גם אירועים מכוננים רבים של המאה העשרים והעשרים ואחת במזרח התיכון ובמערב.

 *  פרופ׳ רות רודד מהאוניברסיטה העברית חוקרת את ההיסטוריה החברתית והתרבותית של המזרח התיכון המוסלמי. היא שוקדת עתה על מחקר רחב היקף אודות גרסאות מודרניות של ביוגרפיות של הנביא מחמד אשר חוברו על ידי גברים ונשים, מוסלמים ולא-מוסלמים.

** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים