אבנר וישניצר

דו"ח מבקר המדינה בעניין מעונות ראש הממשלה הצית דיון ער סביב סגנון החיים של ראשי המדינה. כצפוי, ניצלו גורמי אופוזיציה את הדו"ח על מנת לתקוף את ראש הממשלה על הניתוק שלו מהקשיים עמם מתמודדים אזרחים רבים. האשמה זו הופנתה אל ראש הממשלה פעמים רבות בעבר וגם קו ההגנה שנוקטים הוא ואנשיו אינו חדש. כמו מנהיגים רבים לפניו, מנסה ראש הממשלה להדגיש דווקא את קרבתו לחוויות הישראלי הממוצע, בין היתר באמצעות אותו סרטון שהציג את מצבו הרעוע כביכול של מעון ראש הממשלה. במלים אחרות, כל צד בוויכוח מנסה להרחיב או לצמצם את "המרחק החברתי" שבין ראש הממשלה לאזרחים אך במובן מסוים, עצם ההתמקדות בפערים בסגנון החיים מחליפה דיון מהותי בבעיות היסודיות שמעיקות על רוב אזרחי ישראל ובעיקר במנגנונים המייצרים את הפערים הללו.

לאורך ההיסטוריה, נשמר מתאם גבוה בין עושר לכוח פוליטי. מלכתחילה, ההון שמחזיקים בידיהם אנשים מבוססים הנהנים מן הסדר החברתי-פוליטי מקנה להם יתרון בהתמודדות על מוקדי כוח. כיבוש מוקדים שכאלה, בתורו, נושא עמו טובות הנאה ולעתים קרובות גם הזדמנויות להתעשר בדרכים חוקיות ובלתי חוקיות. אולם המתאם בין כוח פוליטי ועושר מתבטא לעתים קרובות לאו דווקא דרך סעיף ההכנסות, אלא דווקא דרך סעיף ההוצאות. שליטים ובעלי כוח לאורך ההיסטוריה, בתקופות ואזורים שונים של העולם, נהגו להפגין את כוחם באמצעות הפגנת עושרם, לעתים קרובות דרך ניהול אורח חיים ראוותני. הממדים הראוותניים של סגנון החיים הם אחד המנגנונים המסייעים להרחיק את השליטים מן הנשלטים, היינו, לייצר תחושה של היררכיה ברורה בין אזורים וקבוצות חברתיות, למרות שלמעשה כולם חולקים את אותו מרחב. במלים אחרות, לנהנתנות הפומבית היה ברגעים היסטוריים מסוימים תפקוד חברתי-פוליטי.

לא זה היה המצב בראשית ימיה של האימפריה העות'מאנית. הסולטאנים הראשונים הובילו קואליציות של שבטים וקבוצות לוחמות ונתפסו כראשונים בין שווים. הם ניהלו אורח חיים פשוט והיו קרובים יחסית אל נתיניהם ונגישים להם. לדוגמה, נתינים היו יכולים לגשת אל הסולטאן לפני כינוס המועצה ולתחוב לגלימתו עצומות ובקשות שונות. עם התבססות האימפריה, ובמיוחד לאחר כיבוש קונסטנטינופול (שהפכה לאיסטנבול), החלה מתפתחת חצר מרובת אגפים ובעלי תפקידים שמילאו תפקידיהם על-פי פרוטוקול מדוקדק. הסולטאן הפך מרוחק יותר ויותר והגישה של אנשים מן השורה אליו הפכה כמעט בלתי אפשרית. הארכיטקטורה המונומנטלית של הארמונות, המסגדים והקומפלקסים העירוניים שהקימו בכירי השלטון נועדה להקרין את הכוח הסולטאני באופן שיטתי יותר, גם כשהסולטאן עצמו נעדר מן המרחב הציבורי.

נוכחות סולטאנית במרחב העירוני: מסגד הסולימאניה מתנשא מעל בתי העיר

אולם, היו שניסו לפשר בין הצורך השלטוני להפגין עוצמה לבין אידיאלים דתיים של צניעות. סולימאן "המפואר", למשל, הקפיד שהמסגד בקומפלקס האדיר שהקים באיסטנבול, הסולימאניה, יעוטר בצורה מינימליסטית וישרה אווירה מאופקת. שטר ההקדש של המסגד מבהיר מפורשות שעיטור בכסף וזהב מנוגד לרוח השריעה. סולימאן אף הפחית משמעותית את ייצור התכשיטים בסדנאות הארמון והוא עצמו החל ללבוש בעשורים האחרונים של חייו גלימות צמר פשוטות ולאכול רק מכלי חרס.

כפי שנכתב במאמר אחר שהתפרסם כאן, אתגרי המאה השבע-עשרה ערערו את המערכת השלטונית העות'מאנית וחייבו אותה לשינויים מרחיקי לכת. הגבולות השדרתיים שהפרידו את העלית השלטת ("עָסְכָּרי") משאר חלקי האוכלוסייה נשחקו ומעמדו של הסולטאן בתוך העלית השלטונית נחלש. במחצית השנייה של המאה בילו הסולטאנים העות'מאנים את עיקר זמנם באֵדִירְנֵה, עיר קטנה במרחק כמאתיים קילומטר מאיסטנבול. ב-1703 פרץ מרד באיסטנבול ובין יתר תביעותיהם דרשו ראשי המורדים מן הסולטאן לחזור עם חצרו לעיר הבירה והוא נאלץ להיענות. עתה היה הסולטאן קרוב פיזית אל נתיניו כפי שהיו אבותיו, אך חלש בהשוואה אליהם הן אל מול אויבים מבחוץ, הן אל מול גורמים בתוך העלית השלטונית, והן אל מול היניצ'רים. החיילים היניצ'רים, ראוי להזכיר, תפקדו במאות קודמות כצבא סדיר שהיווה את המשענת העיקרית של הסולטאן, אולם ברבות הימים התערבבו בשכבות הנמוכות של החברה האיסטנבולית והפכו במובנים מסוימים למגני האינטרסים של שכבות אלה. על רקע חולשתו של הסולטאן, ולנוכח הקרבה הפיזית לנתינים, החלו הסולטאן ואנשיו מדגישים את הריחוק של הארמון מן העיר ואת עליונותו עליה באמצעים אחרים.  

הפגנה של עושר – סירה של אחד מבכירי האימפריה על רקע ארמונות של העלית האימפריאלית באיסטנבול, ראשית המאה השמונה עשרה

הניסיון של החצר להטביע חותמה מחדש את חותמה על העיר התבטא קודם כל בתנופת בנייה אדירה, שכללה הקמה של מאות מבנים חדשים, החל בארמונות מגורים, עבור במסגדים וכלה בשווקים, חמאמים, ספריות וכיו"ב. אולם, הניסיון להנכיח את החצר בעיר ולהדגים את עוצמתה של העלית השלטונית לא הסתכם רק בממד האדריכלי. בכירי השלטון תמכו במספר גדול של יוצרים ובכך תרמו להתעוררות אמנותית שהתאפיינה גם בפיתוח סגנונות חדשים הן באיור והן בשירה. בנוסף, אנשי החצר ובראשם הסולטאן הקפידו להיראות בשורה של טקסים רשמיים ובלתי רשמיים, מלווים תמיד בפמליות ענקיות ולבושים במיטב מחלצותיהם. למשל, היציאה של הסולטאן ופמלייתו לפיקניקים ולאזורי הציד לאורך הבוספורוס היתה במובנים רבים מפגן של כוח. הפלגות של בכירי השלטון בסירות על הבוספורוס ומשתאות מפוארים שנערכו בגנים של בכירי השלטון משכו גם הם תשומת לב רבה.

מסיבת ציד של הסולטאן אהמד השלישי (1703-1730). ציור של הצייר הפלמי ז'אן בפטיסט ואן מור (1671-1737).

אולם, ההקרנה של עושר וצריכה ראוותנית עלולה להיות חרב פיפיות. באפריל 1730, בזמן שמשתאות האביב של בכירי האימפריה היו בשיאם, תקף המנהיג האפשארי נאדר שאה את העות'מאנים ממזרח והצליח לכבוש שטחים נרחבים במערב איראן של היום, בארמניה ובגיאורגיה. המלחמה הובילה להכבדה מיידית של נטל המיסים ולהקצאת מזון לצבא, מה שהביא בתורו למחסור בעיר. ניסיונותיו של הווזיר הגדול אבראהים פאשא לקצץ בהוצאות על-ידי צמצום מקבלי המשכורות בחיל היניצ'רים עוררו התנגדות חריפה בקרב אנשי החיל. הפליטים הרבים שזרמו לעיר החלו מתחרים בתושבי העיר בניסיון להרוויח את לחמם ובכך תרמו לתסיסה גם בגילדות העירוניות.

אורח החיים הראוותני שניהלו אנשי החצר נתפס על הרקע הזה לא כהקרנה של הוד והדר אימפריאלי, אלא כחזירות. הזעם העממי שנצבר במשך זמן רב התפרץ בסופו של דבר לקראת סוף ספטמבר 1730. כמה היסטוריונים טוענים כי מאחורי ההתקוממות העממית עמדו למעשה גורמים בארמון שביקשו לסלק את הווזיר הגדול ואנשיו ולצורך זה הציגו אותם כנהנתנים ובזבזנים ואף כמופקרים מבחינה דתית ומוסרית. העובדה שהמרד צבר תאוצה מעידה שללא קשר לקנוניות בארמון, המסרים הללו נפלו על אוזניים כרויות. ההמון, שהובל על-ידי יניצ'רי שהיה ידוע בכינוי פָּטְרוֹנַה ח'ליל, השיג בתוך זמן קצר שליטה בחלקים חשובים של העיר ואחר כך עלה על הארמון. בניסיון נואש לרצות את ההמון ולשמר את שלטונו, החליט הסולטאן להקריב את הווזיר הגדול אברהים פאשא ועוד כמה מבכירי השלטון, שהיו מזוהים יותר מכל עם אורח החיים הראוותני.

מרד פטרונה ח'ליל, 1730. ציור של ז'אן בפטיסט ואן-מור.

פטרונה ח'ליל ואנשיו הוסיפו לשלוט בעיר עוד כמה שבועות, תוך שהם בוזזים את ארמונותיהם של חברי העלית השלטונית, מעין אקט של חלוקה מחדש של העושר, אם תרצו. בסופו של דבר נאלץ גם הסולטאן לוותר על כסאו והסולטאן החדש, מהמוד הראשון, שעלה על כס השלטון בחסדם של המורדים הקפיד תחילה להיענות לדרישותיהם. לרגע נדמה היה שההמון כבש את השלטון. אולם כפי שקורה לעתים קרובות כשההמונים מתעמתים עם העלית, זה לא נגמר במהפכה אלא בהכפפה מחודשת. לאחר שהסולטאן החדש ביסס את שלטונו הוא הצליח לפרק את הקואליציה שהיוותה את הבסיס למרד ובסופו של דבר הוציא להורג את כל מנהיגיו. הכרוניקאים בחצרו של הסולטאן החדש דיווחו בסיפוק שהסדר הושב על כנו.

הווזיר הגדול אברהים פאשא (1718-1730), כשראשו עדיין איתו. אברהים פאשא הואשם בראוותנות, הבזבזנות והמתירנות של חיי החצר בתקופתו. ציור של ז'אן בפטיסט ואן-מור.

שליטים עורכים מניפולציות שונות על מנת לנסות ולשלוט במרחק שבינם לבין החברה. בתרבות הפוליטית העות'מאנית של ראשית המאה השמונה-עשרה, נטו הסולטאנים להדגיש את ריחוקם ועליונותם בעוד שמנהיגים בחברות דמוקרטיות נוהגים (בדרך כלל) להדגיש דווקא את קרבתם אל הציבור, גם אם בפועל אורח חייהם רחוק מאוד מזה של רוב בוחריהם. בשני המקרים, גורמים מתוך העלית השלטונית עשויים לנסות לחתור תחת הניסיונות הללו על מנת להציג את ראשי השלטון באור שלילי. אולם כציבור, עלינו לראות דרך הטכניקות הללו. עלינו לדרוש תשובות לשאלות מהותיות שנוגעות לחיינו שלנו ולהזכיר לנבחרינו שוב ושוב כי המרחק בין העיר לארמון אינו גדול כל-כך.

* עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים