און ברק

הגל האחרון של הוצאות להורג בידי תלייני דאע"ש, הפעם עריפת ראשיהם של 21 עובדים זרים קופטים ממצרים על חופי לוב, חידש את הקריאות להימנע מלהפיץ את סרטוני הווידאו המתעדים את מעשים. יוזמה אחת ביקשה להפיץ את שמות הנרצחים במקום את הסרטון המצמרר; אחרת המירה אותו בתמונות קרוביהם האבלים, תחת הכותרת: "דאע"ש מתמקדים במוות – אנו בחיים". הן לעריפה והן לרתיעה שלנו מפניה יש היסטוריה, החושפת כיצד עמדות אלו מזינות זו את זו ותלויות זו בזו כשני צדדים של אותו המטבע.

ההוצאה להורג בעריפה נקשרה לאורך ההיסטוריה להיבטים התיאטראליים-פוליטיים של החיזיון. באירופה היו הוצאות להורג בכיכר העיר צורת בידור מקובלת עד המאה התשע עשרה. קהל גדול נקבץ לחזות בעריפה כמפגן של וירטואוזיות של הגרדומאי. על פי עדויות בני התקופה, הופעתן של טכנולוגיות חדשות כמו הגיליוטינה, בשלהי המאה ה-18, הולידו צורות חדשות של הנאה אסתטית מהעריפה והפכו אותה לצורת בידור פופולארית עוד יותר. ההמונים שצבאו על הכיכרות יכלו לרכוש תוכנייה עם שמות הקורבנות, מזכרות, וארוחה במסעדה עם נוף לגרדום. בהם היו גם ילדים רבים, שהתחילו בשנים אלו לשחק בדגמי גיליוטינה קטנים, עמם ערפו ראשי בובות ומכרסמים קטנים. התליינים עצמם הפכו לסלבריטאים נערצים, מושאי שירים ובדיחות, וכתובות קעקע: בעולם התחתון הפריסאי, למשל, רווח המנהג לקעקע משפטים כמו "ראשי הולך ל[גרדומאי המפורסם] דיבלה".

הגיליוטינה הביאה לפריחת סוגות אמנותיות חדשות דוגמת portrait de guillotine – דיוקנאות ריאליסטיים וזולים שצוירו במהירות ונמכרו בסמוך לאירוע. כמו סרטוני "המדינה האסלאמית", גם תמונות אלו השתמשו בצבעים ופורמט קבועים: הם הציגו את ידו של התליין מניף מהשיער את הראש הכרות בעוד הצוואר החתוך נוטף דם. היה זה הסנאף של שלהי המאה ה-18, אם תרצו, אולם גם כלי להפצת מסרים פוליטיים. אכן, הוצאות להורג בכיכר העיר התבססו על – והפיצו הלאה – תפישה פוליטית לפיה כוחו של השליט צריך להיות מודגם פומבית  על גופי נתיניו פורעי החוק. אחרי המהפכה הצרפתית, בישרה הגיליוטינה שינוי בגישה הרווחת להוצאה להורג ולתפישות הפוליטיות שנקשרו בה. המכשיר – שאפשר לבצע את העריפה באבחה אחת ונועד ליעל את כריתת הראש שבוצעה לפני כן בגרזן או בחרב – סימן את הופעתו של קשר חדש בין כאב ושוויון, שהיה מערכיה המרכזיים של המהפכה.

מארי אנטואנט והגיליוטינה, 16 באוטובר 1793

במאות ה-18 וה-19 התפתחו הנחות מדעיות חדשות בדבר קיומם של ספי כאב שונים אצל אנשים שונים. חקר הכאב הבהיר שנאשמים שונים חווים אחרת עונשים זהים, דוגמת מספר מלקות קבוע. לחוסר השוויון האינהרנטי בענישה הגופנית הוצעו שלל פתרונות. הגיליוטינה, למשל, צמצמה את חוסר הוודאות וחוסר השוויון שנכרכו בעובדה שגרדומאים בלתי מיומנים או קורבנות קשי עורף הצריכו לעיתים כמה מהלומות גרזן על מנת לסיים את העבודה. לאי הוודאות של ההוצאה להורג הצטרף חוסר וודאות שנקשר ביסוד אנושי אחר – קהל הצופים המרוגש. כפי שהראה כאן אבנר וישניצר, מופעים פומביים של עצמה שלטונית עלולים להוביל לתוצאות בלתי צפויות. אם העריפה נועדה להדגים את שררתו של הריבון, הרי שלעיתים ההמון הנסער יצא מכליו והתקומם דווקא כנגד התליינים ואדוניהם. עריפת ראשיהם של רובספייר ורבים מחבריו הראתה כי ההוצאה הפומבית להורג היתה בעצמה חרב פיפיות.

אנו נוטים להניח שאלימות פיזית רצחנית ופומבית דעכה באירופה הנאורה כיוון שאנשים חשו כלפיה סלידה ורתיעה, אך האמת היא הפוכה. היתה זו שורת בעיות פרקטיות שהיו כרוכות בשימוש בכאב ככלי שלטוני שהביאו לדעיכת הפרקטיקות הללו: ההתנגשות בין הסובייקטיביות של הכאב לאידאל המהפכני של שוויון, החשש מתגובות הקהל, כמו גם הופעת צורות יעילות יותר של ממשל, הביאו בהדרגה להחלפה של הענישה, וגם של החקירה הפיזית, באמצעים חדשים. למשל, רפואה משפטית וצורות חדשות של בילוש אפשרו לבטל את הנוהג לחלץ הודאות בעינויים. באופן בלתי רשמי המשיכו עינויים להתקיים במקומות רבים, אך מעתה הרחק מעין הציבור. תפישות חדשות בדבר הקשר בין זמן לכסף הביאו להמרה של הלקאות פומביות במאסר וברירת קנס, בהתבסס על ההנחה שפגיעה בחירות או בכיס שוויונית יותר מהשתתת הענישה על כאב פיזי. במקביל לתהליכים אלו, באופן שספק נבע מהם וספק אפשר אותם, חלה עלייה קבועה בכמות ובריאליזם של הייצוג האומנותי של כאב והרג, וביתר שאת עם המצאת הקולנוע. העריפה הקולנועית הראשונה היתה כנראה בסרטIntolerance  של די.דבליו גריפית' מ-1916, בידי לוחמים אוריינטאליים בבבל – עיראק של היום. "דיוקנאות הגיליוטינה" הפכו תמונות נעות ועוקצן, לכאורה, ניטל.

מאז המחצית השנייה של המאה העשרים, גם מדינות מערביות שלא ביטלו את עונש המוות הפסיקו להוציא להורג בפומבי. הרחקת המוות מחיי היומיום עלתה בקנה אחד עם פיתוחם של אמצעים לניהול מלחמה מרחוק לאורך המאה העשרים והתמקדות בפיתוח כלים "סטריליים" ו"כירורגיים" להוצאה להורג וללוחמה. אם במלחמת העולם הראשונה רווח עדיין השימוש ברובים מכודנים בקרב פנים אל פנים, במחצית השנייה של המאה פחות ופחות חיילים הוכשרו בהרג שכזה. בשנים האחרונות מתעצמת המגמה ומתבטאת בשימוש בכלי טיס בלתי מאוישים, במיקור החוץ של עינויים למדינות מזרח תיכוניות ואחרות, ובפתיחת מתקני מעצר כמו זה במפרץ גואנטנמו. אולם מופעי הקצה המוחשיים מאוד של אלימות מוכחשת זו מורגשים היטב במדינות כמו עיראק, סוריה, לוב או תימן, שהפכו לחצרות אחוריות אליהן זורמים כלי נשק, שכירי חרב וחברות ביטחון פרטיות, חיילים עובדי-קבלן ממדינות שלישיות, וכלי טיס שנשלטים ממסכים בקצה השני של העולם.

הרתיעה שמעוררת אצלנו העריפה הפומבית של ראשים נובעת, אם כן, מהעובדה שנולדנו אל תוך עולם שבו ההרג מתרחש הרחק מהעין או שמור לסרטי קולנוע. אנשי דאע"ש מכוונים לפגוע בדיוק ברגישויות האלה. אולם מנין שואבים אנשי הארגון את ההשראה לעריפות הראשים הפומביות, ובפרט לאור מגוון אמצעי ההרג האחרים שעומדים לרשותם, ואף משמשים אותם ברציחות בלתי מתוקשרות? כאן ניתן להצביע על כמה מקורות, חלקם צפויים יותר וחלקם, פחות. כמו בדתות אחרות, ניתן למצוא בכתבי הקודש האסלאמיים, לצד קריאות להימנע מכפייה דתית, גם טקסטים המשקפים את האלימות ששררה בתקופת כתיבתם, דוגמת תיאורי עריפות ראשים קבוצתיות שהנהיג הנביא מחמד. אחד המקרים המפורסמים ביותר, של עריפת ראשיהם של מאות יהודים משבט הבנו קוריזה, מדגים את רוח הזמן: השופט שמינה הנביא, גזר על עריפת ראשי גברי השבט בהתבסס על ההנחיה ליהודים בדברים כ' יג' ("וּנְתָנָהּ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב."). בנוסף, קבוצות אסלאמיסטיות שונות דוגלות בהנכחה של המוות ושל קרבת העולם הבא כמתכון לחיים מוסריים בעולם הזה. עבור רוב המאמינים המוות הממשמש ובא וייסורי הקבר המובטחים לחוטאים הם תמריץ לגמילות חסדים, צניעות, והיצמדות לדרך הישר. אולם לא מן הנמנע שדאע"ש נותן לתפישה זו פרשנות אלימה. מקורות חיקוי אחרים עשויים להיות חוק העונשין של מדינות כמו סעודיה, המאפשר עריפה בראש חוצות, או פרקטיקות של קבוצות ג'יהדיסטיות אחרות שערפו ראשי חיילים רוסים בצ'צ'ניה או עיתונאים אמריקנים באפגניסטאן.

אולם לעריפות הדאע"שיות יש גם מקורות מידיים יותר, הקושרים אותן גם למסורת המערבית שתוארה לעיל. אבו מוצעב אל-זרקאווי הגה ופצח בקמפיין השיטתי הראשון של עריפת ראשים בעיראק לפני יותר מעשור. מסע ההרג הזה היה בין הסיבות המרכזיות לקרע עם אל-קאעדה ולהקמת דאע"ש. האסתטיקה המוכרת לנו התגבשה ב-2004 כשהקורבן, האמריקני ניק ברג, הולבש בסרבל כתום על מנת לקשור בינו לבין מוסלמים העצורים ללא משפט במפרץ גואנטנמו ולקורבנות ההתעללות העיראקים במתקן המעצר באבו ע'ריב. דאע"ש ממשיך להשתמש בסרבל הכתום כדי ליצור זיקה בין מעשי הארגון לאלימות הסמויה מן העין של אויביו. גם ההצהרות הפומביות של תלייני המדינה האסלאמית – כמו אלו שנושא הגרדומאי הידוען "ג'ון הג'יהאדיסט", מי שנחשף באחרונה כבריטי ממוצא כווייתי שעבר רדיקליזציה עקב ניסיונות גיוס אגרסיביים מצד ארגוני לוחמה בטרור מערביים – או סכום הכופר הנדרש מיפן לשחרור אזרחיה, השווה לתרומת המדינה למערכה האווירית נגד דאע"ש, מתמקדות בהנכחה של האלימות הבלתי נראית של המלחמה האמריקנית על גופם של אזרחים אמריקאים ואחרים, חפים מפשע.

רוב קורבנות הארגון הם מוסלמים ומקומיים אחרים שנטבחו ללא כל הליך, חשיפה, או תגובה. אולם התהודה האדירה שמקבלות הרציחות המהוקצעות ששודרו ביוטיוב – בקרב מגויסים פוטנציאליים לדאע"ש ומקבלי החלטות בזירה הבינלאומית – מדגימה את החיבור בין המדיום והמסר. מוסלמים מערביים הנקהלים לדאע"ש, שחלקם מגיעים משכבות מצוקה וסובלים מהפרעות אישיות, מחזיקים בקריאה ליטראליסטית ונבערת של המסורות האסלאמיות. חידדו זאת העדויות אודות ג'יהאדיסטים שרכשו את הספרים Islam for Dummies ו- The Koran for Dummiesלפני טיסתם למזה"ת. והם מיישמים את אותה פרשנות מילולית ומעוותת גם לתרבות המערבית הגלובאלית, כפי שהעידו הנוהרים לקבוצות המיליטנטיות בהשפעת סרטי פעולה ואידיאולוגיה הוליוודית של הכרתת הרשע מהעולם. "לא היה זה פסוק שקראתי במעגלי לימוד הקוראן שגרם לי לרצות להילחם, אלא הערכים האמריקניים שלי", סיפר אחד מהם. "גדלתי בשנות השמונים של רייגן. מסרטוני G.I Joe למדתי (כמאמר שיר הנושא) 'להילחם למען החירות בכל מקום בו יש צרה'". נראה שדחפים ומנהגים שקסמם מעולם לא פג, אלא רק עבר אסתטיזציה וסובלימציה קולנועית, מרימים כעת ראש בחצר האחורית הגלובאלית בה הכל מותר, ושוב פורמים עור וגידים.

עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים