תרגם: מנחם קפליוק; הקדים: און ברק

מאמר זה הוא השני בסדרה "קולות מן העבר" שנועדה להביא לקוראינו טקסטים היסטוריים מוערים בתרגום עברי. הסדרה תדגום ותדגים טקסטים השייכים לשפות, סוגות ותקופות שונות מההיסטוריה של המזרח התיכון, ותאפשר לקוראים להתקרב אל המציאות ההיסטורית ואל האופן שבו חוו ופירשו אותה אנשים שונים. בהדרגה תהפוך הסדרה למעין ארכיון של מקורות ראשוניים שיעמוד לרשות ציבור הקוראים, המורים והתלמידים במוסדות החינוך וההשכלה הגבוהה בישראל.

 * * *

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים התחילו מצרים בני מעמד הביניים לכתוב יומנים אישיים בדבקות – לעיתים אף באובססיביות – המאפיינת היום את מנויי פייסבוק (תיאורטיקנים של מדיות חברתיות אכן טוענים שהיומן האישי הוא סביה של הרשת החברתית). הקפדה על כתיבה יומית ביומן נתפשה כערובה לחיים סדורים ולבריאות נפשית. הדבר היה נכון כפליים כאשר בעל היומן נקלע לסביבה בלתי עירונית ו"בלתי מתורבתת" שהעמידה בסכנה את סדר יומו, ערכיו ושפיותו. נסיבות כאלו בדיוק הניחו את התשתית לכתיבת "יומנו של תובע בכפרי מצרים", צרור אבחנות חברתיות חדות כתער בצורת דיווחי יומן, באמצעותן בוחן המחבר במעבדה של הספר המצרי כמה מהמוסדות והנחות היסוד המרכזיים של המודרנה, בהם שלטון החוק והדמוקרטיה הפרלמנטרית. הסופר והמחזאי המצרי תאופיק אל-חכים כתב את הרומאן האוטוביוגרפי הנשכני יומיאת נאא'ב פי אל-אריאף ב-1937, אחרי ששב למצרים מלימודי משפטים בסורבון ועל בסיס ניסיונו כתובע כפרי כמה שנים קודם לכן. בין מעריצי היצירה נמנה אבא אבן, שתרגם אותה מערבית לאנגלית בשנות הארבעים. מאז היא תורגמה לשפות רבות והושוותה למיטב יצירותיהם של גוגול ודיקנס. הקטע המובא כאן הוא מתוך תרגומו של הסופר, העיתונאי והמתרגם מנחם קפליוק (תל אביב: הוצאת עם עובד, 1945).

תאופיק אל-חכים, 1898-1987

בבסיס היצירה תעלומה בלשית – פרשיית רצח – אולם להבדיל מתפקיד הסוגה של הרומאן הבלשי במערב אירופה, שם יצגו גיבורי יצירות כאלו מבט מופרט (Private Eye) המסיק מסקנות אנליטיות מבחינת ההמון העירוני חסר הפנים, גיבורו של אל-חכים הוא תובע כללי, דהיינו עובד ציבור, הפועל בסביבה כפרית בה כולם מכירים את כולם. בתנאים כאלו מוצגים בקלקלתם הנחות כלליות וגנריות על טבע האדם, ההכרחיות לעבודת הבלש, החוק המרוחק והבלתי אישי המיוצג על-ידי שופטים מנוכרים המחשבים תקופות מאסר וקנסות מבלי להבחין באנשים העומדים מולם, ואף מוסדות כמו הקלפי, המכפיפים את התהליך הפוליטי לנוסחאות חישוביות ("קול אחד לכל אחד"). גדולתו של אל-חכים היא הצלחתו לשלב שני סוגי מבט ומבע: זה של המשכיל העירוני, המתאר את חיי הכפר בביקורתיות מרירה, וזה של אדם המתיר לפרספקטיבה הכפרית, כמעט בעל כורחו, לחלחל לקולו ולהפוך לביקורת מפוקחת על המוסדות והערכים שאנשים כמוהו נשלחים לקדם. דרך המבט הכפול הזה, לא ניתן להפריד את הכפריים מנשקי הקמיעות מהבורגנים הסוגדים לפולחן שלשול צירופי אותיות לחריץ בקופסה מרובעת. את הנחתם התמימה של האחרונים, לפיה ניתן יהיה לתרגם את רצון הבוחר או חכמת ההמון לתהליך מתמטי בלתי נגוע במניפולציה אנושית שבסופו נבחר מנהיג, הוא תוקף בקטע שלפנינו.

* * *

הקימקאם ישב על ידי, כדי לשמוע סיבת "כיבודי" את משרדי הנפה בביקור. כנהוג, השיבותי לו בדרכי הנימוסים המקובלים, כי ה"געגועים" הם שמשכוני לכאן. חיוך אירוני הסתמן על שפתי הקימקאם, שלא האמין בגורם אפלטוני זה. ניגשתי לעצם העניין ואמרתי בנעימה רצינית:

"הידוע לך, כבוד הקימקאם, כי אחד מפקידי ההוצאה לפועל הוכה ונאסר בשעת מילוי תפקידו?"

הוא השיב מיד: "אין לי כל ידיעה על כך".

"ההודיעו על כך למרכז?"

"אילו הודיעו, היינו עורכים פרוטוקול ותובעים לדין."

"ודאי," השיבותי ונשתתקתי.

הקימקאם חשב קצת ושאל: "מישהו הודיע לכבודך משהו?"

"אילו הודיעו לי הייתי פותח מיד בחקירה", עניתי.

"ודאי שכך הוא."

"נראה שהעניין אינו אלא שמועה בלבד."

כאן התיר הקימקאם את לשונו ואמר: "חייך, שאין זו אלה שמועה שיצאה מבטן בית המשפט, כדי לנבל שמו של המרכז. ודאי לא נעלם ממך, כי כבוד השופט המתיהר והמתרברב מעונין בזה, כי מטרתו להשמיץ אותנו בלי לברור באמצעים…"

הוא עמד להשתפך ולהעתיר דברים, אך אני מיהרתי לסגור בעדו את הפתח, כדי שלא אגרר לאותה קטטה שבין השנים. די שרמזתי לו, שהענין לא נעלם מעיני ולא ארתע מלעשות את הפעולה הדרושה. קמתי מיד וכמובן שהוא קם אחרי – ואמרתי כחומד לצון:

"והבחירות, כבוד הקימקאם?"

"לעילא ולעילא".

"מתנהלות כחוק?"

הוא החדיר מבטו בפני וענה לי בנעימה של לצון אף הוא: "האם נשחק איש על רעהו? כלום יש בעולם בחירות כחוק?"

צחקתי ואמרתי: "באמרי כחוק התכוונתי לתופעות החיצוניות של החוק".

"אם לכך נתכוונת, תוכל להרגע".

הוא שתק קצת ואחר כך אמר בתוקף ובהתפעלות עצמית: "התאמין, באללה! אני מושל נפה הראוי לשמו. איני קימקאם מאותם שאתה מכירם. מעולם לא התערבתי בבחירות. מעולם לא קיפחתי חירותם של התושבים בבחירות. מעולם לא אמרתי: בחרו בפלוני והפילו את אלמוני. אבדאן! אבדאן! אבדאן! עקרוני הוא להניח לאנשים לבחור בכל מי שלבם חפץ…"

נראה, כי מרוב התפעלות לדבריו לא יכולתי להתאפק והפסקתיו בקריאה: "מעשה רב, כבוד הקימקאם. אך האם דברים אלו אינם סכנה למשרתך? אם אתה כזה… הרי אתה אדם גדול…"

והקימקאם המשיך לדבר: "זו דרכי תמיד בבחירות: חופש מוחלט אני נותן לקהל, שיבחר כרצונו עד שפעולת הבחירות מסתימת. ואחר כך אני מוריד בכל הפשטות את תיבת הבחירות וזורקה לתעלה ובמקומה אני שם את 'התיבה' שאנו מושכים בה לאיטנו".

"נהדר!"

קמתי והושטתי לו את ידי לשלום. יצאתי ומאחורי הקימקאם אשר ליווני עד השער. והנה בעברי את חצר ה"מרכז" ראיתי פלוגת נוטרים המתכוננת לעלות על מכוניות ה"לורי" וביניהם השיח' עספור בבלואיו ומטהו הירוק. פניתי אל הקימקאם ושאלתיו על כך. הצביע על הנוטרים ואמר לי: "הללו ממונים על שמירת הסדר והבטחון בשעת ההצבעה."

"והשיח' עספור, מה לו ולבחירות?" שאלתי.

"המוואלים שלו משפיעים על מוחות הפלאחים".

"כלומר, נשלח לתעמולה"?

הקימקאם חייך חיוך של הסכמה להערתי. אף אני חייכתי והוספתי: "אפילו את השיח' עספור אתם מעסיקים במדיניות!"

הקימקאם הסתכל בי הסתכלות בעלת משמעות, נאנח ואמר: "מה אנחנו יכולים לעשות, מה?"

אמרה זו ואנחה זו הספיקו לעוררני לנוד לו לקימקאם ולהעריך את דקות עמדתו ואחריותו בפני הממונים עליו, הדורשים ממנו תוצאות מסוימות ובכל הדרכים, שיש בהן, לדעתו, כדי להגיע למטרה… ואם נמנע או היסס… יענישוהו בלא רחמים.

(תרגם: מנחם קפליוק, תש"ה).

* עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים