און ברק

לצד הדיווחים המרגשים על דמוקרטיה ישירה בכיכרות ועל הפגנות ענק – אולי הגדולות בהיסטוריה האנושית – נגד משטר עריץ אחד אחרי השני, מגיעות גם ידיעות מקוממות על אלימות מינית כלפי מפגינות וכלפי נשים אחרות במרחב הציבורי המצרי הסוער. בשיח המלווה את הדיווחים, במערב, בישראל, ובמצרים עצמה, ניתן להבחין בשני אופני הסבר הפוכים לכאורה, אך למעשה משלימים. בכל אחת מהגישות הללו יש מידה של אמת, אולם יחד הן יוצרות תמונה מוטה ומסולפת. האחת היא ההנחה כי הטרדות מיניות הן תופעה חדשה, פוסט-מהפכנית, הקשורה בהתפוררות מדינת המשטרה של מובארק והתפרצות הכוחות והיצרים שדיכאה. הנטייה השנייה היא להבין את ההטרדות כשריד של קודים תרבותיים הנהוגים מקדמת דנא בחברות מסורתיות ופטריארכליות, ובפרט בחברות מוסלמיות שאכן מכילות מסורות המתייחסות לגוף האשה כחפץ בבעלות אב, בעל, או אח. כך או כך, אם ההפגנות לא יכולות שלא לעורר התפעלות, נדמה שההטרדות המכתימות אותן מדגימות את כברת הדרך שעל המפגינים לעבור לפני שיהפכו למודרניים באמת ובתמים. אולם הייתכן שהטרדות מיניות הן כבר תופעה מודרנית באופן מובהק, דהיינו לא פועל יוצא של האלימות המהפכנית מחד ואף לא סממן של חברה מסורתית מאידך, אלא סימפטום לתמורות כמו התפתחות הכרך המודרני, חברת הזרים, מערכי היסעים להמונים וגישות מודרניות לכלכלה, למרחב ולגוף? הייתכן שלהטרדות מיניות יש היסטוריה, ושהיסטוריה זו ממקמת אותן לא בעבר הקדמוני והפטריארכלי ואף לא בהווה המהפכני, אלא בעיקר כפועל יוצא של עלייתן לאורך המאה העשרים של תפישות לאומיות, ניאו-ליבראליות ואפילו סוגים מסוימים של פמיניזם?

הטרדות מיניות הופיעו במצרים כתופעה חברתית בשלהי המאה התשע עשרה, אולם בשנים האחרונות מקבל השיח עליהן תפניות חשובות. התלונה הרשמית הראשונה על הטרדה מינית נרשמה רק ב-2008. סרט המבוסס על סיפורה של המתלוננת יצא לאקרנים ב-2010, חרף ביקורת לפיה הוא מוציא את דיבתה של מצרים רעה. בסקר שנערך באותה שנה על-ידי המרכז המצרי לזכויות האשה, 83% מהנסקרות דיווחו כי עברו הטרדה מינית, רובן המכריע (91%) במקום ציבורי או בתחבורה ציבורית. בתגובה, הודיעה סוזאן מובארק, רעיית הנשיא המודח, כי במצרים "אין כל בעיה של הטרדות מיניות" והאשימה את התקשורת במניפולציה זולה. האפשרות לדבר, להתלונן, לייצג ולמחות כנגד הטרדות מיניות ושבירת קשר השתיקה שאפשר אותן, היא אם כן עניין בן שנים ספורות, הקשור לא לתוצאות המהפכה ב-2011 אלא דווקא לתהליכים שהציתו אותה. תשומת הלב התקשורתית החדשה מסייעת לנסח לראשונה את התופעה כ"בעיה" ומאפשרת להיאבק בה בשלל דרכים, אך לצד זאת גם לנצלה כדי לשוות להמון המפגין בכיכרות צביון מאיים.

דברי ימי ההטרדות המיניות במצרים חופפים להיסטוריה של המרחבים הציבוריים בהם הן התרחשו ולאפשרויות הגישה אליהם. נשים בחברות מסורתיות היו חשופות לסוגים שונים של אלימות ודיכוי, בהם אלימות מינית מצד קרוביהן הגברים. תמונת המצב המוכרת לנו כיום במקומות רבים בעולם, של אלימות ביתית אשר מרבית מופעיה הן תקיפות על ידי בני משפחה או גברים אחרים המוכרים לנפגעת, אפיינה גם את הימים שלפני המודרנה. התווספה לה העובדה שנשים עירוניות לא השתתפו בשוק העבודה או יצאו באופן חופשי מהבית. בקהיר שלפני המחצית השנייה של המאה התשע עשרה, בנות המעמדות הגבוהים ובנות מעמד הביניים המתהווה לא היו חלק מהמרחב הציבורי, ולפיכך כמעט שלא נחשפו לגברים זרים ולפגיעתם. הופעתן – נרהיב ונאמר הולדתן – של ההטרדות המיניות, קשורה לתמורות דרמטיות בנוף הבנוי, הפוליטי, והטכנולוגי של מצרים בעת החדשה. האלימות המינית החדשה לא התרחשה בסמטאות חשוכות והיא קשורה דווקא בהופעתן של שדרות רחבות שנועדו להפוך את קהיר ל"פאריס על הנילוס" החל משנות השישים והשבעים של המאה התשע עשרה. השכונה המסורתית, בה הכל מכירים את הכל, התחלפה במרחב ציבורי חדש, מואר בפנסי גז ומפוקח על ידי שוטרי מקוף במקום גברתנים מקומיים. "הרחוב הערבי" החדש הפגיש נשים וגברים שלא הכירו זה את זה, מפגש שדחף אותם לחפש נוסחאות חדשות של הגדרה קולקטיבית. הלאומיות המודרנית, הרעיון המהפכני לפיו קבוצה של זרים קשורה בעבותות של היסטוריה, תרבות, או דם, היא תולדה של המפגש הזה.

כמו במקומות אחרים בעולם, במצרים הטרדות מיניות הן תופעה המאפיינת את הכרך המודרני וההמון שגדש את שדרותיו: הרחובות החדשים והסלולים אפשרו תנועה של עגלות וכרכרות ובמהרה גם מערכות היסעים להמונים. בשנות התשעים של המאה התשע עשרה הופיעה החשמלית ברחובות קהיר ואלכסנדריה (כמה שנים לפני שתושבי לונדון נהנו מפלא טכנולוגי זה בצורה סדירה), וגם שם שמה נקשר בתשוקה. בעשור הראשון של המאה העשרים הוכתרה הטראם הקהירית כמערכת תחבורה "נשית", כיוון שאפשרה לנשים לנוע בעיר בחופשיות ובזול – גם בקרונות המיועדים להן בלבד וגם בקרונות המשותפים. אולם תוך שנים ספורות מהופעת החשמלית, החלו מקומוני הבירה לדווח על התפתחות תחביב חדש של גברים צעירים, שהחלו לנסוע להנאתם ב"טראמוואי" על מנת להנות מחברה נשית זו באופנים פסולים. עבור גברים שמגעם עם המין השני הצטמצם עד כה לבנות משפחה, נפתחה כעת האפשרות להביט, ועבור חלקם אף לפנות בדברים או לגעת בנשים זרות. ממדי התופעה החדשה היו כאלו שב-1898 היה צורך להזיז את תחנת החשמלית ממקומה המקורי ליד בית הספר לבנות אל-סונייה כדי להגן על התלמידות מהטרדה. הטרדות מיניות היו מנת חלקן של נשים צעירות אפילו בקרונות לנשים בלבד. גיבורת הסיפור הריאליסטי משנות השלושים "אני חופשיה" לאחסאן עבד אל-קודוס, תלמידת אל-סונייה, מתלוננת על כך שחברותיה המבוגרות לקרון נוהגות לצבוט אותה ולמשש את גופה כדי להעריך אם תהיה שידוך הולם לבניהן.

הקונדוקטור: "מדוע אתם מצטופפים ככה,
כולכם על ספסל והיא על ספסל לבדה?"
קריקטורה מתוך 'אל-פֻקַאהַה', 5 בינואר, 1927.

הפתרונות שהוצעו במפנה המאה להטרדות המיניות החדשות היו מנה נוספת ממה שהתניע את התופעה מלכתחילה – השתלבות גוברת של נשים במרחב הציבורי: האינטלקטואל המצרי קאסם אמין, מי שהוכתר כ"פמיניסט הערבי הראשון", קידם את האג'נדה הזו בין היתר כדי לכונן גברים מסוג חדש ומתוחכם, כאלו שמראה אשה לא ירגש עד אובדן העשתונות. אכן, וכפי שעולה ממכלול כתביו, אמין התעניין פחות בנשים עצמן, ויותר בבעליהן, בניהן, ובסדר היום הלאומי החדש של שחרור מכבלי השלטון הקולוניאלי. הוא וממשיכי דרכו הגיבו לטענות השליטים הבריטיים, ובראשם לורד קרומר, לפיהן "מעמד האשה" במדינה מהווה אינדיקציה לכך שמצרים אינה זכאית לעצמאות פוליטית (גם קרומר התעניין בקידום ענייני נשים רק מן השפה אל החוץ, ולאחר שסיים את הקריירה הקולוניאלית שלו קיבל על עצמו את ראשות הליגה האנטי-סופרז'יסטית בלונדון). בתגובה, ניסחו "הפמיניסטים" המצרים משוואה בה שחרור האשה והשחרור הלאומי הפכו למטרות הקשורות זו בזו באופן אינטימי.

הפיכת הפמיניזם לפרויקט לאומי התרחשה במקביל להפיכת האומה לישות נשית שיש לשחרר אותה ולהגן עליה, פרויקט פוליטי ואסתטי שהיו שותפים לו, לצד מנהיגים פוליטיים, גם אנשי רוח דוגמת נגיב מחפוז, שברבות מיצירותיו הגיבורה הנשית היא אלגוריה לאומה. תוך כדי כך הפכה ההגנה על הגוף הנשי/לאומי לעניין אבסטרקטי, בניגוד קיצוני לתפישה המסורתית והפטריארכלית  שהגדירה נשים כקניין קונקרטי של אביהן או בעלן, תפישה דכאנית ואלימה בבית פנימה, אך מגוננת מחוצה לו, היכן שהגברים הכירו זה את זה ונמנעו מלפגוע איש ברכוש או בכבוד רעהו. הדיכוי\הגנה הפטריארכלי של השכונה התחלף בהגנה המופשטת של מדינת הלאום הפוסטקולוניאלית והזכויות שהעניקה לאזרחיותיה. אולם בפועל הייתה הגנה זו חלשה יותר כיוון שבמדינות שנאבקו נגד שלטון זר, לב העניין במאבקים ל"קידום מעמד האשה" מעולם לא היה הנשים עצמן, אלא עניינים אחרים שנתפשו כחשובים יותר, ובעיקר שחרור ופיתוח לאומי. הפמיניזם שהתפתח במדינות אלו היה במקרים רבים אידיאולוגיה אינסטרומנטלית שנרתמה לשירות אדונים אחרים ואידאולוגיות אחרות, גבריות על פי רוב.

כמו שורשיהן, גם התרחבותן והשתנותן של ההטרדות  ומוקדיהן משקפות שינויים במרחב הציבורי. למשל, החל משנות השבעים החלו נשיאי מצרים – תחילה אנואר סאדאת ואחריו חוסני מובארק – לנטרל את מדינת הרווחה הנאצריסטית. במקום לפתח את התחבורה הציבורית הם פעלו במרץ על מנת לפרקה, לדוגמה על-ידי החלפת החשמליות העירוניות במוניות, מיניבוסים, ואוטוסטרדות, בהתאם לחזון האמריקני של חברת המכונית הפרטית. בשנות השבעים אנו עדים לעיסוק חדש בהטרדות מיניות שליוו תמורות אורבניות אלו, ובמיוחד כאלו הקשורות להתגברותה של ה"זחמה" (דוחק, צפיפות), למשל בסיפורים קצרים מאת יוסוף אידריס על הטרדות באוטובוסים מתפקעים, כעת בלוויית תמה חדשה: חוסר הלגיטימציה החברתית לדבר עליהן. קשה לקבוע בביטחון, אך יתכן שקשר השתיקה שנשבר לאחרונה נטווה בדיוק אז. יש לכך אינדיקציה נוספת: שנות השבעים הן גם הרגע בו חוזרת הרעלה (בה ראה קאסם אמין סיבה להטרדות מיניות ברחוב) אל המרחב הציבורי, בנימוק שכיסוי הראש דווקא יסייע למנוע את ההטרדות. המסר לפיו נשים חסודות לא מוטרדות לא היה רק שקרי – הוא גם סייע בשכלול מנגנון האשמת הקורבן, או לפחות השתקתה. וכך, משהפכה נוכחותן של נשים במעגלי התעסוקה וההשכלה לעובדה מוגמרת, השיח הער על נוכחות זו הלך והושתק.

במצרים, כמו גם במדינות בעלות מורשת קולוניאלית ופוסטקולוניאלית דומה דוגמת הודו, הרוב המכריע של ההטרדות המיניות המדווחות מתרחש כיום באמצעי תחבורה מופרטים אלו, ההופכים לצפופים יותר ויותר, באופן המקל על המטרידים לבצע את זממם ולהתחמק מעונש. הן המטרידים והן קורבנותיהם נאלצים לכתת רגליהם בכרכים פקוקים ובאמצעי תחבורה עמוסים לעייפה, ולתמרן בין שתיים ולעיתים אף שלוש משרות – כיום האופן היחיד בו מצרים ומצריות רבים יכולים להקים ולפרנס משפחה. במשך שנים נהגה מדינתם לפצות על ההגנה המועטה שהעניקה להם כאזרחיות ואזרחים במס שפתיים של גאווה לאומית, רטוריקה ששימשה כחסם לאפשרות לדון בבעיה ולהתמודד עמה. בכך היא אפשרה תיעול של התסכולים המיניים והתעסוקתיים להם היא אחראית אל אפיקים מוכחשים (ולפיכך פרוצים) של הטרדה. וכך, כשהם מתחככים זה בזו בתשתיות מתפקעות, מצרים ומצריות נוהגים כאנשים מודרניים: למעשה כך נראים יחסי מגדר מודרניים במקומות רבים במה שנהוג לכנות "הדרום הגלובלי", שבמרחביו המופרטים ככל שצפוף, מחניק, ורע יותר, כך מחריש ההלל למולדת כל קול אחר. את ההטרדות המיניות במצרים אין לראות כאינדיקציה למסורתיות או דתיות אלא דווקא כאינדיקציה לוואקום שמלווה את היעלמן. הגדרתן החדשה כרעה חולה כרונית היא נדבך מרכזי במאבק להפיכת המרחב העירוני לציבורי במלוא מובן המלה.