אבנר וישניצר

טכנולוגיות התקשורת החדשות ובראשן האינטרנט הביאו לשינויים מרחיקי לכת בדפוסי העבודה והפנאי של מליוני אנשים. למעשה, אחד מהשינויים המשמעותיים ביותר הוא טשטוט הגבולות שבין עבודה ופנאי. הטכנולוגיה מאפשרת תקשורת אינטנסיבית יותר מאי פעם בעבר ומביאה, בין היתר, לקיצור זמני התגובה המצופים מעובדים. אלה נדרשים  להיות 'זמינים' ברמה כזאת או אחרת גם לאחר שעות העבודה. בכלל, ההתאמה בין 'מקום העבודה' ל'זמן העבודה' התערערה ועובדים רבים ממשיכים לעבוד גם לאחר שהם עוזבים את מקום העבודה. מיעוטם עובדים מהבית ואינם מגיעים למקום העבודה כלל. על מנת לעמוד ביעדים שהוצבו, בשביל לא להחמיץ את המועד האחרון, בשביל שראש הצוות לא יחכה, בשביל לא לעכב את הגשת הפרוייקט נראה שאין ברירה אלא לקחת עבודה הביתה. עבור רבים הפכה בדיקת תיבת הדואר האלקטרוני בטלפון הנייד מדי כמה דקות לטבע שני, מעין מצמוץ מקוון. כך פולשים המחויבות המקצועית ויחסי המרות המארגנים את מקום העבודה אל המרחב הביתי ואל הזמן 'הפרטי'. יש בדפוסים הללו, שנראים כמבשריו של העתיד, דמיון מסוים דווקא לתבניות מרוּת ועבודה שאפיינו חברות בעבר, במזרח התיכון ומחוצה לו.

בשנות השמונים של המאה הקודמת, מעט לפני מהפכת האינטרנט, טען הסוציולוג אביתר זרובבל כי בחברות מודרניות זמן הוא אחד מן המימדים החשובים המבחינים בין הפרטי לציבורי, ובין אנשים פרטיים לבין התפקידים שהם ממלאים. כתוצאה ממה שהוא מכנה ‘ביורוקרטיזציה של מחויבויות מקצועיות’ העובד בחברות מודרניות כפוף לממונה עליו רק במהלך פרק הזמן המוגדר כ-'זמן עבודה'. שארית יומו של העובד היא 'זמנו הפרטי' והוא רשאי לעשות בו כרצונו. ההבדל בין הזמן הפרטי לבין זמן העבודה, כמו גם שעות הפסקה, מועדי פגישות, משכי זמן לביצוע מטלות מוגדרים בדרך כלל במונחים של שעות שעון. היסטוריונים שתיארכו את הופעת החלוקה הזו, הראו כי "פנאי" ו"זמן עבודה" הן קטגוריות חדשות יחסית, בנות המאה התשע עשרה.

המוסכמות שהגדירו את יחסי העבודה ושגרת העבודה בחברה העות'מאנית של העת החדשה המוקדמת היו כמובן שונות לחלוטין. למן סוף המאה השש-עשרה ועד המחצית השניה של המאה התשע-עשרה, פקידים במנגנון המדינה השתייכו תמיד ל'בית' (household) של אחד מבכירי האימפריה ונחשבו לכפיפיו האישיים. ככאלה, היה עליהם להיות זמינים עבורו כמעט בכל זמן. קשרי החסות האישיים, האנכיים, שהיו אופייניים לדפוסי השלטון הסולטאני (ובמידה רבה, גם למשטרים המלוכניים באירופה של אותה תקופה) השפיעו עמוקות על דפוסי הפעילות של המערכת המנהלית. העסקה וקידום היו תלויים בראש ובראשונה בחסותו של ראש ה'בית' ובמקומו שלו במנגנון המדינה. מכיוון שהמערכת היתה מבוססת על מוסכמות שהיו לפחות בחלקן בלתי כתובות, וכן על אינטראקציה אישית, שרידות ותנועה בתוך המערכת היו תלויים לא ביישום תקנות אלא בדבקות בקוד תרבותי שהיה משותף לבני האליטה. בקוד זה צייתנות וכניעות היו מידות חשובות שכל תגמול וקידום היה כרוך בהן. מידות אלה הודגמו שוב ושוב באמצעות טקסים יומיומיים קטנים כמו הגשת הקפה והנרגילה, דרך הישיבה מול הבכיר, דרכי הפניה אליו ועוד. כפי שהראה אהוד טולידאנו, המתנה היתה אחד מן הטקסים הרווחים והמפורשים ביותר של יחסי הכוח האנכיים האלה.

שליטה מלאה בזמן של הכפופים לו: מושל מצרים, מֵהְמֵת עלי פאשא (1769-1849) עם אנשיו.

עבור בכירים במדינה העות'מאנית, כפיית המתנה על הכפופים להם היתה אקט ברור של הפגנת אדנות. הכפיפים, מצדם, היו אמורים להדגים את צייתנותם ומסירותם לאדון באמצעות ההמתנה, כלומר על-ידי ויתור מוחלט על השליטה בזמן שלהם. ראוי להדגיש שגם בסביבות עבודה מודרניות שבהן קביעת מועדים ומשכי זמן מוגדרים לפגישות ולמטלות היא הנורמה, דפוסי המתנה נותרים מעוגנים ביחסי כוח. גם היום בכירים יכולים להרשות לעצמם לגרום לזוטרים לחכות. אולם בדרך כלל יחסי הכוח הבלתי שוויוניים מוגבלים על ידי כללים ומוסכמות חברתיות הנשענות, לפחות להלכה, על תפיסה אגליטרית יותר ועל אידיאל של שוויון בפני החוק (ובמקרה זה, בפני השעון).

אף כי השימוש בשעונים באימפריה העות'מאנית התרחב במחצית השניה של המאה השמונה עשרה, לפני המחצית השניה של המאה התשע עשרה בכירים עות'מאנים בדרך כלל לא קבעו שעות לפגישה עם כפיפיהם. תחת זאת, הזוטרים היו מזומנים לחכות בחדר ההמתנה. בדרך כלל, אחד המשרתים היה מודיע לאדון על הגעתו של כל אדם וקיבל ממנו איתות כמה זמן יהיה על אותו אדם להמתין לפני שיתקבל. אדם שנאלץ לחכות זמן רב יכול היה להסיק מזה שחסדו של האדון אינו נתון לו עוד. משך ההמתנה, במיוחד כשנמדדה מול האחרים שמחכים באותו חדר המתנה היתה אינדיקציה ברורה של קרבה לאדון. כמו אופייה של האינטראקציה החברתית בתוך המערכת המנהלית, ההמתנות הללו היו מאוד אישיות. בשבתו בחדר ההמתנה חיכה הזוטר לאדם ולא לשעה מסויימת שנקבעה לתחילת הפגישה. היכולת לקבוע מתי תתחיל הפגישה וכמה זמן תארך היה באופן בלעדי ומוחלט בידיו של האדון.

מכיוון שבדרך כלל לא נקבעו שעות מדוייקות לפגישות, לא היתה משמעות ל'הגעה בזמן'. לאיחור, לעומת זאת, היו יכולות להיות השלכות קשות. בהקשר זה, איחור של הכפיף פירושו כפיית המתנה על הבכיר או במלים אחרות, היפוך של יחסי הכוח כפי שהללו התבטאו בדפוסים של הקצאת זמן. בדיוק בשל כך, הצד השני של ההמתנה היה חיפזון. בדיוק כפי שהכפיף נדרש לוותר לחלוטין על שליטה בזמנו, אסור היה לו לבזבז את זמנו של אדונו. התגובה המיידית של משרתים למחיאת הכף של אדוניהם, עניין שנוסעים אירופיים הרבו להתייחס אליו, היה ביטוי לתפיסה זו.

מאגר של דימויים ומוסכמות שהיה משותף לבני האליטה המשרתת של השושלת העות'מאנית העניק משמעות לדפוסים אלה ותרם לתיחזוקם. היצירה התרבותית העות'מאנית בעת החדשה המוקדמת, שהופקה במימונם ובחסותם של הסולטאן ובכירי האימפריה משקפת את הקודים התרבותיים שהבנו את טקסי ההמתנה, תבנתו את ההתנהגויות המצופות והטעינו אותם במשמעות שהיתה נהירה לכל המשתתפים. במיוחד בשירה מוצגת ההמתנה הכנועה כעדות עליונה למסירותו של האוהב לאהובתו (או לאהובו), של הכפיף לאדונו, ושל המאמין לאלוהיו.

המתנות ללא גבול ופעולה מיידית היו, אם כן, ביטוי של מערכת יחסי הכוח האנכיים, הישירים והאישיים שאפיינה את המערכת השלטונית העות'מאנית לאורך רוב שנותיה. בדיוק כפי שיחסי השליטה בתוך המערכת הזו היו בעיקרם בלתי מתווכים על-ידי חוקים ותקנות כתובים, דפוסי הקצאת הזמן היו בעיקרם בלתי תלויים בשעונים. האדון נהנה משליטה מוחלטת וישירה על הזמן של הכפופים לו והם נאלצו פשוט לחכות ולשאת בנטל ההמתנה. שעונים יכולים היו למדוד את משך ההמתנה אך לא לציין את סופה מכיוון שסיום ההמתנה היה נתון בידיו של האדון והאדון אינו כפוף לשעון. דפוסים אלה נותרו על מכונם גם כשהפך השימוש בשעונים רווח יותר, במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה. אם להשתמש במונחים העות'מאניים, השעונים היו לעולם עבדים, אף פעם לא אדונים. הם נותרו כפופים לסמכות האישית של הבכיר ואף פעם לא שימשו כסטנדרט עצמאי ובלתי תלוי המחייב את הבכיר והזוטר במדה שווה. לדוגמא, גם כשהחלו בכירי המערכת להגדיר את יום העבודה במשרדי הממשלה במונחים של שעות שעון, רבים מהם לא סברו שהגדרות אלה חלות גם עליהם. במלים אחרות, רבים מאלה שהיו אמורים לאכוף את שעות העבודה לא היו כלל במשרד.

הממשלה העות'מאנית אוכפת שעות עבודה חדשות במשרדים. קריקטורה מתוך העיתון יֶנִי גַזֵטֵה, 7 בנובמבר, 1906

דומה כי טשטוש הגבולות בין 'זמן העבודה' והזמן ה'פנוי' או 'הפרטי', פוגעים ביכולתם של עובדים לנהל את חייהם האישיים מחוץ ליחסי הכוח ומנגנוני המרות של מקום העבודה. את מקומו של הפאשא תפסו אדונים חסרי פנים אך רבי עוצמה. באמצעות השאיפה ל'מימוש עצמי' במקום העבודה, שאיפה המוטמעת בנו מגיל צעיר אנחנו מתקינים עצמנו להתמודדות בעולם מקצועי התובע יותר ובדרך כלל משלם פחות. אנחנו מוצאים עצמנו משקיעים יותר ויותר מהזמן 'הפנוי' שלנו בעבודה, אנחנו זמינים תמיד, דרוכים תמיד. עם עין אחת על טלפון הנייד אנחנו מחכים להוראות. כך אנחנו מדגימים את מסירותנו ונאמנותנו, לא לאדם ספציפי (לפחות לא באופן גלוי), אלא לחברה מסחרית, לשירות המדינה, למדע ולאדונים מופשטים נוראי הוד מעין אלה. על הזמן שאנחנו מכלים בחדר ההמתנה הוירטואלי הזה אנחנו בדרך כלל מעדיפים שלא לחשוב.